1. תביעתו של התובע להכיר באוטם שריר הלב שאירע לו ביום 2/11/14 (להלן: "האירוע הלבבי") כפגיעה בעבודה, נדחתה על ידי הנתבע, כמפורט במכתב הדחייה מיום 23/10/15, מן הטעם שלא הוכח כי אירע לתובע אירוע תאונתי, תוך כדי ועקב העבודה.

במסגרת מכתב הדחיה צויין, גם, כי אוטם התפתח כתוצאה ממחלה טבעית.

כנגד הדחייה הנ"ל הוגשה התביעה שלפנינו.

2. מהלך הדיון

בתאריך 21/9/16 התקיימה ישיבת הוכחות, במהלכה, נחקרו על תצהירי עדותם הראשית התובע ואחיו - מר מחמוד אסעד (להלן:"אח התובע") וכן העידו עדי הנתבע - מר ממדוח דראושה, מי שהיה מנהלו הישיר של התובע (להלן:"מר ממדוח" או "המנהל") ומר בשאר דראושה, אשר עבד גם הוא אצל מר ממדוח.

בסיום ישיבת ההוכחות קצב ביה"ד, בהתאם לבקשת הצדדים, מועדים לשם הגשת סיכומיהם ולאחר שאלו הוגשו (סיכומי התובע ביום 18/10/16 וסיכומי הנתבע ביום 16/11/16), הבשיל התיק להכרעתנו.

3. להלן העובדות הרלוונטיות:

א. התובע, יליד 1975, עבד בתקופה הרלוונטית לתביעה בעבודות תשתיות, בעיקר של הנחת קווי מים, צנרת וקווי ביוב, מדובר בעבודה הכרוכה במאמץ פיזי קשה, המתבצעת, הרבה פעמים בחום (אזור בית שאן) ובמהלכה נדרש התובע להרים מגופים גדולים וצינורות כבדים.

ב. בתקופה הרלוונטית לתביעה ביצע התובע עבודות תשתית בקיבוץ בית השיטה.

ג. מר ממדוח היה מנהלו הישיר של התובע.

ד. בתאריך 2/11/14, כשעה לאחר שהתובע החל את יום עבודתו בקיבוץ בית השיטה, הוא חש ברע ולכן הובהל לבית חולים "העמק", באמצעות ניידת מד"א ושם אושפז, עד ליום 4/11/14.

ה. בטופס "סיכום האשפוז" של התובע, אין איזכור לויכוח שהתרחש בעבודתו וכן אין אזכור לשום אירוע חריג שארע לו בסמוך להתפתחות הרגשתו הרעה. כל שנרשם, בהקשר לסיבת הפניה למיון היה:"פנה למיון בשל קליניקה תעוקתית בעת עבודתו"

ו. במסמכים רפואיים שונים, ממועדים סמוכים למועד אשפוזו של התובע, אין איזכור לויכוח בעבודה או לאירוע חריג, כך למשל מסמך מיום 10/11/14, ביקור אצל הקדיולוג - ד"ר לרנר לב, הוגדר כ"ביקור רגיל" ובו נרשם:"בתאריך 2/11/14, לראשונה בחייו, הרגיש לחץ בחזה, תוך שעה הגיע לחדר מיון.." וכן למשל מסמך מיום 5/11/14, ביקור אצל ד"ר עבד אל כרים איברהים. במסמך זה, נרשמה סיבת ההפניה כך: בתאריך 2/11/14 בעת עבודה כאבים בחזה..", כנ"ל במסמך מיום 2/12/14, ביקרו אצל אותו רופא, כאשר במסמך רפואי מיום 8/1/15, ביקור אצל רופאה תעסוקתית - ד"ר ינטין מרינה, קיים בו פירוט מסויים על עבודת התובע, אך עדיין אין איזכור לויכוח או לאירוע חריג בעבודה וכך נרשם שם:"..בן 39.5, עובד קבלן דראושה עאמל בתור רתך צנרת. לדבריו עבודה פיזית קשה. נדרש לרתך בתוך התעלות של הצנרת. משרה מלאה בת 8 שעות עבודה. משמרת בוקר, וותק משנת 2002".

ז. התובע שהה בביתו, לאחר האירוע, כשלושה - ארבעה חושים והוא לא חזר לעבוד עם מר ממדוח.

ח. בתאריך 29/4/15 נגבתה הודעה מהתובע (נ/6).

ט. התובע מעשן (עמ' 1 שורות 12-13 ל - נ/6).

י. לתובע דודים שסובלים מבעיות לב (עמ' 1 שורות 14-15 ל - נ/6).

יא. בתאריך 12/6/15, נגבתה הודעה ממר דראושה האיל (נ/7).

יב. התובע הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה בגין האירוע שארע לו ביום 2/11/14 אך הנתבע דחה תביעתו זו, כאמור ברישא של פסק הדין.

4. לטענת התובע, האירוע הלבבי, ארע לו, בתאריך 2/1/14, במהלך ועקב עבודתו ובעקבות עבודה מאומצת וויכוח שהתפתח בינו לבין מנהלו הישיר, ויכוח שהתחיל כיומיים לפני יום האירוע.

5. מנגד טען ב"כ הנתבע, כי יש לדחות את התביעה, מאחר וכלל לא ברור מה ה"אירוע החריג" שהתובע טוען שארע לו ביום 2/11/14 וזאת בין היתר בשל ריבוי גרסותיו, בנושא זה. כן טען הנתבע, כי הלכה למעשה לא אירע לתובע שום אירוע חריג בעבודתו.

6. המסגרת הנורמטיבית

תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 (להלן: "החוק") כ:

"תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

על פי הפסיקה, על מנת להכיר באירוע הלבבי, האוטם, בו לקה התובע כתאונת עבודה, יש צורך בהוכחת אירוע חריג או מאמץ מיוחד, בעבודה, בסמוך לפני האירוע (דב"ע נא/0-133 צבי כץ - המוסד לביטוח לאומי עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך א(2), 445; עבל 502/09 סידה - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 21/10/10); עב"ל 48684-11-14 אבא יעקב גולדרייך - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 21/6/15); עב"ל 48684-11-14 אבא יעקב גולדרייך - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 21/6/15)).

כאשר השאלה האם אירוע מסוים מהווה אירוע חריג תיבחן באופן סובייקטיבי לגבי המבוטח המסוים, דהיינו, כיצד השפיע האירוע בעבודה על אותו מבוטח ולא כיצד היה ראוי שאותו אירוע ישפיע עליו. עם זאת, בחינה סובייקטיבית זו מצריכה עיגון בראיות אובייקטיביות. על המבוטח להוכיח כי היה אירוע שיכול להיחשב לגביו כאירוע חריג, ואין די באמירה שלו עצמו כדי להוכיח את קיומו של אירוע חריג (עב"ל 34697-06-12 אלי פסח לאופולד - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.2.14) בפסקה 13 וההפניות שם; עב"ל 18386-12-10 קונסטנטין ז'ירנובסקי - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 17.1.12), בפסקה 8 וההפניות שם; עב"ל (ארצי) 13366-02-12 יורי קוברינסקי - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.12.12), בפסקה 11 וההפניות שם).

מכל מקום, נטל ההוכחה בדבר קיומו של אירוע חריג בעבודה, בסמוך למועד בו אירע אוטם שריר הלב, הוא על הטוען להתרחשותו, קרי על המבוטח.

7. דיון והכרעה

לאחר שבחנו את הראיות, קראנו את כתבי הטענות, את התצהירים, את ההודעות שנגבו, שמענו את העדויות וכן עיינו בסיכומי באי כוח הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח כי ביום 2/11/14, אירעה לו "תאונת עבודה" כמשמעה בסעיף 79 לחוק. זאת, מן הטעם שהוא לא הוכיח כי ארע לו אירוע חריג בעבודתו, בטרם ארע לו אוטם שריר הלב.

להלן נפרט את הטעמים לדחיית התביעה:

א. חוסר בהירות בנוגע לכוונת התובע בטענתו ל"אירוע החריג" וריבוי טענותיו בענין זה - במסגרת כתב התביעה, תצהיר התובע וסיכומיו, הוא מתאר מספר אירועים - ויכוח עם מנהלו הישיר סביב שכרו ותנאי העסקתו, "לחץ" שהופעל עליהם על ידי האחראים מקיבוץ בית השיטה ומגופים שהיה עליו להרים.

ב. הדברים שמסר התובע, במהלך ההודעה שנגבתה ממנו על ידי החוקר (נ/6)-בתאריך 29/4/15, גבה, החוקר, מהתובע הודעה, במסגרתה, נדרש לספר על "יום התאונה" וכך הוא ענה:"זה היה ב - 2/11/14, באותו יום עבדתי במחסן של דראושה ממדוח בבית השיטה. במחסן שמים את כל הציוד. שם מכינים מפרטים וזאת הציוד. זה מחסן ששייך לקיבוץ..עובדים במחסן לפי הצורך...רוב העבודה בשטח ולא במחסן.הגעתי למחסן בשעה 6:45 יחד עם הפועלים. ..באותו יום קיבלנו סידור עבודה מבעל הבית דראושה ממדוח, לעבוד במחסן. התחלתי לעבוד כרגיל והכנתי מפרט..בשעה 9:00 הרגשתי כאב בחזה,הזעתי ואז נפלתי על הרצפה..." (עמ' שורות 40-49 לנ/6).

כשנשאל התובע האם היה "אירוע חריג ביום התאונה? משהו מיוחד?" הוא השיב:"הרמתי מגופים גדולים. מגוף זה מה שסוגר את המים. כל מגוף שוקל בין 10 ל - 50 ק"ג בממוצע ואני הרמתי צינורות כבדים באותו יום והרמתי שניים או שלושה מגופים במשקל של 50 ק"ג כל מגוף" (עמ' 3 שורות 6-68 לנ/6).

ואז נשאל:"ובד"כ אתה לא מרים משקלים כאלה?" והשיב:"בטח שכן אנחנו כל הזמן מרימים משקלים כאלה. זה עבודה פיזית קשה. אנחנו חופרים במעדר, מרימים קשתות במשקל כמו המגופים 10 עד 50 ק"ג. אני מרתך 8 שעות רצופות בד"כ. העבודה שלנו היא פיזית וקשה וכל הזמן מרימים משקלים כבדים ועובדים בשמש" (עמ' 3 שורות 70-75 לנ/6).

ובהמשך הסביר כי באותו יום עבד במחסן, שגם בו חם "כי זה באזור בית שאן" וכן הסביר כי הוא רגיל לעבוד בחום שכן שנים הוא עובד באותו איזור. התובע אף נשאל כיצד הרגיש בימים שלפני ה - 2/11/14 וכך השיב:"הרגשתי בסדר. התאונה היתה ביום ראשון. ביום שבת לא עבדתי. והכל בסדר בבית ונחתי בשבת. ביום שישי לפני התאונה עבדנו בעבודה רגילה בשטח. עבודה פיזית קשה בשמש, כמו תמיד. ביום חמישי שלפני התאונה גם אותו דבר, עבודה בשמש" (עמ' 4 שורות 82-85 לנ/6).

בהמשך החקירה, סיפר התובע ש"היינו צריכים לסיים עבודה דחוף" וכי אלי תשובה מקיבוץ בית השיטה הלחיץ את מר ממדוח ובעקבות זאת, הלחיץ מר ממדוח אותם, כדי שיעבדו מהר (עמ' 4 שורות 87-89 לנ/6).

כן סיפר התובע על ויכוח שהיה בין הפועלים לבין מר ממדוח, הואיל והם דרשו תוספת משכורת בגלל העבודה הקשה והוא סירב. ואז נשאל:"וזו פעם ראשונה שאתה מתווכח עם ממדוח" והשיב:"זה לא פעם ראשונה. היה לי ויכוחים איתון לפני האירוע. גם ביום רביעי התווכחתי איתו..לפני כן לא היו לי ויכוחים איתו" (עמ' 4 שורות 96-98 לנ/6).

מהאמור לעיל עולה כי לגרסת התובע, עבודתו היתה עבודה פיזית קשה, אשר בוצעה, הרבה פעמים בחום ואשר היתה כרוכה בהרמת משאות כבדים ובהקשר זה, למעשה, לא היה ביום האירוע שום דבר חריג. עוד עולה מהאמור לעיל כי לשיטת התובע, הויכוח שהתגלע בינו לבין מר ממדוח מספר ימים לפני האירוע (ביום רביעי וביום שישי) היה אירוע חריף ונדיר, במובן זה, שלפני ויכוחים אלו, לא היו ולמר ממדוח ויכוחים, אלא שגרסה זו, לא התקבלה, על ידינו, כמהימנה, גם בשל חוסר סבירותה, בשים לב לכך שמר ממדוח היה מנהלו הישיר של התובע, מספר שנים, לא מובטל (בעבודה שהוגדרה על ידו כקשה) עוד לפני האירוע וגם בשל כך שהיא לא מצאה ביטוי במסמכים הרפואיים הסמוכים לאירוע.

ג. העדר איזכור של הויכוח/ים בין התובע ובין מר ממדוח, במסמכים הרפואיים הסמוכים למועד האירוע - כפי שפרטנו בסעיף העובדות, הרי שבמסמכים הרפואיים הסמוכים ליום האירוע לא נמצא איזכור, אף לא במילה אחת לגרסת התובע לויכוח/ים שהתרחש/ו בינו לבין מר ממדוח, כאשר בענין זה נציין כי העובדה שבמסמך הרפואי, מיום 8/1/15, שכתבה הרופאה התעסוקתית - ד"ר ינטין מרינה, מצוי תיאור מפורט של עבודת התובע, אך אין בו ולו מילה אחת על הויכוח הנטען, מטילה ספק גדול, בעניינו, על מיוחדותו, הנטענת, של אירוע זה.

בכל הקשור לתשובת שמסר התובע, במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 2 שורות 22-27 לפרוטוקול וכן עמ' 3 שם)., עת נדרש להסביר מדוע לא נמצא ביטוי, במסמכיו הרפואיים, לויכוח החריף לו הוא טען, נציין כי מדובר בתשובות שלא הרשימו אותנו במהימנותן ואשר לא היו סבירות בעינינו, כאשר בהקשר של חשיבות האנמנזה הרפואית ומשקלם של המסמכים הרפואיים, חזר בית הדין הארצי עת ציין כי קיימת חזקה לפיה המבוטח מוסר לרופא המטפל את הדברים הנכונים על מנת שיזכה לטיפול הטוב ביותר (דב"ע מת/0-160 עלי-המוסד לביטוח לאומי,פד"ע כ"ט 281), העובדה שהתובע לא סיפר לאף אחד מרופאיו את הויכוח שהיה, לטענתו, בינו לבין מר ממדוח, מעלה ספק באשר לשאלה האם ויכוח שכזה אכן התרחש ובוודאי שיש בה כדי להטיל ספק בחריגותו של הויכוח, גם אם נצא מנקודת הנחה שהיה ויכוח כלשהו.

ד. הגרסה שנתן התובע בתצהירו, ביחס לחריגות עבודתו ביום האירוע (סעיף 6 לתצהיר) והעובדה שמדובר בגרסה שאינה עולה בקנה אחד עם הגרסה שמסר התובע לחוקר, (כפי שצוטטה בסעיף ב' דלעיל) עת, כנראה, עדיין לא ידע שיש צורך להוכיח קיומו של אירוע חריג, כדי שתביעה בקשר לאוטם שריר הלב תתקבל.

בנקודה זו ראוי להדגיש כי בניגוד לגרסה שמסר התובע לחוקר ולפיה:"... אנחנו כל הזמן מרימים משקלים כאלה. זה עבודה פיזית קשה. אנחנו חופרים במעדר, מרימים קשתות במשקל כמו המגופים 10 עד 50 ק"ג. אני מרתך 8 שעות רצופות בד"כ. העבודה שלנו היא פיזית וקשה וכל הזמן מרימים משקלים כבדים ועובדים בשמש" (עמ' 3 שורות 70-75 לנ/6), הוא הצהיר, במסגרת סעיף 6 לתצהירו כי:"..הן רכז המים והן המנהל הישיר שלי בעבודה צעקו עלי והכניסו אותי ללחץ פיזי ונפשי וכתוצאה מכך הפעלתי מאמץ בלתי רגיל בעבודתי, במטרה לרצות את הממונים עליי...הרמתי משקלים כבדים שבד"כ אני לא רגיל להרים אותם לבד, כדוגמת מגופים וקשתות..בד"כ הייתי מרים את המגופים ואת הקשתות בעזרת כף של מחפרון, אולם באותו יום..ונאלצתי להרים אותם לבד" - מדובר, כפי שניתן לראות בנקל, בגרסה שסותרת את גרסתו הראשונה של התובע וגם בכך היה כדי לפגוע, עד מאוד, במהימנותו ובמהימנות גרסתו ה"מחודשת", בעניינו.

בנקודה זו נציין כי גם התשובות שנתן התובע, בהקשר זה, במסגרת חקירתו הנגדית, לא סיפקו טעם סביר ומשכנע, בעניינו, לשינוי המהותי בגרסתו (עמ' 4 שורות 16-27 לפרוטוקול וכן עמ' 5 שורות 1-17 שם), כאשר בהקשר זה ראוי לשים לב להבדל מהותי נוסף בין גרסאותיו השונות של התובע, שהרי לחוקר סיפר כי באותו יום עבד במחסן בעוד שבמסגרת תצהירו ועדותו לפנינו, הצהיר כי עבד בשטח - הצהרה אשר לא תאמה, כאמור לעיל, את גרסתו הראשונה וגם לא את עדותו של מר ממדוח.

ה. עדותו של מר ממדוח

מר ממדוח העיד, כי למיטב זכרונו נתן לתובע, ביום האירוע, עבודה של הכנת מפרט של 4 צול (עמ' 8 שורה 1 לפרוטוקול) וכן העיד כי מדובר בעבודה שהיא הרבה יותר קלה מהעבודה הרגילה של התובע - העבודה בשטח (עמ' 8 שורות 8-10 לפרוטוקול).

גרסת מר ממדוח, בנוגע לכך שביום האירוע עבד התובע במחסן, בעבודה, שבוודאי אינה יכולה להיות מוגדרת כמחייבת מאמץ רב יותר מעבודתו השגרתית, תואמת, למעשה, גם את גרסת התובע וגם את הגרסה שמסר עד הנתבע הנוסף - מר בשאר דראושה (עמ' 13 שורות 15-18 לפרוטוקול) ולכן העדפנו אותה על גרסתו, המאוחרת, של התובע.

8. לסיכום

לנוכח כל האמור לעיל ובשים לב לטעם הרב שמצאנו בסיכומי הנתבע וחרף האמור בסיכומי התובע, הרינו קובעים כי הוא לא הוכיח כי בסמוך לאירוע הלבבי שארע לו ביום 2/11/14, ארע לו אירוע חריג בעבודתו ולכן הרינו קובעים כי בדין החליט הנתבע, לדחות את התביעה שהוגשה לו ובהתאם לכך מורים גם על דחיית התביעה שהוגשה לפנינו.

9. הואיל ומדובר בתביעה מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.

10. כל אחד מהצדדים רשאי לערער על פסק דין זה, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לו.

ניתן היום, כ' בחשוון תשע"ז, (21 בנובמבר 2016), בהעדר הצדדים.