1. תביעה כספית על סך 19,500 ₪ בגין יתרת תמורה לא משולמת. את התביעה הגישה חברה בעלת אולם אירועים (להלן: "נוביה") כנגד מזמיני האולם שקיימו בו חתונתם – הזוג פאולה ודוד לוי. התביעה נפתחה כתביעה בסכום קצוב בהוצל"פ, לשם הוגשה ביום 05/11/15. מן העבר שכנגד, הוגשה ביום 17/01/16 תביעה כספית על סך 50,000 ₪ ע"י החתן והכלה בטענות לעוגמת נפש ביום שמחתם, בשל הפרת התחייבויותיה של נוביה. התביעות המאוחדות הועברו לסדר דין רגיל בהסכמת הצדדים, בישיבת 20/06/16.

2. אין חולק כי ב- 18/02/15 חתמו בני הזוג פאולה ודוד לוי (התובעים בת"א 16930-01-16) על הסכם להשכרת אולם האירועים של נוביה (התובעת בת"ת 35913-02-16), כדי לקיים בו חתונתם ביום 02/07/15.ההסכם נחתם מול רוברט בן דוד, אחד מבעלי נוביה, ומנהל המכירות שלה.

גרסת הזוג לוי (היות ומדובר בתביעות הדדיות יכונו למען הנוחיות "התובעים")

3. התובעים מפנים לכך כי הנתבעת התחייבה בהסכם לספק 300 מנות, בתוספת 60 מנות רזרבה; וכן להעמיד צוות מלא, שני אנשים מטעמה אשר ינתבו את האורחים לשולחנות, להעמיד הגברה ותאורה ולערוך את החתונה על הצד הטוב ביותר.

4. לטענת התובעים, לא עמדה הנתבעת בהתחייבויותיה, אלא "הריצה" את האירוע כדי לסיימו בשעה 23:00, ולא כפי שהובטח, עד השעות הקטנות של הלילה: המלצרים הוציאו את המנות שלא על פי המוסכם, רב המלצרים הדליק את האור באולם, למרות שלא קיבל את אישור הדיג'יי לכך; לאחר הריקודים, קיצר רב המלצרים את זמן השהיה של הזוג וקבלת האורחים, כדי להוציא את הזוג לריקוד אישי מהר.

5. התובעים מציינים כי במהלך האירוע, לאור מחדלי הנתבעת, פרצה הכלה בבכי ונטשה את האולם לחדרה. הסיבה לבכי היה ויכוח בינה לבין המלצר הראשי, שהחליט לפעול כרצונו במקום לכבד את רצונה בעניין אופן ניהול האירוע.

6. לטענת התובעים, פנה אבי החתן בסיום הערב יחד עם המלצר הראשי, לאסוף את השתייה החריפה שנותרה והבחין ביחד עם חברי החתן, כדי עובדי האולם ניסו להסתיר את בקבוקי וארגזי השתייה החריפה מתחת לשולחן המכוסה במפה כדי שלא יצטרכו להשיבם לתובעים. המלצר הראשי העביר לאבי התובע שתי שקיות המכילות כ- 5 מנות. לאירוע הגיעו 228 איש. לאור העובדה שהצדדים שילמו בגין 300 מנות, נותרו בידיו של מנהל הנתבעת כ- 70 מנות, המגיעות לתובעים, ששלמו עליהן.

7. ניסיון ליישב את ההדורים בין הצדדים, בפגישה שקוימה בין התובעים ואבי התובע, ובין מנהל הנתבעת – לא עלה יפה. התובעים טוענים כי באותה פגישה אכן הודה רב המלצרים כי פרץ ויכוח שגרם לכלה לעזוב את האולם בבכי, וכי מנהל הנתבעת הודה כי הארוחה האחרונה אצלו חייבת להסתיים עד לשעה 23:00. זאת בניגוד להבטחתו שהאירוע יכול להימשך עד לשעות הקטנות של הלילה.

8. לשיטת התובעים, היו זכאים לקזז מן התמורה שלא שולמה, את שווי יתרת המנות שלא הושבו לידי התובעים בסוף האירוע. עוד לטעמם, היו זכאים לקזז 2,000 ₪ בתורת עוגמת נפש בגין אופן ההתנהלות של הנתבעת.

9. גרסת התובעים נתמכה בתצהיריהם, תצהיר אבי התובע ותצהיר העד יקיר ארזי. שני עדים נוספים שנתנו תצהירים לא התייצבו ותצהיריהם נמשכו.

א. מר יקיר ארזי הנו חבר של החתן מר לוי. הוא ציין בתצהירו כי בערב החתונה עזר בהושבת האורחים בשולחנות (יחד עם חבר נוסף – דניאל).לדבריו זירז רב המלצרים את סיום האירוע כאשר סיים לדי ג'יי לסגור את המוסיקה.

בסוף החתונה עזר הוא לתובעים לאסוף את דבריהם וכן לאסוף את השתייה החריפה. בעת איסוף השתייה מצא כי עובדי האולם או רב מלצרים הסתירו שתייה חריפה (2 ארגזים) שהביאו התובעים, מתחת לשולחן פינתי שלא שימש להושבת אורחים.

הוא ציין בנוסף, כי בעת איסוף השתייה החריפה, נכנס גם לבר לבדוק אם נותרו בקבוקים ומצא בקבוק אחד של ויסקי יקר. הברמן טען שהבקבוק הזה שלהם, והעד התווכח אתו וציין בפניו שאין באולם שתייה חריפה אלא החתן והכלה הם אלו שהביאו את השתייה. גם הוא מציין כי בעת המנה העיקרית לא נשאל לגבי המנה שהוא רוצתה לאכול, וכאשר הגיע לשולחן לאחר הריקודים, מצא מנת אוכל קרה שלא הזמין. הכל כדי לאפשר לנתבעת לסיים את האירוע מהר יותר.

ב. אבי החתן, מר דב לוי (שהתרשמתי בדיון שהוא שהיה "הרוח החיה" בתביעת התובעים), ציין כי היה אי סדר בהושבת האורחים, וחבריו של בנו הם אלו שהובילו והושיבו את האורחים. זאת בניגוד לדברי רב המלצרים, שמסר לו בטרם האירוע שהציב אנשים מטעמו בהושבת האורחים. במהלך האירוע הבחין בכלתו שעזבה האולם בבכי, עלה לחדר החתן והכלה יחד עם חברו הראל הכהן. היא מסרה לו שהיה ויכוח עם רב המלצרים. העד שכנע אותה לחזור לאולם, שכן האורחים חיכו. בסוף האירוע, ניגש עם רב המלצרים שהכין לו שני שקים עם מנות לשישי-שבת, וחבריו של בנו הפנו שימת לבו להחבאת משקאות חריפים מתחת לאחד השולחנות. העד היה עם רב המלצרים, שאף הוא ראה שאכן כך הם פני הדברים.

העד מציין כי אכן בפגישה שהתקיימה עם מנהל האולם, הפנה את שימת הלב כי הגיעו רק 228 איש ועליו לקחת זאת בחשבון. בפגישה נוספת הבהיר למנהל האולם רוברט, כי נותרו 70 מנות שלא נמסרו לתובעים והוא התבקש לקזז שוויין מיתרת התמורה, כאשר אותה עת שולמו כבר 50,000 ₪ . הפגישה לא עלתה יפה.

ג. התובעת גב' לוי מציינת בתצהירה כי ביום חתונתה לא הפסיק רב המלצרים ללחוץ עליה החל משעה 21:00, כל 5 דקות שנצא לחופה, למרות שהוסבר לו שהאוטובוס עם האורחים מהדרום לא הגיע. לאחר החופה, התקיימו ריקודים שנגמרו אחרי רבע שעה בלבד. היא ביקשה מן הצלם לבוא אתה לצלם מס' תמונות משפחתיות, ולאחר שצולמו רק שתי תמונות, הזיז רב המלצרים את הצלם כשלידו עמדה אחת מצוות האולם וקבע לתובעת עובדה, שבזה הרגע עליה לצאת לריקוד סלואו ופשוט סימן להורים שבאו להצטלם לזוז הצדה, וביקש מן העובדת להכין את הזוג ליציאה לריקוד. התובעת לא הבינה מה קורה, שכן נתנו לדיג'יי תכנית מסודרת וריקוד הסלואו היה אמור להתקיים לאחר המנה העיקרית. התובעת הסבירה את הדברים לעובדת שבאה להכין אותם לריקוד הסלואו, בלא הועיל.

בשלב זה, החלה התובעת לבכות והסבירה לרב המלצרים ולעובדת שעדיין לא הספיקה להצטלם, שכן בכל רגע נתון קובעים להם עובדה ומזרזים אותם, ויצאה החוצה בריצה מן האולם כשהיא בוכה. העובדת הלכה אחריה לחדר ולא היה לה מה לומר. עובדת נוספת ניגשה ושאלה למה היא בוכה, וניסתה להרגיעה. כמו כן, הגיעו לחדרה של העדה החתן עם מס' חברים ביחד עם אביו. היא ביקשה שיקראו לרב המלצרים, אך הוא לא הגיע. אותה עובדת ששלחה לקרוא לו, הגיעה ומסרה שהוא לא יכול כרגע להגיע, שכן הוא עסוק עם דברים אחרים.

לאחר ששבה העדה לאולם, במהלך הריקודים והמנות בכל רגע נתון היה האולם חשוך, ולא הייתה תאורה צבעונית כמו שסוכם עם רוברט בן דוד . בזמן הריקודים נדלקה תאורה לבנה של האולם, והעדה שאלה את החתן מדוע דולקת התאורה כשעדיין יש ריקודים, הוא הסביר לה שביקשו מהדיג'יי להפסיק את המוזיקה מוקדם מהרגיל אך החתן מסר לדיג'יי שלא יפסיק וימשיך לנגן עד שהוא ייתן לו הוראה להפסיק. הדבר לא קרה והאולם פשוט הדליק את התאורה. במהלך הריקודים פנו אורחים אל העדה ושאלו אותה למה היא בוכה.

כאשר רוברט, מנהל האולם, הגיע, סיפרה לו העדה את כל מה שקרה. לדבריו, בירר את הסיפור וטען שזה מה שהדיג'יי אמר להם לעשות. העדה הפנתה שימת לבו שהאולם חשוך ואין תאורה צבעונית. הוא אמר שכאשר יש ריקודים בתאורה, הוא לא יכול להפעיל תאורה צבעונית על השולחנות. הדבר היה בניגוד לסיכום.

בהמשך תצהירה של העדה, מתייחסת היא לשתי הפגישות בתחילה עם שותפו של רוברט ולאחר מכן עם רוברט, אך לדברים אלה חשיבות פחותה שהרי אין חולק שהפגישות לא הביאו הצדדים לעמק השווה.

ד. התובע מר דוד לוי מבאר בתצהירו כי דגשים עיקריים שהוא ורעייתו עמדו עליהם עת סגרו את החוזה עם רוברט, היו תאורה צבעונית על השולחנות לעת הגשת המנות, לא לקפל שולחנות בטרם עת, ו"אפטר-פארטי" עד השעות הקטנות של הלילה. בפועל, לא הייתה תאורה צבעונית על השולחנות, ואנשים ישבו לאכול בחשיכה. ההתנהלות הייתה שונה בחתונה אחרת בה נכחו התובעים באותו אולם, רק שבוע לפני חתונתם ושם הוגשה המנה הראשונה רק לקראת השעה 00:00. התובע מציין כי יום לפני החתונה נפגשו הוא, אביו ואחותו עם רב המלצרים והאחרון שאל אותו לגבי השעה שבה תתקיים החופה. התובע התעקש על 21:30, לאור העובדה שידועה שיגיעו אורחים באוטובוס מדרום הארץ. עוד באותו מעמד, ניסה רב המלצרים לשדלו להקדים את השעה. ביום החתונה לחצה האחראית עליו ועל כלתו לצאת לחופה החל מהשעה 21:00. בסופו של יום, יצאו לחופה בשעה 21:20, 10 דקות לפני השעה עליה סוכם.

לאחר החופה, נהוג לצאת לריקודים של חצי שעה, אך כאן נמשכו הריקודים רק רבע שעה, שאז הורה רב המלצרים לדיג'יי להפסיק את המוזיקה ולהודיע לאורחים לגשת למנה הראשונה שכבר הוגשה לשולחנות, שלא הספיקו לרקוד, ומי שכן קם נאלץ לאכול מנה קרה. התובע מציין אף הוא כי לא היה מספיק זמן לסבב צילומים של החתן והכלה ליד השולחנות, לאור הלחץ שהפעיל רב המלצרים לצאת לריקוד סלואו. אז ארעה אותה תקרית בה עזבה רעייתו את האולם כשהיא בוכה, ושבה לאחר כ- 40 דקות.

לאחר ריקוד הסלואו, התחיל החלק השני של הערב. אותו חלק של ריקודים אמור להימשך בין 45 דקות לשעה. כעבור 25 דקות, סימן רב המלצרים או האחראית, לדיג'יי שתוך 5 דקות יעצור את המוזיקה ויוריד את כולם למנה העיקרית שכבר הוגשה לשולחנות. הדיג'יי שראה את המתרחש, שלח את חברו ליאור לקרוא לו ומסר שסימנו לו להפסיק את המוזיקה תוך 5 דקות ושזה מוקדם מדי. אז פנה התובע לרב המלצרים בטרוניה ואמר לו שלא יתערב יותר בשום חלק של החתונה. לקראת סוף האירוע אכן ראה אורחים שעדיין אוכלים ושותים והמלצרים מקפלים להם את השולחן. גם הסיכום עם רוברט לאפטר-פארטי לא התקיים, שכן הצוות "סגר את החתונה" בשעה 01:00.

גרסת נוביה:

10. נוביה מפנה לכך כי התמורה המוסכמת בחוזה החתום עמדה על סך של 69,500 ₪. תמורה זו כללה את מס' המנות שהוזמנו (300 במספר) ותשלום עבור שירותי הגברה ותאורה. בחוזה הוסכם כי התובעים ישלמו את כל התמורה יום למחרת האירוע. אלא שבפועל שילמו התובעים 50,000 ₪ בלבד, וגם זאת באיחור של מס' ימים. לפיכך, הגישה כאמור נוביה תביעה על סכום קצוב בהוצל"פ בסך 19,500 ₪ (יתרת התמורה). לשיטת נוביה הוגשה תביעת הזוג לוי אך כמשקל נגד לתביעה שהגישה. האירוע התנהל על הצד הטוב ביותר בלא תקלות.

נוביה מציינת כי לא התקבלה כל בקשה מיוחדת מצד התובעים בדבר מועדי הוצאת המנות, ולו הייתה מתקבלת – היה האולם דואג למלאה. ברירת המחדל באולם הנה שאם אין בקשה מיוחדת בעניין זה, מוציא האולם את המנה האחרונה בשעה 23:00, בטרם יעזבו האורחים את האולם ויחזרו לבתיהם. ברירת המחדל נקבעה כך אפוא, על מנת להבטיח את הצלחת האירוע. אין קשר בין מועד הוצאת המנה האחרונה לבין מועד סיום האירוע. אין שעת יעד לסיום, וודאי לא 23:00 כפי שטוענים התובעים, אלא אורך החתונה תלוי רק באורחים. חתונתם של התובעים ארכה עד 02:00 לפנות בוקר.

עוד בטרם החלה החתונה ניכר היה שהכלה עצבנית, כי חבריה הודיעו לה שעליהם לצאת מוקדם בשל אירוע אחר. בין הכלה לרב המלצרים לא התנהל כל ויכוח אשר בגינו פרצה הכלה בבכי. לאחר החופה, עלתה היא לחדר ההתארגנות כדי להחליף שמלה. משחלף זמן רב והכלה מאנה לרדת (באותו שלב אכלו האורחים את המנה הראשונה, בהמתנה לבואם של החתן והכלה לרחבת הריקודים) ביקש רב המלצרים מחברתה של הכלה לעלות אליה לראות למה היא מתעכבת. הכלה צעקה וגידפה את חברתה ונראה היה כי היא מצויה בגילופין. רב המלצרים ביקש מאחת העובדות ללכת לחדר ההתארגנות כדי להסביר לכלה שאורחיה מחכים. הכלה הייתה נסערת מאוד, והמשיכה בצעקות וגידופים כלפי עובדי האולם.

ביחס לסוגיית הבקבוקים: הזוג המתחתן הוא שמביא את השתייה החריפה לאולם. האולם מעניק שירותי מזיגה לאורחים, אולם אינו אחראי לאיסוף השתייה החריפה בסוף הערב. במקרה זה, אכן הפנה רב המלצרים את אבי החתן לאסוף את הבקבוקים. הוא לא הבחין בכך שעובדי האולם ניסו לכאורה להסתיר בקבוקי שתייה חריפה, שכן הפנה את האב לאזור הבר ופנה להמשך עיסוקיו. לו היה מבחין בכך, היה מטפל בדבר כנדרש.

ביחס למנות שנותרו – הועברו לאבי החתן למעלה מ- 30 מנות לאחר האירוע, וביום למחרת האירוע מסר לו מנות נוספות. אכן הגיעו פחות מ- 300 אורחים, אך לא 228 אלא כמעט 300. הנתבעת אינה נוהגת לקזז מנות, ובמידה ומס' האורחים שמגיע נמוך יותר, ברור שעל הזוג לשלם עבור כמות המנות אליהן התחייב (יוער כי טענת התובעים בכתב התביעה אינה שיש לקזז שווי המנות לאור טענה אחרונה זו, אלא משום שאת המנות שלא נוצלו היה צריך להשיב לידי התובעים – י.פ).

11. מטעם הנתבעת הגישו תצהירים מנהל המכירות של האולם, מר רוברט בן דוד; מנהל הבר, מר עוז חודדה; ורב המלצרים (מנהל האירועים), מר ריאד אגבריה.

א. מר עוז חודדה היה מנהל הבר באירוע, וציין בתצהירו כי החתונה התנהלה ללא כל בקשות או תקלות. בתחילת האירוע ספר יחד עם בעלי האירוע את בקבוקי האלכוהול שהביאו. הנציג מטעם המשפחות ידע מתחילת הערב, כי האלכוהול מצוי מתחת לאחד השולחנות, ואף הוציא משם במהלך האירוע אלכוהול לשולחנות ולבר לפי הנדרש. עם סיום האירוע, בסביבות 02:00, פנה אליו הנציג כדי לקחת את האלכוהול שנותר, שהיה בחלקו סגור ובחלקו פתוח. הוא הפנה את אותו נציג בין היתר לקחת מתחת לאחד השולחנות את אותו האלכוהול שנותר. בשום שלב של האירוע לא פנו אליו בטענה שנגנבו בקבוקים. העד לא נחקר ותצהירו לא נסתר.

ב. רב המלצרים, מר ריאד אגבריה, העיד בתצהירו כי החתונה התנהלה על הצד הטוב ביותר, ללא שום תקלה. לא התקבלה שום בקשה בדבר מועדי הוצאת המנות, ואז נהג האולם כברירת המחדל שלו והוציא את המנה האחרונה בשעה 23:00, בטרם יעזבו האורחים את האולם ויחזרו לבתיהם. לאחר הוצאת המנה האחרונה יצאה עגלת המבורגרים, במסגרת אפטר-פארטי, באזור השעה 00:00. עוד בטרם החתונה, הייתה הכלה עצבנית כי חבריה הודיעו לה שבכוונתם לצאת מוקדם מחתונתה. בין העד לבין הכלה לא היה כל ויכוח אשר בגינו פרצה בבכי.

לאחר החופה, עלתה הכלה לחדר ההתארגנות כדי להחליף שמלה, כאשר האורחים אוכלים את המנה הראשונה וממתינים לבוא החתן והכלה לרחבת הריקודים. משבוששה הכלה להגיע, ביקש מן הדיילת לעלות לראות מדוע היא מתעכבת. הכלה צעקה וגידפה את הדיילת, וניכר היה כי היא מצויה בגילופין (יוער כי אותה דיילת לא הגישה תצהיר – י.פ). לאחר מכן ביקש העד מהעובדות ללכת לחדר ההתארגנות ולהסביר כי האורחים מחכים. הכלה הייתה נסערת וגידפה בצעקות את עובדי האולם. אז פנה העד לאבי החתן כדי שיסייע להוריד את הכלה לרחבת הריקודים.

העד מודה כי אכן הפנה את אבי החתן לאיסוף הבקבוקים, אך זאת למעלה מן הצורך, כמחווה של רצון טוב. העד מאשר כאמור שלאחר שהפנה את האב לאזור הבר, פנה להמשך עיסוקיו ומשכך, לא יכול היה להבחין שעובדי האולם ניסו להסתיר בקבוקי שתייה חריפה (ככל שכך ארע). העד מציין כי לו היה מבחין במחדל כזה, היה דואג לטפל בו כנדרש. על אף טענות התובעים, איש לא פנה אליו במהלך או סיום האירוע וטען בפניו שניסו לגנוב שתייה חריפה.

בסיום האירוע העביר העד לאבי החתן למעלה מ- 30 מנות, ולמחרת החתונה, כאשר הגיע למשרדי האולם, הביא לו מנות נוספות. בסיום האירוע, מסר אבי החתן בידי העד כסף מזומן כתשר עבור הצוות – מה שמעיד על שביעות רצונו מהתנהלות האולם.

ג. מר רוברט בן דוד, מנהל המכירות של הנתבעת, מציין כי חתונתם של התובעים התנהלה על הצד הטוב ביותר, האורחים היו מרוצים עד מאוד ובעקבות החתונה, אף החליטו שתיים מחברותיה הקרובות של הכלה, לערוך את חתונתן באולם (הוא לא זכר שם החברות הנ"ל, ומדובר במסקנה שהסיק, שכן זיהה התובעים כאורחים בחתונתן. עם זאת הדבר אינו משנה מן התוצאה – הערה שלי י.פ) . רוברט מציין אף הוא כי לא התקבלה כל בקשה עובר לחתונה בדבר מועדי הוצאת המנות, והאולם נהג בעניין זה כברירת המחדל שתוארה. אף הוא מציין עצבנות הכלה עוד בטרם החלה החתונה.

רוברט שב אף הוא על כך שהאולם מעניק לקהל האורחים שירותי מזיגה של השתייה החריפה, אך אינו אחראי על איסופה בתום האירוע. הזוג המתחתן מביא את השתייה החריפה, ומי מטעמו אוסף אותה בסוף הערב. צוות האולם מסביר זאת ללקוחותיו בבואם לחתום על החוזה.

אף רוברט טוען כי לחתונה הגיעו קצת פחות מ- 300 אורחים, אך לא 228 (יוער כי איש ממצהירי הנתבעת לא מציין כמה אורחים הגיעו, אלא הטענה היא טענה כללית שהיו כמעט 300 אורחים. לא ברור על מה נסמכת טענה זו , ואדרש לעניין בהמשך– י.פ).

אף רוברט מתייחס לפגישות לאחר האירוע. בעוד שבתצהירו טען הוא כי לא הציעה דבר, לעת החקירה ציין כי הציע הנחה של 2000 ₪ כדי להימנע מן הטרחה ובזבוז הזמן הכרוך בהתדיינות משפטית.

הערה שלי – י.פ: למרות השוני הקל בגרסה ביחס לאמור בפסקה הקודמת, הרי מדובר בעניין טפל, והתרשמתי שרוברט אכן היה כן כאשר טען שהציע סכום שהנו סוג של ערך מטרד לחיסול הפרשה. משעה שלא התקבלה ההצעה והצדדים לא הגיעו לעמד השווה לא נתפס איש על הצעותיו שבשלב המו"מ, תהיינה אשר תהיינה.

דיון

12. ראיתי לקבל את תביעת נוביה, ולדחות תביעתם של הזוג לוי. להתרשמותי, מדובר בהפרזות, ואף בהעלאת טענות על הפרות מצד נוביה, שלא הוכחו (בין אם מדובר בטענות להפרות של סיכומים שבין הצדדים כשלא הוכחו הסיכומים, ובין אם מדובר בטענות להפרות שלא היו). אכן, ספק אם היתה תביעת הזוג לוי באה לעולם, אלמלא הוגשה תביעתה של נוביה לתשלום יתרת התמורה.

13. אין חולק כי הצדדים חתומים על חוזה הזמנה, בו צוינה מחיר המנה (215 ₪), ותנאי התשלום. החלק השני של מערך ההסכמות בין הצדדים כלל התחייבות לכמות מינימום של 300 מוזמנים, כאמור בטופס קבלת האולם שאף הוא נחתם על ידי התובע. אף אבי התובע, מר דב לוי, הודה כי התובעים מחויבים לשלם לפי 300 מנות (כאשר נוביה מצדה התחייבה גם למנות רזרביות , ולדברי רוברט בן דוד בחקירה, אכן היו 60 מנות רזרביות). ברור שעל התובעים לשלם לפי הכמות המוזמנת , גם אם בפועל הגיעו פחות אורחים מאותה כמות מינימום שהוזמנה – 300 איש. זאת מאחר והאולם נערך בהתאם, וחייב להזמין אותה כמות והרזרבה, להיערך מבחינת כמות המלצרים הנדרשת וכו'. ההוצאות בהן מתחייב האולם מוצאות כנגזרת של כמות המוזמנים, בלי קשר לשאלה (שהתשובה עליה מתקבלת רק במועד האירוע) כמה אורחים הגיעו בפועל.

בסיכומי התובעים הועלו טענות תמוהות , שלא הם ולא אבי התובע התיימרו לטעון להן בתצהירים או החקירות. כך למשל נעשה ניסיון להציף מחלוקת מלאכותית הדבר ההסכמה על הזמנת 300 מנות. הילך הטיעון הוא זה: ההסכם החתום לא מאזכר כמות מנות. על הסכם זה חתמו אכן בני הזוג לוי. טופס קבלת האולם בו נזכרו 300 מוזמנים (כלומר מנות ל 300 איש) – נחתם כביכול על ידי אבי החתן מר דב לוי. אלא שהתובע עצמו אישר כי הוא שחתם על ההסכם. בסיכומים באה סוג של עדות לא קבילה מפי ב"כ התובעים על מצבו של החתן והכיצד הוטעה, ועל מצב רפואי זה או אחר שלו. דבר מכל אלה אינו חלק מחומר הראיות. אין מקום לקבוע כי מר דב לוי הוא שחתם על טופס קבלת האולם, כאשר בנו התובע מודה בריש גלי שהוא חתם. ואפילו הייתי מקבל טענה זו – ואני דוחה אותה – אין הדבר משנה מן התוצאה. הן התובע והן התובעת הודו בפה מלא כי הזמינו 300 מנות, ועוד במינימום (כלומר, כפי שציינה נוביה – יש גם "ספירים" למקרה "חירום" בו תגיע כמות אורחים גדולה מן הצפוי). התובע אישר בחקירתו שהתחייב ל 300 מנות, בתורת כמות מינימום. גם רעייתו התובעת כשנשאלה כמה אנשים הזמינה לאירוע השיבה "300 מינימום". ואישרה שלפי ההסכם הם מחויבים לכמות מינימום לתשלום.

אם זה לא מספיק העיד גם מר דב לוי : "אין מנוס מזה שהם " (היינו נוביה) "היו צריכים לקבל עבור 300 מנות, ואין מנוס מזה שלא יכולים לקבל את זה פעמיים – הם לא יכולים לקבל עבור המנות ולא לספק את המנות שנשארו. אני אעשה עם זה מה שארצה, אקח את זה לבית תמחוי אם ארצה. "

כלומר לא היתה שום טענה כי התובעים מחויבים היו לשלם עבור 300 מנות (כל מנה כוללת כמובן מנה ראשונה, עיקרית ואחרונה, ונשמע שהוצאה גם עדלת המבורגרים ב 24:00). לא היתה גם מחלוקת על התמורה שהוסכמה, בסך 215 ₪ למנה. התובע אישר זאת בחקירה.

לא ברור אפוא מה ראה ב"כ התובעים לטעון ארוכות בסיכומיו כאילו לא היה סיכום מחייב ל 300 מנות, כאשר ברור ששולחיו לא טענו זאת, וכאשר ברור שסוכם על 300 מוזמנים ובהתאמה 300 מנות מינימום, כדי שלא יהא חסר במנות ביחס לכמות המוזמנים.

משכך, נכון גם חישוב התמורה החוזית הכוללת שהגיעה לנוביה על פי המוסכם: 69,500 ₪. החתונה התקיימה ב 2.7.15, ואין חולק כי התובעים שלמו 50,000 ₪ ב 10.7.15. ולא השלימו יתרת התמורה.

14. טענת התובעים לא היתה שאין עליהם לשלם פחות או שיש לקזז מן התמורה , בשל כך שהגיעו בפועל פחות אורחים. הרי האולם אינו בעל שליטה על כמות האורחים שמגיעה בפועל ועליו להיערך מבחינת כמות מנות מראש, לפי הסיכום על הכמות המוזמנת. טענתם של התובעים היתה שונה : שהגיעו בסופו של יום 228 אורחים ולא 30, וכי את כל המנות הלא מנוצלות – לערך 70 מנות – היה על האולם למסור בידי התובעים, שהרי שלמו עליהם. ומשעה שלא נמסרו כל המנות העודפות לידי התובעים , יש לקזז השווי של אותן מנות (לפי 215 ₪ למנה). על טענה זו חזר בא כוחם גם בסיכומיו.

15. אני דוחה טענה אחרונה זו:

א. ראשית, לא נסתרו דברי רוברט בן דוד כי בסיום האירוע ולמחרת נמסרו שלושים מנות ולמחרת מנות נוספות. אכן מן המקובלות היא שבידי משפחת החוגגים נמסרות מנות שנותרו, אולם בפירוש לא ניתן לומר כי ידיעה שיפוטית היא שכל המנות כולן שלא נוצלו, עד האחרונה , נמסרות למזמיני האולם לפי התחשבנות מדוקדקת. לא הוכח , אף לא ידוע, נוהג שכזה. ב"כ התובעים ניסה להתייחס למנות הלא מנוצלות כאל קניין של התובעים. אולם הטיעון שגוי, שכן השאלה בסה"כ מה סוכם בענין זה. במהלך הדברים הרגיל, אוכל אינו נשמר שבועות וחודשים, ולכל היותר בדרך הדברים הרגילה הגיוני שימסרו מנות שנותרו, בכמות שיכולה לשמש המשפחה או מוזמנים נוספים שלה, במהלך הימים שלאחר האירוע. לכן גם תחת ההנחה שלא נמסרו כל המנות שנותרו (רוברט העיד כי מנות עודפות שנותרו באולם מועברות כצדקה לבית תמחוי), אם חפצים מזמיני האולם שכל מנה שלא נוצלה, עד האחרונה שבהן, תמסר לידיהם, צריכים הדברים למצוא ביטוי בהסכמות מחייבות בכתב או בעל פה. אין חולק שאין זכר להסכמה כזו בהסכם הכתוב, ובעניין זה לא נטען אפילו לסיכום בעל פה מול רוברט במהלך המו"מ או מעמד החתימה על ההסכם.

טענת מר דוב לוי, אבי החתן, היתה כאמור שמאחר והתובעים שלמו על המנות כולן, זכאים הן שיושבו לידיהם כל המנות הלא מנוצלות. אלא שניתן לקבוע שזה לא היה חלק מן הסיכומים שבין הצדדים, אלא מדובר היה בדרישה מלאכותית שהועלתה בדיעבד, במסגרת המגעים שבין הצדדים על התמורה שתשולם, לאור הטענות שהעלו התובעים על טיב השירות שקבלו באירוע. אמנם התובעים , ככל מזמין, משלמים על המנות. מדובר במה שכלול בתמחור האירוע. אולם התשלום נוגע להבטחת כמות מנות מספקת כדי שלא יחסרו מנות בעת האירוע. אין להמשיל אירוע שמחות להזמנת ארוחת המבורגר ברשת, שתמורתה משולמת מראש . אם משום מה לא מסופקת הארוחה בדוגמא האחרונה, איש לא יחלוק על כך שהמזמין זכאי להשבת התמורה ששלם עבור אותה ארוחה. בשני המקרים משולמת אמנם התמורה מראש, אולם ברור שיש שוני לגופו בשים לב לתוכן ההסכמי השונה. במקרה הראשון התשלום על המנה אינו אלא אמצעי להבטיח שלא יהא אורח שלא יקבל מנה, ויצא רעב ולא מרוצה; כדי שהאירוע יוכתר כהצלחה, וייזכר ככזה, לשמחת המזמין ואורחיו. במקרה השני משלמים כדי להשביע לקוח רעב בהמבורגר זמין. במקרה הראשון יש להבטיח היערכות כך שלכל האורחים תהיינה מנות. במקרה השני מדובר על מנה פר מזמין , לפי מה שהזמין - לא יותר ולא פחות. לכאורה ובהיעדר סיכום מפורש אחר ברי שבעניין ספציפי זה, יוצא אולם ידי חובתו אם סיפק לכל האורחים מנות. אין טענה שלא כך היה.

לגוף הענין סביר שהאולם לא היה מערים קשיים לו נתקבל מראש בדרישה שכל המנות הלא מנוצלות תישמרנה ותיאספנה על ידי מי מטעם הזוג או על ידי האולם, ותימסרנה לזוג. אולם אם אין סיכום מוקדם שכזה, אין לומר שהדבר הנו מן הידועות שכך נהוג ולתלות זאת בדיני הקניין.

שנית, אפילו הייתי גורס (וכאמור איני גורס) כי אף בלא סיכום מוקדם זכאים היו התובעים לקבל לידיהם את כל המנות שנותרו, עד האחרונה שבהן (ומן הסתם לא היו נתקלים כאמור בהתנגדות בענין זה לו העלו דרישתם במועד, בתכוף לאחר סיום האירוע או מבעוד מועד): עדיין עליהם להוכיח טענת הקיזוז שלהם. המעלה טענת קיזוז חייב להוכיחה במידת הוכחה המוטלת על מי שמגיש תביעה. רוברט ורב המלצרים מר אגבריה, העידו כי מטעם האולם אין סופרים את כמות האורחים שהגיעו לאירוע, והדברים הגיוניים, שכן התמחור אינו מושפע כאמור מכמות האורחים שהגיעו בפועל, אלא מכמות האורחים המינימלית ששוריינה מראש מול המזמינים. עם זאת ידע מר אגבריה לומר כי לכל היותר בהערכה , היו חסרים אותו ערב 10 עד 20 איש לפי כמות השולחנות ומראית העין של הכסאות הריקים. נתון זה נחרת ככל הנראה בזיכרון העד , לאור הליכי המו"מ שהתקיימו בין הצדדים לאחר האירוע. מקובלת עלי טענת רוברט ומר אגבריה כי נמסרו כשלושים מנות בתום האירוע ולמחרת עוד מנות נוספות. התובעים, שבידם הנתונים, לא המחישו טענתם כמה אורחים בפועל הגיעו לאירוע וכי מספר זה עמד על 228 איש. איש לא מנע מן התובעים להציג במסגרת תצהיריהם ראיות על כמות האורחים שהגיעה. המספר 228 פשוט "נזרק באויר" כנתון שלא הוכח, והתובעים שעליהם נטל ההוכחה בעניין זה – לא המחישו אפוא כמות המנות שנותרה (כאשר קבעתי כאמור שעשרות מנות כן נמסרו בידם). ממילא לא הוכח שיש לקזז דבר וחצי דבר מן התמורה החוזית, בשל הטענה כי לא נמסרו מנות שנותרו. אפילו הייתי מקבל הטענה העקרונית שיש למסור בידי התובעים את כל המנות העודפות עד האחרונה שבהן, היו הם צריכים להמחיש בכמה מנות מדובר בדיוק, ולהחסיר מהן את הכמות שנמסרה לידיהם (שאף אותה לא פירטו).

16. יתר טענות התובעים נוגעים לניהול האירוע בצורה לא מקצועית ותוך הפרת סיכומים מחייבים, באופן שגרם עוגמת נפש – בגינה נתבע הפיצוי בתביעתם. כך למשל, הטענה כי הוסכם בעל פה ומראש על תאורה צבעונית על השולחנות. אין חולק שלא הוצבה תאורה כזו. אלא שלא הוכחה הטענה שהיה בכלל סיכום שכזה . רוברט התכחש לדבר וטען כי כל מה שמסוכם עליו – מוצא ביטויו בהסכם ההזמנה החתום. אין חולק שאין שם זכר לסיכום שכזה. אמנם אין מדובר בחוזה שחלה לגביו דרישת כתב מהותית, ויכולים להיות גם סיכומים מחייבים שבעל פה. אולם בפן הראייתי לא אוכל לומר כי עדות מי מן הצדדים בדבר סיכום בעל פה על תאורה צבעונית – כן או לא – הותירו רושם מהימן או לא מהימן.

מדובר על אירוע חתונה, שפרטיו (היינו מה כוללת התמורה ומה אמור האולם לספק) יכולים להשתנות מאירוע לאירוע, לפי מה שסוכם מול המזמין. השכל הישר קובע, כי דווקא לאור ריבוי האירועים מצד האולם (רוברט העיד כי יכולים להיות גם שלושה אירועים ביום), ומאידך לאור היותו של כל אירוע ייחודי מבחינת המזמין – הרי שהסיכומים מול מזמיני האירועים השונים יועלו על הכתב; שכן הפרטים – קטנים יותר ופחות – יכולים בהחלט להשתנות מאירוע לאירוע. הדעת נותנת כי המזמינים הם דווקא שיעמדו על העלאת הסיכומים השונים על הכתב, בפרט במה שחשוב להם לאירוע הנחגג. וגם מבחינת האולם יש חשיבות לפרטים הקטנים ומה בדיוק סוכם, אם סוכם מול המזמין. ושוב – לא מדובר על דרישת כתב מהותית , אלא על ענין ראייתי . טענת התובעים היתה שהגב' לוי התעקשה על תאורה צבעונית על השולחנות במהלך המגעים עם רוברט עובר לחתימה. אין לכך זכר בהסכם, ומדובר הגיונית במה שהיה אמור למצוא ביטויו בהסכם הכתוב – אם אכן היה סיכום כזה.

בנידון אזכיר טענת התובעים כי חתמו על החוזה על החלק, בלי לקרוא אותו. רוברט העיד כי בטרם חתימה הוא מוסר את החוזה למזמינים, ויוצא לעשר דקות מן המשרד, כדי לאפשר להם לעיין בו. טענה אחרונה זו לא נסתרה. אין בידי לדעת אם אכן טרחו התובעים ועיינו בפועל בהסכם שנמסר בידם בטרם חתמו, אם לאו. אם כי כזוג המזמין אולם חתונות ליום שמחתו, הדעת נותנת שדווקא עיינו בחוזה הלא ארוך. אולם גם אם לא עיינו – אין להם אלא על עצמם להלין, ומי שחותם על הסכם מוחזק כמי שנתן הסכמתו לתוכן, בין אם טרח לעיין ובין אם לאו. החריגים לכך נדירים ומטעם טוב (דוגמא ידועה הנה הדרישה ההלכתית להעמדת נוטל הלוואה מובטחת במשכנתא הן על קיום הגנת דיור חלוף, והן על ויתור עליה באופן נהיר וברור). חריגים נדירים אלה אין להם תחולה בענייננו, ואיש לא מנע מן התובעים לעיין בחוזה, בטרם יחתמו. לא מדובר בפסולי דין, והם מחויבים בתוכן המסמך עליו חתמו.

אני קובע שלא הוכח סיכום בדבר העמדת תאורה צבעונית על השולחנות. מעבר לצורך - הטענה כי נגרמה עוגמת נפש כי אורחים אכלו בחשיכה – היתה יכולה להיות מוכחת בנקל על ידי הגשת סרט הוידאו של האירוע. התובעים מודים כי יש סרט כזה אולם לא טרחו להציגו. בענין זה יש להפעיל לחובתם החזקה הראייתית ביחס למי שנמנע מהצגת ראיה הרלבנטית להמחשת טענותיו. גם לגופו של ענין קשה להלום הטיעון שהיה חושך מוחלט, ולא אחת יש תאורה עמומה או "סביבתית" באירועים, לעת הארוחה, ולא בוהקת. זה אינו מושא להפרה חוזית בהיעדר סיכום אחר.

17. בניסיונם של התובעים להמחיש חוסר המקצועיות בניהול האירוע, טען מר דב לוי טענת סרק נוספת: כי היה חוסר מקצועיות בהובלת האורחים לשולחנות, וחבריו של בנו הם שהובילו את האורחים. מטענה זו משתמע כי על האולם לדאוג להובלת האורחים.

שוב – אין שום מניעה שיסוכם באירוע ספציפי שהאולם ידאג להולכת כל אורח אחר כבוד לשולחנו. אלא שלא זו בלבד שאין על כך כל אזכור בחוזה, התובע מר דוד לוי, אישר כי המזמינים, היינו הוא ורעייתו, הם שהיו אמורים לנתב אורחיהם לשולחנות, והאולם לא התחייב לכך. בהתאמה, שניים מחבריו הם שדאגו להפנות האורחים לשולחנותיהם (עמ' 8 חמטה, 9 למעלה). גם יקיר ארזי העיד על כך שהוא ודניאל (החבר הנוסף) הושיבו את האנשים וכי לא מדובר היה בשולחן ממוספר אליו הופנו (עמ' 18 שו' 21, ושו' 32). מדוע אם כן להציג הדברים כך שיובן כאילו היתה חוסר מקצועיות מצד האולם במה שקשור להולכת האורחים, כאשר אם לא סוכם על כך – לא היה האולם מחויב בכך?

18. ביחס לפרשת ניסיון העובדים לגנוב משקאות: אכן ובשונה מאוכל, כאשר המזמינים דואגים להביא שתיה חריפה, מן המקובלות היא שבקבוקים של משקאות אלכוהוליים שנותרו, בודאי יקרים, יושבו למזמיני האירוע שהביאו אותם. כאן כבר מדובר בשורת ההגיון, ואף בידיעה שיפוטית. אולם הטענה בדבר ניסיון גניבה של בקבוקים בידי עובדי האולם לא הוכחה. טענה זו נסמכה בעיקרה על עדות מר יקיר ארזי. שכן עד זה, חברו של התובע, הוא שהיה אחראי על חלוקת בקבוקי השתיה באולם, ובסוף האירוע – איסופם (ראה חקירתו בעמ' 17 לפר'). לדבריו חלק יחד עם חבר נוסף את השתיה , שכללה ויסקי וודקה למיטב זכרונו, על דרך הצבת הבקבוקים על השולחנות. הוא נשאל אם הביא לבר משהו והשיב שלא (ביחס לפרטים שונים נראה מהוסס ולא זכר, בשים לב לכך שחלפו שנתיים. דווקא בתשובה זו התיימר להציג בטחון). אלא שתשובה זו מעמידה בסימן שאלה את הגרסה בתצהירו על כך שהגיע לבר בתום האירוע כדי לראות אם נותרו שם בקבוקי שתיה חריפה ומצא שם בקבוק אחד של ויסקי יקר. כמובן הכל יתכן, ותיאורטית יכול שעובד פלוני הגניב לבר את הבקבוק. אולם העד אישר שלא היה צורך בבר, כי בקבוקי השתיה החריפה חולקו ישירות לשולחנות (עמ' 17, שו' 25). אם תפס את העובדים בקלקלתם בניסיון להסתיר שני ארגזים מלאי בקבוקים, כטענתו, מתחת לשולחן עם מפה, מדוע חשד שיש צורך לבדוק גם בבר? הרי העובדים לשיטתו ניסו להסתיר השתייה במקום אחר ועוד שני ארגזים מלאים, ומדוע "שיוברח" בקבוק ויסקי בודד לבר?

19. לא נעלם ממני כי מר עוז פדידה אישר בתצהירו כי במהלך הערב היו מוצאים בקבוקים ממקום ריכוזם, לפי הצורך, ומפוזרים הן לשולחנות והן לבר במידת הצורך. כלומר היו בקבוקים שהובאו לבר.

אלא שהתובעים אינם יכולים להיוושע מתצהירו של מר פדידה בשל צירוף הנתונים הבא: מר פדידה לא נחקר על תצהירו, ובא ויתור על כך, כך שאותו תצהיר לא נסתר : באותו תצהיר ציין מר פדידה כזכור כי ספר בתחילת הערב את הבקבוקים יחד עם נציג המשפחה (כנראה יקיר – י.פ), וכי אותו נציג היה מודע לכך כי האלכוהול היה מתחת לאחד השולחנות, והוא זה שהוציא משם במהלך האירוע אלכוהול לשולחנות ולבר במידת הצורך. אותו נציג פנה אליו בסוף האירוע על מנת לאסוף האלכוהול שנותר – בקבוקים שחלקם היו פתוחים וחלקם סגור. בין היתר הפנה אותו מר פדידה ליטול האלכוהול שנותר מתחת לאותו שולחן. בשום שלב לא פנו אליו בטענה שנגנבו בקבוקים.

זו טענה שבשים לב לחומרתה הדעת נותנת שהיו מטיחים כבר בזמן אמת . היות והתצהיר לא נסתר – אני קובע שלא הוכחה אף טענה זו של ניסיון העובדים לגנוב בקבוקי שתיה. ואם נבקש להתעלם משום מה מתצהירו של מר פדידה (שכן משעה שלא נחקר , אין להתייחס רק לחלק שבו – בו מודה העד כי הועברו בקבוקים גם לבר) – הרי שלא הוכחה טענת הניסיון שעובדים ניסו לגנוב שתיה מן הנימוקים המפורטים בפס' 18. מן הגורן ומן היקב אפוא, לא הוכחה הטענה.

20. נותרו אפוא הטענות בדבר זירוז האירוע כביכול: אין בידי לדעת על שום מה בכתה הגב' לוי בחתונתה. יכול אכן שהעניינים לא התנהלו לשביעות רצונה. אולם לא תחושה סובייקטיבית זו או אחרת היא שמקימה העילה לתביעה בגין עוגמת נפש, אלא השאלה כלום התנהל האולם בניגוד לסיכומים. יכול שציפיותיה של הגב' לוי היו זוכות למענה לו טרח מישהו לתאם מראש מול האולם את הלו"ז לו ציפו התובעים. שוכנעתי כי אכן אין ולא היתה מניעה מבחינת האולם להיערך ללו"ז כזה או אחר, ובלבד שהדברים יתואמו מראש על מנת שיוכל להיערך, לדעת מתי להוציא מנות, בלו"ז שונה מברירת המחדל הרגילה , להתאים את משך הריקודים וכיוצ"ב. נראה כי הגב' לוי ציפתה לעניינים שבפועל , לא טרח איש לסכם מול האולם מבעוד מועד ומראש. די להפנות בענין זה לעדות התובע עצמו בתצהירו כי בחתונה אחרת באולם בה נכחו התובעים שבוע קודם לחתונתם , הוצאה מנה ראשונה רק בחצות. כלומר שאין ממש בטענה כי יש מניעה עקרונית באולם עצמו , לסיים הוצאת המנות עד 23:00, כפי שהתיימרו התובעים לטעון שהוצג להם כביכול לאחר מעשה. מה שיש הנו לו"ז של ברירת מחדל על פיה ינהג האולם באין סיכום מוקדם אחר, ועל פיה ייערך הוא.

ואכן – מר אגבריה העיד על הלו"ז המשמש האולם כברירת מחדל, מקום שלא מתבקש לו"ז אחר על ידי מזמיני האירוע. הזכרתי הדברים ואשוב עליהם בתמצית: מקום בו לא מבקשים המזמינים לו"ז ספציפי, פועל האולם כברירת מחדל, להוציא את המנות האחרונות ב 23:00, בטרם יחלו האורחים או חלקם לעזוב לבתיהם. סדר הדברים הוא תחילת אירוע לרוב ב 19: עד 19:30; חופה מ 21:00 עד 91:20 או 9:30; אז ריקודים עשרים דקות; אח"כ מודיעים לדי ג'יי שיפסיק מוסיקה ומוציאים מנה ראשונה בהגשה בסוף הריקודים ב 21:45 או 21:20; אח"כ ריקוד סלואו, מנה עיקרית, שוב ריקודים ומנות אחרונות. הלו"ז כמובן אינו מדויק מתמטית ותיתכנה סטיות של רבע שעה, אולם זה הלו"ז המקורב.

21. מערכת יחסים חוזית מעין זו שנכרתה בין הצדדים היא מערכת יחסים של חיובי תוצאה מצד המזמינים (המזמינים מתחייבים לשלם את שסוכם, ולא כמובן להשתדל לשלם); ושל חיובי תוצאה והשתדלות במשולב - מצד בעלי האולם. אכן , לא כל חיוביו של בעל אולם הנם חיובי תוצאה ולא כל פרט ניתן לרשום בחוזה. יש פרטים שהנם ממן חיובי ההשתדלות הכלולים מכללא בחוזה מעין זה.

ברור שלא צריך לכתוב שעל המלצרים להתייחס בכבוד ובנימוס לאורחים; הדבר ברור גם אם לא נכתב בחוזה; ברור שעל עובדי האולם להימנע מלגנוב משקאות אלכוהוליים – גם אם הדבר לא נרשם בחוזה ; וכיוצ"ב פרטים קטנים שעניינים חיובי השתדלות לדאוג בסבירות שהאירוע יהא מוצלח לשביעות רצונו של הלקוח. אולם עדיין החיובים האבסולוטיים הנם העיקר, אף מצדו של האולם.

ובפועל לא שוכנעתי שהפר לא חיובי תוצאה ולא חיובו הכללי להשתדל בסבירות שהאירוע יעלה יפה. משעה שדחיתי הטענות בדבר ניסיון העובדים לגנוב משקאות, או הטענות התמוהות על קיזוז בשל שווי מנות לא מנוצלות, או בשל אי הצבת תאורה צבעונית על השולחנות, מותר להתייחס בקב של חומטין גם לטענות בדבר זירוז לא נאות של האירוע או הוצאת מנות קרות וכיוצ"ב – כאשר התובעים לא סיכמו עם האולם מראש מהו הלו"ז שברצונם לקיים.

לא אחת מוגשות תביעות שיסודן בחוסר רצון סובייקטיבי של מזמין אירוע (ראה למשל ת"ק (נתניה) 2212/00 ציפורני עומר נ' מנגינות עירית אירועים; ת"ק ב"ש 1775/07 פרסקי יעקב נ' ביטון אניטה וכמובן שלא התיימרתי למצות) . אמנם גם חוזה שיסודו בחיובי השתדלות ניתן להפר, אם ההשתדלות לא היתה סבירה באופן שגרם עוגמת נפש למזמין האירוע; אולם על המגיש תביעה כזו, לבדוק היטב האם אכן בעוגמת הנפש שנגרמה יש יותר מאשר חוסר שביעות רצון סובייקטיבי גרידא ומה שכבר עולה כדי הפרה של חיובים חוזיים מפורשים או מכללא – המזכים בפיצוי. לא שוכנעתי שכאן הייתה הפרה כזו ואין להסתפק בעוגמת נפש סובייקטיבית, בלא הפרה של חיובי השתדלות או תוצאה. מקום בו היתה הפרה, והיא זו שגרמה לעוגמת נפש- יש סבירות שתקום זכאות לפיצוי בשל אותה עוגמת נפש, בשים לב לכך שמדובר באירוע שידוע מראש שיש לו חשיבות סובייקטיבית ניכרת מבחינת החתן והכלה החפצים לשמוח ולשמח. כלומר החשיבות הסובייקטיבית למזמין – ידועה אובייקטיבית; אולם לא מעוגמת נפש סובייקטיבית לבדה ניתן ללמוד כי הייתה הפרה מצד האולם.

וגם מקום בו קמה זכאות לפיצוי בגין עוגמת הנפש – ולא שוכנעתי כאמור שכך פני הדברים בענייננו – אין להפריז בשיעורו. כאן נתבעו לא פחות מ 50,000 ₪, כאשר התובעים שלמו לאולם 50,000 ₪ מתוך 69,500 ₪. אמנם אין בכך משום מניעה פורמלית לתבוע כל סכום בגין עוגמת נפש והנייר סובל הכל, אולם סביר שלו סברו אכן התובעים בזמן אמת כי יש לקזז 50,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה להם, לא היו משלמים חלקה הארי של התמורה החוזית המוסכמת. לעתים הפרזה ניכרת בשיעור הנזק מקרינה גם על מידת הרצינות שבה יש להתייחס לשאלת עצם הזכאות לפיצוי, אף כי אין זה כלל של ברזל ומדובר בשאלות שונות רעיונית, של הפרה מחד ושעור נזק מאידך. אולם ההפרדה אינה בהכרח דיכוטומית, ולעתים יש הקרנה. לא שוכנעתי כאמור כי מדובר במקרה שהקים לתובעים זכאות לקזז מן התמורה המוסכמת בשל טענות סובייקטיביות גרידא לעוגמת נפש, משעה שהאולם לא הפר חיוביו.

יש לזכור כי לעתים דווקא עיכוב בהוצאת מנות והארכת זמן ריקודים (למשל) עשוי שיהווה מושא לטענות כלפי האולם, כאשר חלק מן האורחים עוזב מבלי שהספיק לטעום מנות אחרונות המוגשות לעת ליל. ושוב: כל לו"ז הוא אפשרי ככל שניתן לעמוד בו – רק יש לדאוג לסיכומים ברורים מראש, על מנת שהאולם יוכל להיערך בהתאם.

22. אני דוחה את תביעת הזוג לוי בת"א 16930-01-16 ומקבל במלואה את תביעת נוביה ב ת"ת

35913-02-16. אני מחייב דוד ופאולה לוי ביחס ולחוד לשלם לנוביה אירועים בע"מ את הסכומים הבאים בתוך 30 יום:

א. סך של 19500 ₪, כאשר סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום 3.7.15 (היום בו היה אמור להשתלם) ועד מועד התשלום בפועל.

ב. האגרות בהן נשאה נוביה אירועים בע"מ, כשהן נואות הפרישי ריבית והצמדה מיום בו שולמו ועד מועד התשלום בפועל.

ג. שכ"א עו"ד בגין שתי התביעות בסך כולל של 7000 ₪. בסך זה כללתי כבר הוצאות נוספות בסך 1000 ₪ בשל חריגה של התובעים מהיקף הסיכומים שהוקצב.

23. לא ישולם הסך הכולל שנפסק במועדו ניתן יהא להמשיך בגביה במסגרת תיק ההוצל"פ מס' 5130081215, תוך התאמת החוב.

ניתן היום, ג' כסלו תשע"ח, 21 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.