ניתנה ביום 12 ספטמבר 2016

השופטת רונית רוזנפלד

1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים (השופטת שרה שדיאור; בל' 15477-06-14). בפסק הדין, דחה בית הדין האזורי את ערעור המבקשת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 13.4.14 (להלן גם: הוועדה). בהחלטתה קבעה הוועדה למבקשת דרגת נכות בשיעור 10% בתחום האורטופדי ודחתה טענותיה בדבר קשר סיבתי בין מצבה הנפשי לבין האירוע התאונתי שעברה בעבודה. בבקשתה טוענת המבקשת כי הוועדה לא התייחסה לאירוע קודם בעבודתה שהוביל למצבה הנפשי, ולסיבות שגרמו למצבה.

2. המבקשת נפלה בעבודתה ביום 16.2.11 ופגיעתה ב"חזה משמאל" הוכרה כפגיעה בעבודה. ביום 14.6.12 התכנסה הוועדה, בדקה את המבקשת, וקבעה כך:

"מבחינה אורטופדית נמצא קשר בין הנפילה והתלונות על כאבים בברך ולכן יש מקום לקבוע נכות כוללת בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)ב' - כולל את הצלעות והרגישות בברך.

מבחינה פסיכיאטרית הוועדה עיינה במכתב קצר של עובד סוציאלי מתב"ן צפון ירושלים (רח' שמעון חכם 16) בו מדווח שהתובעת נמצאת בשיחות במרפאה, סובלת מחרדות שקשורות ... עבודה שחלתה בסרטן בעצמות."

הוועדה ביקשה לקבל את התיק הרפואי של המבקשת, וביום 6.9.12 התכנסה לסכם את הדיון בעניינה של המבקשת, אבחנה כי המבקשת לוקה ב"תלונות נפשיות עם סימני דיכאון והיפוכונדריה, נפלה וחבלה בצלעות, בטן ושוק שמ'", וקבעה כך:

"הוועדה עיינה במכתבו של ד"ר שטיבל פסיכיאטר מתב"ן צפון י-ם 8.7.12, ממנו עולה שתובעת פנתה למרפאה עוד לפני תאונה 18.11.10 ואובחנה כסובלת מהתקפי פאניקה. במכתבו של עו"ס ד"ר מרק מ-7.6.12 כתוב במפורש שסובלת מחרדות שקשורות לבת עבודה שחלתה בסרטן עצמות תכנים אלו עלו גם בבדיקת הוועדה. הוועדה קובעת שלמצבה הנפשי אין קשר לתאונה נדונה."

משכך קבעה הוועדה כי למבקשת דרגת נכות בשיעור 10% לפי סעיף 35(1)(ב) בגין פגיעתה בברך ובצלעות. על קביעה זו הגישה המבקשת ערעור לבית הדין האזורי.

3. ביום 15.1.14 ניתן פסק דין לפיו, בין היתר, הוחזר הדיון בעניינה של המבקשת לוועדה, כדי שזו תבחן פעם נוספת את הקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי של המבקשת לתאונת העבודה שבה הייתה מעורבת. כמו כן צוין, כי נוכח טענות המבקשת במכתבה מיום 13.1.14, יונח גם מכתב זה לפני הוועדה (בל' 4824-11-12, להלן: פסק הדין המחזיר).

4. ביום 13.4.14 התכנסה הוועדה, שמעה את תלונותיה של המבקשת בנוגע להתקפי חרדה, ובסעיף ממצאים ונימוקים קבעה כך:

"...

בבדיקה פסיכיאטרית – נראית כפי גילה, באי שקט פסיכו מוטורי קל, מדברת ... בשטף קשה לעצור אותה, מייד מתחילה לבכות, אפקט דיכאוני, חרדתי, חוזרת על אותם משפטים. לא נצפו מחשבות שווא מאורגנות או סימני פסיכוזה אחרים. בתוכן החשיבה עלו תכנים של פחדים על מחלות גופניות שונות, סרטן עצמות ומחלות אחרות כאשר מבינה שזה 'הפחד שרודף אותה' אך לא יכולה להשתחרר ממנו."

הוועדה סיכמה וקבעה, כדלקמן:

"הוועדה התכנסה מכוח פסק דין מיום 15.1.14.

הוועדה חזרה ועיינה בכל המסמכים שהוצגו בתיק ומסמכים חדשים שהביאה הנבדקת ביום הוועדה.

במכתבו של ד"ר שטופל מ 3.4.14 במפורש כתוב שהפנתה לראשונה לתב"ןב-12.11.10 (לפני התאונה הנדונה). וגם צוין שבעיות נפשיות התחילו חודשיים, שלושה לפני הפניה הראשונה לתב"ן. הבעיות הנפשיות החלו לאחר שנודע לה שחברה מהעבודה שלה חלתה בסרטן עצמות. במכתבים של עו"ס מטפל יהושע מרק מ 27.2.14, 14.3.13, 5.7.12, צוין שמצבה הנפשי קשור לפחדים וחרדות שהחלו לאחר שנודע לה על סרטן עצמות של חברה בעבודה. כמו כן מצבה הנפשי התדרדר לאחר ניתוח מסובך במעיים (Diverticulosis). כמו כן צוין שלפי דברי התובעת היא מרגישה שמסגרת העבודה מספקת לה תמיכה ומומלץ שהיא תמשיך לעבוד במסגרת עבודה זאת.

התובעת מסרה שממשיכה לעבודה במשרה מלאה כ.... . נתונים אלו ותכני חשיבה של הנבדקת שהיא מעלה בבדיקה תואמים וניתן ללמוד מזה שבעיה נפשית אכן קיימת אצלה אך לא קשורה לתאונת העבודה (נפילת ארון עליה), החלה עוד קודם בעקבות מחלת חברתה בעבודה.

הוועדה קובעת שאין קשר סיבתי בין האירוע לבין התאונה הנדונה."

לפיכך קבעה הוועדה כי למבקשת, בין היתר, דרגת נכות בשיעור "0% - אין נכות נפשית בעקבות התאונה הנדונה". על כך הגישה המבקשת ערעור נוסף לבית הדין האזורי.

5. בפסק הדין עמד בית הדין על כך שבפסק הדין המחזיר התבקשה הוועדה להתייחס לקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי של המבקשת לתאונה. הוועדה עיינה בכל המסמכים שבתיק. אף אם הוועדה לא ציינה את מכתבה של המבקשת מיום 13.1.14, די בהתייחסות הוועדה כי היא חזרה ועיינה בכל המסמכים שבתיק ובמסמכים חדשים שהציגה המבקשת. כמו כן, המבקשת נכחה בדיון, ותלונותיה נרשמו. מכאן, שניתנה לה הזדמנות למנות את תלונותיה שהופיעו גם במכתב. נוכח האמור קבע בית הדין כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה, ודחה את הערעור.

6. בבקשתה טוענת המבקשת כי היא נפגעה בשני אירועים: הראשון ביום 1.8.10, בו נודע לה כי חברתה לעבודה חלתה במחלת הסרטן, לגביו טרם ניתנה החלטת המוסד; אירוע שני מיום 16.2.11 בו נפלה ונחבלה בברך ובצלעות, שהוכר כתאונה בעבודה. המבקשת מדגישה כי האירוע הראשון זעזע אותה והחל את תהליך התדרדרותה הנפשית, וכתוצאה ממצבה הנפשי, כלומר, מהאירוע הראשון לגביו לא ניתנה החלטה, אירעה הנפילה שהוכרה כתאונה בעבודה. המבקשת טוענת כי לא הייתה מודעת לזכויותיה, ועל כן הגישה תביעה למוסד בה אזכרה את האירוע השני מיום 16.2.11, בו נגרמה לה פגיעה פיזית. לגישתה, היה על הוועדה לבחון את הקשר הסיבתי בין האירוע הראשון מאוגוסט 2010, ובין מצבה הנפשי. דא עקא, שהוועדה לא התייחסה לאירוע הראשון ולא בחנה את הקשר הסיבתי בינו ובין מצבה הנפשי, על אף שהייתה אמורה לעשות כן על פי הוראות פסק הדין המחזיר ועל פי המסמכים הרפואיים שהונחו לפניה.

כמו כן טוענת המבקשת כי לפי העולה מן הפרוטוקול, מכתבה מיום 13.1.14 לא הונח לפני הוועדה, ונוכח מצבה, קבע במפורש פסק הדין המחזיר כי על הוועדה לעיין בו. על כן, לא היה מקום לסטות מהוראה זו של פסק הדין המחזיר.

7. לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בפסק דינו של בית הדין האזורי, בפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים ובכלל המסמכים שבתיק, הגעתי לכלל החלטה כי דין הבקשה להידחות. זאת, מן הטעמים כמפורט להלן.

8. המבקשת מציינת כי הגישה תביעה נפרדת למוסד, להכיר במצבה הנפשי כפגיעה בעבודה, וזאת על רקע התדרדרות במצבה הנפשי, עם היוודע לה, בחודש אוגוסט 2010, על מחלת חברתה לעבודה. המבקשת מציינת כי טרם ניתנה החלטת המוסד בתביעתה. משכך, לא ברור על שום מה היא סבורה כי על הוועדה הבוחנת נכותה כתוצאה מאירוע מיום 16.2.11, שהוא אירוע מאוחר יותר, לבחון את הקשר הסיבתי בין מצבה הנפשי לבין אירוע קודם, שאף לא הוכר עדיין כפגיעה בעבודה. על פניו לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה בהימנעה מלבחון קיומו של קשר סיבתי עם האירוע הקודם, ואילו הייתה עושה כן, מן הסתם הייתה נופלת בהחלטתה טעות משפטית. יודגש בהקשר זה, כי הסמכות לקבוע קיומו של קשר סיבתי כאמור, נתונה בנסיבות המקרה קודם כל לפקיד התביעות (ראו לצורך השוואה עב"ל 25181-12-11 המוסד לביטוח לאומי –רונית רוזנבלום (27.10.13), בפסקה 10 וההפניות שם). על כך יש להוסיף כי אין המבקשת טוענת כי ניתן לייחס ולו חלק ממצבה הנפשי לפגיעה המאוחרת מושא החלטת הוועדה, ואף בתיעוד הרפואי שהגישה לוועדה אין כדי ללמד על קשר כלשהו בין מצבה הנפשי ובין פגיעה זו. אשר על כן, לא מצאתי טעות בהחלטת הוועדה שקבעה כי בהיעדר קשר סיבתי בין מצבה הנפשי של המבקשת לבין פגיעתה מיום 16.2.11, אין היא קובעת לה דרגת נכות.

9. אשר לטענות המבקשת כי הוועדה לא התייחסה למכתבה מיום 13.1.14. מדובר במכתב בכתב ידה של המבקשת, שהופנה לנשיאת בית הדין האזורי (כתוארה אז) השופטת פרוז'ינין, בו היא תיארה את מצבה. אכן, אותו מסמך לא צוין ברשימת המסמכים שעמדו לפני הוועדה במועד ישיבתה, ואולם המבקשת פרשה את תלונותיה לפני הוועדה ואלה נרשמו בפרוטוקול. הוועדה אף ציינה, כי עיינה במסמכים שהביאה עימה המבקשת למועד הישיבה. המבקשת אינה טוענת כי הוועדה לא התייחסה לאיזה מן הטענות האמורות במסמך זה. לפיכך, באי ציון המסמך ככזה שהיה לפניה, אין כדי לבסס טענה בדבר טעות משפטית שנפלה בהחלטתה.

10. סוף דבר

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט' אלול תשע"ו (12 ספטמבר 2016) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.