לפניי תביעה כספית בגין פרסום לשון הרע על ידי הנתבעים נגד התובע.

תמצית הרקע העובדתי

התובע הינו עורך-דין במקצועו בעל משרד לעריכת דין בעפולה.

הנתבעים 1-2 הינם הכתבים העורכים והבעלים של עיתון מקומי שבועי בשם "עובדה", המוצא לאור באלפי עותקים על ידי הנתבעת 3. את גיליונות העיתון, הנתבעים מפרסמים גם בעמוד הפייסבוק של העיתון.

ביום 27.1.2016 הנתבע 1 פנה אל התובע בדואר אלקטרוני וביקש את תגובתו כמפורט להלן:

"שלום, אבקש התייחסותך לכך שעיריית עפולה התלוננה נגדך במשטרה על כך שפתחת דף פייסבוק הנחזה להיות דף פייסבוק של העירייה. התייחסותך על תלונות נגדך במשטרה כמי שאיים להעלים ילדים ממשפחת מורד. על כך שנחקרת השבוע במשטרה בגין איומי

שלזינגר יעקב.

נא אשר קבלת ההודעה".

בו ביום 27.1.2016 התובע השיב כך:

"אין לי מושג מאיפה המצאת את הדברים האלה. עיריית עפולה לא התלוננה נגדי. לא נחקרתי על משהו שקשור לילדים של מורד. כן נחקרתי אך ורק על תלונה שלך, שהיא כל כך שטותית וילדותית שגם אני וגם החוקר צחקנו עליך במשך כל חצי שעת החקירה. כך שככל שתפרסם שקרים שכאלה אתבע אותך שוב. נא לציין בתגובה שאף שילמת לי השבוע 7,500 ₪ בגין תיק לשון הרע. ובתיק אחר טענת שאתה חולה סרטן שלא עובד ולא יצא מהבית כבר 4 חודשים".

ביום 28.1.2016 הנתבעים פרסמו בעמוד הפייסבוק של העיתון את גיליון העיתון המיועד ליום המחרת. ביום המחרת פורסם גם העיתון עצמו. בשני הפרסומים נכללה הכתבה הבאה:

" כותרת : עו"ד דב הירש נחקר במשטרת עפולה על כמה תלונות נגדו

כותבת משנה: עיריית עפולה התלוננה נגדו על שפתח דף פייסבוק הנחזה לעמוד פייסבוק עירוני. הירש בתגובה: "אין לי מושג מאיפה המצאת את זה".

גוף הכתבה: עו"ד דב הירש מעפולה, אשר לפני חודשים אחדים הושעה מלשכת עורכי הדין לחודש, נחקר השבוע במשטרת עפולה על כמה נושאים, ביניהם איומים.

במקביל לחקירה זו התלוננה השבוע עיריית עפולה במשטרה נגד דב הירש, בטענה כי פתח דף פייסבוק הנחזה לעלון עיריית עפולה, והשתמש בסמל העיר ללא רשותה. העירייה פנתה לחברת פייסבוק בדרישה להוריד את הדף ולהעביר אליה את פרטי המתחזה. בנוסף הגישה העירייה תלונה רשמית למשטרת ישראל באותו עניין.

בעירייה טוענים כי במשטרה הצטברו תלונות רבות של תושבי העיר, הרואים עצמם נפגעים מהאתר וגם הם פנו בתלונות לגורמים נוספים. "העירייה תנקוט בכל האמצעים הדרושים, כדי לחשוף את זהות המתחזה ולמצות עמו את הדין", נמסר מהעירייה.

דב הירש מסר בתגובה: "אין לי מושג מאיפה המצאת את הדברים האלה. עיריית עפולה לא התלוננה נגדי. לא נחקרתי על משהו שקשור לילדים. כן נחקרתי אך ורק על תלונה שלך, שהיא כל כך שטותית וילדותית, שגם אני וגם החוקר צחקנו עליך במשך כל חצי שעת החקירה".

מהמשטרה נמסר כי דב הירש הגיע לתחנה לצורך חקירה על פי הזמנת המשטרה. הוא נחקר על כמה נושאים, ובתום החקירה שוחרר. בתשובה לשאלה האם הירש נחקר גם על תקיפת אזרח בתחנת המשטרה, אמר הדובר: "היה איזה אירוע בכניסה לתחנה".

כתבנו מציין כי אזרח שהתלונן נגד הירש פגש אותו בתחנה והחל להסריט אותו, ואז תקף אותו עו"ד הירש. המתלונן העלה לפייסבוק את הקטע, שבו נראה הירש תוקף ומונע את הצילום." (להלן: הפרסום").

ההדגשות אינן במקור. החלקים המודגשים בקו תחתון הינם המשפטים שסומנו על ידי התובע, ככאלה הכוללים לשון הרע כלפיו.

ביום 3.8.2017 משטרת ישראל החליטה לסגור את התלונה שהוגשה על ידי מר מוטי פריאל ואשר הנתבעים פרסמו, כי הוגשה על ידי עיריית עפולה, וזאת בעילה של עבריין לא ידוע. נטען, כי הנתבעים ידעו על סגירת התלונה ואף קיבלו עותק מאישור הסגירה בעת שקיבלו מהמשטרה, על פי צו בית המשפט, עותק מתיק החקירה.

לאחר שהעובדות התבררו לתובע, ביום 26.2.19 פנה התובע את הנתבעים בדרישה לפרסם את ההחלטה העדכנית בדבר סגירת התלונה וניקוי התובע מכל חשד. אולם, הנתבעים, כביכול, סירבו לעשות כן.

התובע טען, כי הכתבה שפורסמה על ידי הנתבעים מהווה פרסום לשון הרע כנגדו וכי הפרסום אינו חוסה תחת הגנת "אמת הפרסום", כפי שנטען על ידי הנתבעים. לאור זאת, התובע ביקש לחייב את הנתבעים לפצותו בגין 2 פרסומי לשון הרע בכוונה לפגוע ובגין 2 מקרים של אי פרסום הודעת עדכון גם כן מתוך כוונה להמשיך ולפגוע בתובע. בגין כל מקרה של לשון הרע בכוונה לפגוע יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הפיצוי המקסימלי של 140,000 ₪. אולם מאחר והתביעה הועמדה כולה על סך של 80,000 ₪, התובע ביקש לקבל את התביעה במלואה.

הנתבעים הכחישו את טענות התובע. נטען, כי הכתבה אינה מהווה פרסום לשון הרע, כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע, וכי לחילופין הפרסום חוסה תחת הגנת "אמת הפרסום" וכי כל מה שפורסם הינו אמת. נטען, כי הנתבעים לא סירבו לפרסם תיקון לכתבה אלא טענו, כי במסגרת הכתבה לא דווח כי התובע נחקר בגין התלונה שהוגשה על ידי עיריית עפולה אלא רק דווח שהוגשה כנגדו תלונה על ידי העירייה. משכך, לא קמה חובה מכוח סעיף 25א לחוק איסור לשון הרע לפרסם תיקון. בנוסף נטען, כי התובע לא פנה בכתב לאמצעי התקשורת וכי בכל מקרה הפניה שנעשתה על ידי התובע היתה כבר בשלב בו העיתון נסגר ולא ניתן יותר לפרסם תיקון. עוד נטען, כי החובה המעוגנת בסעיף 25א לחוק מוטלת רק על אמצעי התקשורת ומשכך ניתן לחייב בגינה רק את הנתבעת 3. משכך, הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה.

ראיות הצדדים

התובע הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו וכן תצהיר מטעם מר מוטי פריאל, אשר שימש כעוזר ראש העיר ומ"מ דובר עיריית עפולה. לתצהיר התובע צורפו מסמכים שונים.

מטעם הנתבעים הוגש תצהיר עדות ראשית של נתבע 1 בלבד. לתצהיר צורפו מסמכים שונים.

דיון והכרעה

התובע ביסס את תביעתו של שתי עילות. העילה הראשונה, עניינה פרסום לשון הרע בכתבה מיום 28.1.2016. העילה השניה, עניינה אי פרסום עדכון בדבר סגירת החקירה הפלילית, עליה דווח בכתבה האמורה. אבחן את שתי העילות כסדרן.

העילה הראשונה שעניינה פרסום כתבה ובה לשון הרע, נוגעת לפרסום בשני מקומות שונים: בעיתון "עובדה" ובעמוד הפייסבוק של העיתון.

המתווה לבדיקת תחולת חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (לעיל ולהלן: "החוק") נקבע על ידי בית המשפט העליון והוא מורכב מארבעה שלבים:

1. בדיקת קיום יסודות לשון הרע והפרסום.
2. תחולה של חסינות הפרסומים המותרים.
3. קיומן של ההגנות והחזקות שבחוק.
4. סעדים.

(ראו, ע"א 751/10 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין ואח' (פורסם בנבו)).

הנתבעים אינם מכחישים את עצם הפרסום בעיתון ובעמוד הפייסבוק שלו, אלא טוענים שהפרסום אינו מהווה לשון הרע וכן כי הפרסום חוסה תחת הגנת "אמת הפרסום". יצוין, כי בכתב ההגנה הנתבעים טענו לתחולת כל ההגנות שבחוק איסור לשון הרע אלא שבסיכום טענותיהם צמצמו את הגנתם לטענת "אמת הפרסום" בלבד.

להלן אתייחס בקצרה למשפטים אשר סומנו על ידי התובע כמשפטים המוציאים את דיבתו רעה.

כותרת הפרסום: עו"ד דב הירש נחקר במשטרת עפולה על כמה תלונות נגדו.

ככלל, פרסום שעניינו ניהול חקירה פלילית על ידי משטרת ישראל, לא כל שכן כנגד עורך דין, מהווה פרסום לשון הרע, בהתאם להגדרתו בסעיף 1 לחוק. פרסום הנוגע לחקירה בגין מספר תלונות, להבדיל מתלונה אחת, יש בו כדי להעצים את הפרסום ולתאר את מושא הפרסום כמי שזו דרכו וכי לא מדובר באירוע חד פעמי.

משנמצא, כי הפרסום עונה על ההגדרה של לשון הרע שבחוק, להלן אבחן את טענת הנתבעים להגנת "אמת הפרסום". לאחר בחינת מכלול טענות הצדדים ועיון בעדויות והמסמכים השונים שהוגשו הגעתי למסקנה, כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח, כי התובע נחקר בגין כמה תלונות נגדו. התובע אישר, כי נחקר על תלונה אחת בלבד, שהוגשה על ידי הנתבע 1 עצמו. מכאן שמדובר בתלונה אחת ולא מספר תלונות. התובע טען, כי התיאור המוגזם של תלונה כתלונות מסגירה את הכוונה לפגוע בתובע וכי אין מדובר בדיווח עיתונאי אובייקטיבי.

בחקירתו העיד הנתבע 1, כי העובדה שהתובע נחקר על מספר תלונות נמסרה לו מפי המשטרה. אלא, שהנתבע בעיד, כי "אין לי מושג, התשובה של המשטרה אלי היתה כי הוא נחקר על כמה תלונות ולא רצו להגיד על איזה תלונות" (ראו, פרוטוקול, עמוד 31, שורה 24). הנתבע הוסיף בעדותו, כי לידיעתו הובאו מספר תלונות שהיו על הפרק אך זאת בדיעבד "... היו איומים על אידית שינו, איומים על מש' מורד, היו הרבה איומים שבדיעבד נודע לי מהם. בזמן ששאלתי אותו ידעתי רק על הידיעה מהמשטרה שיש כמה תלונות ועליהן הוא נחקר" (ראו, פרוטוקול, עמוד 31, שורות 30-32).

הנתבע 1 טען, כי קיבל הודעה מהמשטרה לפיה התובע זומן לחקירה על מספר תלונות נגדו. אלא, שלאורך כל ההליך המשפטי ובפרט במועד שמיעת הראיות, הנתבעים לא מצאו לנכון להציג את ההודעה המדוברת. כמו כן, הנתבעים לא מצאו לנכון לזמן את דובר המשטרה למתן עדות, בכדי שיוכל להעיד על תוכן ההודעה או ליתן פרטים אודות התלונות בגינם זומן התובע לחקירה.

יצוין, כי אף שלטענת הנתבע 1 עלה בידו לשחזר את ההודעה שהתקבלה מדובר המשטרה בבוקר מועד שמיעת הראיות בתיק, הנתבעים לא מצאו לנכון לעתור להגשת הראיה במועד הדיון, באופן שיאפשר לתובע להתמודד עם תוכן ההודעה בשלב הבאת הראיות. בקשה בנדון מטעם הנתבעים הוגשה רק ביום 4.11.19, ללא כל הסבר המניח את הדעת לעיכוב שבגשתה. לאור האמור, ובשים לב שהבקשה הוגשה לאחר שלב הבאת הראיות וכחודש לאחר שהתובע כבר הגיש את סיכומיו ובהיעדר כל נימוק, לא כל שכן נימוק המניח את הדעת, לעיכוב בהגשת הבקשה, קבעתי בהחלטתי מיום 11.11.19 כי אין להיעתר לבקשה ואין מקום להתיר הגשת ראיה נוספת בשלב המאוחר, נוכח עיוות הדין שהדבר עלול ליצור.

בסעיף 13 לתצהיר עדות ראשית הנתבע העיד, כי פנה לקבלת תגובת התובע ביחס לשלוש שאלות. אלא, שבעדותו טען, כי כלל לא ביקש את תגובת התובע לתלונה שהוגשה על ידו. זאת בניגוד לתוכן בקשת התגובה ולשונה "על כך שנחקרת השבוע במשטרה בגין איומי שלזינגר יעקב". הנתבע 1 טען, כי את המילים "שלזינגר יעקב" יש לקרוא במנותק וכחתימה על הדוא"ל. אולם טענה זו איננה מתיישבת עם העובדה שלאחר החתימה הנטענת מופיעות המילים "נא לאשר קבלת ההודעה". כמו כן, טענה זו אינה מתיישבת עם העובדה כי בסעיף 13(ג) לתצהיר עדות ראשית, הנתבע ציין מפורשות כי ביקש את תגובת התובע "שנחקר בגין תלונה של מר שלזינגר".

בנוסף, בסעיף ב(4) לסיכומי הנתבעים (עמוד 3), צוין, כי "היום אין חולק כי התובע נחקר לפחות על התלונה שהגיש מר שלזינגר נגדו, אף אין מחלוקת כי היו אירועים נוספים בעטיים הוגשו תלונות נגד התובע (האירוע של משפחת מורד וכיוצ"ב)". משמע, מר שלזינגר כן הגיש תלונה נגד התובע וכי חקירת התובע בגין אותה תלונה נכללת באותה כתבה. כמו כן, בזמן פרסום הכתבה, המידע היחיד שהיה בידי הנתבעים הינו הודעה שתוכנה לא הובא בפני בית המשפט, תוכנה לא הוכח ולא הובאה כל ראיה או עדות להוכחת תוכן הכתבה.

משמע, הפרסום שבכותרת הכתבה מהווה לשון הרע. הנתבעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח את הגנת "אמיתות הפרסום".

כותרת המשנה: עיריית עפולה התלוננה נגד התובע על שפתח דף פייסבוק הנחזה לעמוד פייסבוק עירוני. הירש בתגובה :"אין לי מושג מאיפה המצאת את זה"

מעיון במסמכים השונים שהוגשו ושמיעת העדויות בתיק עולה, כי בפועל הוגשה תלונה בשם עיריית עפולה. אמנם, העד פריאל, שבזמנו שימש כעוזר ראש העיר וכממלא מקום דובר העירייה, כתב בתצהירו, כי התלונה היא אישית שלו, אך בתלונה שהגיש במשטרת ישראל (נספח ב' לתצהיר הנתבע) העיד, כי התלונה מוגשת בשם עיריית עפולה. טענתו כאילו לא היה מוסמך להגיש את התלונה בשם העירייה אינה מתיישבת עם העובדה כי העד לא ביקש לתקן את תלונתו במשטרה ולהבהיר, כי התלונה הוגשה על ידו אישית ולא בשם העירייה. כמו כן, טענתו (בסעיף 6 לתצהיר), שהנתבעים לחצו עליו להגיש את התלונה, לא הוכחה כדבעי ואף אינה הגיונית. תצהירו ועדותו של מר פריאל בהליך דנן עומדת בניגוד לתוכן התלונה שהגיש במשטרת ישראל. לא עלה בידי העד ליתן הסבר כלשהו לסתירה המהותית כאמור. מצאתי להעדיף את תוכן התלונה שהגיש העד במשטרת ישראל, כפי שעולה מדף העדות (נספח ב' לתצהיר הנתבע), על פני עדותו בבית המשפט.

מהאמור לעיל עולה, כי עת פורסמה הכתבה, בפועל היתה תלונה מטעם עיריית עפולה.

משנמצא, כי היסוד הראשון הנדרש בהגנת "אמת הפרסום", שעניינו שהדבר שפורסם היה אמת, התקיים, יש לעבור ולבחון את היסוד השני. היסוד השני בהגנת אמת הפרסום הינו קיומו של "עניין ציבורי". ההכרעה בשאלת קיומו של יסוד זה מוכרעת על ידי בית המשפט באיזון בין אינטרסים מתנגשים: האינטרס של הפרט במניעת פרסום פרטים אודותיו לבין האינטרס שבחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

הצדדים לא טענו לעניין היסוד השני ונראה, כי לא קיימת מחלוקת ביניהם בהקשר זה. למעלה מן הצורך ולמען הסדר הטוב אציין, כי לדעתי היסוד השני מתקיים בנוגע לפרסום דנן בעיתון מקומי אודות תלונת עיריית עפולה כנגד פתיחת דף פייסבוק הנחזה לעמוד פייסבוק עירוני.

לאור האמור, מסקנתי הינה, כי הפרסום האמור חוסה תחת הגנת "אמת הפרסום".

פרסום האשמה מרומזת בפלילים בקשר לילדים ואי הבאת התגובה המלאה של התובע

כמפורט לעיל, הנתבעים ביקשו את תגובת התובע ל"תלונות נגדך כמי שאיים להעלים ילדים ממשפחת מורד". התובע ציין בתגובתו, כי לא נחקרתי על משהו שקשור לילדים של מורד".

בכתבה עצמה הנתבעים כלל לא הזכירו עניין זה ובכל זאת פרסמו תגובה חלקית של התובע כמי שאומר "לא נחקרתי על משהו שקשור לילדים".

הנתבע 1 העיד, כי מצד אחד לא רצה להכניס את שם משפחת מורד ומצד שני חשש שהתובע לא יהיה מרוצה אם התגובה שלו לא תובא במלואה ולכן בחר להשמיט רק את השם ולא להשמיט את כל החלק שמתייחס בתגובה לילדים. לא מצאתי מקום לקבל את הסבריו של הנתבע 1 בהקשר זה. בשים לב לניסיונו של הנתבע 1, היה עליו להבין את המשמעות של הותרת אותו חלק מהתגובה, לאחר שהשמיט את ההתייחסות לחקירה שבגינה כביכול התבקשה תגובתו של התובע.

הנתבעים טענו, כי טענות התובע נעוצות במחיקת המילים "של מורד" ולא היא. הבעיה טמונה בעובדה, כי במסגרת הבקשה לקבלת תגובת התובע נכללה שאלה הנוגעת לחקירה בעניין האיומים להעלים את הילדים של משפחת מורד. אלא, שבמסגרת הכתבה שפורסמה בסופו של דבר לא נכללה כל התייחסות לעניין זה. ברם, הנתבעים השאירו חלק מתגובת התובע, באופן המרמז שכביכול התובע נחקר בנוגע למשהו שקשור לילדים.

לעניין החלק האחרון בתגובה, שמתייחס לאיזשהו תשלום שלטענת התובע הנתבע שילם לו ועל מחלתו של התובע, התובע לא טען כנגד זאת ועל כן מצאתי, כי אין מקום לקבוע בעניין מסמרות.

לאור האמור, בכך שבסופו של דבר הנתבעים השמיטו את החלק בכתבה הנוגע לילדים אך השאירו חלק מתגובת התובע לעניין זה במסגרת הפרסום, הנתבעים הטעו את הקוראים לחשוב שיש לתובע איזה עניין פלילי עם ילדים, שהתובע נדרש היה להגיב עליו ובכך הציגו את התובע באור פלילי, בפרט נוכח העובדה כי המדובר בילדים. משכך, חלק זה עונה על ההגדרה של פרסום לשון הרע. הנתבעים לא הוכיחו קיומה של הגנת "אמת הפרסום" בנוגע לחלק זה.

פרסום בנוגע לאירוע פלילי נוסף מבלי לבקש את תגובת התובע

בגוף הכתבה נכלל דיווח נוסף אודות "תקיפת אזרח בתחנת המשטרה".

מעיון בראיות שבתיק עולה, כי הנתבעים לא הוכיחו, כי דובר המשטרה אכן נתן להם את התגובה הנטענת וכן לא הוכיחו, כי הייתה תקיפה כלשהי או כי הועלה סרטון כלשהו לפייסבוק שבו התובע נראה תוקף מישהו, כפי שהוצג בפרסום.

הנתבעים טענו, כי היום אין חולק, כי היה אירוע בתחנת המשטרה בין מר ברק מורד ובין התובע. גם אם אני מוכן להניח כי היה אירוע, עדיין לא הוכח מה מהות האירוע והאם אכן עסקינן באירוע תקיפה.

הנתבעים לא ביקשו לזמן לעדות את דובר המשטרה או חוקר אחר מטעם המשטרה שיוכל להעיד בגין מהותו של אותו אירוע. כמו כן, הנתבעים לא מצאו לנכון לזמן את מר מורד לצורך הוכחת אמיתות הפרסום. חלף זאת, הנתבעים ביקשו להפנות לבקשות למתן צו למניעת הטרדה מאיימת שהוגשו, כביכול, בסמוך לאירוע הנטען (ראו, נ/ 2-4) ולגזור מכך מסקנה, כי אכן היה אירוע תקיפה בכניסה לתחנת המשטרה, אחרת מר מורד לא היה פונה בבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגד התובע. לאחר בחינת טענות הנתבעים, מצאתי לדחותן.

ראשית, המוצגים נ/ 2-4 הוגשו להוכחת עצם קיומם ולא להוכחת תכנם (ראו, פרוטוקול, עמוד 38, שורה 1). משכך, המוצגים נ/ 2-4 מוכיחים, כי הן מר מורד והן התובע הגישו בקשות למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, ככל הנראה, בסמוך למועד שהתובע נחקר במשטרה. אלא, שאין בכך להוכיח, כי היה אירוע בכניסה לתחנת המשטרה בו התובע תקף אזרח.

בנוסף, גם מתוכן הודעת דובר המשטרה, כפי שצוטטה בגוף הפרסום לא ניתן ללמוד, כי אכן היה אירוע תקיפה. בגוף השאלה שהוצגה נרשם "תקיפת אזרח" אלא שבתשובת דובר המשטרה, כפי שצוטטה נרשם "היה איזה אירוע ...". לא ברור מה מהות האירוע שהיה ולא ניתן לומר, כי תשובת הדובר כאמור מהווה אישור או הכחשה למהות האירוע שהוצג בגוף השאלה.

הנתבעים טענו עוד, כי אין ספק, שאם הסרטון היה מראה שהתובע "רק רצה לעזור למר מורד", כטענתו, הוא היה שמח שיוגש הסרטון וכי העובדה שהתובע התנגד מדברת בעד עצמה. טענה זו דינה להידחות. התובע לא התנגד להגשת הסרטון אלא ביקש שהסרטון יוגש באמצעות האדם שצילם אותו, כמחויב בדיני הראיות, בין היתר, על מנת לוודא את האותנטיות של הסרטון. כאמור, בסופו של דבר מר מורד לא התייצב למתן עדות בבית המשפט.

למעלה מכל האמור, הטענה המרכזית בנוגע לחלק זה בפרסום הינה, כי הפרסום נעשה ללא שנתבקשה תגובת התובע לטענות המועלות בכתבה. על כך אין חולק. הנתבע 1 מאשר בתצהירו (סעיף 13 לתצהיר), כי לא ביקש את תגובת התובע לעניין זה.

לאור האמור, הפרסום אודות תקיפת אזרח בכניסה לתחנת המשטרה מהווה לשון הרע. הנתבעים לא הצליחו להוכיח את הגנת "אמת הפרסום" ואין מחלוקת בין הצדדים, כי הדברים פורסמו ללא קבלת תגובת התובע לנטען בכתבה.

בטרם סיום הדיון בעניין עילת התביעה הראשונה אציין, כי מחומר הראיות בתיק עולה, כי אחריותם של הנתבעים 1-3 הינה ביחד ולחוד. אין חולק, כי הנתבעת מספר 3 הינה המוציאה לאור של העיתון. הנתבעים 1-2 הינם עורכים בעיתון וכן משמשים כבעלים וכמנהלים של הנתבעת מספר 3. מהעדויות בתיק עולה, כי הכתבה נכתבה ופורסמה על ידי הנתבע מספר 1, אשר גם ביקש את תגובת התובע וגם טען, כי התכתב עם דובר המשטרה. הנתבע מספר 2 לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו ולא חלק על אחריותו בגין הפרסום ומעצם תפקידו כעורך בעיתון, יחד עם הנתבע מספר 1, הוא עונה על ההגדרות בסעיף 11 לחוק איסור לשון הרע.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים לעניין עילת התביעה הראשונה, להלן אעבור לבחון את עילת התביעה השנייה.

העילה השנייה היא בגין אי פרסום הודעת עדכון לפי סעיף 25א' לחוק איסור לשון הרע, בעיתון הנתבעים ובעמוד הפייסבוק של העיתון.

אין חולק, כי ביום 3.8.17 משטרת ישראל החליטה לסגור את התלונה שהוגשה על ידי עיריית עפולה באמצעות מר מוטי פריאל, אשר הנתבעים פרסמו כי הוגשה על ידי עיריית עפולה, וזאת בעילה של עבריין לא ידוע.

הנתבעים טענו, כי הפצת העיתון נפסקה בחודש 1/2019 והנתבעת מספר 3 נסגרה. טענה זו לא נסתרה על ידי התובע.

התובע טען, כי הנתבעים ידעו על סגירת התלונה ואף קיבלו עותק מאישור הסגירה בעת שקיבלו מהמשטרה, על פי צו בית משפט, עותק מתיק החקירה. הדבר נודע לתובע בעקבות החלטת בית המשפט המורה לנתבעים להעביר לתובע עותק מתיק החקירה שקיבלו מהמשטרה.

משהעובדות התבררו לתובע, ביום 26.2.19 התובע פנה אל באת כוח הנתבעים בדרישה לפרסם את ההחלטה העדכנית בדבר סגירת התלונה וניקוי התובע מכל חשד (ראו, נ/1). אולם, הנתבעים סירבו לעשות כן, דבר המהווה עילת תביעה נוספת, עצמאית ונפרדת בגין לשון הרע.

הנתבעים טענו, כי הם לא דיווחו שנפתחה חקירה פלילית נגד התובע, אלא רק כי הוגשה נגדו תלונה. התובע ביקש לדחות טענה זו על הסף.

אין בידי לקבל את טענת הנתבעים.

סעיף 25א לחוק קובע חובת עדכון רק כאשר פורסם באמצעי התקשורת, כי נפתחה חקירה פלילית נגד אדם או שהוגש נגדו כתב אישום. הנתבעים דיווחו בכותרת הפרסום, כי התובע נחקר במשטרת עפולה על כמה תלונות נגדו. מיד לאחר מכן, בכותרת המשנה, הנתבעים ציינו, כי עיריית עפולה התלוננה נגד התובע על פתיחת דף פייסבוק מזויף. בנוסף, בגוף הכתבה צוין לפחות פעמיים, כי התובע נחקר במשטרת עפולה על כמה נושאים. טענת הנתבעים, כי קיימת הפרדה בין כותרת הפרסום המדווחת על חקירה לבין גוף הפרסום הנוקב המילה תלונה הינה מלאכותית. בשים לב, כי בפרסום צוין, כי התובע "נחקר השבוע" וכי העירייה "התלוננה השבוע", סמיכות הזמנים והשימוש במונח "כתה נושאים" יוצר את הרושם אצל הקורא הסביר כי התלונה של עיריית עפולה נכללת במסגרת רשימת הנושאים לגביהם נחקר התובע במשטרה.

אמנם, בגוף הכתבה צוין, כי התלונה של עיריית עפולה הוגשה במקביל "לחקירה זו". אך, במשפט זה אין כדי להסיר את הערפל והערבוב שנעשה בין החקירות לבין התלונה של עיריית עפולה.

עוד טענו הנתבעים, כי העיתון נסגר ועל כן אין באפשרותם לפרסם הודעת עדכון. התובע לא סתר טענה זו.

התובע טען, כי היה באפשרותם לרכוש מודעה בעיתון אחר ולפרסם בה את העדכון ובכך לצאת ידי חובתם. בנוסף, נטען כי עמוד הפייסבוק של העיתון עדיין פעיל ומפורסם ולא הייתה כל מניעה שהנתבעים יפרסמו שם את הודעת העדכון.

מהראיות שהוגשו לתיק עולה, כי במועד בו נמסר לנתבעים 2-3 כי התלונה נסגרה, העיתון אשר ביצע את הפרסום כבר היה סגור. סעיף 25א לחוק מטיל את החובה לפרסום העדכון על אמצעי התקשורת. בנוסף, הסעיף מחייב כי תבוצע פניה בכתב לאמצעי התקשורת כדי לבקש את הפרסום.

התובע לא הוכיח, כי פנה לאמצעי התקשורת לביצוע פרסום כאמור. הפניה של התובע בוצעה לידי באת כוח הנתבעים במסגרת ההליך דנן והיא נעשתה כשנתבעת 3 כבר לא הייתה פעילה והעיתון נסגר. בכל מקרה, עילת התביעה לפי סעיף 25א לחוק יכולה לחייב רק את הנתבעת 3.

לא מצאתי מקום לקבל את טענת התובע, כי היה על הנתבעים 1-2 לרכוש מודעה בעיתון אחר ולפרסם בה את העדכון. בנוסף, הטענה כי עמוד הפייסבוק של העיתון עדיין פעיל לא הוכחה על ידי התובע. העובדה, כי דף הפייסבוק עדיין קיים במרשתת אינה מלמדת כי הדף פעיל וכי מתפרסם בו מידע חדש.

כמו כן, מצאתי כי אין מקום לקבל את טענת התובע, כי המדובר בעילת תביעה כפולה. אמנם, הפרסום פורסם בשני מקומות נפרדים ושונים (בעיתון ובעמוד הפייסבוק של העיתון) אך המדובר באותו פרסום.

בכתב התביעה המתוקן נטען שהפרסום בוצע גם בעמוד הפייסבוק הפרטי של הנתבע 1. הנתבעים הכחישו פרסום זה בכתב ההגנה. לא עלה בידי התובע להוכיח טענה זו. משכך, התובע זנח את טענותיו בכתב התביעה המתוקן בקשר לפרסום הנוסף בעמוד הפייסבוק הפרטי של הנתבע מספר 1.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי אין מקום לקבל את התביעה בעל הנוגע לעילת התביעה השנייה, שעניינה אי פרסום הודעת עדכון לפי סעיף 25א' לחוק איסור לשון הרע.

שיעור הפיצוי

לעוולת לשון הרע השלכות כבדות משקל. בעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'ה, כדלהלן:

"לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול לפגוע בנכס היקר ביותר לאדם - שמו הטוב וכבודו כאדם בעיני עצמו ובעיני זולתו. היא ביטוי העלול להכתים את אישיותו בעיני הזולת, ולפגוע בביטחונו הפנימי גם כלפי עצמו. היא דבר העלול להרוס במחי יד, וכהרף עין, שם טוב שנבנה ועוצב במשך שנים רבות באופן שלא ניתן להחזירו לקדמותו, וכל פיצוי כספי לא ייטיב באופן אמיתי את הנזק שנגרם. פגיעתה של הדיבה רעה לא רק כלפי מושא לשון הרע עצמו, אלא גם כלפי סביבתו הקרובה - משפחתו, ילדיו וידידיו. היא עלולה לפגוע קשות בנפש האדם, וכן בעיסוקו ובמעמדו החברתי והכלכלי. היא עלולה לפגוע פגיעה ללא תקנה בטעם חייו ובאיכות חייו" (ראו, ע"א 89/04 ד"ר יולי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.08.08), פסקה 16 עמ' 13).

לצורך קביעת פיצוי בעקבות פרסום לשון הרע ללא הוכחת נזק, לא קיימת נוסחה מתמטית לכך, אולם ישנם שיקולים רבים שיש בהם לעזור לבית המשפט במלאכה זו. במצב כזה הפיצוי יחשב בהתאם לנסיבות של כל מקרה לגופו.

במסגרת זו, בית המשפט נדרש לבחון את מידת ההשפעה של הפרסום על תחושות הפנימיות של התובע בנוגע לדרך שבה נתפס בחברה ובקרב הסובבים אותו. כמו כן, ביהמ"ש יתן את הדעת לטיב הפרסום והתנהגות הנתבעים לאחר הפרסום. מבחינת זו ישנה חשיבות למידת הזהירות שנקטו הנתבעים, אם בכלל, בעת עשיית הפרסום והכוונות שהתלוו לעשייתם, האם היה פרסום תיקון או להיפך, סירוב לבקשת הנפגע לפרסם תיקון זה. באשר לטיב הפרסום, יש לקחת בחשבון את היקף הפרסום, לתפוצת הפרסום, הן מבחינת היקף התפוצה והן מבחינת היכרות אוכלוסיית היעד עם התובע. בנוסף, יש לקחת בחשבון את השפעת הפרסום על הקורא ואין להקל ראש בחומרת ייחוס מעשים והאשמות לנפגע ובכלל זה ביצוע עבירה פלילית.

בנוסף לכך, הפיצוי יכול לכלול גם רכיב של פיצוי עונשי שיש להטיל על הנתבעים, שיש בו גם לחנך את הציבור ולהרתיע אותו מפני מעשים אלה. (ראו, אורי שנהר, "פיצויים בעוולה של פרסום לשון הרע", פרק עשרים ושישה, 367).

חשוב לציין, כי מהעדויות בתיק דנן, איני סבור כי הפרסומים נעשו בכוונת זדון. כבר נפסק, כי "הכוונה לפגוע – משמעותה כוונה ברמה הגבוהה העולה עד כדי כוונה זדונית, בדומה לכוונה הפלילית, שאחרת כל פרסום שיש בו לשון הרע ייחשב כפרסום שנעשה בכוונה לפגוע. כך קבעה הפסיקה, כי נדרש קיומו של יסוד נוסף של התנהגות זדונית, של כוונה "של ממש" לפגוע" (ראו, ת"א 6296-05-08 לוביאניקר נ' עמיתי ואח' (2.7.15) וכן רע"א 5022/13 הרב אמנון יצחק נ' דנון תקשורת בע"מ ואח' (8.9.13)).

התובע ביקש לחייב את הנתבעים לפצותו בגין 2 פרסומי לשון הרע בכוונה לפגוע ובגין 2 מקרים של אי פרסום הודעת עדכון גם כן מתוך כוונה להמשיך ולפגוע בתובע. כך שבסך הכל לחייב את הנתבעים בגין 4 מקרים של לשון הרע בכוונה לפגוע. בגין כל מקרה של לשון הרע בכוונה לפגוע יש לחייב את הנתבעים לשלם לתובע את הפיצוי המקסימלי של 140,000 ₪. אולם מאחר והתביעה הועמדה כולה על סך של 80,000 ₪, התובע ביקש לקבל את התביעה במלואה.

בענייננו, מדובר בכתבה שפורסמה בעיתון מקומי בעל תפוצה רחבה וכן פרסום במרשתת, באמצעות עמוד הפייסבוק של העיתון. המדובר בפרסום הכולל ייחוס ביצוע עבירות פליליות בגינן, כביכול, התובע שהינו עורך דין במקצועו, זומן לחקירה במשטרה וזאת תוך אזכור עובדה נוספת לפיה התובע הושעה מלשכת עורכי הדין לחודש. לא הוכח קשר בין ההשעיה מלשכת עורכי הדין לבין התלונות בגינן, כביכול, התובע נחקר. כמו כן, העיתון מופץ במקום מגוריו ובאזור משרדו ותחום פעילותו של התובע כעורך דין. כמו כן, דווח אודות חקירה בגין מספר תלונות וכן נכללה רמיזה שכביכול קיים עניין עלום נוסף שקשור לילדים. בנוסף, מהראיות שהוגשו לתיק עולה, כי הפרסום נעשה על סמך הודעת טקסט מטעם דובר המשטרה (הודעה שלא הוכחה ולא הוגשה במסגרת הראיות) מבלי שנעשו בדיקות נוספות ומבלי שננקטו אמצעים זהירות נוספים לצורך אימות המידע ובדיקת תוכנו. בנוסף, הפרסום כולל דיווח אודות מקרה נוסף לגביו לא התבקשה תגובת התובע. מנגד, נמצא שהתובע כן נחקר במשטרה לכל הפחות בגין תלונה אחת וכי בפועל היתה תלונה נוספת שהוגשה מטעם עיריית עפולה.

בשקלול מכלול השיקולים כמפורט לעיל ובשים לב כי המדובר בפיצוי ללא הוכחת נזק, הגעתי למסקנה, כי בנסיבות העניין ראוי להעמיד את סכום הפיצוי לתובע על סך כולל של 20,000 ₪.

סוף דבר

לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

לאור האמור לעיל, אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪.

כמו כן, הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט ובכלל זה שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,500 ₪.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, אחרת יישאו הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תעביר העתק פסק דין לבאי כוח הצדדים.

זכות ערעור כחוק

ניתנה היום, ט' אייר תש"פ, 03 מאי 2020, בהעדר הצדדים.