1. התובעת, ילידת 1970, הגישה כנגד הנתבעים תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לה עקב נשיכת כלב שבבעלותם, שארעה ביום 5.8.2015.

2. התביעה הוגשה במקור כנגד הנתבע מס' 1 (להלן "הנתבע") בלבד. הנתבע אישר בכתב הגנתו, כי ברשותו כלב המצוי בחצר ביתו הפרטי, התחומה בגדר שעליה שלטים המזהירים על המצאות כלב נושך. במהלך דיון שהתקיים ביום 1.5.2016 טען הנתבע לראשונה, כי הכלב לא שלו, אלא של שוכרת אחת מיחידות הדיור שלו במקום. משנשאל מה הקשר בינו לבין אותה דיירת, השיב כי אין ביניהם כל קשר, וכי היא דיירת בלבד ומסר את שמה. נוכח טענתו החדשה של הנתבע, הותר לתובעת לתקן את כתב התביעה.

3. ביום 3.5.2016 הגישה התובעת כתב תביעה מתוקן, במסגרתו צורפה הנתבעת מס' 2 (להלן "הנתבעת"), כנתבעת נוספת. כפי שעולה מכתב התביעה המתוקן, ביום 5.8.2015, במהלך עבודתה של התובעת כדוורית בדואר ישראל וכחלק מחלוקת דברי דואר באזור החלוקה הקבוע שלה, היא הגיעה לרחוב עמל 20 בחיפה לצורך דבר מסירת דבר דואר רשום על שם הנתבעת. בעת שנכנסה לחצר הבית לצורך ביצוע המסירה, כפי שהיא מחוייבת לעשות, הותקפה לפתע התובעת על ידי כלבם של הנתבעים, שהיה משוחרר בחצר הבית. הכלב התוקף נשך את התובעת בשורש כך יד שמאל ובאמת ידה. התובעת ציינה, כי זו לא היתה הפעם הראשונה בה נכנסה לחצר הבית הנ"ל וכי הכלב היה תמיד קשור. לאחר התקיפה מיהרה הנתבעת לקשור את הכלב.

התובעת טענה, כי בסמוך לאחר הארוע היא פנתה ללשכת הבריאות בעכו, שם אובחנה כסובלת מפציעה בדרגה בינונית בידה, עם נשיכות מרובות. היא חוסנה בטטנוס והוחלט כי יש להכניס את הכלב התוקף להסגר באמצעות לשכת הבריאות בחיפה.

באותו יום פנתה התובעת לבית החולים בנהריה, שם אובחנה כסובלת מפצעים בידה, נפיחות, רגישות במישוש והגבלה בתנועה. לאחר סדרת צילומים ובדיקות, היא עברה אקספלורציה של הפצע, תחת הרדמה מקומית, עם שטיפות, וידה נחבשה. בנוסף, טענה התובעת כי טופלה באנטיביוטיקה.

התובעת טענה, כי כתוצאה מהתקיפה, היא סבלה מהגבלות, תפקודה נפגע, היא נזקקה לטיפולים רפואיים ועזרת צד ג' ונגרמו לה הוצאות.

התובעת טענה, כי חל היפוך נטל הראיה מכח סעיף 40 לפקודת הנזיקין ולחילופין, מכח סעיף 41 לפקודה. עוד נטען, כי יהא על הנתבעים לפצות את התובעת מכח סעיף 40א לפקודת הנזיקין, אף אם לא התרשלו.

4. כאמור, בשלב הראשון הוגשה התביעה כנגד הנתבע בלבד, שאישר בכתב הגנתו, כי הוא בעליו של הכלב, ששוהה באופן חופשי כחוק בחצר ביתו הפרטי. הוא טען, כי תיבת הדואר נמצאת מחוץ לחצר ולכן, לא היתה לדוורית סיבה להכנס לחצר. עוד טען, כי הדוורית פרצה לחצרו מבלי לקבל את רשותו.

כתב ההגנה המתוקן הוגש על ידי הנתבעים במשותף, באמצעות עו"ד שמינו לצורך ייצוגם. בכתב ההגנה נטען, כי הנתבעים הינם בני זוג אשר הכלב בחזקתם המשותפת, אף שבשבב הכלב רשומה הנתבעת כבעליו. הנתבעים טענו, כי התובעת נכנסה לללא רשות לביתם, מבלי שצלצלה בפעמון הכניסה ומבלי שהודיעה על כך לאף אחד. נטען, כי על מנת להכנס לשטח ביתם, היה על התובעת לפתוח שני מנעולים אשר סוגרים את שער הכניסה, האחד פנימי, כך שעליה להשיט את ידה לתוך הגדר, והשני מעל השער. עוד נטען, כי חצר הבית מגודרת בגדר גבוהה ועל שער הכניסה שלט, "זהירות כלב", בארבע שפות, שמטרתו להזהיר כי בחצר ישנו כלב ולכן, יש להודיע לבעלי הבית טרם הכניסה. בנוסף, תיבת הדואר מצויה מחוץ לשטח החצר. הנתבעים טענו, כי במהלך היום הכלב מסתובב חופשי בשטח החצר והוא נקשר לסירוגין, נוכח הוראות חוק צער בעלי חיים. נטען, כי הנתבעת שהתה באותה עת בביתה וראתה לנכון לשחרר את הכלב, כאשר שער הכניסה לבית נעול, הכל בהתאם להוראות החוק.

הנתבעים טענו, כי התובעת הסיגה את גבולם ולכן, הם חוסים תחת הוראות סעיף 41ב(3) לפקודת הנזיקין. נטען, כי התובעת פעלה בניגוד להנחיות דואר ישראל, האוסר על הדוור להיכנס לשטח פרטי מבלי לקבל אישור. בנוסף, כאשר נכנסה התובעת בעבר לחצר, היא הודיעה על כניסתה והכלב נקשר.

הנתבעים אישרו כי הכלב קפץ על התובעת שנכנסה לטריטוריה שלו, אולם לא נשך אותה. הם טענו, כי הנתבעת קשרה מיד את הכלב ואף סייעה לתובעת, מאחר והיא אחות במקצועה. נטען, כי התובעת סבלה משריטה קלה בידה, הנתבעת שמה לה פולידין והתובעת מיהרה לעבודתה.

הנתבעים כפרו בטענותיה של התובעת באשר לפציעתה, הטיפול שקבלה ונזקיה ועתרו לדחות את התביעה.

5. הנתבעים ייצגו עצמם בדיון ההוכחות. במהלך הדיון העידו התובעת והנתבעת בלבד. הנתבע בחר שלא להעיד, בטענה כי לא נכח במקום בעת הארוע. הצדדים סיכמו את טענותיהם בעל פה והותר לנתבעים לצרף תמונות בצבע של שער הבית. התמונות הוגשו ומכאן פסק הדין.

דיון והכרעה

6. במסגרת תצהירה, חזרה התובעת על גרסתה, כפי שבאה לידי בכתב התביעה. היא טענה, כי ביום 5.8.2015 הגיעה לבית ברחוב עמל 20 בחיפה, לצורך מסירת דבר דואר רשום לנתבעת, שהתגוררה במקום. התובעת הבהירה, כי על פי הנחיות חברת הדואר, מעסיקתה, היא נדרשת למסור את דבר הדואר הרשום בכתובת הנמען, לידיו או לידי נציג או מיופה כח מטעמו, באופן אישי. התובעת צרפה לתצהירה עותק מהנחיות חברת הדואר בדבר חלוקת דואר בידי דוורים, לפיו מחובתו של הדוור לעלות לכל קומה כדי למסור את דברי הדואר הרשומים לנמענים. טענותיה של התובעת במישור זה לא נסתרו וטענתם של הנתבעים לפיה היה בידי התובעת להשאיר את דבר הדואר בתיבת הדואר הממוקמת מחוץ לחצר, אינה רלבנטית.

התובעת טענה, כי מיד כשנכנסה לחצרו של הנתבע, היא הותקפה באופן פתאומי על ידי הכלב, אשר נשך אותה פעמיים - בשורש כף היד ובאמת יד שמאל. היא צרחה ונאבקה בכלב. הנתבעת, ששמעה את צעקותיה, יצאה לחצר, תפסה את הכלב וקשרה אותו, בזמן שאשה אחרת שעברה במקום משכה את התובעת אל מחוץ לחצר. לאחר שנקשר הכלב, הכניסה הנתבעת את התובעת ליחידת הדיור בה התגוררה, שטפה את ידה, חיטאה את הפצעים ונתנה לה לשתות. בנוסף, היא חתמה על אישור המסירה (צורף לתצהיר). התובעת צלצלה למעביד שלה ודווחה לו על המקרה. היא חזרה ליחידת הדואר, השאירה שם את פרטי הדואר שלא הספיקה למסור ונסעה ללשכת הבריאות בעכו, שם דווחה על הארוע וקבלה חיסון טטנוס. בהמשך, פנתה לרופאת המשפחה, שהפנתה אותה לחדר המיון בבית החולים בנהריה.

במהלך עדותה, הבהירה התובעת כי בעבר נכנסה לא פעם לחצר הבית, על מנת למסור דברי דואר והכלב תמיד היה קשור (עמ' 8, שורות 12 - 14 לפרוטוקול). היא הוסיפה, כי השער לא היה נעול, שאחרת לא יכלה להכנס וכי לא התקשתה להכנס לחצר (עמ' 8, שורות 23 - 32 לפרוטוקול).

עיון בתמונות שהוגשו על ידי הנתבעים מעלה, כי מדובר בשער ברזל, עליו הותקן שלט עם הכיתוב "זהירות כלב", בשפות עברית, רוסית, ערבית ואנגלית. בניגוד לטענת הנתבעים בכתב ההגנה, הרי שסגירת השער מתבצעת באמצעות שני סוגי בריחים. האחד - בריח עליון שתופס את דלת השער וניתן להרימו בקלות, והשני - בריח הזזה בצידו החיצוני של השער, שנמשך הצידה לצורך פתיחתו. בצידו הפנימי של השער, קיימות טבעות לצורך נעילתו במנעול תליה. התובעת הבהירה, כאמור, כי באותו יום השער לא היה נעול, אלא סגור עם בריח הזזה.

בחקירתה הנגדית אשרה הנתבעת, כי אכן באותו יום השער אמנם היה סגור, אולם הוא לא ננעל מצידו הפנימי באמצעות מנעול התליה (עמ' 12, שורות 17 ו - 30 - 32 לפרוטוקול). נמצא, אפוא, כי בניגוד לטענת הנתבעים, על מנת לפתוח את השער, נדרשה הנתבעת לפעולה פשוטה בלבד של הזזת הבריח החיצוני. מנגד, היא לא היתה צריכה להושיט ידה מבעד לשער, על מנת לפתוח בריח פנימי. מכל מקום, השער היה סגור, אולם לא נעול באופן כלשהו.

7. טענתה של התובעת, לפיה ננשכה על ידי הכלב נתמכה היטב במסמכים הרפואיים. בהתאם לדו"ח פעולות למניעת מחלת הכלבת מיום 5.8.2015 (בשעה 14:31) במשרד הבריאות, נפת עכו, נרשם כי קיימים אצל התובעת פצעים מרובים כתוצאה משיניים וכי "ירד דם". ברובריקת תיאור הפצע נרשם על ידי הרופא, כי "בשורש כף יד שמאל בחלק הקדמי פצע חתך של כ - 1 ס"מ ובאמה יד שמאל בצד החיצוני והאחורי מספר נעיצות שיניים". התובעת חוסנה בזריקת טטנוס (נרשם כי חוסנה בעבר כנגד כלבת ובמהלך הדיון, אישרה התובעת כי אכן, בעבר חוסנה עקב נשיכה). בנוסף, בדו"ח חדר המיון של בית החולים לגליל המערבי בנהריה מאותו יום, נרשם כי פנתה לבית החולים עקב נשיכת כלב ביד שמאל וכי קודם לכן פנתה ללשכת הבריאות וחוסנה כנגד טטנוס. בבדיקתה נמצא פצע נקודתי באספקט גבי בכף יד שמאל, נפיחות קלה, רגישות במישוש והגבלה בתנועות, ללא חוסר נוירווסקולרי.

עדותה של התובעת בפני בדבר נסיבות הארוע היתה אמינה, היא נתמכת במסמכים הרפואיים ואני מבכר אותה על עדותה של הנתבעת, אשר כפרה בכך שהתובעת ננשכה, אף שאישרה כי הכלב קפץ על התובעת. אני קובע, אפוא, כי במהלך הארוע התובעת ננשכה בכף ידה השמאלית ובאמת היד.

8. אחריותו של מחזיק בכלב קבועה בסעיף 41א לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ה - 1965, הקובע כי "בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק, ואין נפקא מינה אם היתה או לא היתה התרשלות מצדו של הבעלים".

סעיף 41א לפקודה מטיל אחריות מוגברת על בעלים או מחזיק דרך קבע של כלב, וקובע כי במקרה כאמור אין משמעות לשאלת ההתרשלות. למעשה, די להוכיח כי הנתבע הינו בעלים או מחזיק דרך קבע של הכלב וכי נגרם נזק גוף.

בכל הנוגע לבעלות על הכלב והחזקתו בענייננו, העלו הנתבעים מספר גרסאות. גרסה הראשונה - בכתב ההגנה המקורי, אישר כאמור הנתבע, כי ברשותו כלב המצוי בחצר ביתו הפרטי. גרסה השניה - במהלך הדיון שהתקיים ביום 1.5.2016 טען הנתבע לראשונה, בניגוד לאמור בכתב ההגנה, כי הכלב לא שלו, אלא של שוכרת אחת מיחידות הדיור שלו במקום. משנשאל מה הקשר בינו לין אותה דיירת, השיב כי אין ביניהם כל קשר וכי היא דיירת בלבד, אולם הוא זה ששילם בגין כניסתו של הכלב להסגר בעקבות הארוע. גרסה שלישית - בסעיף 3 לכתב ההגנה המתוקן, אשר הוגש על ידי הנתבעים במשותף, טענו הנתבעים כי הם בני זוג (בניגוד גמור לטענתו של הנתבע במהלך הדיון מיום 1.5.2016), "... אשר הכלב בחזקתם המשותפת אך בשבב הכלב הנתבעת 2 רשומה כבעלים". גרסה רביעית - במהלך דיון ההוכחות מיום 13.9.2017 נשאלה הנתבעת מדוע בכתב ההגנה המתוקן נטען כי הנתבעים הינם בני זוג וכי היא רשומה כבעליו של הכלב. הנתבעת השיבה, כי "אין לי מושג. אנחנו לא בני זוג, אנחנו כמו אחים, שנים. 18 שנה אנחנו מכירים ואז הוא בא לעזרתי" (עמ' 13, שורות 22 - 25 לפרוטוקול). משעומתה עם העובדה שבמהלך הדיון הקודם טען הנתבע כי הכלב לא שלו, אלא של השוכרת, השיבה הנתבעת כי "הוא על שמי וברגע שאני עזבתי אני לא יכולה לטפל בכלב כזה גדול, אני באה לבקר אותו. שנינו טיפלנו בכלב. יש לי דירה בקומה רביעית ולא יכולתי אחרי ניתוח לעלות, אז התפנתה יחידת הדיור ובאתי לגור שם. הכלב היה בשביל הבת שלי, להגנה... הכלב הובא ביוזמתי והטיפול היה של שנינו, ושל הילדה" (עמ' 13, שורות 28 - 32 לפרוטוקול). בהמשך, משנשאלה האם האחריות על הכלב היתה של שני הנתבעים, השיבה כי "שכשאני לא הייתי בבית, הוא היה אחראי עליו" (עמ' 14, שורות 1 - 2 לפרוטוקול).

למעשה, הודו הנתבעים בכתב ההגנה כי הם היו בעליו של הכלב במועד הרלבנטי לארוע נשוא התביעה ודי בכדי להכריע בנקודה זו ולהחיל עליהם את הוראות סעיף 41א לפקודת הנזיקין. הסתירות בגרסאותיהם וחוסר הבהירות בתשובותיהם בנושא זה אך פועלים כנגדם ופוגמים באמינותם.

לאותה תוצאה נגיע אם נבחן את השאלה מי החזיק בכלב בדרך קבע במועד הארוע. השאלה מיהו "מחזיק דרך קבע" בכלב, נגזרת ממידת השייכות, הקרבה והפיקוח, הקיימת או שצריכה להתקיים, בין מי שנטען כי הוא מחזיק בכלב לבין הכלב ( ראה ע"א (מחוזי-ת"א) 1989/08 בוני טירן נגד בוני והגזעיים בע"מ (21.4.2010), ת"א 19396/06 (שלום - חיפה) י.ד. (קטין) נגד ארמוזה (22.10.2009)). כן ראה התייחסות בית המשפט לעניין זה בע"א (מחוזי-חיפה) 4028/07 המוסד לביטוח לאומי נגד ציפורה פרי (25.2.2008)). ניתן להקיש בעניין זה גם מהוראות סעיף 1 לחוק להסדרת הפיקוח על כלבים, תשס"ג-2002, הקובע, כי "בעליו של כלב" - לרבות מי שמחזיק בכלב דרך קבע". משמע, הפיקוח על כלב נתון לא רק באחריותו של בעליו הרשום של הכלב, אלא גם על מי שמחזיק בכלב בדרך קבע. בענייננו, הנתבעת אשרה בעדותה כי הנתבעים שניהם טיפלו, פיקחו והיו אחראים על הכלב בתקופה בה ארע הארוע.

לפיכך, ובהתקיים יתר יסודות סעיף 41א לפקודת הנזיקין, וככל שהנתבעים אינם חוסים תחת אחת ההגנות בחוק, עליהם לשאת בפיצויה של התובעת על נזקיה.

9. הנתבעים טענו, כי התובעת הסיגה את גבולם ואף הרחיקו לכת וגרסו כי התובעת התפרצה ללא רשות לשטחם. טענת הגנה זו נשענת על הוראות סעיף 41ב לפקודת הנזיקין, המורה כי "בתובענה לפי סימן זה לא תהא הגנה לבעלים, אלא אם כן הנזק נגרם עקב אחד מאלה... (3) הסגת גבול של הניזוק במקרקעין של הבעלים".

הנתבעים טענו, כי התובעת נכנסה ללא רשות לביתם, מבלי שצלצלה בפעמון הכניסה ומבלי שהודיעה על כך לאף אחד. נטען, כי על מנת להכנס לשטח ביתם, היה על התובעת לפתוח שני מנעולים אשר סוגרים את שער הכניסה, האחד פנימי - כך שעליה להשיט את ידה לתוך הגדר, והשני מעל השער. עוד נטען, כי חצר הבית מגודרת בגדר גבוהה ועל שער הכניסה שלט, "זהירות כלב", בארבע שפות, שמטרתו להזהיר כי בחצר ישנו כלב ולכן, יש להודיע לבעלי הבית טרם הכניסה.

דין טענותיהם של הנתבעים במישור זה להידחות. הסגת גבול במקרקעין מוגדרת בסעיף 29 לפקודת הנזיקין כ"כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין". הנתבעת הינה דוורית ובהתאם להנחיות חברת הדואר היא נדרשת למסור את דבר הדואר הרשום בכתובת הנמען, לידיו או לידי נציג או מיופה כח מטעמו, באופן אישי. מטבע הדברים, וכפי שמצופה ממנה, היה עליה להכנס לחצר הבית על מנת למסור את דבר הדואר הרשום לידי הנתבעת. אין מדובר, אפוא, ב"כניסה למקרקעין שלא כדין". לא נטען, וממילא לא הוכח, כי התובעת הזיקה או הפריעה למקרקעין שלא כדין. אמנם, על שער הכניסה לחצר הבית מותקן שלט עם הכיתוב "זהירות כלב", בארבע שפות. עם זאת, לא נרשם בשלט "זהירות כלב נושך", לא נרשם בו "הכניסה אסורה" ואף לא נרשם בו, למשל, "לדוורים - נא לא להיכנס לחצר, נא להשאיר את הדואר בתיבת הדואר". למעשה, לא נרשם בשלט דבר שהיה בו כדי להזהיר את התובעת מפני כלב העלול לנשוך אותה וממילא, השלט לא אסר כניסה לחצר ואין בו הוראה כלשהי בדבר הודעה מוקדמת לבעל הבית טרם כניסה לחצר (ראה עדותה של הנתבעת בעמ' 12, שורות 20 - 27 לפרוטוקול). בניגוד לטענת הנתבעים בכתב ההגנה, לא קיים פעמון על גבי השער, כך שהתובעת לא יכלה לצלצל בפעמון טרם כניסתה לחצר. בנוסף, אין חולק כי השער לא היה נעול, אף שקיימת אפשרות נעילה שלו מצידו הפנימי (ראה עדותה של הנתבעת בעמ' 12, שורות 28 - 32 לפרוטוקול) ולצורך פתיחתו נדרשה פעולה פשוטה של הזזת הבריח החיצוני בלבד (בניגוד גמור לטענת הנתבעים, לא נדרשה התובעת לפתוח בריח פנימי על ידי הושטת ידה מעבר לשער). בבתים רבים קיימים שערים המפרידים בין המדרכה הציבורית לבין שביל הכניסה המוביל לדלת או החצר. כל עוד לא ננעל השער ולא קיים אינטרקום או אמצעי ברור אחר המעיד על כך שאין לפתוח את השער ללא רשות הבעלים, הרי שפתיחת השער וכניסה לתוך החצר על ידי דוורית, אינה מהווה כניסה "שלא כדין" (ראה ת.א. (שלום-חיפה) 3116/05 אבן צור קרן נגד מלול אשר (5.2.2007), הנזכר בסיכומיו של ב"כ התובעת). לו אכן היו הנתבעים מבקשים למנוע כניסת אחרים לשטחם, חזקה עליהם שהיו מקפידים לנעול את השער, אולם הם בחרו שלא לעשות כן. התובעת נכנסה לחצר הבית בתום לב, במסגרת עבודתה כדוורית על מנת ליתן לנתבעת שירות, ואין לקבל את הטענה כאילו מדובר בהסגת גבול.

סיכומה של נקודה זו, אני דוחה את טענתם של הנתבעים, לפיה התובעת נכנסה לחצר הבית תוך הסגת גבול. הנתבעים לא הוכיח כי מתקיימת אחת מההגנות בסעיף 41ב לפקודה ולכן, הם נושאים באחריות מלאה לנזק שנגרם לתובעת.

10. באשר לנזקיה של התובעת - במסגרת סיכומיו, עתר ב"כ התובעת להורות לפצותה בגין ראש הנזק של כאב וסבל בלבד.

ארוע תקיפה פתאומי על יד הכלב, הינו ארוע טראומטי, מטבע הדברים. במהלך הארוע ננשכה התובעת בשורש כף ידה ובאמת יד שמאל. היא פנתה עוד באותו יום בשעות הצהרים ללשכת הבריאות בעכו, שם אובחנה כסובלת מנשיכת כלב בשורש כף היד ובאמת יד שמאל. התובעת חוסנה בזריקת טטנוס. בהמשך אותו יום, פנתה התובעת לחדר המיון בבית החולים לגליל המערבי בנהריה, שם נבדקה, אובחן אצלה פצע נקודתי באספקט גבי בכף יד שמאל, נפיחות קלה, רגישות במישוש והגבלה בתנועות, ללא חוסר נוירווסקולרי. נערכו לה צילומים, בוצעה אקספלורציה של הפצע, בהרדמה מקומית, שטיפה של הפצע וניקויו, וידה נחבשה. התובעת הופנתה להמשך מעקב בקופת החולים והומלץ בפניה על חופשת מחלה בת 3 ימים, נטילת אנטיביוטיקה למשך שבוע ימים, תרופות לשיכוך כאבים על פי הצורך והחלפת תחבושות. מעבר לכך, לא צורפו מסמכים רפואיים נוספים ולא הוכח בפני כי התובעת סובלת כיום מליקוי כלשהו עקב הארוע נשוא התביעה.

לאור האמור לעיל, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, אני מעריך את נזקיה של התובעת בגין כאב וסבל, בסך של 13,000 ₪.

11. סיכומו של דבר, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 13,000 ₪. בנוסף, ישלמו הנתבעים לתובעת את אגרת התביעה (705 ₪) וכן, שכ"ט עו"ד בסך של 3,042 ₪. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת, באמצעות ב"כ, בתוך 30 ימים מהיום, שאחרת ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא העתקים מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ח, 02 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.