1. תביעה זו עניינה נזק לכלי רכב, שהיו מעורבים בתאונת דרכים, אשר ארעה ביום 13.11.15 בראשון לציון. התובע טוען לנזקים בסך כולל של 16,965 ₪ בגין עלות תיקונים ושכר שמאי.
2. התובע הוא אחיו של הנתבע 1.
3. לטענת התובע ארעה התאונה לרכב הרשום על שמו אך המצוי, למעשה, בבעלותו ובשימושו של אביו. הרכב נרשם על שם התובע "עקב בעיות כספיות". גם האב העיד כי "לא רציתי ש[הרכב] יהיה על השם שלי" בשל "בעיות בבנק".
4. בעת התאונה נהג ברכב האב ואין מחלוקת כי לאחר שבלם נפגע מאחור על ידי רכב הנתבעים, שהיה נהוג על ידי בנו, הנתבע 1.
5. הנתבעת 2 טוענת כי בשל העובדה שהתובע והנתבע 1 מתגוררים יחדיו לא חלה על התאונה ביניהם פוליסת הביטוח. הנתבעת 2 מפנה לס' 14 בחלק ב' לפוליסת הביטוח – "המבטח לא יהיה אחראי לתשלום בשל חבות לנזק לרכוש ... של נהג הרכב או של אחד מבני ביתם".
6. ב"כ הצדדים הפנו לפסיקה.
7. ב"כ התובע הפנה לתא"מ 16793-04-14 (פסק דין מיום 3.3.15)בו פסק בית המשפט כי דין תביעה בקשר לתאונה בה פגע רכב המבוטח בחברת ביטוח א' ואשר נהגה בו אשת הנהג ברכב הנפגע, המבוטח על ידי חברת ביטוח ב', להתקבל. בית המשפט (כב' הש' בן-ארי) פסק כי התוצאה בה הניזוק לא יקבל פיצוי כאשר אירע מקרה ביטוח אינה סבירה ואינה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק.
8. ב"כ הנתבעים הפנה לע"א 15488-1015 (מחוזי מרכז; כב' הש' שינמן) (פסק דין מיום 7.6.16). בית המשפט פסק (בצטטו את פסק הדין של בית המשפט קמא (כב' הש' קולנדר)) כי מטרת החריג היא שלא יבוטחו נזקי רכוש של המבוטח עצמו או של בני ביתו.
9. אמנם, כבר נקבע כי רישום בעלות על כלי רכב במשרד הרישוי הוא בעל ערך דקלרטיבי בלבד (ור' ע"א 6299/15 עו"ד איתן ארז, בתפקידו ככונס נכסים ספציפיים של החייב עדי קדושים נ' עטרת תעשיות ‏‏(1996) בע"מ ( בפירוק), פסק דין מיום 22.5.16 והאסמכתאות שם). יחד עם זאת, ההקשר בפסקי דין אלו הוא אחר (ונוגע, למשל, לשאלות של הטלת עיקול על כלי רכב הנמצא בבעלות שונה מזו שנרשמה).
10. עם זאת, במקרה דנן אין ספק כי כלפי חברת הביטוח הציג התובע מצג ולפיו הרכב הוא בבעלותו. על בסיס מצג זה הונפקה לו פוליסת הביטוח.
11. למעשה, עתירת התובע היא כי על חברת הביטוח לשפותו בגין נזקים שנגרמו לו, וכי עליה לשפותו על פי ההסכם ביניהם – הסכם שראשיתו במצג שווא שהציג ולפיו הרכב המבוטח שלו הוא.
12. לפיכך, סבורני כי התכלית עליה מצביע בית המשפט בפסקי הדין הנזכרים לעיל, כמו גם בבר"ע 149/06 (אליו הפנה התובע בתביעתו), ולפיה אין לדרוש מציבור הנהגים לרכוש ביטוח נפרד ומיוחד לכיסוי מקרים של תאונה בין מכוניות המשפחה, אינה מתקיימת במקרה דנן. אין זו הסוגיה שבמחלוקת, למעשה.
13. לו היה הבעלים של הרכב בפועל, ומי שנהג בו (משמע – אביו של התובע) מי שרכש את הביטוח ומכוחו הגיש את התביעה, לא מן הנמנע כי התוצאה היתה כי היה מקום לקבל את התביעה (וסביר להניח כי לא היה כלל נדרש להגישה לבית המשפט, שכן נזקי התובע "האמיתי" היו משולמים על ידי חברת הביטוח). במקרה שכזה יש להניח כי ההלכות הנזכרות לעיל אכן היו נוגעות למחלוקת ומנחות, שלא לומר מחייבות, את בית המשפט בהכרעתו.
14. לעומת זאת, במקרה שלפני מבקש התובע לצאת נשכר מעוולה (רכישת ביטוח מכוח מצג שווא) – ותוצאה שכזו אינה ראויה, לטעמי. בשל כך, לא מצאתי לחייב את הנתבעת 2 לשפות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה.
15. התביעה נגד הנתבעת 2, לפיכך, נדחית.

התובע ישא בשכ"ט עו"ד הנתבעת 2 בסך 2,978 ₪.

1. באשר לתביעה נגד הנתבע 1 – לא מצאתי כי הוצגה או נטענה כל הגנה של ממש, והנתבע 1 מודה באחריותו לתאונה ולנזקיה. דין תביעה זו להתקבל.

אני מחייב את הנתבע 1 לשלם לתובע סך 16,965 ₪, בצירוף אגרת בית המשפט בסך 375 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 2,978 ₪. בנסיבות, לא מצאתי לחייב הנתבע 1 בהוצאות העדים.

ניתן היום, י"א שבט תשע"ז, 07 פברואר 2017, בהעדר הצדדים.