1. מונחת לפני בקשת הנתבעים לביטול פסק דין שניתן בהיעדר הגנה.
2. פסק דין זה ניתן לאחר שלדיון שנערך בתיק זה ביום 2.8.16 התייצב הנתבע מס' 2 (לא הוכחה מסירה לנתבעת מס' 1) וטען כי לא הגיש כתב הגנה משום שהוא נמצא רוב הזמן בחו"ל, ולפיכך גילה את כתב התביעה בתיבת הדואר שלו רק ביום 25.7.16. הנתבע ביקש לדחות הדיון כדי להגיש כתב הגנה, ובנסיבות אלו, ועל מנת לאזן בין האינטרסים של הצדדים נעניתי לבקשה בכפוף לתשלום הוצאות התובעת בגין אותה ישיבה בסך 500 ₪, וזאת בתוך 30 יום ממועד הדיון.
3. דא עקא שכתב הגנה לא הוגש בתוך התקופה שנקבעה, דהיינו עד יום 2.9.16, ועל פי הודעת התובעת מיום 19.9.16, אף לא שולמו לה ההוצאות שנפסקו.
4. לנוכח האמור לעיל עשיתי ביום 25.9.16 שימוש בסמכותי לפי תקנה 10 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976, ודנתי בתביעה על יסוד כתב התביעה בלבד. לאחר שבחנתי את עילת התביעה וזכאותה של התובעת לסעד שביקשה על בסיס ההנחה שהעובדות הנטענות בה נכונות כולן, נתתי פסק דין בגדרו קיבלתי את התביעה ברובה וחייבתי את הנתבע 2 לשלם לתובעת סך של 16,728 ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד מועד פסק הדין.
5. בבקשת הנתבעים הם חוזרים על כך שהנתבע מס' 2 שוהה מרבית הזמן בחו"ל לצורך עסקיו, ותולים בכך את ניסיון הגשת כתב ההגנה רק ביום 31.10.16. על פי הנתבעים הם נוכחו לדעת רק מספר ימים קודם הגשת הבקשה כי מועד הדיון שהיה קבוע לחודש נובמבר בוטל והתיק נסגר. כן הם טוענים כי פסק הדין נמסר לידי הגב' אורנה בן-דוד ולא לנתבעים, כאשר הנתבעת מס' 1 קיבלה את פסק הדין רק ביום 9.11.16. משכך טוענים התובעים כי התובעת ביצעה "מחטף" שיפוטי על מנת למנוע מהם להציג בפני בית המשפט "עובדות מוצקות כנגד טענות התביעה חסרות השחר". הנתבעים גם מצביעים על כך שהם הפקידו סכום ההוצאות שנפסק בישיבת יום 2.8.16 לחשבון הבנק של התובעת, ומדגישים כי בעלי הנתבעת מס' 1 הינו אדם מבוגר הסובל ממחלות רבות.
6. בתגובתה לבקשה זו מזכירה התובעת כי כתב התביעה הוגש כבר ביום 17.2.16, כי עד למועד הדיון שנערך ביום 2.8.16 לא טרחו הנתבעים להמציא לו כתב הגנה, כי הנתבע מס' 1 הוא שביקש באותו דיון את דחייתו כדי שיוכל להגיש כתב הגנה, וחרף החלטתו הברורה של בית המשפט בעניין שהודעה ונמסרה בתום הדיון לנתבע מס' 2 לא טרחו הנתבעים להגיש כתב הגנה ו/או לשלם את ההוצאות שנפסקו כתנאי לדחיית מועד הדיון בתוך תקופת 30 הימים שנקבעה באותה החלטה לכך, ולפיכך ניתן פסק הדין.
7. התובעת מצביעה על כך שכתב ההגנה הוגש לבסוף כחודשיים לאחר המועד שנקבע כאמור, וגם הוצאות המשפט שולמו לה באיחור של חודש וחצי, וגורסת כי התנהגות זו של התובעים מייצגת זלזול בבית המשפט, ומשהתובעים לא טרחו לנצל את ההזדמנות הנוספת שהעניק להם בית המשפט, די בכך כדי להביא לדחיית בקשתם.
8. התובעת צירפה לתגובתה העתק אישור של דואר ישראל לפיו פסק הדין נמסר ליעדו כבר ביום 1.11.16 ומכאן שהגשת הבקשה לביטולו ביום 13.11.16 נעשתה אף היא באיחור, לנוכח תקופת שבעת הימים הקבועה לכך בתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז- 1976, ומכאן כי הנתבעים מנסים להוליך שולל את בית המשפט, וניסיון זה יש להוקיע.
9. סבורני כי הצדק עם התובעת וכי דין הבקשה להידחות.
10. ראשית, בכל הקשור לנתבעת מס' 1 הרי שפסק הדין מיום 25.9.16 כלל לא ניתן כנגדה ומכאן שלא ברור מדוע הצטרפה לבקשה.
11. לגבי הנתבע מס' 2, הרי שמכלול העובדות והנסיבות הקשורות בהתנהלותו של זה בגדרו של התיק דנן, מלמד על כך שהוא עשה שימוש לרעה בהזדמנות אשר ניתנה לו על ידי בית המשפט להגיש את כתב הגנתו באיחור, ועשה את החלטות בית המשפט פלסתר תוך הפגנת זלזול בהליך השיפוטי. טענתו לפיה נוכח לדעת רק מספר ימים קודם הגשת הבקשה כי מועד הדיון שהיה קבוע לחודש נובמבר בוטל והתיק נסגר, הינה טענה מיתממת שכן ההחלטה מיום 2.8.16 התנתה במפורש את קיום הדיון בתשלום סכום ההוצאות שנפסק ובהגשת כתב הגנה בתוך 30 יום.
12. זאת ועוד, משניתנה ההזדמנות האמורה לנתבע מס' 2 בהתחשב בכך שהוא מצוי רוב זמנו בחו"ל, והודע הדבר בפניו במסגרת החלטה ברורה ומפורשת של בית המשפט, הרי שהשימוש החוזר באמתלת השהות בחו"ל כדי לתרץ את הפרת אותה החלטה תוך נפנוף של הנתבע מס' 2 בסיסמת "קבלת יומו בבית המשפט", הינו בגדר עזות מצח שאין להשלים עמה, מה גם שכפי שציינה התובעת אף הבקשה לביטול פסק הדין הוגשה באיחור ללא מתן הסבר מספק ומבוסס.
13. הבקשה נדחית אפוא. ההוצאות שיש לפסוק לטובת התובעת בגין תוצאת בקשה זו, ולנוכח התנהלות הנתבע מס' 2 המתוארת לעיל, יתקזזו עם הסך של 500 ₪ שכבר שולם לה ע"י הנתבע ביום 13.10.16.

ניתנה היום, כ"א חשוון תשע"ז, 22 נובמבר 2016, בהעדר הצדדים.