03 מאי 2016

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), מיום 5/1/16 ("הוועדה"), אשר דנה בעניינו של המשיב לפי תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בהחלטתה קבעה הוועדה כי חלה החמרה במצבו של המשיב וקבעה לו נכות יציבה בשיעור 19% מיום 19/2/15 ("ההחלטה").

להלן עובדות המקרה:

2. המשיב יליד 1945, נפגע ביום 30/8/1999 בתאונה שהוכרה על ידי המערער כתאונת עבודה, כמשמעותה בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995. הפגימה שהוכרה היא בגב.

3. ועדה רפואית קבעה למשיב, ביום 17/4/2001, נכות יציבה בשיעור 10%, בגין הגבלה קלה בתנועות עמוד שדרה מותני, לפי פריט ליקוי 37(7)(א), בתחולה מיום 15/3/2000.

4. ביום 19/2/15 הגיש המשיב תביעה להחמרת מצב. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה, ביום 9/6/15, שלא חלה החמרה במצבו של המשיב. לאחר היוועצות עם מומחה בנוירולוגיה קבעה הוועדה הרפואית כי לא חלה החמרה בתחום הנוירולוגי, כך שדרגת נכותו של המשיב נותרה בשיעור 10%.

5. המשיב הגיש ערר כנגד החלטה זו, וביום 5/1/16 התכנסה הוועדה, בהרכב מומחה באורטופדיה, מומחה בנוירולוגיה ומומחה בכירורגית חזה. הוועדה הקשיבה לתלונות המשיב כי "לאחרונה הרגיש שנופל במדרגות בגלל צניחת כף רגל שמאל. הגבלת תנועות הגב. הולך בדרך כלל עם מכשיר ברגל", וכן רשמה את טיעוני בא כוחו שהתלווה אליו. הוועדה סקרה ממצאי בדיקת EMG מיום 8/8/14, בדקה את המשיב, ובסעיף 7 לפרוטוקול פירטה את ממצאיה כדלקמן:

"אין ספזם בשרירי הגב. אין רגישות ממוקמת בחוליות. תנועות הגב: יישור מלא. כיפוף 90 מעלות. הטיה לצדדים 30 מעלות לכל צד, ללא הגבלה בתנועות סיבוביות של הגב, ומדווח על כאב בכיפוף מקסימלי של 90 מעלות.

בדיקה נוירולוגית: דלדול בשיעור 1 ס"מ בירך משמאל במרחק 13 ס"מ מ.. הפיקה. לא נצפה דלדול בשוק. חולשה קלה בכיפוף גבי של כף רגל שמאל. חולשה מינימלית בכיפוף כפי של כף רגל שמאל. החזרי פיקה הופקו תקינים. החזר אכילס שווים דו"צ. מוסר על ירידה בתחושה בצורת גרב בגפה שמאלית תחתונה. מבחן לסג שלילי דו"צ. אינו מסוגל לעמוד על כף רגל שמאל בהונות ועקבים. בזמן עמידה על רגל אחת בזמן הליכה נראית תנועה של כף רגל שמאל בשני הכיוונים".

הוועדה אבחנה את המשיב כסובל מ"הגבלה בתנועות גב תחתון בצורה קלה עם סימני גירוי שורשי בצורה קלה", וקבעה כך:

"הוועדה לא מצאה הגבלה בגב תחתון. הכאב במקסימום כיפוף קשור לגירוי שורשי שנמצא, ולכן לא חלה החמרה מבחינה אורטופדית.

מבחינת הגירוי השורשי קיימת עדות לגירוי שורשי ברגל שמאל בצורה קלה".

לאור האמור, נותרה על כנה הנכות האורטופדית בשיעור 10%, לפי פריט ליקוי 37(7)(א), וכן התווספה נכות נוירולוגית בשיעור 10%, לפי פריט ליקוי 32(1)(א)(I) מותאם, כך שדרגת נכותו היציבה של המערער נקבעה בשיעור 19% מיום 19/2/15.

טענות הצדדים

6. טענת הערעור היא שטעתה הוועדה עת קבעה כי חלה החמרה במישור הנוירולוגי הקשורה לפגיעה בעבודתו של המשיב, וזאת מבלי לנמק את החלטתה, ומבלי לדון בסוגיית הקשר הסיבתי בין מצבו הנוירולוגי של המשיב לבין תאונת העבודה, בין היתר בשים לב לגילו של המשיב ולחלוף הזמן (מעל 15 שנה) ממועד התאונה.

7. לטענת המשיב, הוועדה דנה בשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הנוירולוגי לבין התאונה שכן על כך נסוב ערר המשיב על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון. נטען עוד שגם בדיון בפני הוועדה העלה ב"כ המשיב את טיעוניו בשאלת הקשר הסיבתי, וקביעת הוועדה כי חלה החמרה במישור הנוירולוגי מבוססת על ממצאי בדיקתה הקלינית.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

8. לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור, בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח לפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, ולא מצאתי טעם משפטי המצדיק התערבות בהחלטת הוועדה.

9. הערעור מכוון כנגד קביעות רפואיות מובהקות. בכל הנוגע לקביעותיה המקצועיות של הוועדה הרפואית לעררים, כלל ידוע הוא כי בית הדין לעבודה אינו נוטה להתערב בהן, כל עוד לא נפל בהליך פגם של ממש. ההכרעה בשאלה כיצד תקבע הוועדה את ממצאיה – על אלו בדיקות תסמוך וכיצד תשקלל את כלל הממצאים – היא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הוועדה, ובית הדין לא ישים את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה המקצועי. גם הקביעה האם ישנה החמרה אם לאו זו שאלה רפואית מובהקת אשר נתונה לסמכותה של הוועדה הרפואית ולא לבית הדין לעבודה, ומשקבעה הוועדה כי קיימת החמרה במצבו של המשיב, לא מצאתי מקום להתערב בקביעתה זו.

10. נדחית טענת המערער לפיה היה על הוועדה לדון במנומק בשאלת הקשר הסיבתי בין מצבו הנוירולוגי של המשיב לבין הפגיעה שהוכרה כתאונת עבודה. ראשית, בצדק טען המשיב כי הוועדה מלכתחילה התכנסה לדון בערר אשר נסב על שאלת הקשר הסיבתי אותו שלל המומחה הנוירולוג שייעץ לוועדה מדרג ראשון. בדיון בפני הוועדה חזר ב"כ המשיב על טיעוניו וטען כי "אין לנתק את הקשר וההחמרה מהפגיעה שהייתה ב- 1999. ההחמרה במישור האורטופדי והנוירולוגי. בדיקת EMG מצביעה על פגיעה שורשית. חלוף הזמן אין בו כדי לנתק את הקשר הסיבתי בין הפגיעה לבין ההחמרה שקיימת היום, במיוחד שלתובע לא היו פגיעות או תאונות נוספות מאז התאונה הנדונה". מכאן שהוועדה הייתה מודעת היטב לסוגיית הקשר הסיבתי בין מצבו הנוירולוגי של המשיב לבין התאונה הנדונה.

שנית, חובתה של הוועדה לנמק שלילת קשר סיבתי אין בה כדי ללמד שבכל מקרה הוועדה נדרשת לקיים דיון מנומק בשאלת הקשר הסיבתי.

11. המערער הוסיף וטען, כי שגתה הוועדה עת סמכה החלטתה על בדיקת EMG מיום 8/8/14, שהראתה רדיקולופטיה כרונית קלה במספר גבהים ללא התייחסות ספציפית לשורש מסוים, תמונה שכלל לא מתאימה לאירוע חבלתי בגב. בצדק טען המשיב כי מדובר בטענה המכוונת כנגד קביעה רפואית מובהקת. בסעיף 6 לפרוטוקול התייחסה הוועדה לממצאי בדיקת ה- EMG משציינה "סימני פגיעה שורשית מותני משמאל במספר גבנהים ללא סימני דנרבציה פעילה. מתאים לפולינוירופתיה סנסורית". זאת וגם זאת: כלל הוא שבדרך כלל עדיפים ממצאי בדיקה קלינית על פני ממצאי הדמיה למיניהם, לעניין הערכת היכולת התפקודית בפועל. מכאן, שהוועדה רשאית הייתה לסמוך מסקנתה על ממצאי הבדיקה הגופנית ולהעדיפם על פני ממצאי בדיקת ה- EMG. בכל מקרה, מדובר בטענות שברפואה כנגד קביעות מבוססות של הוועדה המעוגנות בממצאי בדיקתה הקלינית.

12. המערער טען עוד ששגתה הוועדה כאשר קבעה שחלה החמרה במצבו של המשיב, וכל זאת בהתבסס על בדיקת ה- EMG, שכן בדיקת ה- EMG אינה מספקת, אינה מפורטת דיה ולא ניתן לשייך על פיה פגיעה שורשית לתאונת העבודה הנדונה. מקובלת עלי טענת המשיב לפיה ההחלטה האם נדרשות לוועדה בדיקות נוספות או חומר רפואי אחר כלשהו היא החלטה רפואית המצויה בסמכותה הבלעדית של הוועדה, ובית הדין לא יתערב בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה. על כן, נדחית טענת המערער שבדיקת ה- EMGשעמדה בפני הוועדה אינה מספקת לצורך הערכת נכותו של המערער.

13. לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה בזאת.

14. על המערער לשלם למשיב הוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 2,500 ש"ח תוך 30 יום מהיום.

15. הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, כ"ה ניסן תשע"ו, (03 מאי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.