לפני בקשה לחייב את משיבות 4 ו – 5 בהפקדת ערובה להוצאות בסך 1,000,000 ₪ כל אחת.

המשיבים מתנגדים לבקשה.

קדמה לבקשה זו בקשה זהה אשר הוגשה נגד משיבה 4 ונדחתה בהחלטה מיום 17.7.2016, עליה הגישו המבקשים בקשה למתן רשות ערעור (רע"א 7221/16). כך נקבע בפסק הדין מיום 13.9.2017 (שם, פסקה 6):

"בנסיבות אלה, וגם בשל ההיבטים הכלליים של הסוגיה, החלטתי אפוא לדון בבקשה לרשות ערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה, ולקבל את הערעור. החלטתו של בית המשפט המחוזי בטלה. הנושא יוחזר להכרעתו, תוך התחשבות בכלל השיקולים שנקבעו בפסיקה לשם פטור חברה בעירבון מוגבל מהפקדת ערובה. בכללם רשאי בית [המשפט – מ.א] לתת משקל גם לאפשרות של חיוב המשיבים בהוצאות משפט ביחד ולחוד, תוך התייחסות לייחוד המקרה הקונקרטי ולמצבם הכלכלי של משיבים 1 – 3".

בהחלטה מיום 26.9.2017 נקבע כי המבקשים יגישו בקשה מחודשת להפקדת ערובה להוצאות, ובהתאם הוגשה ביום 22.10.2017 הבקשה שלפני המתייחסת גם למשיבה 5 אשר בינתיים צורפה כתובעת נוספת.

דיון

1. לטענת המבקשים, משיבה 4 היא חברה בפירוק מרצון אשר הפסיקה את פעילותה ואין לה הכנסות בכלל. מוסיפים המבקשים וטוענים כי משיבה 5 היא קרן נאמנות שנוסדה ומתנהלת בארצות הברית ואין לה נכסים בישראל. לכך, יש להוסיף כי התובעים לא ציינו את כתובות המשיבות. על כן, ומכוח הוראות סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט – 1999, ותקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, יש לחייב את משיבות 4 ו – 5 בהפקדת ערובה בסך 2,000,000 ₪ להבטחת תשלום ההוצאות אם וככל שתביעתן נגד המבקשים תדחה. לעניין זה, מציינים המבקשים כי בכתב התביעה נתבעו המבקשים לשלם את הסכום הנתבע למשיבים 1 – 3, דהיינו משיבות 4 ו - 5 לא תבעו כל סעד לטובתן, ובמצב דברים זה אפילו תתקבל תביעת משיבים 1 – 3, צריך לדחות את תביעתן של משיבות 4 ו – 5. עוד טענו המבקשים כי ככל שמדובר בתביעה להשבת התרומה שהועברה אליהן, סיכויי התביעה אפסיים.

לטענת המשיבים, חיוב משיבות 4 ו – 5 בהפקדת ערובה בגובה 2,000,000 ₪ "יפגע באופן אנוש בזכותן לקבל את יומן בבית המשפט". עוד טוענים המשיבים כי הציעו למבקשים לקבל את התחייבותם של משיבים 1 – 3 לשאת במלוא סכום ההוצאות אם וכל שייפסקו לחובת מי מן המשיבים, אולם המבקשים דחו הצעה זו. לטענת המשיבים, המבקשים לא דרשו לחייב את משיבים 1 – 3 בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות ובכך הודו שלמשיבים 1 – 3 יכולת כלכלית לשלם את ההוצאות ככל שייפסקו נגדם. מכל מקום וליתר זהירות צירפו המשיבים אישור רואה חשבון על היקף נכסיהם הנזילים.

1. בפסק הדין ברע"א 7221/16 התייחס כבוד השופט נ' הנדל לגישה לפיה קיום תובע נוסף ממנו ניתן להיפרע והעובדה שהחיוב בהוצאות הוא ביחד ולחוד מצדיקים פטור מהפקדת ערובה, וכך נקבע (שם, פסקה 4):

"ערכאה קמא סברה, כאמור, כי בנסיבות העניין אין חשש לכך שהמבקשים לא יוכלו לגבות את הוצאותיהם, היה ויזכו בדין, לנוכח היכולת לגבות את ההוצאות מיתר המשיבים. הקושי העקרוני בתזה זו, להשקפתי, נוגע לאישיות המשפטית הנפרדת של כל אחד מן התובעים, וההסדר המיוחד הקבוע בחוק החברות ביחס לתובעים מסוג של "חברה... אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת". גם אם עשויים התובעים להיות מחויבים בהוצאות המשפט ביחד ולחוד, עדיין אין בכך כדי להתיכם לישות משפטית אחת, ולו לעניין הוצאות משפט. לקביעה זו תוצאות מעשיות מובהקות. טול לדוגמא מקרה שבו יוחלט כי יש לדחות את תביעת החברה ולקבל את תביעת יתר התובעים. במקרה כזה, חיוב החברה בהוצאות משפט יהיה "לחוד" בלבד. יכולת הפירעון של יתר התובעים לא תהא לנתבע לעזר בבואו לגבות את ההוצאות שנפסקו לחובת החברה.

זהו הכלל, אך יתכן שבמקרים מסוימים ניתן יהיה לחרוג ממנו, תוך בחינת כל התובעים כמכלול. כך, לדוגמא, כאשר קיימת זיקה משפטית מובהקת בין כל התובעים, כגון תביעה שהוגשה על ידי חברה ובעלי מניותיה. יתכן שבמקרים מעין אלה תהיה הצדקה להתחשב במצבם הכלכלי של בעלי המניות, אם כי גם במקרים אלה יש להוסיף ולבחון את הנסיבות הפרטניות, למשל האם על פני הדברים מעמדה של החברה בתביעה זהה או בעל זיקה למעמדם של התובעים בשר ודם. דומה כי במקרים החריגים רשאי בית המשפט להתחשב בהסתברות לפסיקת הוצאות "ביחד ולחוד" כנימוק עזר, המסייע להגיע לנקודת איזון ראויה בין השיקולים לפטור מהפקדת ערובה והשיקולים התומכים בהפקדתה. אך זאת יש להדגיש: מדובר בשיקול שכוחו מוגבל. ביכולתו לתרום לעיצוב הראוי של התוצאה הסופית, המאזנת בין שיקולים שונים, אך אין בכוחו להכריע, לבדו, את גורל הבקשה להפקדת ערובה. לא ניתן אפוא "לדלג" על בחינת הנתונים שנקבעו בפסיקה, כגון סיכויי ההליך, נכונות בעלי החברה לערוב באופן אישי להוצאותיה, מידת הפגיעה בזכות הקניין של הנתבע ובזכות הגישה לערכאות של התובעת וכיוצא באלה".

1. מכתב התביעה עולה שמשיבה 4 הוקמה על ידי משפחת מילגרום והיא בהליכי פירוק מרצון כאשר מפרקה הוא משיב 3. עוד עולה מכתב התביעה שמשיב 1 הוא מנהלה של משיבה 5. בהתחשב באלה נראה כי קיימת זיקה משפטית בין משיבות 4 ו – 5 למשיבים 1 – 3. לכך יש להוסיף, כי מכתב התביעה עולה כי הסכם ההשקעה לפיו העבירו המשיבים כסף למבקשים נחתם בין מר הימן מילגרום ז"ל, משיב 1, משיבה 4 חברת מוסד הטכניון וחוקרי הטכניון, וככל שמדובר בטענות המשיבים בעניין ההשקעה על פי ההסכם האמור נראה שמעמדה של משיבה 4 זהה למעמדם של משיבים 1 – 3. כך הוא לגבי הסכמי המחקר אשר לטענת המשיבים משיבה 4 הייתה צד להם. הוא הדין לגבי משיבה 5 אשר לטענת המשיבים השקיעו כספים והעבירו תרומה באמצעותה. בהתחשב באלה, נראה כי האפשרות של חיוב המשיבים ביחד ולחוד בהוצאות המשפט במקרה של דחיית התביעה, סבירה ביותר.
2. נקודת המוצא הקבועה בסעיף 353א לחוק החברות, היא שחלה חובה על חברה תובעת להפקיד ערובה להבטחת תשלום ההוצאות, אלא אם הוכיחה את יכולתה הכלכלית לשלם את ההוצאות או שמתקיימות נסיבות המצדיקות שלא לחייב אותה בהפקדת ערובה.

משיבה 4 מצויה בהליך פירוק והמשיבים לא טענו כי יש לה אמצעים לתשלום ההוצאות ככל שייפסקו נגדה. כך הוא גם לגבי משיבה 5. אלא שנראה כי הנסיבות המיוחדות כאן מצדיקות שלא לחייב אותן בהפקדת ערובה. מכתב התביעה עולה כי בזמנים שונים העבירו המשיבים למבקשים סכומים נכבדים, בהם תרומה בסך 4,000,000$. בנוסף צירפו המשיבים תצהיר מטעם מר אמיר מילגרום ממנו עולה כי הנכסים הנזילים שלו עולים על 10,000,000 ₪ וכך הוא לגבי משיב 1. לתמיכה בהצהרה האמורה צירפו המשיבים שני אישורים מטעם רואי החשבון של אמיר וצ'רלס מילגרום (נספח 2 לתשובה).

המבקשים לא כפרו בכך שיש בידי משיבים 1 ו – 3 נכסים נזילים בסך 10,000,000 ₪ כל אחד אולם העלו ספק אם יש בנכסים הנזילים של המשיבים כדי ללמד על מצבם הכלכלי.

בהתחשב בהערכה אודות הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שאפשר ויפסקו לטובת מי מהצדדים, (הערכה נמוכה באופן משמעותי מסכום הערובה המבוקש) גם ובהתחשב בסכום התביעה, נראה כי משיבים 1 – 3 עמדו בנטל להראות יכולת כלכלית מספיקה להבטחת תשלום ההוצאות שיפסקו בתום ההליך.

1. נוכח כל אלה ומשמשיבים 1 – 3 הסכימו להתחייב לשלם את הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד אם וככל שיפסקו נגד מי מהמשיבים לרבות משיבות 4 ו – 5, נראה כי ניתן להסתפק בהתחייבות של משיבים 1 – 3 לתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד אם וככל שייפסקו נגד משיבות 4 ו – 5.
2. לעניין זה, ראיתי להוסיף, כי באיזון שבין זכות הקניין של המבקשים לבין זכות הגישה לערכאות של משיבות 4 ו – 5, יש להעדיף את זכות הגישה לערכאות של משיבה 4 ו – 5 על פני אי הנוחות או הטרחה שעשויה להיגרם למבקשים אם יידרשו להליך נוסף לצורך גביית ההוצאות ממשיבים 1 – 3.

סוף דבר

בכפוף להפקדת התחייבות בלווית כתב ערבות מצד משיבים 1 – 3 לתשלום הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד שיפסקו נגד משיבות 4 ו – 5, בתוך 30 ימים מיום מתן פסק הדין, הבקשה נדחית.

את ההתחייבות כאמור, ימציאו משיבים 1 – 3 לתיק בית המשפט ולמבקשים בתוך 20 ימים.

המבקשים ישלמו למשיבים את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא את ההחלטה לבאי כח הצדדים

ניתנה היום, א' כסלו תשע"ח, 19 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.