בפני בקשת רשות ערעור על החלטת כב' רשמת ההוצאה לפועל כלנית שפירא ברגמן מיום 25.1.16 בתיק הוצל"פ 16-05227-99-1 (להלן: "ההחלטה") במסגרתה נדחתה בקשת המבקש לביטול עיקול על כספי ערבות שהופקדו לצורך שחרורו ממעצר בגזברות בית המשפט.

רקע עובדתי

תחילה אביא בתמצית את העובדות הנדרשות לשם ההכרעה בענין זה, אשר אינן שנויות במחלוקת.

המבקש היה נתון משך כשמונה חודשים ומחצה במעצר וניתנה בעניינו החלטה המורה על שחרורו מן המעצר בתנאים, בהם לא עמד.

לאחר שלא עלה בידי המבקש לעמוד בתנאי השחרור והוא נותר במעצר בפועל, למרות החלטת השחרור בתנאים, במשך תקופה ארוכה, הובא נושא מעצרו בפני בית המשפט העליון במסגרת בש"פ 6580/14 מדינת ישראל נ. יעקב (ג'קי) בן ששון שבירו (מור) ואבנר שפיר, בה ניתנה החלטת כב' השופט אורי שוהם מיום 25.1.2015 (להלן: "החלטת ביהמ"ש העליון").

במסגרת החלטה זו הופחת סכום ההפקדה שהיווה תנאי לשחרורו של המבקש ממעצרו והועמד על סך 50,000 ₪ (להלן: "סכום ההפקדה"), ולאור הצהרת המבקש כי מדובר בסכום שיקבל בהלוואה מצד שלישי קבע בית המשפט העליון בפסקה ג' להחלטה כי –

"בהנחה שהמשיב 2 (הוא המבקש דכאן – א.ב.) יעמדו בכל תנאי השחרור שנקבעו בעניינו, יוחזר סכום ההפקדה לכל גורם שהוא יורה, והסכום לא יהא נתון לעיקול מצד מאן דהוא." (ההדגשה שלי – א.ב.)

לאחר מתן החלטה זו הופקד סכום ההפקדה בקופת בית המשפט, לטענת המבקש באמצעות הלוואה שקיבל מאת צד שלישי בשם מר דוד קנפו, ולאחר ההפקדה שוחרר המבקש ממעצרו.

בתום ניהול ההליך הפלילי הורשע המבקש בדין ונגזר עליו עונש מאסר, אותו החל לרצות.

עם כליאתו של המבקש לא נותרה עוד עילה להחזקת סכום ההפקדה בידי גזברות בית המשפט, המבקש פנה בבקשה לבית המשפט לשחררו לידיו ועמדת המאשימה היתה כי לאור מאסרו בפועל אין לה התנגדות לבקשה.

בנסיבות אלה הגיש המבקש טופס הרשאה לזיכוי חשבונו של מר קנפו בסכום ההפקדה אולם נענה על ידי גזברות בית המשפט כי לא ניתן לשחרר את הסכום בשל עיקולים שהוטלו עליו, וזאת עד לביטולם או קבלת צו מימוש.

המבקש טוען כי בשלב זה נודע לו לראשונה על הטלת עיקול על ידי המשיבה על סכום ההפקדה, ולפיכך עתר בפני רשמת ההוצאה לפועל הנכבדה לביטול העיקול והשבת הסכום לידי מר קנפו.

במסגרת בקשתו טען המבקש כי סכום ההפקדה אינו בר עיקול, נוכח החלטת ביהמ"ש העליון אשר ניתנה טרם הפקדתו ואשר על פיה הופקד, ועל כן טען כי יש להשיבו למר קנפו.

המשיבה התנגדה לבקשה ובעקבות התנגדותה ניתנה ההחלטה על ידי כב' רשמת ההוצאה לפועל ביום 25.1.16 – ההחלטה נושא בקשת רשות ערעור זו.

בהחלטתה קבעה כב' רשמת ההוצאה לפועל כדלקמן –

"לאור התנגדות הזוכה לביטול העיקול ו/או השבת מימוש העיקול, משלא פנה החייב לערכאת הערעור לאחר הטלת העיקול ו/או מתן החלטת המימוש, לאור יתרת החוב בתיק (162,370.57 ₪), ומשבהחלטת המימוש (החלטה מס' 57 מיום 9.6.15) נקבע, בין היתר, כי המימוש יעשה בכפוף לסייגים המופיעים בתשובת המחזיק לעיקול, בכל הנוגע לזכויות בכספים וחזקה על הנהלת ביהמ"ש כי תפעל כדין, הבקשה נדחית."

על החלטה זו הגיש המבקש בקשת רשות ערעור.

טענות הצדדים:

טענת היסוד של מבקש, בקצירת האומר, הינה כי סכום ההפקדה אינו בר עיקול נוכח החלטת ביהמ"ש העליון מיום 25.1.15 ועל כן כלל לא ניתן לעקלו על פי סעיף 50(א)(1) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז – 1967, ומשכך מדובר בעיקול שהוטל על הסכום שלא כדין ועל כן יש לבטלו ולהשיב את סכום ההפקדה לידי מר קנפו.

עוד טוען המבקש כי בהחלטתה נושא בקשת רשות ערעור זו התעלמה הרשמת הנכבדה לחלוטין מהחלטת ביהמ"ש העליון, אשר אמורה היתה להביא לתוצאה הפוכה, וכי התבססה על נימוקי התנגדות המשיבה באמירה כללית מבלי לציין מה עניינם לנושא השנוי במחלוקת, כאשר לטענתו נימוקיה אינם רלוונטיים להחלטה ואינם מצדיקים את דחית הבקשה.

לטענת המבקש, משניתנה החלטת ביהמ"ש העליון הספציפית האוסרת את עיקול סכום ההפקדה קודם להטלת העיקול או לצו המימוש הרי שמדובר בהחלטה הגוברת על צוים המאוחרים לה.

המבקש מוסיף וטוען כי ביסוס ההחלטה גם על גובה החוב בתיק ההוצל"פ שמנהלת המשיבה נגד המבקש הינה טעות באשר גובה החוב אינו נימוק המצדיק דחית בקשת הביטול וכך הדבר גם לגבי אמירתה בהחלטה כי חזקה על הנהלת בתי המשפט כי תפעל כדין.

טענה נוספת בפי המבקש כי ההחלטה חותרת נגד חוק יסוד השפיטה על פיו החלטה של בית המשפט העליון מחייבת כל ערכאה נמוכה ממנו וכי החלטת ביהמ"ש העליון במקרה דנן מהווה מעשה בית דין בנושא תוקף העיקול.

כן טען המבקש כי ההחלטה מהווה פגיעה שלא כדין בזכויות הצד השלישי שהלווה לו את סכום ההפקדה בהסתמך על החלטת ביהמ"ש העליון וגם מסיבה זו דינה להבטל.

המשיבה מצידה טוענת כי החלטת כב' השופט שוהם ניתנה עת ההלכה הנוהגת לענין היכולת לעקל כספי ערובה למעצר היתה שונה מן המצב כיום, אולם על פי ההלכה הנוהגת כיום – שקבע בית המשפט העליון לאחר החלטת כב' השופט שוהם – ניתן לעקל סכומים כאלה, וכי על פי ההלכה האמורה גזברות בית המשפט הינה במעמד של מחזיק ועליה לפעול על פי צו העיקול ולהעביר גם כספי ערובה למעצר לתיק ההוצאה לפועל במסגרתו הוטל עליהם עיקול.

המשיבה הוסיפה וטענה כי מטרת הבקשה לביטול העיקול היתה ערעור על צו העיקול באופן עקיף וכי לא יעלה על הדעת כי צד שלא הגיש ערעור במועד יזכר כי ההחלטה אינה נושאת חן בעיניו ויגיש בקשת ביטול עיקול בהליך סרק.

עוד טענה המשיבה כי מי שאמור היה להגיש את ההליך היה מי שנטען בעניינו שהוא בעל הכספים, הצד השלישי מר דוד קנפו, ולא המבקש, והיה על הצד השלישי להגיש בתביעה לסעד הצהרתי ביחס לבעלות בכספים על מנת לקבלם, כאשר נטל ההוכחה בדבר היותם בבעלותו מוטל עליו.

בהקשר זה הציגה המשיבה מספר טענות העומדות כנגד טענת הבעלות של מר קנפו ביחס לסכום ההפקדה וטענה כי נטל הראיה לענין זה לא הורם.

המשיבה אף הוסיפה והזכירה את העובדה שהמבקש הורשע בעבירות הונאה רחבות היקף ועל כן משקל עדותו נמוך וכי אין הוא משלם מאומה בתיקי הוצל"פ המתנהלים נגדו בהיקף כולל של כ-1.2 מיליון ₪ מעבר למיליוני ₪ שהוא חב לרשויות המדינה.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור החלטתי כי יש מקום להעתר לבקשה ולהעניק למבקש רשות לערער על ההחלטה, על כן אדון בבקשת רשות הערעור כאילו היתה ערעור.

תחילה יש לזכור כי סכום ההפקדה, במקרה דנן, הופקד בקופת בית המשפט לאחר ועל בסיס החלטת בית המשפט העליון בה נקבע במפורש כי סכום זה לא יהיה כפוף לעיקול מצד כל מאן דהוא.

בנסיבות אלה, התנאי שעמד בבסיס ההפקדה ועליו הסתמך המפקיד היה כי סכום ההפקדה אינו חשוף לעיקולים של צדדים שלישיים.

ייתכן כי לו היתה סכנת העיקולים מרחפת מעל סכום זה לא היה המפקיד ממהר להפקידו גם לאחר הפחתת סכום ההפקדה ןלא ניתן להפריך את הטענה כי העובדה שהסכום לא יהיה נתון לעיקולים היוותה נדבך, גם אם לא היחיד, לקראת החלטת המפקיד לבצע הפקדה זו.

נראה בעיני כי התוצאה אשר תנבע מקביעה כי מי שהפקיד סכום כסף בגזברות בית המשפט על סמך החלטה מפורשת של בית המשפט העליון – הערכאה הבכירה במערכת המשפט הישראלית – הקובעת כי סכום זה לא יהיה חשוף לעיקולים, אינו יכול להסתמך על החלטה זו ולמרות קיומה יהיה הסכום כפוף לעיקולים, הינה תוצאה בלתי נסבלת, המקעקעת את אמון הציבור במערכת המשפט ואת יכולת ההסתמכות של צדדים להליך משפטי על החלטות חלוטות שניתנו במסגרתו.

בנושא זה לימדונו חכמי ישראל כבר לפני קרוב לאלפיים שנה, את חשיבותה של היכולת להסתמך על החלטה שנתן בית דין, עת התעוררה מחלוקת בין התנאים אודות החלטת בית הדין הגדול ביבנה בראשות רבן גמליאל הנשיא אשר רבי יהושע בן חנניה, אחד מגדולי התנאים, סבר כי יש לשנותה באשר לטענתו התבססה על טעות שיפוטית.

בעקבות מגמתו זו של רבי יהושע פנה אליו רבי דוסא בן הרכינס, החכם שהוביל את העמדה שהתנגדה למתן ההחלטה, ולמרות שההחלטה שהתקבלה עמדה בניגוד גמור לעמדתו אמר לו כך –

"אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל בית דין ובית דין שעמד מימות משה ועד עכשיו שנאמר (שמות כ"ד) 'ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל' ולמה לא נתפרשו שמותן של זקנים אלא ללמד שכל שלשה ושלשה שעמדו בית דין על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה."

(מסכת ראש השנה פרק ב משנה ט)

רבי דוסא בן הרכינס מבהיר כי במידה שתפגע היכולת להסתמך על החלטת בית דין מסויים תוביל התוצאה לכאוס משפטי היורד עד לשורשי המערכת המשפטית, וכך הדבר גם במקרה דנן.

רבי דוסא אף מרחיק לכת וטוען כי הדבר נכון לגבי כל ערכאה שיפוטית, ולו הזוטרה ביותר, וכאשר עסקינן בבית המשפט העליון ברור כי לדברים משנה חשיבות.

ב"כ המשיבה טען בפני כי בעת שניתנה החלטת בית המשפט העליון היתה ההלכה בנושא כספי ערובה שונה מזו הנוהגת כיום, מה שהיה משפיע – לטענתו – על תוכן החלטת בית המשפט העליון לו ניתנה כיום, באופן שהתנאי המונע עיקול כספים אלה לא היה כלול בה.

ייתכן שאלה הם פני הדברים וייתכן שלאו, אולם ללא קשר לשינוי ההלכה הכללית לאחר אותה החלטה – במקרה הספציפי דנן לא ניתן להתעלם מן ההסתמכות של מפקיד הכסף על ההחלטה הספציפית שניתנה בעניינו ואשר ללא קשר להלכה הכללית היוותה עבורו גושפנקא לגיטימית לכך שאכן הסכום שיפקיד אינו בר עיקול.

כל תוצאה אחרת עלולה לקעקע לא רק את עצם הסמכות והיציבות של החלטות שיפוטיות אלא גם את עקרון סופיות הדיון, באשר משמעותה – כי צד שלגביו ניתנה החלטה סופית וחלוטה, אפילו על ידי בית המשפט העליון, אינו יודע אל נכון האם באה דרכו אל קיצה ומאיזה שביל צדדי נפתל עלול הוא להיות חשוף להליך שתוצאתו סותרת.

המשיבה הפנתה אל פסיקת בית המשפט העליון בבש"פ 4318/14 אייל זלמן נ. מדינת ישראל ואח' (21.10.2014) בה נקבע כי משניתן צו עיקול על כספי ערובה שהופקדו לצורך שחרור חשוד או נאשם ממעצרו מהווה גזברות בית המשפט מחזיק ועליה לפעול לפי צו העיקול ואף כב' הרשמת הסתמכה על עמדה זו כלפי הגזברות.

בכל הכבוד, אין קביעה זו יכולה להשליך על עניינו באשר נהיר כי גזברות בית המשפט תפעל על פי החלטה מחייבת שתנתן לה, אולם אין לצפות מן הגזברות כי תהווה גורם מכריע בין החלטת ביהמ"ש העליון לבין צו מימוש עיקול מלשכת ההוצאה לפועל, אשר תקבע איזו החלטה מבין השתיים גוברת על זולתה, כל עוד לא תנתן לה הנחיה מפורשת בענין זה.

מצופה היה מן הרשמת הנכבדה לדון בשאלת תוצאתה של החלטת בית המשפט העליון ולהורות לגזברות באופן מפורש כיצד עליה לפעול נוכח התנגשות משפטית זו ולא להסתפק בקביעה כי חזקה עליה כי תפעל כדין – חזקה נכונה כשלעצמה.

משיובהר לגזברות מהו הדין, חזקה עליה כי תפעל על פיו, אולם אין לצפות ממנה כי תכריע מה הדין במקרה של החלטות שיש בהן מן הסתירה ובודאי שעצם החזקה כי הגזברות תפעל כדין אינה עומדת כנגד יכולתו של המבקש לבקש את ביטול העיקול מלשכת ההוצאה לפועל בהסתמך על החלטת בית המשפט העליון.

המשיבה הוסיפה והסתמכה על קביעת הרשמת הנכבדה כי לא ניתן לעורר טענות אלה לאחר שהמבקש לא ערער על צו העיקול או המימוש במועד.

גם טענה זו אין בידי לקבל.

סעיף 50(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז – 1967 קובע את רשימת הנכסים אשר – "אין מעקלים אותם בידי צד שלישי וצו עיקול על כלל נכסי החייב לפי פרק זה אינו תופס בהם" (ההדגשה שלי – א.ב.), כאשר הפריט הראשון מבין רשימה זו הינו – "נכס שאינו ניתן לעיקול לפי כל דין".

דומה כי קשה לבסס טענה על פיה נכס אשר בית המשפט העליון קבע לגביו בהחלטה חלוטה כי לא יהיה נתון לעיקולים אינו נכנס לקטגוריה של – "נכס שאינן ניתן לעיקול לפי כל דין", ובהקשר זה קביעת המחוקק הינה כי צו העיקול אינו תופס לגבי נכס זה, דהיינו – גם אם ניתן הצו וגם אם לא היה ערעור על צו העיקול הרי שצו זה כלל אינו חל על נכס שכזה גם אם עודנו בתוקף.

אעיר בהקשר זה כי המשיבה לא הראתה מתי קיבל המבקש, הנתון במאסר, את ההודעה על הטלת העיקול או על צו המימוש והאם חלף המועד להגשת ערעור עליהם, ולכאורה מן החומר שבפני ניתן ללמוד כי למד עליהם לראשונה עם הגשת הבקשה לשחרור סכום ההפקדה, אולם לאור מסקנתי דלמעלה מדובר בסכום שלא ניתן לעקלו ועל כן זוהי רק הערת אגב.

המשיבה הוסיפה וטענה כי במקרה בו טוען מאן דהוא כי נכס שעוקל בשל חובות חייב אינו של החייב אלא שלו עליו להוכיח טענה זו במסגרת תובענה לסעד הצהרתי ועליו נטל הראיה והשכנוע בכך, ומשלא הורם נטל זה ואף מי שהגיש את הבקשה אינו מי שטוען לזכויות בסכום ההפקדה אין מקום לקבל טענה זו מפיו.

שוב מנסה המשיבה להבנות מן הדין הכללי תוך שהיא מתעלמת מן ההבחנה הברורה בין מקרה בו יש נכס אשר כפיפותו לצו העיקול אינה ידועה מראש ועל בית המשפט להכריע בה לאחר שלכאורה עוקל, לבין המקרה דנן בו מלכתחילה קייימת החלטת בית המשפט העליון אשר קבע במפורש כי סכום זה לא יהיה נתון לעיקול מצד מאן דהוא.

במצב כזה למעשה לא עמדה בפני הרשמת הנכבדה שאלת נטל ההוכחה בדבר כשרות צו העיקול לגבי סכום ההפקדה או בדבר הבעלות בסכום ההפקדה מאחר שהנושא הוכרע עוד טרם הטלת העיקול בהחלטת בית המשפט העליון אשר הפכה חלוטה.

אשר לטענות המשיבה כי המבקש הורשע בדין בעבירות קשות הפוגעות באמינות עדותו או כי אין הוא משלם את חובותיו בהוצאה לפועל – מדובר בטענות בלתי רלוונטיות.

הגם שאין ספק כי יש לתת בידי מי שזכה בפסק דין אמצעים לגבית חובו, ברור, בה בעת, כי לא כל אמצעי כשר וכי המחוקק והפסיקה הטילו מגבלות על זכות זו.

גם שאלת אמינות המבקש אינה רלוונטית מאחר שאי הכפיפות של סכום ההפקדה לעיקולים אינה מושתתת על קביעה עובדתית בדבר הבעלות בהם, שעל הרשמת הנכבדה או בית משפט זה לקבוע תוך התייחסות למידת אמינות המבקש, אלא על החלטתו החלוטה של בית המשפט העליון.

הרשמת הנכבדה דנה והכריעה בהחלטה אשר ביחס אליה עולות מספר שאלות משפטיות שלא ניתן להקל בהן ראש – בהן דנתי לעיל, אולם החלטתה הקצרה מחזיקה ארבע וחצי שורות ותו לא.

בהחלטתה האמורה קבעה הרשמת הנכבדה כי היא מקבלת את נימוקי המשיבה, אולם כלל לא התייחסה באופן מנומק וענייני לסיבה בעטיה היא סבורה שאין משקל להחלטת כב' השופט שוהם ולאמור בה לצורך ענין זה שבפניה.

גם אם הובאה בפני הרשמת הנכבדה הנמקה מבוססת להחלטתה בענין זה שומה היה עליה לאזכר, ולו בתמצית, הנמקה זו.

בבר"ע (מחוזי נצרת) 195/08 מ. דוכי יבוא ושיווק (1975) נ. מוחמד פוקרא (9.2.2009 (להלן: "פרשת דוכי")) קבע בית המשפט המחוזי כי –

"יש לזכור כי בשבתו כראש הוצל"פ נתונה לכב' הרשם סמכות מנהלית וגם אם אין מדובר בסמכות שיפוטית המחייבת הנמקה מפורטת של ההחלטה, עדיין מחויב בעל הסמכות המנהלית ליתן הנמקה ולו תמציתית של ההחלטה לגופה של הבקשה שבפניו, היינו האם מתקבלת הבקשה, האם היא נדחית, ומדוע." (ההדגשה שלי – א.ב.)

אינני סבור כי במקרה דנן מילאה הרשמת הנכבדה את חובת ההנמקה, ולו התמציתית, להחלטתה באשר – כאמור לעיל – מתעוררות במקרה זה מספר שאלות הטעונות הכרע אשר לא ניתן למצוא בהחלטתה הקצרה של הרשמת הנכבדה התייחסות ממשית אליהן.

לא זו אף זו, בקשת המבקש בפני הרשמת הנכבדה התבססה למעשה על עילה מרכזית אחת ויחידה – החלטת בית המשפט העליון – אולם גם במסגרת הנימוק התמציתי לא זכתה החלטה זו לכל התייחסות קונקרטית בהחלטת הרשמת הנכבדה, ולו בקצירת האומר, על מנת להבין מדוע אין בה כדי להביא לתוצאה ההפוכה.

למעשה, לב טענת המבקש לא זכה להתייחסות מנומקת, וממילא אף לא ברור אם זכה להתייחסות כלל, בשיקולים שהובילו להחלטת הרשמת הנכבדה.

במקרה זה, נוכח הנימוקים שפרטתי לעיל, אני סבור כי יש להגיע למסקנה כי דין החלטת הרשמת הנכבדה להבטל וכי יש לקבל את הערעור במובן זה שאני קובע כי על פי החלטת בית המשפט העליון סכום ההפקדה אינו ניתן לעיקול ולפיכך אינו כפוף לעיקול שהטילה המשיבה, וכי יש להשיב את הסכום למר קנפו.

משהגעתי לתוצאה זו נותרה להכרעה רק סוגית הוצאות ההליך.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי ולהתנהלות הצדדים וב"כ ומבלי להתעלם מן העובדה שהמבקש חב למשיבה סכומי כסף נכבדים אותם אין הוא פורע, עובדה אשר אינה צריכה להכרעה לגופה אך לטעמי ייתכן כי יכולה להלקח בחשבון בעת פסיקת ההוצאות, אני מחייב את המשיבה בהוצאות הליך זה בסף 1,500 ₪.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, י"ט תמוז תשע"ו, 25 יולי 2016, בהעדר הצדדים.