לפניי תביעה בגיו חוב דמי שכירות ותשלומים נלווים.

הנתבעים שכרו מאת התובעת, דירת מגורים ברח' בית לחם 13 חיפה.

התובע מיוצגת ע"י בנה, מר אמיר ברמן (להלן: "מר ברמן"), על פי יפוי כח כללי, והוא גם שהתנהל מול הנתבעים.

התביעה

בתחילה הושכרה הדירה מחודש פברואר 2014 לחצי שנה בדמי שכירות בסך 1,300 ₪ לחודש, ששולמו. לאחר מכן הוארך החוזה לשנה מחודש ספטמבר 2014 עד חודש אוגוסט 2015 בדמי שכירות בסך 1,400 ₪ לחודש. מחודש נובמבר 2014 החלו הנתבעים להפר את חוזה השכירות ושילמו תשלומים חלקיים.

מר ברמן טוען כי הנתבעים עזבו את הדירה, ומחודש אוגוסט 2015 השכירו אותה לשוכר משנה. כאשר הדבר נודע לבנה של התובעת כרת חוזה שכירות עם שוכר המשנה.

מר ברמן ערך טבלת ריכוז הסכומים ששולמו, חובות מים, חשמל וארנונה, והפרשי ריבית, ותובע יתרת חוב בסך 8,411.60 ₪ בנוסף לביטול זמן ועגמת נפש בסך 2,000 ₪ והוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪ נוספים.

ההגנה

הנתבעת מס' 1 הגישה כתב הגנה, בו טענה כי אמנם חתמה על הסכם השכירות הראשון, ובו עמדה, אך לא חתמה על ההסכם השני, אלא רק הנתבע מס' 2. בינתיים נישאו הנתבעים זה לזה.

הנתבעת טענה כי מר ברמן הסתיר בכתב התביעה עובדות ומחק חלק מההתכתבויות ביניהם, וכי התקשתה להוכיח את הגנתה, בהעדר גישה לחשבון התובעת, אליו הפקידה את דמי השכירות. הנתבעת טוענת כי אם נותר חוב, הוא אינו עולה על 1,400 ₪.

הנתבעת טוענת כי הדירה, שהושכרה להם, לא היתה ראויה למגורים, וכי לא הוסבר לנתבעים כי שעוני החשמל והמים בדירה משותפים לאלה של השכנה, ומצויים אצלה, וכי בתקופת השכירות היא התקשתה להשיג את השכנה על מנת לשלם לה את חלקם של הנתבעים, ואף הלינה על כך בפני מר ברמן.

הנתבעת טוענת כי לא היתה הצדקה להגשת התביעה, וזו גרמה לה הוצאות מיותרות.

הנתבע מס' 1, ששהה בכלא עד סמוך לפני הדיון, לא הגיש כתב הגנה, אך התייצב לדיון והצטרף לכתב ההגנה, שהגישה הנתבעת מס' 2.

הדיון

בדיון טען הנתבע מס' 2 כי ביצע שיפוצים והשקעות בדירה, מר ברמן הבטיח לו שיתחשב בכך בהפחתה בשכר הדירה, אך לא עשה כן.

מר ברמן אישר כי הדירה, שהושכרה לנתבעים הינה דירה "מפוצלת", וכי האחריות לקריאת המונה הינה על השכנה. התובע חידד כי חוב דמי השכירות הינו לשלושה חודשים דצמבר 2014, ינואר 2015 ויולי 2015, וכן חובות בגין תשלומים שלא שולמו. התובע טען כי בכל מקרה יש לחייב את שני הנתבעים, בני זוג, ששכרו את הדירה יחד, וטען כי הנתבעת מס' 2 היא שחתמה בשם שניהם.

מר ברמן גם אישר כי הנתבע ביצע עבודות בדירה, והתאמתה לטעמו, אף שלא היה בכך צורך, לא היתה הסכמה על הפחתה בדמי השכירות, אך דמי השכירות בחצי השנה הראשונה היו בסך 1,300 ₪ והועלו בשנה נשוא התביעה ל-1,400 ₪. מר ברמן הפנה לתכתובת בין הצדדים, המעידה על התחמקויות והדחיות, והציג את דפי החשבון של התובעת לחודשים אוגוסט 2014 עד אוקטובר 2015 (ת/1).

הנתבע מס' 2 טען כי את התשלומים היה משלם לשכנה על בסיס פתק בכתב יד, וללא קבלת אסמכתא.

לגבי שכר הדירה טען הנתבע כי היו תשלומים, ששולמו למר ברמן במזומן, ואותם לא ניתן לראות בדפי החשבון.

הנתבע אישר כי לא הושגה הסכמה לגבי תמורת השיפוץ, שעשה הנתבע בדירה בהסכמת מר ברמן, וכי דמי השכירות הועלו בתקופת השכירות השניה, מאחר ומר ברמן ראה כי הדירה משופצת וסבר שיוכל לקבל עבורה דמי שכירות גבוהים יותר, והנתבעים ביקשו להישאר בדירה תמרת אותו סכום, לאור ההשקעה. הנתבע מס' 2 טוען כי הוא שחתם על החוזה השני ולא הנתבעת מס' 1.

הנתבעת מס' 1 העידה כי היא שהתכתבה עם מר ברמן אך ההתנהלות היתה עם הנתבע מס' 2. הנתבעת חזרה על דברי הנתבע בעניין התשלומים לשכנה, המחלוקת על התשלומים בחודשים דצמבר וינואר ועל תשלומים במזומן, והפנתה לתכתובת ביניהם. הנתבעת טוענת כי מר ברמן הציע להם להמשיך ולחדש את השכירות, אך לבסוף עלו היחסים על שרטון ולמרות רצון הנתבע להמשיך ולשכור את הדירה, לא חודש החוזה.

לקראת סוף הדיון השיבו הנתבעים יחד לשאלותיי בעניין התשלומים במזומן ומועד הפינוי, והנתבע טען כי מר לוין נכנס לדירה, עוד טרם תום תקופת השכירות ובידיעת מר ברמן בחודש נובמבר 2015.

מר ברמן סיכם כי התשלומים במזומן היו בתקופת השכירות הראשונה, ומאחר ובה עמדו הנתבעים בהתחייבויותיהם הסכים להשכיר להם את הנכס לשנה, אך אז החלו ההפרות. מר ברמן אישר כי לא קיבל אסמכתא על התשלומים ישירות לשכנה. מר ברמן ציין כי הנתבע הסתבך עם החוק, וכי הנתבעים הכניסו לדירה דייר אחר בלי ידיעתו. מר ברמן ציין כי נודע לו על כניסת מר לוין לדירה מכך שהופקדו לחשבון התובעת צ'קים מחשבונו. מר ברמן אישר כי לו היו מיישבים את ההדורים היה מסכים להאריך את השכירות לנתבעים לאחר יציאת הנתבע מהכלא.

הנתבע סיכם וטען כי מר ברמן היה מודע לכך שהנתבעים יבקשו להכניס דייר אחר, וכי הפקדת הצ'קים של מר לוין נועדה ליידע את התובעת בעניין.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי במסמכים, שהוגשו, אני קובעת כי הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה, ששילמו את דמי השכירות בחודשים דצמבר 2014, ינואר 2015 ויולי 2015.

אני דוחה את טענת הנתבעים לפיה מי מהם אינו חב בתשלומים, לאחר שאין חולק כי שניהם שכרו את הדירה למגוריהם, והנתבעת היא שביצעה את התשלומים בהפקדות על שמה ברוב חודשי השכירות. הנתבעים הינם בני זוג, והוכח כי האחד התחייב ופעל בשם האחר.

אני דוחה את הטענה החדשה, שלא נכללה בכתב ההגנה, כאילו הנתבעים שילמו תשלומי דמי שכירות במזומן בתקופה נשוא התביעה. הנתבע טען כי הוא ששילם לתובע, אך כל העדויות מביאות למסקנה כי הדבר היה בחצי השנה הראשונה, ולא בתקופת החוזה השניה. טענת הנתבעים כאילו חידוש החוזה בחתימת הנתבע מס' 2 בלבד מעיד כי התשלומים שולמו כסדרם, מלמדת כי מדובר על התקופה הראשונה, שהרי אין מחלוקת כי נותר חוב ביחס לתקופה השניה (ראו תכתובות בין הצדדים והתכתבויות בין ב"כ הצדדים, נספחי כתב התביעה).

טענת הנתבעים לביצוע שיפוצים בדירה או למצבה התחזוקתי אינה מהווה טענת הגנה, לאחר שהמשיכו לשכור את הדירה, למרות שהיה להם חוזה ראשון בתוקף רק לחצי שנה. בכך השלימו עם מצב הדירה, עם ההשקעות שביצעו בה ועם גובה דמי השכירות המוסכמים.

טענת התובעת בעניין גובה החובות בגין ארנונה, מים וחשמל לא הוכחה. אין חולק כי המדובר בדירה מחולקת, כאשר המונה נמצא בדירת השכנה, והנתבעים נדרשים לשלם לה, והיא מעבירה את הכספים לתובעת, אך אין אסמכתאות לסכומים מלבד האמור להלן. הנתבעת אישרה בתכתובת עם מר ברמן כי נותרה חייבת ארנונה חשמל ומים עבור חודשים אפריל עד יולי 2015, והפקידה סכום של 680 ₪ ביום 28/10/15. מחודש אוגוסט 2015 שילם עבור דמי השכירות הדייר החלופי, מר גל לוין, ואיני מקבלת את הטענה לפיה התובע ידע על כניסתו לפני כן. התכתובת בין הצדדים מלמדת כי הנתבעת דיברה עם התובע על חידוש השכירות פעם נוספת בחודש אוגוסט 2015, אך לא הסדירה את התשלומים החסרים, עד לאחר שמר לוין כבר החזיק בדירה. וגם אז שילמה רק עבור חלקם של הנתבעים בארנונה, מים וחשמל, לפי חישוב ששלח לה מר ברמן ביום 12/10/15 (תכתובת דוא"ל אחרונה בכתב התביעה). לאחר ביצוע התשלום הודה ב"כ הנתבעים בחובת הנתבעים לשלם עוד 1,000 ₪ עבור מים וחשמל (מכתב עו"ד אבו סינה מיום 15/11/15, צורף לכתב התביעה).

הסיכום הינו כי הנתבעים לא שילמו עבור דמי השכירות בחודשים דצמבר 2014, ינואר 2015 ויולי 2015. אף שהנתבעת הפקידה בחודשים האחרים את דמי השכירות לחשבון התובעת בצורה מסודרת, תוך ציון שמה, לא עלה בידה להוכיח כי שילמה בחודשים שבמחלוקת, על אף דרישות והזדמנויות רבות, שניתנו לה.

כאמור תוקף החוזה בין הצדדים הסתיים ביום 31/8/15, ומר לוין שילם דמי שכירות עבור חודש אוגוסט והלאה, כעולה מהטבלה, שצורפה לכתב התביעה. מר ברמן הצהיר כי הגיע עם מר לוין להסכם להסדרת העברת החזקה אליו. מכאן כי החל ממועד זה חלים החיובים בגין ההחזקה בדירה על מר לוין.

אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

דמי שכירות עבור החודשים דצמבר 2014, ינואר ויולי 2015 בסך 4,200 ₪ (3*1,400) ועוד הפרשי ריבית בנקאית בסך 85 ₪.

יתרת חוב עבור מים וחשמל, על פי הודאת הנתבעים, בסך 1,000 ₪.

הוצאות משפט, טרחה ויעוץ משפטי בסכום, המוערך על ידי בהעדר הוכחה ובאופן יחסי לסכום פסק הדין, בסך 1,500 ₪.

סה"כ סכום פסק הדין לסילוק התביעה, 6,785 ₪, ישולם ע"י הנתבעים תוך 30 יום ממסירתו.

המועד להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי הוא 15 יום מיום מסירת פסק הדין.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ט"ו אדר תשע"ז, 13 מרץ 2017, בהעדר הצדדים.