בפני תביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו לרכבו של התובע בעקבות תאונה בינו לבין רכב הנתבעים.

לטענת התובע הוא נסע בנתיב הימני ורכב הנתבעים שהיה נהוג בידי הנתבע 1 פגע בו עת סטה מן הנתיב השמאלי ימינה לצורך פניה אל תחנת דלק.

הנתבעים טענו כי רכב התובע חנה כשלשמאלו רכב שחנה בחניה כפולה, ועל כן לא יכולים היו הנהגים לראות האחד את רכב משנהו, וכאשר פנה הנתבע 1 בזהירות אל תחנת הדלק ימינה יצא התובע מן החניה שמאלה אל נתיב הנסיעה הימני ופגע ברכבם.

הצדדים אינם חלוקים על מקום קרות התאונה ועל העובדה שרכב הנתבעים היה במהלך פניה ימינה לכיוון תחנת הדלק שבמקום (ראה נ'1) ואף אינם מכחישים את תמונות הנזקים שהוגשו.

מטעם התובע העידו הוא ומר אמנון ימיני, אשר ישב לידו בשעת התאונה והוא המטפל בקביעות ברכב התובע במוסך, ושניהם חלקו על טענת הנתבעים כי רכב התובע יצא מן החניה וטענו כי היה בנסיעה בנתיב הימני במהירות של כ-30-40 קמ"ש ובעת הפגיעה ניסה "לברוח" ימינה כדי למנוע פגיעה קשה יותר והתוצאה הקלה הקיימת היא פרי מאמציו (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 18).

יש להעיר כי התובע הגיש את התמונה ת'3, לגביה טען כי צולמה מבלי שהמכוניות הוזזו לאחר הפגיעה, אולם כיוון הצמיג השמאלי קדמי של רכבו המוצג בתמונה הינו של פניה קלה שמאלה ולא ימינה – בניגוד לעמדתו, ומתיישב יותר עם רכב שהחל לצאת שמאלה מן החניה.

מר ימיני זכר פרטים מעטים בלבד אודות התאונה, לא ידע לזהות את מקום התאונה (עמ' 3 לפרוטוקול שורה 26) – למרות שטען שזוכר כי היתה שם מסעדה (שם שורות 20-21) – ואף העיד כי לא ראה את הפגיעה עצמה.

לשאלה כיצד הנזק הנראה ב-ת'1, המוסכם על הצדדים, מתיישב עם פגיעה במהירות של 30-40 קמ"ש בהעדר כל מעיכה ורק שפשוף שהותיר צבע על פח רכב הנתבעים (שעל פי הנתבע 1 אף לא היה צורך לתקנו וירד לאחר שפשוף קל), טען מר ימיני שהיה נזק שונה מן הנראה בת'1 – בניגוד לעדויות הצדדים עצמם, והנזק האמור מוקשה גם מול גרסת התובע עצמו בדבר מהירות נסיעתו.

לאור האמור אני מייחס משקל נמוך לעדותו של מר ימיני, הגם שאין בכך כדי להצביע על פגם באמינותו, אלא בשל העובדה שכפי שהעיד – "עבר זמן והראש לא פנוי לדברים האלה" (שם שורה 30).

תביעת התובע כללה גם סכום של 2,400 ₪ בגין 2 ימי עבודה נדרשים לתיקון הרכב, כאשר לא ברור מדוע תיקון הרכב אמור לגרום לתובע הפסד של 2 ימי עבודה מלאים, לא הוכח כי תוקן בפועל או מה משך התיקון הנדרש ואף לא הוכח בפני ערך יום עבודה שלו.

כן כלל כתב התביעה סכום של 834 ₪ בגין "הוצאות המשפט של התובע (לרבות אגרת בית משפט)" (סעיף 10 לכתב התביעה), כאשר אגרת בית המשפט עמדה על 83 ₪ בלבד (כ-10% מסכום זה) ולא ברור מקור יתר הסכום הנתבע, כאשר אם מדובר בהוצאות עבור ניהול ההליך ברור כי הללו אינן יכולות להיות חלק מסכום התביעה ונפסקות על ידי בית המשפט בתום ההליך, ונראה כי מדובר בתביעה מעט מנופחת.

עדותו של הנתבע 1 לא נסתרה ואף התיישבה מעט יותר עם חומר הראיות, אולם מדובר בעדות יחידה של בעל דין שהינו בעל אינטרס בתוצאת ההליך, ואינני יכול לקבוע באופן פוזיטיבי כי הוכחה בפני ברמת הסתברות גבוהה.

לאור האמור אין בידי אלא להדרש לשאלת נטלי השכנוע וההוכחה, ובשים לב לנטל המוטל על התובע להוכיח את תביעתו במאזן ההסתברויות, אני קובע כי התובע לא הרים את נטל השכנוע וההוכחה המוטל עליו להוכחת תביעתו במידה הנדרשת לשם חיוב הנתבע בפיצויו.

לאור האמור לעיל, אני דוחה את התביעה.

בשים לב לנימוקי דחית התביעה ולעובדה כי מדובר בתביעה קטנה בה הצדדים אינם בקיאים לגמרי בהליך המשפטי ובאופן הצגת הדברים וההתנהלות בפני בית המשפט, מצאתי לנכון שלא לעשות צו להוצאות.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד תוך 15 יום.

ניתן היום, כ' כסלו תשע"ז, 20 דצמבר 2016, בהעדר הצדדים.