לאחר עיון בבקשה לסילוק חלקי של התביעה על הסף מחמת התיישנותה, בתגובה לבקשה ובתשובה לתגובה, אני מוצאת להיעתר לה.

התביעה שבפניי הוגשה כתביעה לפירוק שיתוף וכן כתביעה כספית על סך 877,500 ₪ בגין מחצית מדמי השכירות אותם גבתה המשיבה, במשך 25 שנים, משוכרים אשר שכרו את החנות נשוא התביעה הנמצאת ברחוב יפת 32 בתל אביב (להלן: "החנות").

לכתב התביעה לא צורף נסח רישום אלא אך אישור מחברת עמידר על רישום זכויות הבעלות בחנות על שם שני הצדדים במשותף, בחלוקה שווה (להלן: "רישום הזכויות על שם הצדדים").

בבקשה שבפניי טוענת המבקשת כי יש להורות על סילוק התביעה הכספית הנוגעת לפרק הזמן עובר לשבע שנים להגשתה, על הסף, מחמת התיישנות, היות שאין המשיבה יכולה לדרוש את חלקה בדמי השכירות בגין תקופה העולה על 7 שנים קודם להגשת התביעה.

מנגד טוענת המשיבה בתגובתה כי יש לדחות את הבקשה בהסתמך על הוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולאחר שהמבקשת מנעה ממנה במשך שנים רבות מידע רלוונטי באשר למצב החנות והשימוש שנעשה בה, עד שנאלצה לשכור חוקר פרטי ולערוך בירורים באופן עצמאי מול הרשויות המקומיות. לטענתה יש לראות באי גילוי המידע האמור משום הטעייה.

בתשובתה לתגובה השיבה המבקשת כי המשיבה לא עמדה בנטל הוכחת יסודות הסעיף ועל כן כי אין לקבל את טענותיה בעניין זה.

סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע את תקופת ההתיישנות בתביעה בתחום שאינו מקרקעין כתקופה בת 7 שנים.

סעיף 7 לחוק ההתיישנות, בנוסחו המעודכן לאחר תיקונו מיום 3/8/15, המהווה חריג לכלל ההתיישנות, קובע כי:

"מרוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה כל עוד נמנע התובע מלהגיש תובענה בשל כך שהנתבע, או מי מטעמו, מטעה ביודעין את התובע, מפעיל נגדו כוח, מאיים עליו או מנצל את מצוקתו; לעניין זה "הטעיה" – לרבות בדרך של אי-גילוי ביודעין של עובדה מהעובדות המהוות את עילת התובענה".

בת"א (ירושלים) 31560-10-13 הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים נ' הולילנד תיירות (1992) בע"מ ואח' [פורסם בנבו] (2/9/15), בסעיף 27 להחלטתו, קבע כב' השופט ר' וינוגרד באשר להוראות סעיף 7 לחוק ההתיישנות לאחר תיקונו כי:

"אף אם ההוראה מכניסה תחת כנפיה כל התנהגות פסולה של הנתבע כעילה לאי השעיית מרוץ ההתיישנות, הרי שהיא כוללת מספר סייגים המצמצמים את תחולתה. בין אלה ניתן לציין, לבד מעצם הצורך להוכיח כי אכן ננקטה פעולה פסולה על ידי הנתבע, את הצורך בהוכחת קשר סיבתי בין הפעולה הפסולה לבין הימנעות התובע מהגשת התביעה; ואת הצורך להוכיח כי הנתבע פעל את פעולתו הפסולה "ביודעין". מאחר וההוראה היא בגדר סייג לתחולת כלל ההתיישנות, ולפיכך נטל ההוכחה להתקיימות תנאיה מוטל על התובע, נראה כי הנטל שיהא על התובע להרים אינו פשוט".

ראו בעניין זה גם פסק דינה של כב' השופטת מ' צור בת"א (חי') 21225-09-15 אפרים ארנון נ' מדינת ישראל משטרת ישראל [פורסם בנבו] (12/2/16), אליו הפנתה גם המבקשת בתגובתה.

בענייננו, כפי המצוין בכתב התביעה רישום הזכויות על שם הצדדים נעשה עוד בשנת 1988 (ראו בעניין זה גם אישור על רישום הזכויות נספח א' לכתב התביעה), ומאז הושכרה החנות לצדדים שלישיים באופן רציף.

בנוסף, עיון בכתב התביעה וכן בתגובה לבקשה, מעלים כי המשיבה לא פירטה כיצד מנעה ממנה התנהלות המבקשת לאורך השנים לקבל את המידע האמור.

גם עיון בתצהירו של מנכ"ל המשיבה, מיכאל שביט, התומך בתגובתה, אינו מעלה כל מידע מפורט באשר לכך.

לא רק זאת אלא שבאף אחד מהמקורות האמורים לא צויין בפניי לכל הפחות, מדוע במשך למעלה מ-25 שנים נמנע מהמשיבה לנקוט כנגד המבקשת בהליכים משפטיים כלשהם לפירוק השיתוף או לחילופין לקבלת מידע באשר להשכרת החנות או לקבלת המסמכים הנדרשים.

כך או אחרת, אין מחלוקת שלמשיבה (יחד עם המבקשת) קיימות זכויות בחנות. משכך יכולה הייתה המשיבה לפנות בכל שלב שהוא ובעצמה לגורמים הרלוונטיים לקבלת המידע הנדרש על ידה ובין היתר יכולה הייתה לפנות ללשכת רישום המקרקעין, לחברת עמידר או לרשות המקומית, בבקשה לקבלת מידע בדבר פרטים מזהים של החנות, השימוש שנעשה בה והסכמי השכירות שנחתמו עם המבקשת בעניינה.

משלא שוכנעתי כי המשיבה פעלה כמצופה ממנה במשך תקופה ארוכה שכזו ולאחר שגם לא פורט בפניי הקשר הסיבתי שבין התנהלות המשיבה לבין השיהוי הניכר בהגשת התביעה, לא שוכנעתי שהמשיבה הצליחה להוכיח כי יש להחיל בענייננו את החריג לכלל ההתיישנות, המפורט בסעיף 7 לחוק ההתיישנות.

בנסיבות אלה הבקשה מתקבלת.

התביעה הכספית שהוגשה ביחס לתקופה של 7 השנים שלפני מועד הגשת התביעה, התיישנה.

יתר עילות התביעה כפי שפורטו בכתב התביעה, לרבות התביעה לפירוק השיתוף בין הצדדים, עומדות בעינן.

יובהר כי חרף האמור בתגובת המשיבה, ובהתאם להחלטת כב' הרשמת הבכירה נ' פרס מיום 8/3/16, המשיבה הגישה את כתב ההגנה מטעמה עוד ביום 20/4/16. עיון בו מעלה כי המשיבה התייחסה הן לטענת ההתיישנות והן, לחילופין, לטענות שעלו כנגדה בכתב התביעה לרבות העלאת טענת קיזוז מטעמה.

בנסיבות אלה אינני סבורה כי יש להורות לצדדים להגיש כתבי טענות מתוקנים מטעמם. כפועל יוצא אינני סבורה כי יש בהחלטתי זו כדי להביא לדחיית מועד הדיון הקבוע בתיק זה למחר.

משכך הדיון הקבוע ליום 14/6/16, יתקיים כסדרו.

המשיבה תשלם למבקשת הוצאות משפט בגין בקשה זו בסך של 4,500 ₪ וזאת בתוך 30 יום החל מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

מזכירות בית המשפט תעביר העתק החלטה זאת לצדדים.

ניתנה היום, ז' סיוון תשע"ו, 13 יוני 2016, בהעדר הצדדים.