מונחת בפניי בקשה להורות על ביטול פסק הדין שניתן ביום 4.4.16 בהעדר התובע.

במסגרת הבקשה טען המבקש כי לא התייצב לדיון, מחמת שהפקידה בביהמ"ש "אמרה לי עוד חצי שנה", וכי כאשר ההזמנה הגיעה לביתו "לא כתבתי לי תאריך עם תזכורת, ולכן עבר לי התאריך של המשפט, ולא הגעתי. רק אתמול אחי הסתכל במכתב וראה שהתאריך עבר".

בתגובת המשיב שהוגשה היום נטען כי בהתאם להלכה הנוהגת, על מבקש הביטול להוכיח הן את הסיבה אשר גרמה למחדלו להתייצב לדיון והן את סיכויי הגנתו אילו יבוטל פסק הדין, והוא יורשה להתגונן במשפט.

נוכח זאת, נטען כי המבקש לא הראה טעם טוב להיעדרותו מהדיון, ומשמצרפים לכך את העובדה כי המבקש כלל לא פירט בבקשה ביחס לסיכויי הצלחתו בהליך העיקרי, שממילא אינם גבוהים לפי הנטען נוכח האמור בכתב ההגנה, כי אז צירוף הטעמים גם יחד שוקל כדי דחיית הבקשה.

חרף האמור, טען המשיב כי ככל שביהמ"ש יקבע כי יש מקום לבטל את פסק הדין, כי ראוי שיעשה כן בכפוף לתשלום הוצאות בגין התייצבותו יחד עם נציג איילון חב' לביטוח.

דיון

כמאמר המשיב, המבחנים לצורך ביטול פסק דין הינם, האם הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה במועד, האם הראה המבקש טעמים ראויים שהצדיקו העדר התייצבותו לדיון, והאם הועלו טענות ראויות לבירור לגופו של עניין, כאשר בשלב זה אין מדקדקים בבדיקת הטענות, או בדרכי הוכחתן, בפרט בהינתן העובדה כי זכות הגישה לערכאות הינה בבחינת זכות יסוד.

תקנה 12 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, קובעת כי בקשה לביטול החלטה שניתנה שלא בפני בעל דין תוגש תוך 7 ימים מיום שהומצאה לבעל הדין ההחלטה.

במקרה דנא השכיל המבקש להגיש הבקשה 3 ימים בלבד לאחר שניתן פסק הדין, באופן המלמד נכוחה כי הבקשה הוגשה במועד, ואפשר גם כי הדבר תומך בטענתו כי אומנם שגגה נפלה תחת ידו שעה שלא היה ער למועד הדיון.

ואולם. שכחה מצד בעל דין להתייצב לדיון אינה בגדר עילה מחוורת לקבוע כי הוכח טעם טוב למחדלו להתייצב כאמור. בית המשפט מייחד מזמנו הקצוב ממילא מועד מוגדר לדיון, ועל בעל הדין להקפיד להתייצב לדיון. העובדה כי המבקש לא טרח לעיין בהזמנה עובר למועד הדיון, רובצת לפתחו, ואין בכוחו להלין כלפי אחר זולתו, בוודאי לא כלפי פקידת ביהמ"ש שלפי טענתו ציינה בפניו כי מועד הדיון יחול עוד כמחצית השנה (וממילא, הטענה לא הוכחה כמתחייב, לרבות על דרך של צירוף תצהיר).

למועד הדיון שנערך ביום 4.4.16 התייצב המשיב ונציג חב' הביטוח יחד עימו, ואין להלום כי המבקש יהא סבור כי די בשכחה מצידו כדי להוביל להשחתת זמנו של הצד שכנגד.

דומה, אפוא, כי המבקש נהג בקלות ראש ביחס להליך המשפטי, ואפשר כי בנסיבות מתאימות היה בכך כדי להוביל לדחיית הבקשה.

בפרט נכון הדבר שעה שגם ביחס להיבט האחר, המשמעותי יותר, הנוגע לסיכויי הצלחתו בתביעה העיקרית, לא טרח המבקש לפרט מה הם סיכויי תביעתו, לאור המשתקף מכתב ההגנה שהוגש מנגד.

למשיב עומדת הזכות להסתמך על עיקרון הסופיות המגולם בפסק הדין, בפרט בשים לב להתנהלות המבקש, ובכלל זה למחדל שהוביל לאי התייצבותו לדיון ולכך שלא פירט טעמים של ממש המייסדים מסקנה בדבר יכולתו להוכיח רכיבי כתב התביעה.

חרף כל האמור. יש לזכור כי הזכות לביטול פסק דין נחשבת כיום כזכות בעלת ממד חוקתי, הנגזרת מזכות הגישה לערכאות, ועל כן, מאחר שעיון בכתב התביעה מלמד כי לא ניתן לשלול האפשרות כי יהא בכוחו של המבקש להוכיח האמור בכתב התביעה, סבורני כי יש מקום להורות על ביטול פסק הדין, תוך שהאיזון הראוי הינו בדמות תשלום הוצאות למשיב, אשר התייצב לדיון יחד עם נציג חב' הביטוח מטעמו.

נוכח האמור, אני מורה כי לא יאוחר מיום 5.6.16 המבקש יפקיד בקופת ביהמ"ש תשלום הוצאותיו של המשיב ע"ס 800 ₪. ככל שהסכום יופקד עד לאותו מועד, ייחשב פסק הדין כמבוטל, והמזכירות תעביר את הסך של 800 ₪ לידי המשיב, בכפוף להמצאת פרטי חשבון בנק לצורך ביצוע העברת הסכום הנזכר.

ככל שהסכום יופקד עד לאותו מועד, מזכירות ביהמ"ש תעדכן אותי בנדון לצורך קביעת מועד דיון הוכחות במעמד הצדדים.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ג' אייר תשע"ו, 11 מאי 2016, בהעדר הצדדים.