29 מאי 2016

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נכות כללית) מיום 14/6/15, אשר קבעה למערערת נכויות זמניות לתקופה שמיום 14/8/13 ועד 31/7/15. הערעור מופנה גם כנגד החלטת ועדת העררים לאי כושר (עקרת בית) מיום 24/2/16, אשר קבעה למערערת דרגת אי כושר זמנית לעקרת בית בשיעור 74%.

2. בפתח הדיון שהתקיים ביום 26/5/16 העלה המשיב טענת התיישנות וביקש לסלק על הסף את הערעור כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים. לפי הטענה במכתב המשיב מיום 5/8/15 (מש/1) הודע למערערת על החלטת הוועדה הרפואית לעררים, אולם הערעור הוגש רק ביום 10/2/16, היינו בחלוף שישה חודשים מהמועד שנמסרה למערערת ההודעה על החלטת הוועדה.

3. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה, כי דין טענת המשיב להתקבל, ויש לסלק את הערעור כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים על הסף.

4. בהליכים כנגד החלטות של ועדות לעררים למיניהן, על פי חוק הביטוח הלאומי וחוקים אחרים, הפנייה לבית דין אזורי לעבודה נעשית בדרך של הגשת "ערעור". בהתאם לכך נקבעו המועדים להגשת ערעורים לבית הדין האזורי בתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), התשל"ז-1977 ("התקנות"). תקנה 2 לתקנות קובעת כי המועד להגשת ערעור על החלטת ועדה לעררים או ועדה רפואית לעררים הוא תוך 60 ימים. לבית הדין אין סמכות להאריך מועד זה.

5. בעב"ל 31/98 אליהו סולן - המוסד לביטוח לאומי,  פד"ע לד 488, עמד בית הדין הארצי על מטרת קביעת תקופת ההתיישנות המקוצרת בתביעות של מבוטחים המוגשות כנגד החלטות המוסד לביטוח לאומי. דברים אלה יפים גם לעניין בו עסקינן, היינו הגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים. וכך נפסק שם:

"ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה – כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית... איחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה".

6. על פי ההלכה הפסוקה, אין לבית הדין סמכות להאריך את המועדים להגשת תובענות או ערעורים לפי התקנות (עב"ל 1281/00 אחמד אבו גאמע – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לח 853; דב"ע מט/ 0-170 אוראל פרת – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כא 132).

7. החלטת הוועדה ניתנה, כאמור, ביום 14/6/15. בהודעת המשיב מיום 5/8/15, הודע למערערת על החלטת הוועדה הרפואית לעניין נכות כללית. להודעת הערעור צורפה הודעת המשיב מיום 3/11/15, אשר נשלחה למערערת לאותה הכתובת שנקובה בהודעת המשיב מש/1. לאחרונה קבע בית הדין הארצי לעבודה כי קיימת חזקה עובדתית, המשקפת את ההיגיון וניסיון החיים, לפיה ככלל דבר דואר שנשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען תוך פרק זמן סביר (עב"ל 41882-03-14 הרצל צרור – המוסד לביטוח לאומי, מיום 18/5/15). יש להניח, אפוא, שהודעת המשיב מיום 5/8/15 הומצאה למערערת כדין, והמערערת לא סתרה חזקה זו. בהודעת המשיב האמורה צוין כי המערערת זכאית לערער על ההחלטה "תוך 60 יום מקבלת הודעה זו".

8. נדחית טענת המערערת לפיה לא הגישה את הערעור במועד מוקדם יותר מאחר שפרוטוקול הוועדה הרפואית לעררים לא הומצא לבא כוחה, חרף פניותיו למשיב. הלכה היא, כי יש להבחין בין החלטת הוועדה הקובעת דרגת נכות לבין "הממצאים והנימוקים" המצורפים להחלטה, וכי יש למנות את המועד להגשת ערעור ממועד קבלת ההחלטה (דב"ע נג/ 01- 4 המוסד לביטוח לאומי – יוסף גרינברג פד"ע כו 163).

9. גם בחינת טיעוני הצדדים לגופו של ערעור מלמדת, כי בנסיבות העניין אף סיכויי הערעור אינם מהווים טעם מוצדק להארכת המועד להגשת הערעור. המערערת משיגה כנגד הגורם שערך לה אבחון פסיכו-דיאגנוסטי. לפי הטענה היה על הוועדה להפנותה לבדיקת פסיכולוג קליני מומחה, ונפלה טעות משפטית בכך שנבדקה על ידי פסיכולוג חינוכי. בערעור נטען, כי פסיכולוג חינוכי "לכל הדעות אינו מוסמך לעשות את הבדיקה שעשה". טענה זו לא נתמכה בכל הוראה שבדין, והיא נטענה באופן סתמי ולא מבוסס. מכאן שלטעמי גם לגופו של ערעור דינו להידחות, ולא עלה בידי המערערת להצביע על פגם משפטי בהחלטת הוועדה המצדיק התערבות בית הדין.

10. לאור כל האמור, ומשעה שלבית הדין אין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בתקנות, הרי שאין מנוס מהקביעה שהערעור כנגד החלטת הוועדה הרפואית לעררים הוגש באיחור של למעלה משישה חודשים, ועל כן התיישן.

11. אשר לערעור כנגד החלטת ועדת העררים לאי כושר: לטענת המערערת, נוכח ליקויה הנוירולוגיים, מחלת האפילפסיה ונכותה הנפשית, שגתה הוועדה שקבעה לה דרגת אי כושר בשיעור 74% בלבד. המשיב טען מנגד כי החלטת הוועדה מנומקת ומפורטת, והמערערת לא הצביעה על חוסר סבירות המצדיק התערבות בית הדין.

12. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה:

ביום 24/2/16 התכנסה הוועדה, הקשיבה לתלונות המערערת, ורשמה אותן בסעיף ג' לפרוטוקול. באשר למצבה האישי ציינה המערערת כי אמה מטפלת בתינוק, והיא לא עושה כלום. לדברי המערערת, היא עייפה, ישנה כל היום, לא יוצאת מהמיטה.

הוועדה בחנה את הליקויים מהם סובלת המערערת, וציינה כי המערערת ילידת שנת 1983, אובחנה כסובלת מהפרעת אישיות (20%), אפילפסיה (50% זמנית) עם התקפים רבים, מצב לאחר קיצור קיבה (10%), שבר מסרק 5 (40% זמנית עד ליום 31/8/13 ו- 20% מיום 1/9/13).

על יסוד התרשמותה מהמערערת ציינה הוועדה כי המערערת נכנסה לחדר הבדיקה באופן עצמאי, מעברים חופשיים, ישיבה נוחה. הוועדה נתנה דעתה לתלונות המערערת על חוסר תפקוד מוחלט, והסבירה כי לדעתה המערערת מסוגלת לבצע חלק מעבודות משק הבית שאינן מסוכנות לחולי אפילפסיה, לאמור טיפול בכביסה, בישול ללא קירבה לגז, סידור קל של הבית, שטיפת כלים. לאור האמור, נדחה הערר ונקבע שהמערערת מוגבלת באופן חלקי בשיעור 74%.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

13. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה כי הוועדה פעלה כדין ודין הערעור להידחות.

עיון בהחלטת הוועדה מעלה כי הוועדה ציינה את תלונותיה של המערערת בפירוט. בנוסף, הוועדה נתנה דעתה למצבה האישי של המערערת, כעולה מטיעוני המערערת בפני הוועדה, לרבות גילה ומצבה המשפחתי. כמו כן, התייחסה הוועדה ליכולותיה התפקודיות, כפי שפירטה המערערת בפני הוועדה, בנוגע לחוסר תפקוד מוחלט. הוועדה גם התייחסה לליקויים הרפואיים כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים לעניין נכות כללית, מיום 14/6/15, ונתנה להם משקל במסגרת החלטתה, בין היתר בנוגע למחלת האפילפסיה עם תדירות גבוהה של התקפים והליקוי הנפשי.

החלטת הוועדה מתיישבת עם חוות פקידת השיקום מיום 1/11/15, שבחנה את תפקודה של המערערת כעקרת בית (מש/3), והעריכה שהמערערת מסוגלת לבצע עבודות בית פשוטות כגון קיפול כביסה, ניקוי אבק ללא טיפוס לגובה, הכנת אוכל פשוט ללא קרבה לגז, ולכן והמליצה לראות את המערערת כמי שאיבדה את יכולתה לתפקד במשק ביתה בשיעור של 74%.

לאור כל האמור הגיעה הוועדה למסקנה כי המערערת מוגבלת בכושרה לתפקד במשק הבית בשיעור 74%, והיא מסוגלת לבצע עבודות בית קלות בעיקר, דוגמת אלו שפורטו בהחלטת הוועדה. בהילוכה בדרך זו פעלה הוועדה על פי אמות המידה הנדרשות ממנה הקבועות בסעיף 209(ב) לחוק. לפיכך, שוכנעתי כי החלטת הוועדה מנומקת כדבעי.

14. המסקנה העולה מהאמור לעיל היא שהחלטת הוועדה מנומקת באופן מפורט וברור, נסמכת על מצבה הרפואי של המערערת, ולא מצאתי שנפלה בה טעות משפטית.

15. לאור האמור, נדחה הערעור כנגד החלטת ועדת העררים לאי כושר.

16. אין צו להוצאות.

17. הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, כ"א אייר תשע"ו, (29 מאי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.