בפני בקשת התובע לביטול ההחלטה שניתנה בישיבת יום 8.11.16 במסגרתה הוריתי על העברת התובענה לבוררות בפני רשם האגודות השיתופיות.

מחד, ההחלטה ניתנה במעמד התובע ועל כן לא קמה לו הזכות לעתור לביטול החלטה אלא רק בהגשת ערעור.

מאידך, גם לגוף הבקשה דינה להידחות.

לפי טענת התובע, גביית המיסים מתבצעת על ידי הנתבע 1 ולכן לא יכולה להיות לנתבעת 2 טענה לחוב כלפיו; בעוד שחובת קיום הליך בוררות חלה בין חבר אגודה לבין הנתבעת 2 ואינה קושרת את הנתבע 1.

עניין זה מצא ביטויו בהחלטת רשם האגודות השיתופיות מיום 22.11.16 לאחר שנדון לגופו. במסגרת החלטה זו מינה הרשם את הבורר עו"ד איתן מימוני לצורך הכרעה במחלוקות שיובאו בפניו בסכסוך נשוא התובענה, ובתוך שכך הבהיר כי על הבורר להפריד בפסקו בין טענות התביעה כנגד כל אחד מהנתבעים בשל המסגרת הנורמטיבית השונה החלה על כל אחד מהצדדים. קביעה זו הטעים הרשם בכך שסעיף הבוררות בתקנון הנתבעת 2 אינו חל על הנתבע 2. יחד עם זאת נקבע כי הנתבע 2 הביע את הסכמתו להעברת בירור הסכסוך בהליך בוררות ולפיכך המסגרת הנורמטיבית של התביעה כנגד הנתבע 1 תהיה כפופה לדיני האגודות השיתופיות ואילו המסגרת הנורמטיבית של התביעה כנגד הנתבעת 2 תהיה לפי חוק הבוררות.

קביעה זו של רשם האגודות השיתופיות על נימוקיה מקובלת עלי ולא מצאתי טעם המצדיק את שינוי החלטתי מיום 8.11.16.

אשר לטענת התובע לפיה תניית הבוררות אינה חלה עליו ממועד פרישתו מהאגודה. משעבר התיק לפסים של הליך בוררות רשאי התובע להעלות טענה זו בפני הבורר שמינה הרשם במסגרת ההליך בפניו.

לאור האמור הבקשה נדחית.

ניתנה היום, ה' טבת תשע"ז, 03 ינואר 2017, בהעדר הצדדים.