רקע כללי וטענת הצדדים

1. בפניי תביעה בגין נזק שנגרם לטלוויזיה שבבעלות התובע, אשר על פי הנטען נגרם במהלך וכתוצאה מהובלת תכולת דירתו של התובע, הובלה שביצעה הנתבעת 1, ביום 29/1/2016.
2. הנתבעת 2 הינה המבטחת של הנתבעת 1 ובהסכמת התובע במעמד הדיון, צורפה כבעלת דין לתובענה.
3. אין חולק בין הצדדים כי המדובר בטלוויזיית לד של היצרנית סמסונג בגודל 65 אינץ, אשר הובלה על ידי הנתבעת לדירתו החדשה של התובע במסגרת העברת תכולת הדירה. ( להלן: " הטלוויזיה"). טלוויזיה זו נרכשה על ידי התובע ב- נובמבר 2014 בסך של כ- 19,000 ₪ ממחסני חשמל (צורפה חשבונית מס תומכת).
4. בנוסף, אין חולק כי לטלוויזיה נגרם שבר ניפוץ עם סדקים פנימיים בתוך מסך הלד, סמוך למסגרת השמאלית בערך באמצע קו הרוחב של המסך בצמוד למסגרת, כנצפה מהתמונות שצורפו לכתב התביעה.
5. אין חולק כי הנזק שנגרם לטלוויזיה התגלה על ידי התובע כעבור כמה שעות לאחר שהמובילים מטעם הנתבעת סיימו את ההובלה, פרקו את התכולה בדירה החדשה והלכו לדרכם לאחר שהתובע שילם להם את שכרם על פי המוסכם ואף הגדיל לעשות והוסיף תשר.
6. במסגרת זו, טען התובע בכתב התביעה כי ההובלה הסתיימה ב- 09:00 בבוקר. לעומת זאת המוביל מטעם הנתבעת העיד כי סיימו עבודת הפריקה בדירה החדשה בערך ב- 11:30, 12:00 באותו היום (עמ' 6 לפרוטוקול), ואילו התובע הוכיח בפניי כי התקשר למנהל הנתבעת ושלח לו את תמונות הנזק כבר בשעה 13:00 לערך, ולא בשעות הערב כפי שגרס מנהל הנתבעת (ראה תדפיס תכתובת הודעות ווטסאפ שהוחלפו בינו לבין מנהל הנתבעת שהתרתי לתובע לצרף לעיוני לאחר הדיון).
7. כך או כך, וחרף אי הדיוקים בין הגרסאות לגבי משך הזמן שחלף, אין מחלוקת כי הנזק התגלה לכל המוקדם כשעה וחצי עד שעתיים (ולשיטת התובע עצמו אף פרק זמן ממושך יותר) לאחר שהמובילים מטעם הנתבעת סיימו את עבודת הפריקה בביתו של התובע, ובכל מקרה- לא במעמד הפריקה עצמה.
8. באשר לגובה הנזק, טען התובע כי נאלץ לרכוש טלוויזיה חדשה כאשר זו הפגומה נותרה מיותמת וללא שימוש, מאופסנת במחסן שכן לטענתו, לא ניתן לתקנה ולמעשה מדובר בנזק בלתי הפיך. מאחר ולא היה מדובר בטלוויזיה חדשה, תבע בכתב תביעתו רק כמחצית משוויה בסך של 10,000 ₪.

הכרעה ודיון

1. באשר לחובת הזהירות המושגית והקונקרטית של חברת הובלה ביחס לרכוש של לקוחותיה, בקשר לתקינות התכולה המועברת על ידה בכלל ובפרט תכולה שבירה ופגיעה כגון טלוויזיה, דומה כי אין צורך להכביר במילים שכן הינה ברורה ומובנת מאליה. גם קיומו של נזק במקרה דנן דומה אינו שנוי במחלוקת שהרי תמונות השבר והסדק של הטלוויזיה מדברות בעד עצמן.
2. השאלה היחידה שבמחלוקת הדורשת הכרעה בענייננו היא השאלה האם בנסיבות דנן, הופרה החובה האמורה על ידי הנתבעת 1, מה שמוביל לשאלה הבאה המתבקשת בדבר קיומו של הקשר הסיבתי, קרי: האם השבר הנ"ל נגרם במהלך הובלתה של הטלוויזיה על ידי הנתבעת 1, ו/או כתוצאה ממנה, באופן שמטיל עליה אחריות וחבות לקרות הנזק?
3. ודוק, הנטל הראייתי להוכחת קשר סיבתי כאמור, רובץ לפתחו של התובע במסגרת הכלל של "המוציא מחברו עליו הראיה".
4. לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בטענותיהם כפי שפורטו בכתבי הטענות ובנספחים שצורפו להם, באתי למסקנה כי לא צלח בידו של התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי כאמור, הקושר בין הנזק שנגרם לטלוויזיה לבין הנתבעת 1.
5. למסקנה זו הגעתי על בסיס ניתוח המסכת הראייתית כפי שהוצגה בפניי כדלקמן:
   1. אין חולק בין הצדדים כי בטרם הובלתה, נעטפה הטלוויזיה בשמיכה, קרטונים וניילון שיהדק את הכיסוי הנ"ל על גבי הטלוויזיה, הכל במטרה לשמור על המסך לבל יקרה לו נזק.
   2. בכתב התביעה גורס התובע כי המובילים השאירו את הטלוויזיה עטופה כמות שהיא במרכז הסלון ולכן רק לאחר שתלה אותה על גבי הקיר בעזרת חברו (רפי) ורק לאחר שהדליק אותה, התגלה הנזק בצידה השמאלי של הטלוויזיה. אלא שגרסה זו אינה מתיישבת בקנה אחד עם הגרסה שמסר התובע במהלך עדותו, אז אישר כי המובילים לקחו את השמיכה בה הייתה עטופה הטלוויזיה בטרם לכתם, ואזי הטלוויזיה בשלב זה עוד בטרם תלייתה הייתה כבר חשופה ואם היה שבר בצידה, כבר ניתן וצריך היה להבחין בו כבר בשלב זה.
   3. אדרבא, גם העד מטעם התובע משיב בעמ' 4 לפרוטוקול כי בשלב בו הוא והתובע עבדו על חיבור מתקן הזרוע לצידה האחורי של הטלוויזיה, היא הייתה כבר לא הייתה עטופה שכן החבר פתח את "העטיפה של הניילון" ובשל כך ביקש מהתובע להניח מגבת על גבי הספה עליה הושכבה הטלוויזיה לבל תישרט. מכאן כי הטלוויזיה הייתה חשופה בשלב זה, כעולה מעדותו של העד שהובא לעדות מטעם התובע.
   4. אדרבא, עדות זו מתיישבת עם עדותו של העד מטעם הנתבעת, המוביל עצמו, מוחמד פרעון, שהיה מנהל צוות המובילים אשר העיד בעמ' 6 לפרוטוקול בזו הלשון:

"...הגענו לבית החדש, הורדנו את הטלויזיה, הורדנו את האריזה, התובע בדק את הטלויזיה שהכל בסדר, ליטף עם היד, הסתכל על הטלויזיה, כשיצאנו לקחתי את השמיכה ולא לקחתי את הקרטון שעטפתי בו את הטלויזיה. התובע ביקש מאיתנו לפרק, ישב הסתכל על הטלויזיה ויד שלו עברה על הטלויזיה. בבית החדש פירקנו את האריזה. את השמיכה לקחנו. הקרטון אחרי שפירקתי נשאר בבית של התובע בסלון, לא על הטלויזיה. כשהתובע בדק את הטלויזיה היא הייתה חשופה לא היה עליה שום דבר. השארנו את הקרטון בסלון, אחרי רבע שעה עשרים דקות התקשר הבעל הבית שלי עצבני אמר לי למה השארתם את הקרטון בסלון. לא חזרנו לקחת את הקרטון. אחרי שהטלויזיה הייתה פתוחה, גם אני הסתכלתי, אני חייב להסתכל, לא היה לה שום דבר..."

• 1. בנוסף, התובע מסביר כי בטרם תלייתה והדלקתה לא ניתן להבחין בשבר שכן מדובר בסדקים פנימיים בתוך מסך הלד אשר רק לאחר הדלקתה, נורות הלדים מאירות את הסדקים ורק כך ניתן להבחין בקיומם. לטענתו מסיבה זו, לא ניתן להבחין בנזק כאשר הטלוויזיה חשוכה ולא דולקת. ואולם, התובע לא השכיל להמציא תמונות של הטלוויזיה כאשר הינה כבויה על מנת להוכיח טענתו לפיה בעת שבחן את הטלוויזיה לאחר פריקתה בדירתו החדשה ובטרם תלייתה על הקיר והדלקתה, אכן לא ניתן היה להבחין בשבר ובסדקים. ראה עדותו בעמ' 5 לפרוטוקול: "

"... לא ראו את השבר בשום שלב. בתמונה לא רואים תמונה כי ברגע שיש שבר בלד, לא רואים כלום. בתמונה רואים את הטלויזיה כשהיא דולקת המסך הוא שחור. התמונה עם השבר שצרפתי לכתב התביעה, היא צדה השמאלי של הטלויזיה, לרוחב. אין לי תמונה של הטלויזיה כאשר היא לא דולקת. צרפתי לכתב התביעה 3 תמונות של הטלויזיה כשהיא דולקת. זו הדרך היחידה לראות את השבר. כי אחרת לא ניתן לראות.

• 1. זאת ועוד, לאחר עיון בתמונות שצירף התובע לכתב התביעה נחה דעתי כי אכן את הסדקים הפנימיים שיצאו מנקודת השבר ונמשכו לאורכו ולרוחבו של המסך ככל הנראה לא ניתן לראות אלא כאשר הטלוויזיה דולקת והלד מאיר את הסדקים הפנימיים שבתוך המסך, אולם לא כך הדבר לגבי שבר הפיצוץ שבצמוד למסגרת השמאלית, ממנו יוצאים הסדקים. מדובר בשבר חיצוני של מסך הזכוכית להבדיל מהסדקים הפנימיים. שבר זה ניתן גם ניתן לראות כאשר הטלוויזיה כבויה, כמו כל שבר עכבישי שנגרם בזכוכית.
  2. כאשר נשאל על כך התובע, השיב בעמ' 5 לפרוטוקול:

"...לשאלת בית המשפט: אבל רואים שהשבר הוא בזכוכית מצד שמאל באמצע, ליד המסגרת, אני משיב: נכון, השבר הוא בזכוכית, אבל לא ראינו את זה עד שתלינו את הטלויזיה והדלקנו אותה. הדלקנו את הטלויזיה כשהיא הייתה כבר תלויה..."

• 1. אין זאת אלא כי התובע למעשה מודה כי ניתן היה להבחין בשבר אולם הוא לא הבחין בו בזמן אמת, הן לנוכח גודלה של הטלוויזיה כפי שתיאר בעדותו והן לנוכח טענתו כי רק עם הדלקתה ניתן היה להבחין בו.
  2. עניין זה עומד לתובע לרועץ דווקא בשל הטענה שהעלה בריישא לכתב התביעה, ממנה עולה עד כמה הטלוויזיה הייתה רגישה ויקרה לליבו, שכן מסתבר כי בעבר כבר נשברה פעם אחת טלוויזיה דומה שהייתה בבעלותו תוך כדי הובלתה.
  3. משכך ועל דרך קל וחומר, ובהתאם לאימרה "מִי שֶׁנִכְוָה בְּרוֹתְחִין נְזְהָר בְּצוֹנְנִין", שומה היה עליו לבחון אותה לפרטי פרטים לאחר שפתח את עטיפתה ובטרם שחרר את המובילים לדרכם, וככל שלא עשה כן- קרי ככל ששחרר את המובילים בטרם פתח את העטיפה ובחן אותה כפי שהתובע גורס בעצמו, או ככל שפתח העטיפה אך לא גילה את הנזק בזמן אמת בטרם שחרר את המובילים כפי שעולה מעדותו של חברו- אין לו אלא להלין על עצמו בלבד שכן לאחר מעשה, ובחלוף כמה שעות מאז שהמובילים סיימו עבודתם ועד שהתובע פנה למנהל הנתבעת בתלונה על השבר, חלפו מספר שעות במהלכם עלולים להתרחש אינספור תרחישים שלא קשורים אל הנתבעת ו/או מי מטעמה כלל ועיקר, כגון: במהלך תלייתה על גבי הקיר או בשל חבלה כלשהי שגרם אחד הפועלים שעבדו באותה עת בדירתו של התובע ללא קשר לנתבעת (ראה עמ' 8 לפרוטוקול).
  4. וראה דבריו בעמ' 7 לפרוטוקול:

"... הטלויזיה הושכבה על הספה כדי לחבר את מתקן הגב, היא היתה עם השמיכה והקרטון. הטלויזיה למעשה לא הותקנה ולא נחשפה עד שעמדה חזרה על המעמד שלה, כשהמתקן היה מחובר, רק אז הסרנו את הכיסוי.

"... לא ראינו שהיא שבורה. לא בדקתי את הטלויזיה לפני שהם הלכו. היא עמדה על השידה במרכז הסלון. היה עליה גם קרטון וגם שמיכה חומרה. כשהוא חזר להביא לי חשבונית הוא לקח את השמיכה..." (הדגשה שלי-א.ב)

1. לאור כל המקובץ דלעיל, ועם כל ההבנה למצבו של התובע, הוא לא הרים את הנטל הראייתי הנדרש להוכחת השערתו לפיה מקור הנזק הוא במובילים של הנתבעת, ומשכך, אין מנוס מדחיית התביעה.
2. בנסיבות שפורטו לעיל, אינני עושה צו להוצאות.
3. בהתאם לתקנה 16 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) התשל"ז 1976, רשאים הצדדים להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הדין בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין, לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
4. המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, י"ח אב תשע"ו, 22 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.