מדובר במחלוקת ארוכת שנים, במרכזה טענת התובעת לזכות חכירה במקרקעין המצויים בבעלות רשות הפיתוח ורצונה בחידוש החכירה לתקופה נוספת. הנתבעת מעלה טענות שונות לפיהן אין לתובעת זכות חכירה בקרקע וממילא אין לחדשה.

רקע והליכים קודמים

1. התובעת היא חברת הנכסים של מפלגת העבודה הישראלית, ממשיכתה של מפלגת פועלי ארץ ישראל (להלן: "מפא"י"). מכוח תפקידה, התובעת מחזיקה בזכויות בנכסי מקרקעין ברחבי ישראל, בין היתר לצורך הפעלת סניפי המפלגה.
2. ביום 29.4.1955 התקשרה מפא"י עם רשות הפיתוח בהסכם לחכירת שטח מקרקעין בשכונת רמת החיל בתל-אביב (להלן: "הסכם החכירה" או "ההסכם"). מכוח ההסכם הוחכרו למפא"י מקרקעין שהיו ידועים באותו מועד כמגרש 355 בתב"ע 347 (כיום חלקה 445 בגוש 6336) (להלן: "הנכס", "מגרש 355", "חלקה 445"). בהסכם נקבע כי מטרת החכירה היא "הקמת מבנה – מועדון מפא"י".
3. תקופת החכירה בהסכם הועמדה על 49 שנים, מיום 8.2.1955 ועד ליום 7.2.2004, תוך שהוסכם כי בסיום התקופה תהא למפא"י הזכות לחדש את החכירה לתקופה בת 49 שנים נוספות. דמי החכירה שולמו ל-7 שנים מראש, עד לשנת 1962, כאשר נקבע בהסכם כי רשות הפיתוח תהיה רשאית להעריך מחדש את דמי החכירה בכל שבע שנים.
4. עוד נקבע בהסכם כי זכות החכירה של מפא"י תירשם, על חשבון המחכיר, בתוך שנתיים לאחר שיירשם הנכס במרשם המקרקעין כחלקה נפרדת. יצוין כבר עתה כי אף שהמגרש נרשם כחלקה נפרדת בשנת 1968 (חלקה 445) לא נרשמה זכות החכירה כמוסכם.
5. ביום 31.3.1957 פנתה מפא"י לרשות הפיתוח בבקשה להמחות את זכות החכירה וכן את התחייבויותיה מכוח ההסכם לידי התובעת (נספח 130 לתצהיר הנתבעת) (להלן: "הבקשה להמחאה"). יצוין, כי במכתב מפא"י הנזכר, ההתייחסות הייתה בטעות ל"מגרש 356" ואולם אין מחלוקת בין הצדדים כי הכוונה היא למגרש 355 וכי במגרש 356 הנזכר אין למפא"י זכויות. לדברים נודעת חשיבות וטעות זו תחזור על עצמה פעם אחר פעם, עת בהתכתבויותיהם לאורך השנים יתייחסו הצדדים בערבוביה למגרשים 355 ו-356.
6. ביום 30.9.1957 הוענק לתובעת רישיון בנייה לצורך הקמת מבנה שישמש מועדון לנוער וזאת בהסכמת רשות הפיתוח כבעלת המקרקעין. גם הפעם, בשל אותה טעות נזכרת, ניתן רישיון הבנייה ביחס למגרש 356 (כיום חלקה 444 בגוש 6336) (להלן: "מגרש 356"; "חלקה 444"). כפי הנראה, מקור הטעות הוא בטופס הבקשה למתן רישיון בנייה, בו צוין על ידי המבקשת (מפא"י או התובעת) מגרש 356 במקום מגרש 355.
7. הטעות האמורה לא נותרה בכתובים בלבד והתובעת אכן הקימה מבנה ששימש מועדון לנוער - על מגרש 356 - שבמקרה או לא, מצוי בצמוד לנכס. זאת, כנזכר, אף שלמפא"י או לתובעת לא היו כל זכויות בחלקה זו. בניית המבנה הושלמה בשנת 1958. בסמוך למבנה המועדון הוקם מגרש כדורסל על מגרש 355 (הוא המגרש "הנכון") והתובעת גידרה את שתי החלקות יחד.
8. לאורך העשורים שלאחר מכן הוחלפה תכתובת ענפה בין הצדדים ביחס לזכות החכירה בנכס. בשל חשיבותם לבירור המחלוקת, יובאו הדברים בהרחבה, כדלקמן -
9. ביום 21.2.1967 פנתה הנתבעת אל התובעת בדרישה לתשלום דמי חכירה עבור מגרש 356, בגין השנים 1967-1962 (נספח 136 לתצהיר הנתבעת). בתגובה, השיבה התובעת ביום 15.3.1967, כי בבדיקה שערכה לא נמצא שקיים ברשותה מגרש "356" (נספח 123 לתצהיר הנתבעת). במענה מיום 19.5.1967 הפנתה הנתבעת את התובעת למכתב מפא"י מיום 31.3.1957 - היא הבקשה להמחאה (המתייחסת למגרש 356) - בציינה כי "מכתב זה עונה על שאלתכם בקשר לתשלום דמי החכירה עבור הנכס הנ"ל, כיום למעשה הצריף משמש את הסתדרות הנוער העובד" (נספח 119 לתצהיר הנתבעת). יצוין כי לא הוברר מה עלה בגורל הדרישה לתשלום דמי חכירה עבור השנים 1962-1967, ולא הוצגה אסמכתא בדבר תשלום.
10. בחלוף כעשור, ביום 30.3.1977, פנתה הנתבעת לתובעת בבקשה שתסור למשרדיה לצורך הסדרת החזקה "במגרש 356" (נספח 21 לתצהיר גילוי מסמכים מטעם התובעת). בתגובה, ביקשה התובעת ביום 19.4.1977 שיומצאו לה מסמכים בקשר עם סידור החזקה ב"חלקה 355 או 356" (נספח 118 לתצהיר הנתבעת).
11. כעבור מספר שנים, במועד שאינו ידוע במדויק (כפי הנראה בשלהי שנות ה-80 של המאה הקודמת), פנתה הנתבעת אל התובעת וציינה כי במקביל לחכירת חלקה 445, תפסה התובעת חזקה גם בחלקה 444. בהודעתה, ביקשה הנתבעת לדעת מהן "תכניותיה" של התובעת לגבי שתי החלקות האמורות, והוסיפה על כך כי התובעת חייבת בדמי חכירה ו/או דמי שימוש בגינן (נספח 103 לתצהיר הנתבעת).
12. ביום 27.7.1988, הודיעה הנתבעת לתובעת כי בכוונתה לפתוח בהליך משפטי נגדה לצורך פינויה מחלקות 444-445, משלא הגיעו הצדדים להסדר החזקה (נספח 116 לתצהיר הנתבעת). ביום 10.8.1988 הודיעה התובעת לנתבעת כי חלקות 444 ו-445 נמצאות "מזה שנים" בחזקת מועצת פועלי תל אביב-יפו (להלן: "המועצה") ו/או בידי בצר חברה בע"מ (להלן: "בצר"), היא חברת הנכסים של המועצה (נספח 87 לתצהיר הנתבעת). עוד ציינה התובעת בהודעתה זו את הסכמתה לכך שייערך חוזה חכירה עם המועצה ו/או עם בצר וכי אין לה כל תביעות בעניין החלקות הנדונות.
13. ביום 17.3.1991 הודיעה הנתבעת למועצה על ביטול הסכם החכירה שנחתם עם מפא"י. זאת בהסתמך על הטענה שלא הוקם במגרש 355 מבנה המועדון כקבוע בהסכם (כנזכר המבנה הוקם בחלקה 356 הסמוכה), וכן מן הטעם שלא שולמו דמי חכירה מאז שנת 1962 (נספח 112 לתצהיר הנתבעת). בתגובה, דחתה המועצה את הודעת הביטול האמורה ביום 31.3.1991 וביקשה את דמי החכירה שלטענת הנתבעת לא שולמו (נספח 111 לתצהיר הנתבעת).
14. ביום 27.11.1994 מסרה התובעת לנתבעת כי הזכויות בנכס מכוח הסכם החכירה שייכות לה בלבד ואין להעבירן לאחר, לרבות למועצה (נספח 85 לתצהיר הנתבעת).
15. במכתב מיום 7.1.1996 הודיעה הנתבעת למועצה כי אין לה או לבצר אין כל זכויות בנכס (נספח 77 לתצהיר הנתבעת). בהמשך לכך, ביום 21.2.1996 ציינה כי גם לתובעת אין זכויות בנכס (נספח 72 לתצהיר הנתבעת).
16. בשנת 1999 הגישה הנתבעת תביעה נגד התובעת לסילוק יד מחלקות 444-445 וכן תביעה לדמי שימוש (ת"א 43708/99 ו- ת"א 107811/99 בבית משפט השלום בתל-אביב). התובעת, מצדה, הגישה תביעה שכנגד, בגדרה ביקשה להצהיר כי היא בעלת זכויות בנכס (כשם שנעשה בתביעה דנא). מחלוקת זו, יחד עם מחלוקות אחרות בין הצדדים בקשר לנכסים נוספים, הועברה להליך גישור אשר הסתיים בלא הצלחה בשנת 2003. לשלמות התמונה ייאמר כי הדיון בתביעת הפינוי והתביעה שכנגד נדחה ללא מועד ביום 28.10.2003 (החלטת כב' השופט א' גולדין). בעקבות כך, הוסיפו הצדדים לנהל משא-ומתן לפשרה מחוץ להליך הגישור במשך מספר שנים.
17. ביום 18.1.2007, בעוד הצדדים מקיימים משא-ומתן, נמסרה למפא"י הודעה מהנתבעת בדבר חידוש תקופת החכירה (נספח 299 לתצהיר הנתבעת). בהודעה זו צוין כי חידוש תקופת החכירה למשך 49 שנים החל מיום 7.2.2004 מותנה בתשלום דמי חכירה, בין אם בדמי חכירה שנתיים ובין אם בתשלום מהוון לכל התקופה.
18. בשנת 2009 עלו המגעים בין הצדדים על שרטון. בעקבות כך, הגישה התובעת תביעה לפיצויים נגד הנתבעת בטענה כי פעלה בחוסר תום-לב במהלך המשא-ומתן (ת"א 30490-11-09). תביעה זו נדחתה ביום 30.6.2015.
19. בשנת 2011 הגישה התובעת תביעה נוספת נגד הנתבעת, בגדרה טענה כי היא זכאית להירשם כבעלת זכות חכירה של מספר נכסים, ביניהם הנכס (ת"א 54015-11-11). אולם, מעיון במערכת "נט המשפט" עולה כי בשנת 2015 ביקשה התובעת למחוק את תביעתה בטענה כי "אין כיום לתובעת צורך בקבלת הסעד ההצהרתי". ביום 23.2.2015 הורה בית המשפט (כב' השופט ש' שוחט) על הפסקת התובענה. בחלוף מספר חודשים, ביום 29.9.2015, ביקשה התובעת מהנתבעת לחדש את תקופת החכירה ל-49 שנים נוספות עד ליום 6.2.2053 (נספח 469 לתצהיר הנתבעת).
20. ביני לביני, אגב הליכי המשא-ומתן ושני ההליכים המשפטיים הנזכרים, שלחה הנתבעת למפא"י דרישות לתשלום דמי חכירה ששולמו על ידי התובעת. כך, בשנת 2009 שילמה התובעת דמי חכירה שנתיים בסכום של 9,227 ₪, ובשנת 2012 סכום של 8,763 ₪ עבור שנת 2012 וכן סכום 124,865 ₪ בגין חוב לשנים קודמות.
21. ביום 10.2.2016 פתחה בצר בהליך משפטי נגד התובעת והנתבעת, בו ביקשה להצהיר כי היא זכאית להירשם כבעלת זכות החכירה בנכס (ת"א 18894-02-16). ביום 26.5.2017 אוחד הדיון באותה תובענה עם הדיון בתביעה דנא. לאחר שבצר הודיעה כי היא מוותרת על תביעתה, נדחתה התביעה ב-ת"א 18894-02-16 ביום 9.9.2019.
22. לשלמות התמונה יצוין כי גם בין השנים 2019-2015 שלחה הנתבעת למפא"י דרישות לתשלום דמי חכירה והתשלום לשנים אלו הוסדר על ידי התובעת בשנת 2019.

תמצית טענות הצדדים

1. לגישת התובעת היא זכאית לחידוש החכירה עד לשנת 2053, על פי הקבוע בהסכם. לטענתה, משהומחו לה חיוביה וזכויותיה של מפא"י מכוח ההסכם, אין בידי הנתבעת עילה להתנגד לחידוש החכירה. הודגש, כי העובדה שהנתבעת העבירה למפא"י דרישות לתשלום דמי חכירה מעידה כי מבחינתה של הנתבעת החכירה חודשה. לפיכך, עותרת התובעת להצהיר על זכאותה לחידוש החכירה ולרישום זכויותיה במרשם המקרקעין.
2. לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות. ראשית כך, משום שמפא"י אמנם העבירה לרשות הפיתוח בקשה להעברת זכות השכירות לתובעת, אך בקשה זו לא נענתה, ולא ניתנה הסכמה "מפורשת ובכתב" להמחאה כפי שקבוע בהסכם החכירה. לפיכך נטען שזכות החכירה כלל לא הומחתה לתובעת. שנית כך, משום שהתנהלות התובעת לאורך עשרות שנים, עד לשנת 1994, מעידה כי היא לא ראתה עצמה כבעלת זכות החכירה. כך, היא לא נקטה בצעד כלשהו על מנת לממש את זכותה להירשם כחוכרת הנכס ובשנת 1988 אף הודיעה כי אין לה כל תביעות ביחס לנכס וכי היא אינה מתנגדת לכך שהוא יוחכר למועצה. לתימוכין בכך שהתובעת לא ראתה עצמה כבעלת זכות חכירה הופנתה שימת הלב אף לעובדה כי לא שולמו על-ידיה דמי חכירה בעד הנכס משך עשרות שנים, משנת 1962 ועד לשנת 2009. עוד נאמר, כי אין בעובדה שהופקו למפא"י דרישות לתשלום דמי חכירה כדי להעיד כי הוקנתה לה זכות חכירה, לא כל שכן לתובעת.

הנושאים שבמחלוקת

דיון והכרעה

1. מטעם התובעת העיד מנהלה - מר דניאל אלימלך. מטעם הנתבעת העידו גב' יפה שלו - ראש צוות לקידום עסקאות ברמ"י וכן גב' מרינה פולק - ראש תחום בכיר כספים וחשבונות ברמ"י.
2. במוקד הדיון ניצבת השאלה שבמחלוקת האם הושלמה המחאה הזכויות כך שלתובעת הועברה זכות החכירה של מפא"י מכוח ההסכם. בתוך כך יש להתייחס לנפקות הוויתור שהביעה התובעת על הזכויות בנכס. במידה ונמצא כי המחאת הזכויות הושלמה, יש לבחון האם לפי תנאי ההסכם זכאית התובעת לחידוש החכירה לתקופה נוספת.
3. הוצעו לצדדים הצעות שונות במהלך הדיון ומשלא התקבלו אין לי אלא לפסוק במחלוקת על פי העובדות שהוכחו והדין החל. עיינתי בטענות הצדדים ובראיותיהם, התחשבתי במכלול נסיבות העניין ובאתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. בתמצית אציין כי נמצא שזכות החכירה של מפא"י בנכס הועברה לתובעת ולפיכך קיימת לה אף הזכות מכוח ההסכם להארכת החכירה. התרשמתי כי אין די בטעמים שהציגה הנתבעת על מנת שלא לעמוד בהתחייבותה לחדש את החכירה. וביתר פירוט.

טענת הנתבעת כי לא ניתנה הסכמתה להמחאת זכות החכירה של מפא"י לידי התובעת

1. אכן, כטענת הנתבעת, הסכם החכירה קובע כי תנאי להעברת זכות החכירה על ידי מפא"י לגורם אחר הוא "הסכמה מפורשת על כך מראש ובכתב מאת המחכיר". אין מחלוקת כי הסכמה מראש ובכתב כאמור לא ניתנה ובקשת ההמחאה של מפא"י מיום 31.3.1957 נותרה בלא מענה. אולם בכך לא סגי. לאורך השנים התייחסה הנתבעת אל התובעת כבעלת זכות החכירה בנכס, באופן שיש בו לראות בה כמי שבפועל הכירה בהמחאה והתייחסה אליה כאל עובדה מוגמרת.
2. כך, למשל, מכתבה של הנתבעת אל התובעת ביום 21.6.1967 (נספח 136 לתצהיר הנתבעת), בו העלתה דרישה לתשלום דמי חכירה על פי ההסכם. ככל שאכן המחאת הזכויות לא הושלמה ונותרה בגדר בקשה בלבד של מפא"י שלא נענתה, מה לה לנתבעת שתפנה אל התובעת בדרישה לתשלום ולא אל מפא"י. יתרה מכך, משהשיבה התובעת כי מגרש 356 בגינו נדרשו דמי החכירה אינו ברשותה, הפנתה אותה הנתבעת לבקשת ההמחאה של מפא"י, בה דובר במגרש 356. מכאן, שהנתבעת עצמה הסתמכה על בקשת ההמחאה וראתה בתובעת כבעלת הזכויות.
3. אף במכתב נוסף שמיענה הנתבעת אל התובעת (נספח 103 לתצהיר הנתבעת) ננקטה לשון ברורה, ממנה עולה כי לתובעת זכות חכירה בנכס. וכך נכתב:

"ביום 29.4.54 החכרנו לכם את חלקה 445(.) במעמד חתימת החוזה שילמתם למש (צ"ל: למשרדינו, הכיתוב קטוע – א' י') דח"ש עד 1.2.62 מאז לא שילמתם למשרדינו דמי חכירה.

תפסתם ללא רשות ממשרדינו את החלקה הסמוכה 444.

על שתי החלקות הקמתם בזמנו מגרש כדורסל, כיום שתי החלקות הינן עזובות ומוזנחות.

נבקשכם להודיענו מה הם תכניותיכם לגבי חלקות אלו.

לידיעתכם, הנכם חייבים למשרדינו דמי שימוש ואו דמי חכירה...".

יצוין כי על גבי עותק המכתב הנזכר לא מופיע תאריך מלא (20 בספטמבר, ללא שנה). מכל מקום, תוכנו של מכתב זה מדבר בעד עצמו כדי הודאת בעל-דין בכך שלתובעת זכות חכירה בנכס מכוח ההסכם.

על רקע נתונים אלו מצאתי לנכון לדחות את טענת הנתבעת כי המחאת זכות החכירה לא הושלמה.

1. הנתבעת מוסיפה על כך וטוענת כי עד לשנת 1994 התנהלה התובעת באופן שממנו עולה כי אין לה עניין בנכס, בין היתר, כפי הודעתה מיום 10.8.1988 לפיה היא מסכימה שהנכס יוחכר למועצה או לבצר. סברתי כי אין בטענה זו לסייע בידי הנתבעת. לתובעת הייתה זכות חכירה בנכס עד ליום 7.2.2004 (הוא מועד סיום תקופת החכירה המקורית לפי ההסכם). אף אם בשלב מסוים במהלך תקופה זו לא הביעה התובעת עניין בנכס ואף הייתה נכונה לוותר על זכויותיה בו, אין בכך להשפיע על היקף הזכות, שעה שבפועל לא הוסכם על העברת זכות החכירה למועצה או לבצר (או לכל גורם אחר). לפיכך, התובעת הייתה ונותרה בעלת זכות החכירה בנכס עד ליום 7.2.2004. הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שבשנת 1994, בעיצומה של תקופת החכירה, חזרה בה התובעת מעמדתה הקודמת והבהירה כי היא עומדת על זכותה.
2. זאת ועוד, אף אם לא שולמו דמי חכירה לאורך השנים עד לשנת 2009, אין בכך כדי להפקיע בדיעבד את זכות החכירה של התובעת ביחס לתקופה המקורית. בעניין זה נחזה כי אין לנתבעת להלין אלא על עצמה משלא עמדה ביתר שאת על זכותה לקיום ההסכם. אילו פעלה בזמן אמת במטרה לגבות את דמי החכירה, הייתה זוכה בתשלום ולחלופין ההסכם היה מבוטל מפאת הפרתו היסודית. אמנם, בשנת 1991 ניתנה הודעה על ביטול הסכם החכירה - וידוע שביטול חוזה בעקבות הפרתו הוא בגדר סעד עצמי (ראו ע"א 9371/00 אלבשארה לעידוד תיירות בע"מ נ' קוסטודיה פרנציסקנה דה טרה סנקטה פד"י נו(4) 798) - הודעת הביטול נמסרה למועצה, שלא הייתה בעלת הזכויות על-פי ההסכם, והזכויות לא הומחו אליה באופן רשמי.
3. מכאן שאף אם הופר ההסכם הפרה יסודית ונודעה לנתבעת זכות לבטלו, היא לא עשתה כן. נמצא שמכוח ההסכם והבקשה להמחאה עמדה לתובעת זכות חכירה וכי ההסכם לא בוטל על ידי הנתבעת.

חידוש החכירה בשנת 2007

1. העובדה שההסכם לא בוטל על ידי הנתבעת – אף לשיטתה – נלמדת בין היתר מכך שהנתבעת עצמה פנתה למפא"י כעבור שנים והודיעה על חידוש החכירה. כך, ביום 18.1.2007 נמסרה למפא"י "הודעת מינהל מקרקעי ישראל בקשר לחידוש תקופת החכירה למטרת מועדון מפא"י", כאשר צוין כי ההודעה מתייחסת לחלקה 445 (נספח 299 לתצהיר הנתבעת) (להלן: "הודעת החידוש"). בגוף המכתב ציינה הנתבעת "הננו להודיעכם כי אנו עומדים לחדש את תקופת החכירה בחוזה חכירה לתקופה נוספת של 49 שנה החל מיום 7/2/2004".

עוד נאמר כי חידוש תקופת החכירה כאמור מותנה בתשלום דמי חכירה. בתוך כך הוצגו בפני מפא"י שתי אפשרויות תשלום - חוזה חכירה מהוון עד לסוף התקופה (תשלום סכום של 59,965 ₪ בתוספת מע"מ); תשלום דמי חכירה מדי שנה (תשלום שנתי בסכום 7,490 ₪ בתוספת מע"מ – נכון למועד ההודעה).

כך או כך, בכל אחת משתי האפשרויות הללו, נדרשה מפא"י לשלם גם חוב דמי חכירה עבור 7 השנים האחרונות נכון לאותו מועד, בסכום של 65,890 ₪ בתוספת מע"מ.

חשוב מכל הוא, שבהודעת החידוש צוין כי תוקפה הוא ל-30 יום בלבד וכי "אי תשלום לאחר מועד זה יגרור חידוש החוזה בתשלום דמי חכירה שנתיים כמפורט בסעיף 2 לעיל".

1. הנה כי כן, על פי האמור בהודעת החידוש, בחלוף 30 ימים ממועד ההודעה יחודש הסכם החכירה בתנאי תשלום של דמי חכירה שנתיים. ואכן, לאורך השנים שלאחר מכן, שלחה הנתבעת למפא"י דרישות לתשלום דמי חכירה שנתיים ואלו שולמו על ידי התובעת. טענת הנתבעת, כי אין במשלוח דרישות תשלום כדי להעיד על קיומה של זכות קניינית בנכס אינה משכנעת וזאת בהינתן האמור בהודעת החידוש.
2. לא נעלם מעיני כי על פי ההסכם (סע' 2ב), תנאי לחידוש החכירה לתקופה הנוספת הוא "שהחוכר יבקש מהמחכיר במכתב רשום שנה לפני תום תקופת החוזה את חדוש החכירה". הנתבעת נתלית בכך שתנאי זה לא התקיים. לדידה, היות והתובעת לא ביקשה את חידוש החכירה עד ליום 7.2.2003, ההסכם לא חודש. אין בידי לקבל טענה זו. אמנם, בהסכם (סע' 2ג) נקבע כי: "אם החוכר לא יבקש במועד הנ"ל את חדוש החכירה, תהיה למחכיר הרשות בתום תקופת החכירה לפי חוזה זה לקחת לרשותו והחזקתו המוחלטת את 'הנכסים המוחכרים' ולהשתמש בהם כרצונו לפי ראות עיניו...". אולם, אין זאת אלא שהנתבעת ויתרה על האפשרות שהוקנתה לה בסעיף זה. אם לא די בכך שהנתבעת לא נטלה לרשותה את הנכס עם תום תקופת החכירה כפי שאִפשר לה ההסכם, היא פנתה למפא"י בהודעת החידוש ביוזמתה, לא לפני שחלפו כ-3 שנים לאחר תום תקופת החכירה. משכך, אני סבור כי הנתבעת מנועה כיום מלטעון לאי-התקיימות התנאי שנקבע בהסכם לחידוש החכירה. התוצאה היא כי זכות החכירה של התובעת בנכס חודשה עוד בשנת 2007.

סוף דבר

1. לאור כל המקובץ, התביעה מתקבלת. לתובעת קיימת זכות חכירה במקרקעין הידועים כחלקה 445 גוש 6336, וזאת עד ליום 6.2.2053. התובעת זכאית לרישום זכויותיה כאמור בפנקס המקרקעין. העלויות הכרוכות ברישום תחולנה על הנתבעת בשים לב לאמור בהסכם לעניין זה.
2. אשר להוצאות משפט. התחשבתי בתוצאה אליה הגעתי, במורכבות המחלוקת, בהתנהלות הצדדים טרם הגשת התובענה (התנגדות הנתבעת חרף העובדה שהיא בעצמה הביאה לחידוש החכירה עוד בשנת 2007 והגשת התובעת את תביעתה בשנת 2011 כשמטעמים שאינם מוסברים החליטה למחקה בחלוף 4 שנים רק כדי להגישה בשנית בהליך זה), וכן בהתנהלות הצדדים לאחר הגשת התובענה, שכללה ניסיונות לא מעטים לאתר את דרך הפשרה. מכל אלו, לא ראיתי לנכון למתוח למול הנתבעת את מלוא שורת ההוצאות ואני מחייבה בסכום כולל של 20,000 ₪. סכום זה ישולם בתוך 60 ימים ורק ככל שלא ישולם במועד, יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

ניתן היום, ה' אדר תשפ"א, 17 פברואר 2021, בהעדר הצדדים.