28 אוגוסט 2019

בפנינו תביעה לתשלום פיצויי פיטורין, דמי הודעה מוקדמת, פיצויים בגין אי קיום שימוע כדין, הפרשי שכר, דמי הבראה, ביגוד, דמי חגים, הוצאות נסיעה, הפרשות לפנסיה ודמי הלנה.

כללי

1. הנתבעת 1, חברת אלעהד אלאסאסיה אלנמודג'יה בע"מ, מפעילה בית ספר בשכונת שועפט שבמזרח ירושלים, המוגדר כמוסד מוכר שאינו רשמי.
2. הנתבעת 2 הינה המייסדת, בעלת המניות והמנהלת של נתבעת 1.
3. התובעת, תושבת שכונת בית חנינה, הועסקה על ידי הנתבעת 2 כעובדת הוראה בבית הספר, החל מינואר 2004. הצדדים חלוקים ביחס לתקופת העסקתה ולנסיבות סיומה.

טענות התובעת

1. התובעת טוענת כי הנתבעות הפרו את החובה המוטלת על הנתבעת 1, כמוסד מוכר שאינו רשמי, לשלם לה משכורת בהתאם למשכורת המשולמת לעובדי הוראה בחינוך הרשמי, מכוח תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים) התשי"ד- 1953 (להלן: התקנות).
2. כמו כן טוענת כי שכרה כפי ששולם לה ותלושי השכר שהונפקו לה אינם תואמים את שעות עבודתה בפועל. לטענתה, עבדה במתכונת חודשית של 35 שעות שבועיות ולא במתכונת שעתית כפי שמופיע בתלושי השכר.
3. עוד טוענת כי פוטרה מעבודתה על רקע סירובה לחתום על חידוש חוזה העסקה, אשר כלל תנאים מקפחים. לטענתה, בחודש 9/2012 הציגו לה הנתבעות, חוזה לחידוש העסקתה לשנת הלימודים 2013, אשר כלל תנאים מקפחים וכתב ויתור זכויות, ודרשו ממנה לחתום על ההסכם כתנאי להמשך העסקתה בנתבעת 1 (עותק מהחוזה צורף כנספח ז' לסיכומי התובעת).

נוכח האמור תובעת פיצויי פיטורין, פיצויי בגין אי קיום שימוע, דמי הודעה מוקדמת, הפרשי שכר וזכויות סוציאליות נוספות כמפורט לעיל.

1. בנוסף טוענת כי יש לחייב את נתבעת 2 בחיוביה של נתבעת 1.

טענות הנתבעות

1. ראשית טוענות הנתבעות כי דין התביעה נגד הנתבעת 2 להידחות בהיעדר יריבות ובהיעדר עילה.
2. לטענתן, התובעת הועסקה בבית הספר כסייעת ולא כמורה. כמו כן הועסקה על בסיס שעתי בהיקף משתנה, בהתאם לצורכי בית הספר. לחיזוק טענתן מציינות הנתבעות כי התעודות האקדמאיות שיש ברשותה של התובעת מעולם לא הוכרו על ידי משרד החינוך והיא אינה בעלת הכשרה לעבודה בהוראה כמורה מוסמכת.
3. לעניין נסיבות סיום העסקתה, טוענות הנתבעות כי התובעת התפטרה מרצונה החופשי בחודש 1/2012, בשל נסיבות אישיות הקשורות למחלת בעלה (סע' 2 לתצהיר הנתבעת 2), וכי מעולם לא התנו את המשך עבודתה בחתימה על חוזה לחידוש העסקתה.

ההליך

1. בפנינו העידה התובעת והנתבעת 2.

התובעת הגישה כתב תביעה מתוקן ביום 1.5.2017. הנתבעות בחרו שלא להגיש כתב הגנה מתוקן מטעמן והסתפקו בכתב ההגנה המקורי המתייחס לעניין הוצאות הנסיעה בלבד.

הצדדים סיכמו בעל פה. התובעת צירפה מסמך סיכומים נלווה בכתב.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

1. בסעיף 11 לחוק חינוך ממלכתי, התשי"ג-1953 נקבע :

"השר רשאי לקבוע, בתקנות, סדרים ותנאים להכרזת מוסדות לא רשמיים מוסדות חינוך מוכרים, להנהגת תוכנית היסוד בהם, להנהלתם, לפיקוח עליהם ולתמיכת המדינה בתקציביהם, אם השר יחליט על התמיכה ובמידה שיחליט".

מכוח סמכות זו הותקנו תקנות חינוך ממלכתי (מוסדות מוכרים), התשי"ד-1953. בתקנה 3(א) לתקנות נקבע :

"(א) מוסד חינוך לא יוכרז כמוסד מוכר אלא אם נתמלאו תנאים אלה:

א. ...

(6) משכורות המורים והעובדים במוסד יהיו לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים".

1. במקרה שבפנינו, אין מחלוקת כי בית הספק מוגדר כ"מוסד מוכר שאינו רשמי". בע"ע 203/09 רשת הגנים של אגודת ישראל – שמחה בוסי ואח' (מיום 2.10.11) (להלן: "הלכת בוסי" ) נקבעה חובת מוסד מוכר שאינו רשמי לשלם לעובדי הוראה משכורות לעובדי הוראה לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים, מכוח תקנה 3(א)(6) לתקנות. כמו כן נקבע כי חובה זו מהווה תנאי מכללא בהסכם ההעסקה של העובד, והפרתה יוצרת למעשה עילת תביעה בידי העובד:

"הדרישה שבסעיף 3(א)(6) לתקנות מוסדות מוכרים לתשלום משכורות העובדים "לפי השיעורים והכללים הנהוגים במוסדות חינוך רשמיים", מגלמת בחובה התחייבות של המוסד לשלם לעובדיו משכורות לפי השיעורים והכללים הנהוגים במשרד החינוך, ומהווה תנאי מכללא בהסכמי ההעסקה של העובדים" (ההדגשות שלי א.א).

מן הכלל אל הפרט

1. נקדים ונאמר כי לאחר שבחנו את מכלול הראיות שהוצגו בפנינו, לרבות המסמכים שהוגשו והעדויות שנשמעו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בחלקה בעניין הפרשי השכר, דמי הבראה, הפרשות לפנסיה ודמי נסיעות. יתר רכיבי התביעה נדחים כפי שיפורט להלן.

תקופת ההעסקה

1. בכתב התביעה המתוקן שהוגש לתיק ביום 1.5.2017, נטען כי התובעת פוטרה בחודש 8/2013 (סעיף 6 לכתב התביעה המתוקן). כך, גם בסעיף 7 לתצהירה, ציינה התובעת כי בתחילת שנת הלימודים 2013/2014 (קרי 9/2013) נתבקשה כתנאי להמשך העסקתה לחתום על חוזה מקפח. אולם, בחקירתה של התובעת, התברר לראשונה כי זו סיימה את עבודתה בנתבעת כשנה קודם לכן, בחודש 9/2012.

התובעת העידה בחקירתה כי הפסיקה לעבוד בנתבעת בחודש 9/2012: "1.9 שנת 2012 הפסקתי לעבוד" (פרוטוקול, עמ' 12, ש' 4). בהמשך דבריה ציינה שוב כי בשלושת החודשים שקדמו לשנת 2013 לא עבדה כלל (כלומר החל מ-9/2012) (פרוטוקול, עמ' 11, ש' 8-9).

בהתאם לכך, שינתה התובעת את גרסתה, לפיה בחודש 9/2013-לקראת שנת הלימודים 2014, חויבה יחד עם עובדים אחרים, כתנאי להמשך העסקתה, לחתום על חוזה חדש הכולל תנאי מקפח, וטענה לראשונה כי החוזה המקפח הוצג לה בשנת 2012:

"ש. מתי ביקשו ממך לחתום על הסכם שאם לא תחתמי לא תחזרי לעבודה.

ת. חודש 9/12. היינו בסיום הלימודים" (פרוטוקול, עמ' 11, ש' 10-11).

הנתבעות טענו כי התובעת עזבה את מקום עבודתה בחודש 1/2012, אולם לא הציגו כל אסמכתא להוכחת טענה זו. מהחומר הראייתי בתיק עולה כי התובעת המשיכה לקבל תלושי שכר עד לחודש 6/2012.

1. בנספח 3 לנספחי הסיכומים שהגישה התובעת, צורפו תלושי השכר שלהחל מחודש 10/2006 ועד לחודש 6/2012. כמו כן צורף תלוש בודד לחודש 12/2012 ע"ס 1,500 ₪ - בגין תשלום דמי הבראה (נראה כי מדובר בתשלום "גמר חשבון"). התובעת לא הציגה כל תלוש לחודשים שבין 6-12/2012 או לתקופה שלאחר 12/2012.

כאשר נשאלה התובעת בחקירתה מדוע לא עבדה בשנת 2013, ציינה כי אותה התקופה נאלצה לנסוע לביירות שבלבנון לביקור אחיה ואמה שחלו במחלה ממאירה:

"אני טסתי להורים שלי לביירות והיה לי אח חולה ואח"כ אמא שלי חלתה במחלת סרטן הלכתי אליה ולא חזרתי לעבודה. הלכתי לשם לביקור בגלל אחי. טסתי ב 2013. כל שנה שנתיים אני נוסעת לביירות. שנים רבות לא ראיתי את ההורים שלי. לא ראיתי את האחים שלי הם חשבו שאני מתה" (פרוטוקול, עמ' 13, ש' 21-22).

כמו כן, כאשר נשאלה מדוע לא חזרה לעבודתה, לאחר שחתמה על טופס ויתור זכויות, אשר לטענתה היה תנאי להמשך העסקתה, ציינה כי מנהלת הנתבעת ידעה שאינה מעוניינת לחזור לעבודה:

"ת. היא יודעת שאני לא רוצה לחזור לעבודה".

בנוסף, כאשר נשאלה מדוע לא הגישה את התעודות שלה למשרד החינוך על מנת לקבל הכרה רשמית כעובדת הוראה, כפי שנתבקשה על ידי הנתבעת 2 בשנת 2012 השיבה:

"ת. לא. אני לא רוצה לחזור ללמד. המורות השניות חזרו להמשיך ואני חזרתי לביירות..." (פרוטוקול, עמ' 12, ש/ 17-19).

עוד יצוין כי במכתבו של ב"כ התובעת מיום 17.4.2014 אשר הופנה לב"כ הנתבעות לצורך "גמר חשבון" למיצוי זכויות התובעת, לאחר סיום עבודתה, נכתב על ידו: "באוגוסט 2012 הסתיימו יחסי עובד-מעביד בין מרשתי לבין מרשתך, בית ספר אלעהד אלאסאסיה בע"מ" (נספח ו לתצהירה של התובעת) (ההדגשות שלי א.א.)

כך, גם בסעיף 11 לסיכומי התובעת שהוגשו לתיק ביום 7.5.2019 נכתב לראשונה כי – "התובעת פוטרה מעבודתה בספטמבר 2012" (בניגוד לנטען בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה).

1. נוכח כל האמור, שוכנענו כי התובעת סיימה את העסקתה ביום 1.9.2012, ולמעשה במהלך שנת 2013 שהתה בביירות שבלבנון.

נסיבות סיום ההעסקה-

האם התובעת פוטרה או התפטרה, האם הנתבעת התנתה את המשך העסקתה של התובעת בחתימתה על חוזה חדש וככל שכן- האם הדבר מהווה פיטורים ומזכה בפיצויי פיטורים.

1. ביום 4.2.2018 ניתן על ידי כב' השופט גולדברג פסק דין בתביעתם של חמשת עובדי הנתבעת, אשר סיימו את העסקתם בסוף שנת הלימודים 2013, כשנה לאחר התובעת בענייננו. בפסק הדין נקבע כי נסיבות סיום עבודתם של התובעים מזכות אותם בפיצויי פיטורים, בין היתר בשל העובדה כי לא שולם להן שכר בגין החודשיים האחרונים לעבודתם, עקב סירובם לחתום על הסכם חידוש העסקה שהוצג להן לקראת שנת הלימודים 2014, ושלילת האפשרות לדווח על שעות עבודתם בכרטיס הנוכחות. בנוסף נקבע כי החוזה עליו נדרשו לחתום ב- 6/2013 הוא הסכם מקפח, הואיל וקיימת בו הוראה השוללת את תחולתם של הסכמים הקיבוצים ללשכת המורים, באופן המרוקן מתוכן את תחולתה של תקנה 3(א)(6) לתקנות, ולכן הייתה הצדקה לסירובם של התובעים לחתום על ההסכם. לסיכום נקבע כי מדובר בהתפטרות בנסיבות בהן לא ניתן לדרוש מעובד כי ימשיך בעבודתו, ולפיכך זכאים הם לפיצויי פיטורים.

קביעותיו של השופט גולדברג כאמור לעיל, מתבססות על הסכם שהוצג לתובעים בחודש 6/2013, כתשעה חודשים לאחר עזיבתה של התובעת את עבודתה בנתבעת. החוזה הוצג לעובדים האחרים יחד, בפגישה מרוכזת עם עו"ד מטעם הנתבעת, ועניינו חידוש העסקתם לשנת 2014 ולא לשנת 2013 כפי שטוענת התובעת בענייננו- בגרסתה החדשה (כאמור, בכתב התביעה המתוקן ובתצהירה נטען כי הדרישה לחתימה על חוזה הייתה ב-9/2013 לקראת שנת הלימודים 2014, כפי שטענו יתר העובדים בתיק האחר, גרסה זו שונתה על ידי התובעת בחקירתה ובסיכומיה).

התובעת לא הוכיחה בפנינו כי החוזה שהוצג ליתר התובעים בתיק האחר, הוצג לה בנפרד מהקבוצה, כשנה קודם לכן. התובעת לא צירפה את החוזה האמור לתצהירה, לא נחקרה על תוכן החוזה וטענה כי הנתבעת סירבה להעבירו לידיה:

"ש. תציגי את ההסכם שלא הסכמת לחתום עליו

ת. הם לא נתנו לי את המסמך הזה. אני קראתי את זה היא אמרה לי לחתום סירבתי ולא נתנה לי את המסמך" (פרוטוקול, עמ' 13, ש' 10-11).

למעשה, רק בשלב הסיכומים צירפה התובעת חוזה בשפה הערבית. המסמך שצורף הינו פורמט ריק להסכם העסקה כללי, ללא שמות הצדדים, ללא תאריך וללא כל התייחסות ספציפית לתובעת בענייננו.

התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח מתי נכתב החוזה, האם אכן הוצג בפניה בשנת 2012 והאם נדרשה לחתום עליו כתנאי להמשך העסקתה כפי שטוענת.

יוער כי התובעת הגישה תצהיר מטעמה בתיק שהתנהל בפני כב' השופט גולדברג (על אף שלא נמנתה על התובעים בתיק). בתצהירה ציינה כי הועסקה בנתבעת עד לשנת 2015. כמו כן, בניגוד ליתר המצהירים בהליך בפני השופט גולדברג, לא נטענה בתצהירה של התובעת ולו טענה אחת, לפיה פוטרה על רקע סירובה לחתום על חוזה לחידוש העסקתה, ותצהירה התייחס אך ורק לטיב השכר החודשי שלה ולעיכובים בתשלומו.

בעניין זה נציין כי כאשר נשאלה התובעת בחקירתה מדוע התפטרה השיבה:

"ת. נתנו לי מסמך לחתום עליו ואני לא יודעת מה כתוב בו ומה היו החוקים. ש. זו הסיבה היחידה שיש לך.

ת. הסיבה האחרת שהייתה נותנת רבע משכורת. עשינו שביתות אני והמורות והיא לא הייתה מתייחסת אלינו הייתה מבטיחה לנו ולא עומדת בהבטחות". (פרוטוקול, עמ' 5, ש' 24-25, 28).

וכן: "ת. לא. אני לא רוצה לחזור ללמד. המורות השניות חזרו להמשיך ואני חזרתי לביירות..." (פרוטוקול, עמ' 12, ש/ 17-19).

1. נוכח כל האמור לעיל, משהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי הוצג לה חוזה בעל תנאים מקפחים, טרם עזיבתה את הנתבעת בשנת 2012, טענת התובעת, לפיה פוטרה על רקע סירובה לחתום על חוזה לחידוש העסקתה, נדחית.

שוכנענו כי התובעת עזבה את עבודתה מרצונה ביום 1.9.2012, זאת בין היתר על רקע רצונה לבקר את בני משפחתה החולים בביירות שבלבנון ועל רקע אי שביעות רצונה מהשכר שניתן לה. לפיכך, תביעת התובעת לפיצויי פיטורים, כמו גם לדמי הודעה מוקדמת ופיצוי בגין אי קיום שימוע כדין- נדחית.

היקף משרתה של התובעת

1. מעיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לסיכומיה עולה כי עבדה בין 20-90 שעות בכל חודש. בכל התלושים שהוצגו, השכר ששולם אינו תואם, לא את סך שעות עבודתה של התובעת ולא את מקסימום השעות כפי שמופיע בתלוש (129 שעות).

הנתבעות לא הסבירו את מהות הפער בין שעות העבודה הרשומות בתלוש לבין הסכום ששולם לתובעת ולא הציגו כל ראיה המאמתת את טענתם, לפיה היקף העסקתה של התובעת היה בהתאם לכתוב בתלוש השכר. הנתבעות נמנעו מהצגת דוחות הנוכחות של התובעת, ולמרות שנתבעת 2 אישרה בחקירתה כי ניהלה כרטסת נוכחות וכי יש ברשותה דוחות נוכחות של התובעת, אלה לא הוצגו בפנינו. כאשר נתבקשה להבהיר מדוע לא הגישה אותם, השיבה "אין לי תשובה" (פרוטוקול, עמ' 17, ש' 19-22). הנתבעות אף נמנעו מלהביא לעדות את מר מוחמד יונס- רו"ח של הנתבעת 1, אשר עשוי היה לשפוך אור על מתכונת העסקתה של התובעת.

1. בנסיבות אלה, הואיל והנתבעות לא הרימו את נטל ההוכחה בעניין שעות העסקתה של התובעת, לא פעלו להפריך את גרסתה של התובעת ולא הציגו בפנינו ראיות סותרות, אנו קובעים כי תלושי השכר שהונפקו לתובעת אינם משקפים נאמנה את היקף העסקתה ומקבלים את גרסתה של התובעת בכתב התביעה המתוקן, לפיה הועסקה בהיקף של 35 שעות שבועיות מיום 1.1.2004 ועד ליום 1.9.2012 (104 חודשים).

הפרשי שכר

1. התובעת טענה לראשונה לזכאותה להפרשי שכר בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 1.5.2017. בהתאם לכך, תביעתה ביחס לתקופה שקדמה ליום 1.5.2010 התיישנה.
2. בסעיף ז' לכתב התביעה המתוקן, הציגה התובעת תחשיבי הפרשי שכר מטעמה המתייחסים אך לפער בין השכר המשולב ששולם לה לבין השכר המשולב הקבוע בתקנות. לפיכך, הפרשי השכר שייפסקו לה, יחושבו אף הם על פי הפער בשכר המשולב בלבד כפי שתבעה.

יובהר כי התובעת לא צירפה כל אסמכתא לשכר המשולב לו היא טוענת בחישוביה. ולא ברור מניין נלקחו הסכומים המהווים את בסיס החישוב. הנתבעת לא הציגה כל תחשיב מטעמה.

1. כעולה מעדותה, לתובעת תעודת הוראה מביירות, ולמעשה היא לא הוכרה על ידי משרד החינוך כ"מורה מוסמכת", הואיל ולא הגישה את המסמכים הנדרשים (פרוטוקול, עמ' 12,ש' 11-25 ). נוכח האמור, יש לבחון את השכר לו הייתה זכאית בתור עובדת הוראה שאינה מוסמכת.

על התובעת יחולו הוראות תקנון שירות עובדי הוראה-" טבלת שכר משולב מתאריך 1.1.2008" למורה וגננת שאינה מוסמכת 1.1.2008 (מופיע בתקנון שירות עו"ה באתר משרד החינוך,המהווה הסכם קיבוצי כללי החל על מורים וממנו יש לגזור את השכר אף על מי שלא חל עליו ההסכם הקיבוצי כח הוראות הדין כאמור לעיל בס' 12).בהתאם לטבלה הנ"ל זכאית התובעת לשכר משולב בסך 2,540 ₪ לשנת 2010 (לאחר 6 שנות ותק),שכר משולב בסך 2,667.47 ₪ לשנת 2011 (לאחר 7 שנות ותק) ושכר בסך 2,720 ₪ לשנת 2012 (לאחר 8 שנות ותק).

כעולה מתלושי השכר של התובעת, שכרה המשולב הממוצע בשנים אלה עמד על סך 2,100 ₪. נוכח האמור, זכאית התובעת לתשלום הפרשי שכר בסך 15,909 ₪, בהתאם לתחשיבים הבאים:

1. תקופת העסקה מיום1.5.2010-1.2011– שולם לתובעת שכר משולב ממוצע בסך 2,100 ₪ לחודש. בהתאם לתקנון לעובדי הוראה, השכר המשולב אותה עת עמד על סך 2,540 ₪. נוכח האמור, זכאית התובעת לתשלום הפרשי שכר בסך 3,520 ₪, לפי החישוב הבא:

440 ₪ X 8 חודשים = 3,520 ₪.

1. תקופת העסקה מיום 1.2011-1.2012 - לתובעת שכר משולב ממוצע בסך 2,100 ₪ לחודש. בהתאם לתקנון לעובדי הוראה, השכר המשולב אותה שעה עמד על סך 2,667.47 ₪. נוכח האמור, זכאית התובעת לתשלום הפרשי שכר בסך 6,809 ₪, לפי החישוב הבא:

567.47 ₪ X 12 חודשים = 6,809 ₪.

1. תקופת העסקה מיום 1.2012-9.2012 – שולם לתובעת שכר ממוצע בסך 2,100 ₪. בהתאם לתקנון לעובדי הוראה, השכר המשולב אותה שעה עמד על סך 2,720 ₪. נוכח האמור, זכאית התובעת לתשלום בסך 5,580 ₪, לפי החישוב הבא:

620 ₪ X 9 חודשים = 5,580 ₪.

הלנת שכר

1. התובעת סיימה את עבודתה בנתבעת 1 בחודש 9/2012. כאמור, כתב התביעה המתוקן הוגש לתיק ביום 1.5.2017. נוכח האמור, בהתאם לסעיף 17 א' (א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958 , התביעה להלנת שכר התיישנה.

דמי הבראה

1. על פי תלושי השכר שהגישה התובעת שולמו לה דמי הבראה בסך 2,949 ₪ כדלקמן:

סך של 1500 ₪ בחודש 12/2012 וכן סך של 1,449 ₪ בחודש 11/2011.

על פי הכללים לתשלום דמי הבראה לעובדי הוראה, מספר ימי ההבראה להם זכאית עובד הוראה עם וותק התובעת ( 8.6) הוא 7.

לפיכך ישולמו לתובעת דמי הבראה בסך 2,287 ₪ ( 5,236 ₪ בניכוי סך של 2,949 ₪ שכבר שולמו), לפי החישוב הבא:

14 ימים X 374 ₪= 5,236 ₪

הפרשות לפנסיה

1. בתלושי השכר של התובעת נכתב כי הנתבעת מפרישה כספים לקרן פנסיה "מבטחים", הנתבעת לא הציגה אף ראיה, לפיה הפרישה עבור התובעת כספים למבטחים או לכל

קרן פנסיה אחרת.

בעדותה, טענה הנתבעת 2 כי הופרשו לתובעת כספים לקרן הפנסיה "מבטחים":

"ש. יש לך אישור מה מגיע לה בפנסיה.

ת. יש. אבל אני לא יודעת כל אחד מה מגיע...

ש. נתת לה מכתב שחרור טופס 161

ת. מי שמבקש אנו נותנים אבל אני לא רודפת" (פרוטוקול, עמ' 17, ש' 31-32, עמ' 18, ש' 3-4).

על אף האמור, הנתבעות לא הציגו כל ראיה המעידה על ביצוע הפרשות לקרן פנסיה עבור התובעת לקרן מבטחים או לכל קרן פנסיה אחרת. נוכח האמור, זכאית התובעת לתשלוםדמי גמולים חלק מעביד בשיעור 6% מהשכר לתקופה שמיום 1.5.2010-1.9.2012 בסך 5,836 ₪ כמפורט להלן:

בתלוש 6/2012, מופיע כי בהתאם לשעות עבודתה בהיקף של 64.5 שע' מתוך 129 (50% משרה), קיבלה התובעת תוספות שכר בסך 353 ₪ (תוספת 2011 בסך 65 ₪, הסכם מסגרת בסך 89 ₪, תגבור הוראה בסך 80 ₪, תוספת 2011 בסך 45 ₪, תוספת 2008 בסך 74 ₪). לפיכך, זכאית התובעת לתוספות שכר חודשיות בסך 706 ₪ עבור משרה מלאה.

שכרה של התובעת מחודש 5/2010 ועד לחודש 9/2012 עמד על סך 97,283 ₪.

(בהתאם לתקנון עובדי הוראה, מיום1.5.2010-1.2011- השכר המשולב של התובעת עמד על סך 2,540 ₪, מיום 1.2011-1.2012 על סך 2,667.47 ₪ , ומיום 1.2012-9.2012 על סך 2,720 ₪)

עבור התקופה שמיום 1.5.2010-1.1.2011 זכאית התובעת לתשלום שכר שנתי בסך 25,968 ₪. ( 2,540 ₪ שכר משולב + 706 ₪ תוספות ) X 8 חודשים = 25,968 ₪.

עבור התקופה שמיום 1.2011-1.2012 – שכר שנתי בסך 40,481 ₪ (2,667.47+ 706 )X 12 חודשים = 40,481 ₪.

עבור התקופה שמיום 1.2012-9.2012 – שכר שנתי בסך 30,834 ₪ (2,720+ 706 )X 9 חודשים = 30,834 ₪.

נוכח האמור, זכאית התובעת לתשלום הפרשות לפנסיה בסך 5,836 ש"ח לפי החישוב הבא: 97,283 ₪ X 6%

כאשר מסכום זה יש להפחית את חלק דמי גמולים מעביד ,עליהם תביא הנתבעת אישור מקרן פנסיה/ביטוח מנהלים ומכתבי שחרור ובלבד שתעשה כן תוך 30 יום. לא תעשה כן תשלם לתובעת מלוא הסכום כאמור .

הוצאות נסיעה

1. התובעת טענה בכתב תביעתה כי "בכל תקופת עבודתה אצל הנתבעת לא קבלה כל תשלום עבור הוצאות נסיעה" (סעיף ח' לכתב התביעה המתוקן).

בחקירתה, לא הפריכה הנתבעת 2 את טענת התובעת, לפיה לא שולמו לה דמי נסיעה בתקופות מסוימות:

"ש. מתי התחלתם לשלם נסיעות לתובעת

ת. לא זוכרת

ש. רק בשנה האחרונה זה מופיע בתלוש השכר. לפני כן לא היה...

ת. אולי הייתה גרה קרוב" (פרוטוקול, עמ' 18, ש' 17-20).

הנתבעות לא הציגו ראיות המצביעות על תשלום דמי נסיעה בתקופות הנטענות ולא הפריכו את גרסתה של התובעת.

בהתאם לתלושי השכר שצירפה התובעת לתצהירה, שולם לה סך של 3,212 ₪ בגין נסיעות, בתקופה שבין 2/2011 – 6/2012.

נוכח האמור, זכאית התובעת לתשלום דמי נסיעות לתקופה שבין 1.5.2010-1.9.2012 בסך 5,140 ₪ (לאחר ניכוי 3,212 ₪ ששולמו לה) בהתאם לחישוב הבא:

29 חודשים X 24 ימים X 12 ₪ = 8,352 ₪ פחות 3,212 ₪ סה"כ 5140 ₪.

דמי חגים

1. הואיל ואין מחלוקת כי התובעת הינה עובדת חודשית (פרוטוקול, עמ' 18, סע' 11), דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

ביגוד

1. בע"ע 8582-02-13 רשת הגנים של אגודת ישראל – שמחה בוסי ואח' (מיום 13.10.16) נקבע כי בהלכת בוסי לא הוכרעה השאלה האם תקנה 3(א)(6) לתקנות חינוך ממלכתי מקנה לעובדי ההוראה במוסדות מוכרים שאינם רשמיים, זכאות לתשלום מכלול תנאי ההעסקה המוקנים לעובדי הוראה במוסדות הרשמיים.

בענייננו, התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי "דמי ביגוד" הם בגדר "משכורות", בהתאם לתקנה 3(א)(6) לתקנות, וממילא לא הוכח האם עובד הוראה במעמדה- בחינוך הרשמי -היה זכאי לדמי ביגוד בשיעורים להם היא טוענת.

בין כך ובין כך , הזכות לתשלום דמי ביגוד הינה "זכות נלווית" אשר אינה ניתנת לפדיון לאחר סיום יחסי עובד –מעביד, ומטעם זה בלבד, דין התביעה בגין רכיב זה להידחות.

1. חיובה האישי של הנתבעת 2

התובעת לא הביאה ראיות, לפיהן נעשה שימוש באישיותה הנפרדת של הנתבעת 1, באופן שיש בו כדי לקפח נושה או להונות אדם, בהתאם לסעיף 6(א)(1)(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, ולא הרימה את הנטל הנדרש כדי להצדיק הרמת מסך כנגד הנתבעת 2.

בנסיבות אלה, התביעה כנגד נתבעת 2 נדחית.

סוף דבר

1. התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית.
2. הנתבעת 1 תשלם לתובעת תוך 30 מיום שיומצא לה פסק הדין את הסכומים הבאים,

א.הפרשי שכר - 15,909 ₪.

ב.פיצוי חלף הפרשה לפנסיה- 5,836 ₪ בכפוף להערה בסיפא של ס' 27 הנ"ל.

ג.דמי הבראה- 2,287 ₪.

ד.דמי נסיעות – 5,140 ₪.

על הסכומים הנ"ל ישולמו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום 1.9.12 ועד התשלום בפועל.

1. כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות ושכ"ט בסך 4,000 ₪ תוך 30 יום כאמור.
2. ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש תוך 30 יום לבית הדין הארצי בירושלים.

ניתן היום, כ"ז אב תשע"ט, (28 אוגוסט 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.