הצדדים הסמיכו אותי לפסוק בתובענה זו בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984, עם נימוק תמציתי.

המדובר על תביעה בגין תאונת שרשרת שהתרחשה על כביש 443 לכיוון ירושלים ביום 24.09.2015 בשעות הלילה. סדר הרכבים בשרשרת היה כדלקמן: רכב התובע (רכב מספר 970-048-50 מסוג הונדה; להלן – רכב התובע); אחריו רכב הנתבע 1 מספר 73-544-65 מסוג מזדה 5 (להלן – רכב 1); אחריו רכב הנתבע 2 מספר 68-837-58 מסוג סוזוקי (להלן – רכב 2); אחריו רכב הנתבע 3 מספר 58-502-30 מסוג טויוטה (להלן – רכב 2); ואחרון חביב רכב הנתבע 4 מספר 90-706-02 מסוג מיצובישי (להלן – רכב 4).

בדיון שהתקיים לפני העידו ונחקרו העדים, וכן הוגשו מוצגים. לאחר שעיינתי בכל הראיות והעדויות הגעתי למסקנה, כי מדובר על תאונת שרשרת אחת שהתרחשה במספר אפיזודות. אין מחלוקת, והעדים אישור זאת, כי תחילתה עם פגיעת רכב 1 ברכב התובע. פגיעה זו הייתה קלה, ואף שלפני רכב התובע היה רכב נוסף, הרכב הנוסף "התחמק" מהשרשרת ולא היה כל מגע בינו ובין רכב התובע.

בנוסף התרשמתי מהעדויות, כי רכב 1 פגע ברכב התובע לאחר מכן, ורק אחר כך התנגש בעוצמה רבה יותר רכב 2 ברכב 1, וזה התנגש פעם נוספת ברכב התובע. עד כאן הפגיעות ברכב התובע. לאחר מכן, וכפי שהעיד נהג רכב 4 – אשר נסע במהירות הקרובה ל-70 קמ"ש – התנגש רכב 4 ברכב 3, וזה האחרון נהדף על רכב 2 (אך רכב 1– לא פגע פעם נוספת ברכב התובע). מכאן גם ההסבר, מדוע גרסה אחת סברה כי נשמעו שתי התנגשויות ("בומים"), ומדוע גרסה אחרת של חלק מהעדים הייתה כי היו שלושה או יותר. מסקנה זו גם נתמכת מעוצמת הפגיעות שברכבים, ובין היתר "פיזור" הנזק שבהם – בין החלקים האחוריים של הרכבים, ובין אלא הקדמיים.

נוכח האמור, האשם המרבי על הפגיעות ברכב התובע הוא על רכב 1, ורכב 2. רכב 1 פגע עצמאית ברכב התובע באפיזודה הראשונה, ולאחר מכן, כתוצאה מפגיעת רכב 2 ברכב 1 והדיפתו של זה בעוצמה על רכב 1, פגע רכב 1 פעם נוספת – באפיזודה שניה ברכב התובע. העדים העידו לגבי הפגיעה המינורית של רכב 1 ברכב התובע, ומכך גם ניתן להתרשם מהעובדה כי הרכב הנוסף, שנסע לפני רכב התובע, "חמק" מהשרשרת בלא כל מגע ביניהם. לכן, אני קובעת כי ביחס לרכב התובע האשם בפגיעה בו הוא 90% על רכב 2, ו-10% על רכב 1.

מאחר ורכב 1 פגע פגיעה מינורית יחסית ברכב התובע בחלקו האחורי, ואילו הפגיעה הנוספת אשר פגע רכב 1 בתובע התרחשה כתוצאה מההדיפה של רכב 2, ואותה פגיעה היא זו אשר היתה משמעותית, ובאותו מוקד נזק, מצאתי כי מירב הנזק מהפגיעה הראשונה למעשה "נבלע" בפגיעה השניה, ומשכך הגעתי למסקנה בדבר חלוקת האחריות בין רכב 1 לבין רכב 2, כפי שפורט לעיל.

נוכח העובדה, כי שאר התובענות לא נשמעו לפני, לא ראיתי את דוחות השמאים ומוקדי נזק הנתבעים, ובשים לב לכך שכלפי רכב התובע – אין לרכבים האחרים אחריות, הרי שאיני קובעת ממצאים עובדתיים לעניין האחריות שבין רכבי הנתבעים ובין עצמם. יפה היה אילו הצדדים היו משכילים לאחד את הדיון בתובענות, ואולם שעה שלא עשו כן – זו התוצאה.

שכן, התרשמותי היתה כי רכב 4 הוא זה שגרם למירב הנזק לשאר הרכבים בשרשרת, אולם, כאמור, ביחס לתובע בתובענה אשר לפני, אין לו אחריות.

משכך, ישלם הנתבע 2 לתובע סך של 11,937 ₪, והנתבע 1 ישלם לתובע סך של 1,326 ₪. סכומים אלא יישאו הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה (09.02.2016).

נוכח העבודה, כי מרבית האשם הוא על הנתבע 2, ישלם הנתבע 2 את אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד התובע בסך 2,500 ₪. בנסיבות העניין, ונוכח היותה של התאונה תאונת שרשרת – אין צו להוצאות נוספות. כל צד יישא בהוצאות עדיו.

ניתן היום, כ"ד שבט תשע"ז, 20 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.