סיפור התביעה בתמצית

1. לפניי תביעה לפיצוי בגין הפרת הסכם למכירת משאית ומערבל בטון שמכרה התובעת במסגרת עסקה ששוויה לטענת התובעת הוא 150,000 ₪. סכום זה מורכב משני רכיבים והם תשלום עבור מערבל הבטון בסך של 93,000 ש"ח ותשלום עבור המשאית בסך של 57,000 ש"ח. סכום הפיצוי הנתבע על פי כתב התביעה – 100,000 ₪!
2. בין הצדדים לעסקה לא נכרת הסכם בכתב .תנאי העסקה סוכמו בשיחות בע"פ וכפי שיפורט להלן לא נתבררו חד משמעית באמצעות אסמכתאות!
3. הצדדים חלוקים ביניהם באשר לזהות רוכש המשאית שכן חרף העובדה שהעברת הבעלות נעשתה על שם הנתבעת כרוכשת , נטען על ידי הנתבעת כי מי שרכש בפועל את המשאית הוא צד ג', מר אלי שבו (להלן: "שבו").הרישום על שם הנתבעת נעשה רק על מנת להבטיח פירעון הלוואה בסך של 50,000 ש"ח שנתנה הנתבעת לשבו לצורך רכישת המשאית.
4. מס' ימים לאחר ביצוע העברת הבעלות במשאית על שם הנתבעת, הודיע שבו- הצד השלישי שבכותרת , לתובעת כי הוא מעוניין לבטל את עסקת רכישת המשאית , בשל תקלה שהתגלתה במשאית ושלא הייתה ידועה לו לשבו קודם לכן .זאת לאחר שהתובעת סירבה לבצע את התיקון הנדרש על חשבונה.
5. לטענת התובעת, חרף ביטול העסקה, לא שיתפה הנתבעת פעולה עם התובעת במובן שמנעה את רישום העברת הבעלות על שם התובעת לאחר ביטול העיסקה כאמור .

בשל כך ,במשך 67 ימים נגרם לתובעת אובדן הכנסות שכן לא ניתן היה לקבל אישור של קצין בטיחות למשאית על שם התובעת משום שהמשאית לא הייתה רשומה על שמה. התובעת תבעה 70,000 ש"ח בגין אובדן הכנסות על בסיס תשלומים ששולמו בחודשים שקדמו למכירה תמורת פעילות המשאית בפרויקט של חברת "סולל בונה".

1. בנוסף תבעה התובעת פיצוי בסך של 20,000 ש"ח בגין ירידת ערך בעקבות רישום בעלים נוסף בשל העברת בעלות מיותרת על שם הנתבעת שגרמה לטענת התובעת לירידת ערך של המשאית בעת מכירתה.
2. פיצוי נוסף שתבעה התובעת הוא בגין עגמת נפש ופיצוי לדוגמא בסך של 10,000 ש"ח בשל הפרה וביטול של ההסכם. על פי כתב התביעה טוענת התובעת כי מדובר ב"פיצוי לדוגמה".
3. הנתבעת הגישה הודעת צד ג' כנגד מר אלי שבו ,בטענה שרוכש המשאית מהתובעת הוא למעשה שבו, ומערכת היחסים בין הנתבעת לבין שבו היא של קבלן עצמאי שחתם על הסכם למתן שירותי תובלה עבור הנתבעת. עוד נטען כי המו"מ לרכישת המשאית מול התובעת נעשה באופן בלעדי על ידי שבו וללא מעורבות כלשהי של הנתבעת.

זהות הצדדים לעסקה

1. כאמור קיימת מחלוקת בין הצדדים באשר לזהות הרוכש בעסקת מכירת המשאית.

התובעת מתבססת על רישום העברת הבעלות שנעשה לטובת הנתבעת ומכאן נטען שהנתבעת היא הרוכשת כאשר לטענת התובעת ,שבו הוא נציג מטעם הנתבעת ואילו ההתקשרות נעשתה באופן מלא בגיבוי של אביעד, בעלי הנתבעת.

מנגד טוענת הנתבעת כי שבו הוא רוכש המשאית ורישום הבעלות על שם הנתבעת נעשה כבטוחה בלבד להבטחת פירעון הלוואה שניתנה לשבו לטובת רכישת המשאית. הנתבעת מבססת טענותיה על הסכם הלוואה והסכם למתן שירותי תובלה שנחתמו בין הנתבעת לבין שבו.

על פי גרסתו של שבו במסגרת כתב ההגנה להודעת צד ג', אישר שבו שהוא פעל כקבלן עצמאי של הנתבעת ושהוא הגורם שרכש את המשאית מהתובעת כאשר לצורך מימון הרכישה נדרש לקבל הלוואה מהנתבעת על רקע זה נרשמה הבעלות על שם הנתבעת.

עוד טען שבו כי בדיעבד התברר שהיה זכאי לקבל הלוואה בתנאים עדיפים מהבנק ולכן ללא פזיזותה של התובעת ברישום העברת הבעלות על שם הנתבעת ניתן היה להימנע מביצוע רישום זה שכן שבו לא נדרש לקבל הלוואה מהנתבעת. לטענת שבו ,ביטול העסקה נעשה כאמור בשל תקלה שהתגלתה במשאית מס' ימים לאחר שסוכם על מכירתה.

שבו חולק על המחיר שסוכם למכירת המשאית ולטענתו סוכם בין הצדדים כי המשאית תימכר בסכום של 70,000 ש"ח ולא כפי שנטען על ידי התובעת.

1. ההכרעה בשאלת זהות הרוכש נדרשת לאור טענת הנתבעת כי יש לסלק על הסף את התביעה כנגדה בשל היעדר יריבות.
2. תחילה יש לזכור כי רישום בעלות במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד (רע"א 5379/95‏ ‏"סהר" חברה לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח'‏, פ''ד נא(4) 464). משכך, עצם רישום הבעלות על שם הנתבעת אינו מכריע לגבי זהות הבעלים של המשאית. מכאן, שאין כל מניעה לקבוע שהבעלים בפועל של המשאית הוא שבו כפי שנטען על ידי הנתבעת, חרף הרישום במשרד הרישוי.
3. מר אפרים נעים, בעלי התובעת, העיד בחקירתו שהמו"מ מטעם התובעת נוהל על ידי שי לוזון, עובד התובעת, כאשר מר נעים לא פגש מי מטעמה של הנתבעת ולכל היותר נוהלו 2 שיחות טלפון אחת עם מר אלברט בן שושן, מנהל בנתבעת, בנוגע לתשלומים ולגבי העברת הבעלות – עמ' 6. נעים טוען שידע שהנתבעת היא רוכשת המשאית אך גם ידע על מעורבותו של שבו וסבר שהוא שליח מטעם הנתבעת, אף שכאמור לא שוחח עם שבו בעניין זה – עמ' 7 לפרטיכל.

נעים אישר שהוא לא היה מעורב כלל בביצוע העסקה וההתקשרות נעשתה באמצעות שי לוזון (עמ' 8-9).

מניתוח עדותו של נעים עולה כי לא הייתה לו ידיעה ברורה שהרוכשת היא הנתבעת, זאת מאחר שלא היה מעורב כלל בעסקה.

לכל היותר מדובר בהשערה שמר שבו הוא נציג הנתבעת. גם שיחותיו של נעים עם אלברט בן שושן, אין בהן לסייע בהוכחת הטענה שהנתבעת היא הרוכשת שכן שיחות הטלפון שנסובו בנושא העברת הבעלות והתשלומים עולות בקנה אחד עם טענות הנתבעת באשר להסכם ההלוואה שנחתם בין הנתבעת לבין מר שבו ,מכוחו נרשמה המשאית על שם הנתבעת כבטוחה לתשלומים שהנתבעת שילמה כחלק מההלוואה.

1. מר אלברט בן שושן העיד כי למרות שנחתמו הסכמים עם אלי שבו (הסכם מתן שירותי תובלה והסכם הלוואה) לא נמסר על כך דבר לתובעת או למי מטעמה.

כן העיד כי חרף ביצוע העברת הבעלות של המשאית על שם הנתבעת לא הובהר באופן מפורש לתובעת או מי מטעמה שהנתבעת אינה רוכשת המשאית בפועל ושרישום המשאית נעשה רק כדי להבטיח פירעון של הלוואה שניתנה למר שבו.

נוסף על כך ,הנתבעת לא עדכנה את התובעת שמר שבו הוא קבלן עצמאי ואינו פועל מטעמה של הנתבעת (עמ' 22).עוד העיד אלברט בן שושן שאינו זוכר האם הודיע לנציג התובעת, מר שי לוזון בעת העברת הבעלות שהנתבעת אינה הרוכשת בפועל של המשאית (עמ' 23, שור' 27-30).

1. סעיף 12 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים"), מחיל את חובת קיום מו"מ בתום לב, חובה זו אינה חלה רק על מי שהפך לאחר מכן לצד להסכם אלא על כל מי שהיה צד למו"מ (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי 146-147 (2005) לעניין תחולה פרסונלית של חובת תו"ל במו"מ).

בנסיבות שהתבררו לפניי נמצא שהנתבעת לקחה חלק פעיל במו"מ מול התובעת הן לעניין העברת הבעלות על המשאית על שם הנתבעת והן לעניין ביצוע התשלומים.

חרף זאת נמנעה הנתבעת מלהודיע לתובעת בכל שלב של המו"מ שהיא אינה הרוכשת בפועל של המשאית. משכך הפרה הנתבעת את חובת קיום המו"מ בתום לב מול התובעת, בין היתר בכך שלתובעת לא הייתה ידיעה שרישום הבעלות על שם הנתבעת נעשה רק מכוח הסכם עם מר שבו ולא בשל היות הנתבעת רוכשת המשאית.

ממילא עומדת לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעת בגין הפרת חובה זו.

איני מקבלת את טענות הנתבעת לפיהן לא לקחה חלק במו"מ שכן הוכח שהיה קשר בין התובעת לנתבעת לפני העברת הבעלות על המשאית.

התובעת ביצעה את העברת הבעלות על שם הנתבעת לפי בקשה של האחרונה והמימון שניתן לשבו על ידי הנתבעת הוא הבסיס לביצוע העסקה לרכישת המשאית בכפוף להסכמי הלוואה ומתן שירותים שנחתמו בין הנתבעת לבין שבו.

1. מר שבו השיב בחקירתו הנגדית כי לא עדכן את התובעת שהוא רוכש את המשאית עבורו אלא הנתבעת היא שעדכנה את התובעת בכך (עמ' 26, שור' 21-30), אולם כאמור לעיל, הנתבעת לא פעלה כך .

אשר על כן לא נוכחתי שמי מטעם התובעת ידע שהנתבעת אינה הרוכשת בפועל של המשאית. מכאן שהפרת חובת תום הלב במו"מ מצד הנתבעת הוא באי גילוי המידע לפיו הנתבעת אינה הרוכשת אלא שהעברת הבעלות נעשית מכוח הסכמים שחתמה עם מר שבו (לעניין הפרת חובת תום הלב בשלב המו"מ הטרום חוזי בשל אי גילוי מידע ראו: ע"א 9019/99‏ קינסטלינגר נ' אליה, פ''ד נה(3) 542).

זהות הרוכש היא יסוד חשוב בעסקה למכירת המשאית .יש הבדל בין מכירה לאדם פרטי לעומת מכירה לתאגיד, זאת בעיקר בשים לב להסכמת התובעת לבצע העברת בעלות על שם הנתבעת עוד בטרם הועברה התמורה במסגרת העסקה ורק על בסיס התחייבות בעל פה של הנתבעת להעברת התשלומים.

1. סעיף 12(ב) לחוק החוזים מקנה לנפגע את הזכות לתשלום פיצויים בגין התנהלות בחוסר תום לב. בהקשר זה אציין כי הפיצויים שנתבעו במסגרת ההליך שלפניי מקורם בפעולת העברת הבעלות שנעשתה לטובת הנתבעת הן בטענה כי הנתבעת לא פעלה להשבת רישום הבעלות על שם התובעת ובכך נמנעה מהתובעת האפשרות לקבל אישור קצין בטיחות הנדרש לצורך ביצוע עבודות עם המשאית והן בטענה לירידת ערך בשווי המשאית בשל רישום הבעלות הנוסף על שם הנתבעת.
2. משמצאתי כי עומדת לתובעת עילת תביעה כנגד הנתבעת הרי שטענת היעדר היריבות שמכוחה התבקש סילוק התביעה על הסף - דינה להידחות.

כריתת ההסכם וביטולו

1. ההסכם נשוא ההליך שלפניי הוא הסכם למכירת משאית ומערבל בטון שהיו בבעלות התובעת.

לאחר עיון בהסכמים שצורפו על ידי הנתבעת ועל בסיס עדותו של מר שבו, הרי שעולה שהצדדים להסכם הם התובעת מצד אחד ומר שבו מצד שני .זאת למרות שהעברת הבעלות נעשתה על שם הנתבעת, אלא שכפי שעולה מתוך הראיות , ביחסים שבין הנתבעת לשבו , רישום זה נעשה כבטוחה להחזרת הלוואה בסך של 50,000 ש"ח שהתכוונה הנתבעת לתת למר שבו.

1. כאמור בין הצדדים לא נכרת הסכם בכתב אלא ניתנה התחייבות בעל פה שלאחר שתועבר הבעלות על המשאית יוסדר תשלום תמורת המשאית בתוך מס' ימים על ידי מר שבו. לעניין שווי העסקה המוסכם בין הצדדים אדרש בהמשך בעת הדיון בסעדים הנתבעים במסגרת התביעה.
2. שבו טוען כי לאחר העברת הבעלות התגלתה לו תקלה שהייתה קיימת במשאית שהתובעת לא גילתה לו אודותיה ואילו התובעת מצידה סירבה לתקן את התקלה שהתגלתה חרף פניותיו של מר שבו.
3. נטען על ידי שבו שהתובעת הפרה את חובת הגילוי שחלה עליה מכוח חובת תום הלב בניהול מו"מ. עוד טען שבו כי הוא רשאי לבטל את ההסכם שכן מדובר בחוזה שנכרת עקב טעות שלולא הטעות לא היה מתקשר שבו בהסכם זה וכן כי מדובר בהטעיה מצד התובעת.
4. לבית המשפט לא הוצגה על ידי מר שבו ראיה כלשהי בדבר התקלות הנטענות שהתגלו במשאית או בדבר פניותיו לתובעת בנוגע לתקלות אלו.

עדותו של שבו בנוגע לאיתור התקלה לא הייתה עקבית שכן תחילה טען שהבדיקה נערכה רק לאחר העברת הבעלות וזאת מכיוון שלא היו מסמכי רישיון הרכב של המשאית, אולם כאשר נשאל כיצד ניתן היה לבצע העברת בעלות ללא רישיון הרכב חזר בו והשיב שניגש למשרד הרישוי להוצאת רישיון הרכב של המשאית לפני העברת הבעלות, דהיינו אין בידי מר שבו הסבר מדוע לא נערכה בדיקה לפני העברת הבעלות.

טענתו של שבו לפיה אחד מתנאי העסקה היה טיפול בליקויים השונים שהתגלו במשאית נטענה בעלמא ולא הוכחה.

1. בעדותו של מר אפרים נעים נטען כי לפני שנכרת ההסכם למכירת המשאית בדקו נציגי הנתבעת את המשאית מבחינה מכאנית, ביצעו נסיעת מבחן ואישרו את מצב המשאית. מר שבו כאמור לא הכחיש שבדק את המשאית לפני שהחליט על רכישתה ולאור העובדה ששבו הינו נהג משאית מקצועי מזה כ – 20 שנים יש להניח שלא היה רוכש משאית ללא בדיקה כלל.

1. הנתבעת הציגה דו"ח חניה שניתן על ידי עיריית חולון למשאית ביום 20.1.2016 .בעקבות זאת אישר בחקירתו הנגדית מר אפרים נעים שלאחר מכירת המשאית, נדרש היה לבצע טיפול במוסך חיצוני בחולון כדי לטפל בשוקת המשאית שהייתה עקומה (עמ' 11, שור' 29-32.

עדותו של מר אפרים נעים תומכת לכאורה בטענותיו של מר שבו בנוגע לתקלה שהייתה קיימת במשאית, אולם אין בכך כדי להוכיח שמר שבו לא ידע על התקלה טרם הוסכם על רכישת המשאית .כן לא ניתן ללמוד שמדובר על אותה תקלה בגינה נטען שבוטל ההסכם.

שבו תיאר בחקירתו הנגדית את התקלות שנמצאו במשאית (עמ' 27, שור' 6-12), אולם תשובתו זו ניתנה לראשונה לאחר שנשמעה עדותו של מר אפרים נעים בנוגע לתקלה שהתגלתה במשאית לאחר שנכרת ההסכם ולא הובאה במסגרת תצהיר עדות ראשית שלו.

על כן מדובר בעדות כבושה שמצאתי שאין ליתן לה משקל.

1. אשר על כן אני קובעת מר שבו לא הוכיח שביקש לבטל את ההסכם בשל תקלה שהתגלתה במשאית לאחר העברת הבעלות ובשל סירוב של התובעת לתקן את התקלה.

אין מחלוקת לעניין זה שגם שלא נשלחה הודעה בדבר ביטול ההסכם (עמ' 28, שור' 17-19).

יובהר כי עדותה של הנתבעת בעניין התקלה הנטענת במשאית היא עדות שמועה בלבד מפיו של מר שבו ולכן אין בה לסייע.

עדותו של שי לוזון

1. לביהמ"ש הוגש תצהירו של שי לוזון אשר עבד אצל התובעת ושימש כשלוח של התובעת לצורך מכירת המשאית למר שבו.

כך הגדיר מר אפרים נעים את תפקידו של שי לוזון במהלך בחקירתו הנגדית:

ש. מול מי?

ת. מול שי לוזון. שי לוזון שאל כמה אני רוצה עבור המשאיות, הוא מוכר לי משאיות כשאני צריך, יש לי כמה משאיות. הוא עובד שלי.

חלק מהעניין הוא עושה העברות בעלות. הוא מוכר בעבורי משאיות. הוא עובד כללי שלי שמעביר טסטים למשאיות ועושה את כל הבירוקרטיה בהעברת בעלות, מוסכים – בגדול, עובד כללי. משמש גם כנהג משאית.

1. גרסתו של שי לוזון כפי שהובאה בתצהיר עדות ראשית היא כי רכש את המשאית מהתובעת בתשלומים כאשר בסיום פירעון כלל התשלומים יירשם שי לוזון כבעלי המשאית, אלא שבטרם הועברה המשאית לבעלותו החליט למכור אותה למר שבו.

שי לוזון העיד שמר שבו ביקש שהמשאית תירשם על שם הנתבעת כבטוחה לפירעון הלוואה שמר שבו יקבל מהנתבעת. עוד העיד שי לוזון כי לתובעת לא היה קשר למכירת המשאית וכן כי כל ההתנהלות בנוגע למכירת המשאית התנהלה מול מר שבו בלבד.

1. בחקירתו הנגדית חזר בו שי לוזון באופן מוחלט מעדותו בתצהיר העדות הראשית וטען כי בניגוד לעדותו בתצהיר לא רכש את המשאית מאת התובעת . כן טען שכל פעולותיו בנוגע למכירת המשאית נעשו באישור התובעת ולא כפי שהעיד שלתובעת לא היה קשר עם מכירת המשאית.

לטענת שי לוזון הוא לא קרא כלל את התצהיר בטרם חתם עליו, מאחר שסמך על מר שבו באשר לתוכן התצהיר שנערך והוכן עוד לפני הגעתו של מר שבו למשרדה של באת כוחו של מר שבו.

תשובותיו של שי לוזון במהלך חקירתו הנגדית מלמדות כי גרסתו שונה בתכלית מהאמור בתצהיר העדות הראשית מטעמו.

1. עדותו והתנהלותו של מר שי לוזון מעוררות תמיהה .זאת בייחוד לאור העובדה שבמהלך חקירתו הנגדית השיב שביום הדיון פוטר מעבודתו אצל התובעת (עמ' 19, שור' 21-27).

זאת ועוד, בתחילת חקירתו הנגדית שנערכה ביום 18.9.2017 טען שאינו זוכר את מקום עבודתו בשנת 2015 .לאחר מכן אישר שאכן עבד עבור התובעת (עמ' 15, שור' 1-10).

שי לוזון השיב שאינו מעורב בענייני הכספים (עמ' 19, שור' 5-7) לעומת עדותו של מר אפרים נעים שאישר ששי לוזון היה מעורב בנושא התמורה עבור המשאית (עמ' 5, שור' 30-32).

שי לוזון העיד שהוא מתקשה בקריאה אלא שהתבייש להגיד זאת לעורכת הדין שבפניה חתם על התצהיר (עמ' 16, שור' 15-16).

מצאתי שאין ליתן משקל כלשהו לעדותו של שי לוזון. שילוב תשובותיו של שי לוזון בחקירתו הנגדית, נסיבות מתן העדות בסמיכות לפיטוריו על ידי התובעת והסכמתו לחתום על תצהיר עדות ראשית שיוגש לבית המשפט מבלי שדאג להבין את תוכנו מעידים על מהימנות נמוכה אם בכלל ,שיש לייחס לעד זה.

פיצוי בשל חוסר תום לב במו"מ

1. התובעת עותרת לקבלת מס' סעדים במסגרת התביעה שלפניי:

ירידת ערך במכירת המשאית בשל רישום הבעלות על שם הנתבעת שגרמה לריבוי בעלים למשאית,

אובדן הכנסות עד להשבת רישום הבעלות על שם התובעת בהיעדר אפשרות לקבלת אישור קצין בטיחות למשאית ובנוסף עתרה לפיצוי בגין עוגמת נפש.

1. הזכות לפיצוי בגין חוסר תום לב במו"מ קבועה בסעיף 12(ב) לחוק החוזים.

ראו חוות דעתו של כב' השופט נ' הנדל בע"א 8143/14 ‏יוסף חלפון נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, 29.1.2017, באשר לעקרון השבת המצב לקדמותו באמצעות פסיקת פיצויים שליליים המשיבים את הנפגע לנקודה שבה עמד בערב המשא ומתן. כמו כן ראו: ע"א 6370/00‏ קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ, פ''ד נו(3) 289.

מעיון בסיכומי הצדדים עולה כי הבסיס המשפטי לסעד הפיצויים אינו במחלוקת בין הצדדים, עיקר טענות הצדדים התמקדו באופן הוכחתם בפועל של הנזקים שנגרמו לתובעת.

1. אשר לפיצוי בסך 10,000 ש"ח בגין עגמת נפש שנגרמה לתובעת אציין כי כלל ידוע הוא שתאגיד אינו סובל מ"עגמת נפש" (ת"א (מרכז) 25242-09-11‏ ‏ מאיר סאסי יזום והשקעות בע"מ נ' עיריית נתניה, 6.3.2016).

התובעת כלל לא נדרשה לקושי הקיים בנסיבות שבהן תאגיד עותר לפיצוי בגין עגמת נפש וניכר שאף בסיכומיה לא ביססה טענה זו כדבעי אף שנכתב שטענה זו מקבלת משנה תוקף לאור התנהלות הנתבעת כפי שעלה מחקירת עדיה .משכך ,טענה זו נדחית.

1. אשר לשאלת התמורה בגין עסקת מכירת המשאית שכן הפיצוי הנתבע קשור לשווי העסקה.

לטענת התובעת התמורה המוסכמת הייתה - 150,000 ש"ח (57,000 ש"ח עבור המשאית ו – 93,000 ש"ח עבור מערבל הבטון).

התובעת לא הציגה אסמכתא המעידה כי אכן זהו שווי העסקה שהוסכם בין הצדדים. בנוסף, לא הוצגה ראיה המעידה כי סכום זה משקף את שווי השוק של המשאית בשים לב לנתונים הספציפיים של המשאית (מצבה המכני, ק"מ וכו').

יחד עם זאת אין חולק כי התובעת הציגה מחירון לוי יצחק נכון ליום 1.11.2015 לפיו מחירה של המשאית הוא 57,000 ש"ח.

התובעת טענה כי ריבוי הבעלים שרשומים על המשאית בשל העברת הבעלות על שם הנתבעת והחזרת הבעלות על שם התובעת הביא לירידת ערך בשיעור של 20,000 ש"ח, בהתאם למחירון הממוצע בשוק המשאיות – בעניין זה לא הוצגה אסמכתא המאשרת את ירידת הערך הנטענת!

בחקירתו הנגדית טען אפרים נעים מטעם התובעת כי ירידת ערך בשל העברת בעלות היא בשיעור של 5,000 - 7,000 ש"ח (עמ' 12, שור' 31-32) ומאחר שנעשתה העברת בעלות נוספת כדי להשיבה לתובעת מדובר בירידת ערך נוספת בשיעור של 7,000 ש"ח (עמ' 13, שור' 3-4), כלומר ירידת ערך של כ – 14,000 ש"ח.

בפועל נמכרה המשאית על ידי התובעת ביום 30.4.2016 בסכום של 46,800 ש"ח.- כ10000 ₪ פחות משווי המשאית לפי מחירון לוי יצחק נכון לחצי שנה קודם לכן (אז- 57000ש"ח).

1. התובעת אמנם לא עמדה בנטל להוכיח את שווי העסקה מול הנתבעת אולם מר שבו אישר כי סיכם עם התובעת על רכישת המשאית בסכום של 70,000 ₪. הודאת בעל דין זו מצד מר שבו תשמש כבסיס לחישוב הפיצוי שעל הנתבעת לשלם לתובעת במסגרת ההליך דנן.
2. אציין כי מצאתי פער בלתי מוסבר מצד התובעת באשר להפרש בין שווי העסקה הנטען עם מר שבו לפיו המשאית תימכר תמורת 150,000 ש"ח לבין מכירת המשאית בחלוף מס' חודשים בתמורה לסכום של 46,800 ₪. פער שאינו תואם גם את טענות התובעת בדבר שיעור ירידת ערך שנגרם בשל העברות הבעלות.

בסיכומיה טענה התובעת כי על בית המשפט להכריע בגובה ההפסד של התובעת מהמחיר שנמכרה המשאית בפועל (46,800 ש"ח) לבין שווי עסקה של 150,000 ש"ח כגרסת התובעת או שווי עסקה בסך של 70,000 ש"ח כגרסתו של מר שבו.

בשים לב לסעדים שנכללו בכתב התביעה הרי שהתובעת בעצמה תחמה את שיעור הפיצוי בגין ירידת ערך לסך של 20,000 ₪. סכום זה נמוך אף מהפער שבין שווי העסקה לגרסתו של מר שבו לבין התמורה שהתקבלה בפועל ממכירת המשאית שכן גם אם יוערך ההפסד בהתאם לגרסתו של מר שבו באשר לשווי העסקה הרי שההפסד המקסימאלי של התובעת יעמוד על סך של 23,200 ש"ח.

בנסיבות אלו נראה כי בית המשפט אינו נדרש להכריע בשאלה האם שווי העסקה היה אכן בסך של 150,000 ש"ח כטענת התובעת.

1. הערה נוספת :מעדותו של מר אפרים נעים עולה כי בפועל מכירת המשאית בסכום של 46,800 ש"ח נעשתה ללא מכירת מערבל הבטון שהוערך על ידי התובעת בסכום של 93,000 ש"ח .

לכן, ממילא אין מקום לבחון את הפסדה של התובעת ביחס לשווי העסקה הכולל שעמד לטענת התובעת על סך של 150,000 ש"ח, כאשר מערבל הבטון נותר כאמור ברשותה.

1. בניתוח כלל הראיות שהוצגו לבית המשפט בעניין זה מצאתי שהתובעת הוכיחה שהייתה הסכמה למכירת המשאית בסך של 70,000 ש"ח בהתאם להודאתו של מר שבו.

כמו כן ,בהתאם למחירון רכב מיום 1/11/15 הוערך שווי המשאית בסך של 57,000 ש"ח ואילו בפועל נמכרה המשאית ביום 30.4.2016 בסך של 46,800 ש"ח (הוצגה חשבונית עסקה בדבר מכירת המשאית ל"יחד משאבות").

1. כאמור לעיל הנתבעת הפרה את חובת תום הלב בניהול המו"מ בעת שלא גילתה לתובעת או למי מטעמה שהנתבעת אינה רוכשת המשאית בפועל וזאת על אף שהעברת הבעלות נעשתה על שם הנתבעת . ברי כי על הנתבעת לפצות את התובעת בגין הנזק שנגרם לתובעת עקב המשא ומתן או עקב כריתת ההסכם.

במקרה שלפניי הוכיחה התובעת שנגרם לה נזק בשל ירידת ערך המשאית. מסקנתי היא שעל הנתבעת לפצות את התובעת בגין ההפסד שנגרם לה בגין ירידת ערך המשאית כאמור.

על פי הראיות שלפניי אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בסך של 10,200 ש"ח (מחירון המשאית במועד ביצוע העסקה עם מר שבו בהפחתת המחיר שבו נמכרה המשאית בפועל לאחר מס' חודשים).

אציין כי ירידת ערך זו אף תואמת את הערכתו המינימאלית של מר אפרים נעים שניתנה במהלך חקירתו הנגדית לפיה ירידת ערך בשל כל רישום בעלים נוסף מוערכת בין 5,000 – 7,000 ש"ח (במקרה שלפניי מדובר על רישום כפול של בעלים שכן המשאית נרשמה על שם הנתבעת ולאחר מכן נעשה רישום נוסף בהחזרתה לבעלות התובעת).

1. שנותר עתה לדיון : האם על הנתבעת לפצות את התובעת בגין אובדן הכנסות במשך 69 ימים – פרק הזמן שבין העברת הבעלות על שם הנתבעת ועד להחזרת רישום הבעלות על שם התובעת. זאת נוכח טענת התובעת שנמנעה ממנה האפשרות לפעול באמצעות המשאית שכן נדרש אישור חודשי של קצין בטיחות אשר ניתן אך ורק לבעלי המשאית בפועל.

בכתב התביעה טענה התובעת שהפסד בגין יום עבודה עומד על סך של 2,500 ש"ח ומכאן שההפסד המצטבר לשיטת התובעת הוא 172,500 ש"ח, אך על פי סכומה הכולל של התביעה עולה שהתובעת תבעה פיצוי נמוך יותר בסך 70,000 ש"ח.

1. בטרם אדרש לשאלה האם הוכיחה התובעת שאכן נגרם לה אובדן הכנסות ומהו שיעור ההפסד, אבחן האם הפיצוי הנטען תואם את תכליתו של סעיף 12(ב) לחוק החוזים לעניין הפרת חובת תום הלב במו"מ והאם ישנו קשר סיבתי בין אובדן ההכנסות לבין הפרת חובת תום הלב במו"מ מצד הנתבעת.

ודוק , מסקנתי היא שאין לתובעת זכות לפיצוי בגין הפרת הסכם או ביטולו וזאת מאחר שקבעתי לעיל שההסכם נכרת בין התובעת לבין מר שבו ולא בין התובעת לנתבעת !.

התובעת חפצה במסגרת העסקה נשוא ההליך שלפניי למכור את המשאית שהייתה בבעלותה בין אם למר שבו ובין אם לגורם אחר .

התובעת אף מימשה רצון זה בחלוף מס' חודשים בעת שמכרה את המשאית לגורם אחר שאינו מר שבו.

ביצוע עסקת המכירה מעיד על כך שהתובעת ויתרה על מעילות משאית זו כמקור להכנסותיה.

התובעת לא התייחסה במסגרת ההליך שלפניי לשיקוליה במכירת המשאית .

ממילא המניע להחלטת התובעת למכור את המשאית אינו מעלה ואינו מוריד במקרה דנן.

מר אפרים נעים אישר בחקירתו הנגדית כי בבעלות התובעת 25 משאיות.

משכך, לא ניתן לקבוע כי המשאית שנמכרה למר שבו מהווה מקור הכנסה עיקרי של התובעת או כי העבודות שנעשו באמצעות משאית זו עד למועד מכירתה למר שבו לא נעשו לאחר מכן באמצעות אחת מהמשאיות הנוספות שבבעלות התובעת.

כמו כן לא הוצגה ראיה כלשהי המעידה כי החל מיום 7.2.2016 – התאריך בו הועברה בשנית הבעלות לתובעת, חזרה התובעת לפעול באמצעות המשאית עד ליום 30.4.2016,- תאריך בו נמכרה המשאית על ידי התובעת.

עסקינן בפרק זמן של כ – 3 חודשים שבהם לא הייתה מניעה לקבל אישור קצין בטיחות ולבצע עבודות באמצעות המשאית אך משלא הוצגה ראיה מטעם התובעת בהקשר זה, יש להניח כי ראיה זו אינה קיימת שכן הצגתה הייתה מסייעת בידי התובעת להוכיח את טענותיה.

1. מהאמור לעיל עולה כי התובעת לא הרימה הנטל להוכיח קשר סיבתי בין אובדן ההכנסות של התובעת מפעילות מהמשאית לבין הפרת חובת תום הלב במו"מ מצד הנתבעת, שכן אובדן ההכנסות ככל שנתקיים , מהווה תוצאה של החלטת התובעת למכור את המשאית ולהפסיק את פעילותה באמצעותה ואין הוא תוצאה של הליכי המו"מ בהם נטלה חלק הנתבעת או כריתת ההסכם עם מר שבו.

קשר סיבתי מעין זה יכול היה להתקיים אם מדובר היה במשאית יחידה שמהווה את מקור הכנסותיה של התובעת או אם היה מתברר שמטרת מכירת המשאית למר שבו הייתה לצורך החלפתה במשאית אחרת אשר באמצעותה תבוצענה עבודות כך שבשל כריתת ההסכם עם מר שבו ,נמנעה מהתובעת האפשרות לרכוש משאית אחרת.

מהראיות שהובאו לפניי עולה כי לכל היותר הנזק שנגרם לתובעת הוא דחיית עסקת המכירה של המשאית מיום 26.11.2015 שבו סוכמו תנאי המכירה עם מר שבו ועד ליום 30.4.2016 שבו נמכרה המשאית ל"יחד משאבות".

1. תכליתו של הפיצוי הקבוע בסעיף 12(ב) לחוק החוזים היא השבת המצב לקדמותו .

לענייננו - מתן פיצוי לתובעת בגין אובדן הכנסות כאשר מחד גיסא כוונתה של התובעת הייתה למכור את המשאית ולהפסיק את פעילותה ובכך ויתרה למעשה על ההכנסות מפעילות משאית זו ומאידך גיסא אין בפניי ראיה לכך שהתובעת לא הייתה יכולה להמשיך ולבצע את פעילותה באמצעות משאית אחרת מתוך צי המשאיות שברשותה. משכך הרי שאין מדובר בהשבת המצב לקדמותו אלא להיפך - תוצאה של היענות לתביעת התובעת עלולה להביא להתעשרותה של התובעת על חשבון הנתבעת.

1. גם לגופו של עניין מתעוררים קשיים בהוכחת אובדן ההכנסות הנטען על ידי התובעת, שכן במהלך הדיון התברר שהתובעת התייחסה לרכיב ההכנסות בלבד ולא הביאה בחשבון את ההוצאות הכרוכות ביצירת ההכנסה, כך שהסכום שנתבע הוא שגוי ואינו משקף את הרווח האמיתי (עמ' 13, שור' 16-27).

בסיכומיה טענה התובעת כי שיעור הרווח בניכוי ההוצאות מהווה 30% מתוך כלל ההכנסות. לכן הפחיתה התובעת את הסכום שתבעה מ – 70,000 ש"ח לסכום של 46,500 ש"ח.

התובעת לא הוכיחה כלל את שיעור ההוצאות.

לא ברור האם בחישוב התובעת הובאו כל רכיבי ההוצאות הקיימים ולא ניתן כל הסבר מדוע יש להעמיד את שיעור הרווח דווקא על סך של 30%.

כמו כן הצגת טיעון זה רק בשלב הסיכומים מהווה הרחבת חזית ומניעת הזכות מהנתבעת להתגונן מפני טענה זו ולכן איני נדרשת לטענה זו.

התובעת הציגה חשבוניות שהופקו על ידי חברת סולל בונה בחודשים אוקטובר – נובמבר 2011, המלמדות על ההכנסות בחודשיים שלפני מכירת המשאית למר שבו.

כמו כן הוצגו דו"חות מפורטים בדבר ההובלות שביצעה התובעת באמצעות המשאית במהלך חודשים אלו עבור סולל בונה.

עיון בחשבוניות ובדו"חות אלו מלמד כי ההובלות שנעשו עבור חברת סולל בונה אינן קבועות אלא ככל הנראה בהתאם לצורך של חברת סולל בונה.

ניתן להבחין בימים שבהם נעשו 2 הובלות בלבד ואילו ימים אחרים בהם נעשו 13 הובלות במהלך יום עבודה.

מר אפרים נעים העיד שבבעלותו חברת תובלה הכוללת צי של 25 משאיות, כאשר מועסקים בחברה נהגים שמקבלים בתחילת כל יום סידור עבודה בהתאם לדרישות מפעלי הבטון שעמם עובדת התובעת (עמ' 5, שור' 18-20).

אין בפניי כל ראיה המעידה שהתובעת לא המשיכה לספק שירותי תובלה לחברת סולל בונה באמצעות המשאיות הנוספות שבבעלותה והנהגים המועסקים בתובעת גם בתקופה שבה הייתה הנתבעת רשומה כבעליה של המשאית נשוא ההליך שלפניי.

1. סיכומו של דבר, התביעה מתקבלת בחלקה בלבד כך שהסעדים שנתבעו בגין עגמת נפש ואובדן הכנסות נדחים בהיעדר הוכחה .

בגין ירידת ערך מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 10,200 ש"ח, בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

1. נוסף על כך מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 6,000 ש"ח בגין הוצאות ושכ"ט עו"ד בצירוף הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל . כן מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת החזר אגרה בשיעור 10% מהסכום שבו נשאה התובעת בפועל בצירוף ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

אשר להודעת צד ג' שהגישה הנתבעת כנגד מר שבו

1. משהתקבלה בחלקה התביעה כנגד הנתבעת יש לדון עתה בהודעה לצד ג' ששלחה הנתבעת כנגד מר שבו.
2. הנתבעת העלתה טענות שונות כנגד מר שבו.

אחת הטענות לחיובו של מר שבו בכל סכום שייפסק לחובת הנתבעת היא חתימה על כתב שיפוי על ידי מר שבו לטובת הנתבעת ביום 6.1.2016 בגידרו התחייב לשפות את הנתבעת בגין כל דרישת תשלום או תביעה שתוגש על ידי התובעת כנגד הנתבעת בשל חזרתו של מר שבו מההסכם לרכישת המשאית.

1. מר שבו לא העלה טענה כלשהי כנגד התחייבותו זו על פי כתב השיפוי ואף אישר את חתימתו על כתב השיפוי בחקירתו הנגדית (עמ' 29, שור' 5-9). די בכך על מנת להורות על קבלת ההודעה לצד ג' ששלחה הנתבעת כנגדו.
2. עיקר טענותיו של שבו בכתב ההגנה נוגעות לטענות התובעת כנגד הנתבעת אשר נדונו והוכרעו במסגרת פסק הדין. אשר על כן איני נדרשת להן בשנית במסגרת הדיון בהודעת צד ג' ששלחה הנתבעת למר שבו.
3. אני מורה כי הודעת צד ג' ששלחה הנתבעת למר שבו מתקבלת במלואה כך שהנתבעת זכאית לשיפוי מלא ממר שבו בגין כל סכום שתשלם לתובעת על פי פסק דין זה. כמו מחייבת את צד ג לשלם לנתבעת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בצירוף ריבית והצמדה מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל .כמו כן ונוסף יישא צד ג בהחזר מלא של אגרת בית המשפט ששילמה הנתבעת בצירוף ריבית והצמדה ממועד תשלום האגרה ועד ליום התשלום בפועל.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין בדואר רשום אל באי כח הצדדים

ניתן היום, י"ז אייר תשע"ח, 02 מאי 2018, בהעדר הצדדים.