24 מאי 2017

זהו ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים (אי כושר) מיום 2.11.2015 אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושר השתכרותו (להלן: הוועדה , ההחלטה)

רקע

1. המערער, יליד 1953, סובל בין היתר מסכרת עם סיכונים מחלת לב, ליקויי שמיעה והפרעות במתן שתן ובתפקוד המיני.
2. למערער נקבעה נכות רפואית בשעור של 82% לצמיתות בהחלטה של ועדה רפואית מחודש מאי 2016.
3. התובע עבד כנהג שר וחדל מעבודתו לחלוטין כשנה לפני הדיון בוועדה. לטענתו הוא ניסה להשתלב בעבודה חדשה במשרד תווך ועובד שם שעות מעטות בשבוע , ללא הצלחה (מקצועית), וליקוייו הרפואיים משפיעים על תפקודו והשתכרותו.
4. הועדה שמעה את דברי המערער וקבעה: " התובע סובל מסכרת ומחלת לב כלילית. עבר לאחרונה צינטור עם הרחבה של 3 כלי דם. בנוסף לבעיות במתן שתן ובעיות בכתף ימין שמגבילות בהרמת משאות כבדים, מחלותיו מגבילות אותו במאמצים(?) וזקוק להיות בקרבת שירותים. בעיות שמיעה לא משמעותיות. אפשר לנהל שיחה ללא כל קושי. התובע עבד כנהג ולאחרונה כדבריו החל בעבודת תיווך, עבודה שמתאימה למגבלותיו. הוועדה דוחה את הערעור וקבעת שיככול לעבוד כפי שמצוין לעיל עם מגבלותיו הרפואיות בעבודת כגון סדרן לנהגי מוניות, ועבודתו הנוכחית כמתווך. לא איבד מכשורו להתשכר לפחות ב 50%"
5. מכתב פקיד המשיב המידע את המערער בדבר דחיית ערררו נושא תאריך הדיון בוועדה.

לטענת המערער את המכתב קיבל רק ביום 24.11.15.

1. הערעור הוגש ביום 16.2.2016
2. הצדדים הופיעו בפני גורם הערכה מוקדמת והסכימו כי בית הדין יכריע בהליך זה לאחר הגשת סכומים בכתב- אשר אכן הוגשו.

טענות המערער

1. הוועדה התעלמה מן ההלכה לפיה נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר היא הנכות הרפואית שנקבעה למערער; אין בפי הוועדה נימוק כנדרש להשלכות ליקוייו של המערער על יכלתו להשתלב בעבודה וכושר השתכרותו. לענין זה היה על הוועדה ליתן הערכה עניינית ולא ספקולטיבית; הנמקת הועדה אינה מספקת.
2. בהתיחס לטענת הההתיישנות שהעלה המשיב טוען המערער כי על פי הוראה 4.4.ד(א) להנחיות הפנימיות של הנתבעת "אין לטעון טענת התיישנות לגבי ערעור שהוגש תוך 90 ימים מקבלת החלטת הוועדה אלא בנסיבות שבהן ברור שאין כל סיכוי לערעור או שהוא קנטרני" היות והמערער כאמור קיבל את פרוטוקול הדיון רק ביום 24.11.15 הרי שבמועד הגשת הערעור לא חלפו 90 יום מאז. עוד מוסיף לענין זה כי פנה ללשכת הסיוע המשפטי יומיים לאחר קבלת הפרוטוקול (לסכומיו צרף אסמכתא לכך)- משכך לא היה מקום להעלאת טענת התיישנות.

טענות המשיב

1. כבר בפתח סיכומיו חזר בו המשיב מטענת ההתישנות (הטענה היחידה שנטענה בתשובתו) נוכח המסמך שצרף המערער לסכומיו.
2. אליבא דמשיב לגוף החלטת הוועדה- אין מקום להתערב באשר נקבע בה. הועדה מתיחסת באופן ספציפי לליקוייו של המערער ולהשלכותיהם על יכולת השתכרותו. כך: בעיות הכתף -מגבילות הרמת משאות כבדים, הליקויים הדורשים הזקקותו להמצא בקרבת שירותים, בעיות השמיעה- שקובעת כי אינן משמעותיות; הוועדה היתה ערה לעיסוקו של התובע בעבר ובהווה והתאימה לו עבודות המתאימות למצבו- ללא מאמץ; פקידת השיקום סברה כוועדה; נכותו הרפואית של המערער היא 82% ואולם נובעת בעיקרה מהנכות בשל סכרת בשיעור 65%; על פי הפסיקה ועדת אי כושר איננה בוחנת את יכולת המבוטל לשוב לעבודתו הקודמת או להשתכר בגובה שכרו בעבר אלא רק את יכלתו לכלכל עצמו בעבודה מכל סוג שהוא; הפער שבין שעור הנכות הרפואית לבין היכולת התפקודית מחייב את הוועדה להנמקה אך לא לקבלת הנכות הרפואית כנקודת מוצא אחוזית לקביעת הנכות- משפרטה הועדה כי נוכח ליקויו אין מקום לקבוע כי איבד מיכלתו להשתכר כדי 50% הרי שמלאה הוועדה חובתה ולא נפל כל פגם משפטי בהחלטה.

דיון והכרעה

1. בהתאם להלכה שנקבעה בענין מוהרה, ".(עבל 327/03 עזאת מוהרה - המוסד לביטוח לאומי, 14.4.2004),נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר, צריכה להיות הנכות הרפואית ואין די בכך שהוועדה תנמק החלטתה בכך שתפרט סוגי עבודות אשר לדעתה, המבוטח מסוגל לבצען וכלשון פסק הדין: "נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר כאמור צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של המערער, כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים, מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לקבוע את דרגת אי כושרו על פי נסיבותיו האישיות של הנכה. למשל, יכולתו לחזור לעבודה קודמת, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית ופיזית. בבואה לקבוע דרגת אי כושר על יסוד האמור, אין די בכך שהוועדה תנמק את החלטתה בכך שהיא 'בדעה שהתובע מסוגל .. האמור הינו מסקנה ולא הנמקה לקביעת דרגת אי הכושר ותמיד ניתן למצוא סוגי עבודות שנכה יוכל לבצע"
2. במסגרת בר"ע (ארצי) 39263-03-15 רוחמה אופנר נ' המוסד לביטוח לאומי (6.7.16) להלן – עניין אופנר) וכן, בבר"ע (ארצי) 8761-12-14 עודה אחסן נ' המוסד לביטוח לאומי (17.6.16 להלן – עניין אחסן). חודדה הלכת מוהרה ובין היתר הובהר בענין אחסן כי "המשמעות של קביעה זו איננה כי ככל שקיים פער משמעותי בין שיעור הנכות הרפואית לבין זו התפקודית אזי שניתן ללמוד מכך על פגם משפטי שנפל בהחלטת הוועדה או על חוסר סבירות קיצוני בהחלטתה, העולה כדי פגם משפטי אלא – על החובה של הוועדה להתייחס לפער מעין זה, לנמק אותו וליתן לו הסבר. ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר.

עוד הוסיף והבהיר בית הדין הארצי:

"עם זאת, יצויין כי המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו, ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה. זאת כל עוד שוכנע בית הדין כי החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות של חובה זו והן: היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הליך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה; שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן (לעניין חובת ההנמקה של הוועדה כגוף מעין שיפוט"

1. עיון בפרוטוקול הדיון מעלה כי הוועדה אכן פעלה בהתאם להוראות הלכת מוהרה במובן זה שהבהירה הבהר היטב מהם מגבלותיו הרפואיות של המערער ומה משתמע מכך ביחס ליכולת תפקודו בעבודות השונות.
2. בניגוד לטענת המערער , סבורה אני כי הוועדה העריכה את מצבו הספציפי של המערער ולא התבססה על ספקולציות. לענין זה יוער כי לא מצאתי ממש בטענות הנוגעות לכך שהמערער לא הצליח בעבודתו כמתווך בפועל (לא מכר דירה אחת כטענתו). המערער סיפר לוועדה כי אינו מצליח בעבודתו בתווך אך ברי , בשל אופי המקצוע, כי הטעמים לכך אינם בהכרח נעוצים ביכלתו התפקודית. המערער עצמו ציין בפני הוועדה כי "אולי אני יכול לעבוד בעבודה משרדית אך זה לא להרבה זמן. אין לי אנרגיה אני לא יושן (כך במקור) טוב בגלל הבעיות שלי" . קרי הוא מאשר יכולת תפקודית בעבודה משרדית אלא שלטעמו לא לשעות ממושכות (מסיבות רחבות יותר מאשר אלה שבאו לידי ביטוי בקביעות הרפואיות).
3. עם זאת אין בנמוקי הוועדה התיחסות ברורה לפער שבין הנכות הרפואית לנכות התפקודית. לא למותר לציין בהקשר זה כי המערער ציין כי שעור הנכות הרפואית שלו נקבע ע"י ועדה רפואית לעררים בתאריים שלאחר הדיון בפני הועדה דכאן (בפברואר 2016 נתכנסה הועדה ובמאי 2016 הכריעה בנושא). המשיב התעלם לחלוטין מנתונים אלה ואישר רק כי ישנו פער בין שעור הנכות הרפואית לזו התפקודית.

אמנם נכון כי הוועדה מפרטת את מגבלותיו התפקודיות של התובע, אך נדמה כי היה מקום שתתן דעתה מפורשות לשאלה מדוע אין המגבלות הרפואיות המהותיות (סכרת ובעיות לב) בעלות השלכה תפקודית – ככל שכך סברה (וספק בעיני אם הגדרה של עבודה ללא מאמץ די בה לשם כך). בהעדר הנמקה ספציפית בענין זה ונוכח הפער הגדול בין שעורי הנכות האמורים, אין הוועדה עומדת אף בדרישות המרחיבות בענין אופנר.

אכן, אף אם יש בפי ב"כ המשיב הסבר בשמה של הוועדה לטעם להעדר פגיעה תפקודית בנכותו של המערער שעיקרה ממקור סוכרתי, הרי שסבורני כי שיקולי הוועדה צריכים לבוא מפיה, (ולכל הפחות באופן שניתן להתחקות אחריהם).במקרה דנן אין להבין מתוך ניסוח החלטתה מהם השיקולים שנשקלו בענין זה.

כאמור יתכן והעדר התיחסות מטעם הועדה לנכות הרפואית נובע מעיתוי הקביעה הרפואית (מה שלא לובן דיו לפנינו) ואולם גם כך, יש להניח כי מצבו הרפואי של המערער כפי שנקבע רטרואקטיבית השתקף גם בדיון בפני הוועדה.

סוף דבר

הערעור מתקבל, בסוגיית התיחסות הוועדה לשעור הנכות הרפואית בלבד.

משכך- עניינו של המערער יוחזר לוועדה אשר תדון בעניינו תוך התיחסות ספציפית לשעור הנכות הרפואית שנקבע לתובע ולהשלכותיו של שעור נכות זה על תפקודו.

לא מצאתי מקום לעשות צו להוצאות.

ניתן לערער ברשות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח אייר תשע"ז, (24 מאי 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.