1. לפניי בקשה לסעד זמני בערעור במסגרת ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין לעררים בערר (ת"א) 4664-15 (כבוד הדיינת באפי תם) מיום 10.1.2016 בו נדחה עררו של המבקש ונקבע כי על המשיבה לפעול להרחקתו מישראל מוקדם ככל האפשר, וככל הניתן גם בהיעדר שיתוף פעולה מצדו.

עוד נקבע בפסק הדין כי המבקש יישא בהוצאות המשיב בסך כולל של 5,000 ₪.

תמצית העובדות

1. המבקש, נתין אתיופיה, נכנס לישראל ביום 1.4.1995 באשרת תייר ולא יצא ממנה (אף לאחר שאשרתו פקעה). המבקש הגיש בקשה למקלט מדיני, ובפרק הזמן שבו נבחנה בקשתו, ניתנה לו אשרה מסוג ב/1 (על פי תגובת המשיבה לסעד הזמני – בין התאריכים 3.1.2005 ועד 25.6.2006).
2. ביום 25.6.2005 נדחתה בקשת המבקש למקלט מדיני וביום 8.2.2006 נדחתה בקשתו לעיון חוזר בהחלטה (נספח "1" לתגובת המשיבה) והודע למבקש כי עליו לצאת מישראל עד ליום 1.3.2006. חרף האמור, לא יצא המבקש מישראל.
3. ביום 29.10.2007 נעצר המבקש על-ידי יחידת האכיפה כשהוא עובד ולאחר שנערך לו שימוע, הוצאו כנגדו צווי משמורת והרחקה (נספח "2" לתגובת המשיבה). ביום 17.12.2007 הובא המבקש לדיון בבית הדין לביקורת משמורת, ובתום הדיון קבע בית הדין כי המבקש ישוחרר בכפוף לתנאים, ביניהם הצגת דרכון בתוקף, הפקדת ערבות בסך של 20,000 ₪ וכן התחייבות לצאת מישראל עד ליום 6.1.2008 (נספח "3" לתגובת המשיבה). חרף התחייבותו זו, לא יצא המבקש מישראל וביום 15.1.2008 ערבותו חולטה.
4. ביום 30.3.2008 הגיש המבקש בקשה להסדרת מעמדו בישראל מכוח נישואיו לאזרחית ישראלית, וביום 31.7.2008 נדחתה בקשתו. ערר פנימי שהגיש המבקש על ההחלטה נדחה אף הוא (ביום 25.11.2008), והמבקש נדרש לצאת מישראל בתוך 30 יום. חרף האמור, לא יצא המבקש מישראל.
5. ביום 13.4.2015 נתפס המבקש על-ידי פקחי האכיפה, והציג את עצמו כאזרח ישראלי (נספח "4" לתגובת המשיבה). מבדיקה במערכת המשיבה התבררה זהותו והוא הובא לשימוע בפני ממונה ביקורת הגבולות, ובתום השימוע שנערך לו הוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה (נספח "5" לתגובת המשיבה). ביום 15.4.2015 הובא המבקש לדיון בפני בית הדין לביקורת משמורת ובתום הדיון הותיר בית הדין את צו המשמורת על כנו (נספח "6" לתגובת המשיבה).

ביום 28.4.2015 ערכה המשיבה למבקש הליך קידום הרחקה מישראל (נספח "7" לתגובת המשיבה), ולאור סירובו לשתף פעולה עם ההליך קבע בית הדין לביקורת משמורת כי המבקשת יוותר במשמורת (נספח "8" לתגובת המשיבה). אעיר, כי ניסיונות נוספים שנעשו על-ידי המשיבה (ביום 12.7.2015 וביום 30.7.2015) לא צלח אף הם (נספחים "9" ו-"11" לתגובת המשיבה).

1. ביום 2.7.2015 הגיש המבקש בקשה למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים (נספח "ב" לערעורו של המבקש). בבקשתו טען כי הוא אינו יכול לשוב לאתיופיה אך בכוונתו לעזוב לארצות הברית, שם מצויה משפחתו (נספחים "ג" ו-"ד" לערעורו של המבקש). ביום 5.8.2015 נדחתה בקשתו של המבקש על הסף בשל העדר עילה ונקבע כי על המבקש לצאת מישראל מיידית (נספח "12" לתגובת המשיבה).
2. לשלמות התמונה יצוין, כי המבקש הגיש בקשות לשחרורו ממשמורת לאורך תקופת שהייתו, אשר נדחו על-ידי בית הדין לביקורת משמורת.
3. ביום 12.11.2015 הגיש המבקש ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי בבאר שבע (עמ"נ 26306-11-15) כנגד החלטת בית הדין לביקורת משמורת, במסגרתו נתבקש בית המשפט להורות כי המבקש לא יורחק מישראל. ביום 24.11.2015 נמחק ערעורו של המבקש בשל אי הפקדת ערבון ובשל אי הגשת תגובה לבקשת המדינה לסילוק הערעור על הסף.
4. לאחר מחיקת הערעור, הגיש המבקש ערר על החלטת המשיב לדחות את בקשתו להסדרת מעמד מטעמים הומניטאריים (נספח "ח" לערעור המבקש). בית הדין לעררים בתל אביב דן בעררו של המבקש, ודחה אותו בפסק דינו מיום 10.1.2016, כפי שיפורט להלן.

פסק דינו של בית הדין לעררים

1. בית הדין לעררים קבע כי בחינת התשתית העובדתית (שאינה שנויה מחלוקת) מצדיקה סילוק של הערר על הסף, הן בשל השיהוי הרב בהגשת הערר (ללא הסבר לכך) והן בשל התנהלות המבקש, המלמדת בברור על העדר ניקיון כפיים וחוסר תום לב.

בית הדין לעררים ציין כי צו ההרחקה הוצא ביום 14.4.2015 וביצועו נמנע בשל אי שיתוף פעולה מצד המבקש. עוד קבע בית הדין לעררים כי המבקש עשה דין לעצמו במשך למעלה מ-20 שנה, זלזל בחוקי המדינה, הפר החלטות המשיבה ואת התחייבותו לצאת מישראל באופן עצמאי, והוא עודנו עומד בסירובו לשתף פעולה עם המשיבה ולצאת את גבולות הארץ.

בנוסף, קבע בית הדין לעררים כי הערר אינו מגלה עילה משפטית המצדיקה התערבות בהחלטת המשיבה. כך, הבקשה שהגיש המבקש מטעמים הומניטאריים הוגשה לאחר מעצרו ונדחתה בשל העדר עילה, שכן היא התבססה על רצונו של המבקש לצאת מישראל לארה"ב, שם ממתינים למבקש בני משפחתו אשר קיבלו מעמד פליט בשל אותן נסיבות שגרמו לו להימלט מאתיופיה, ולכאורה אינן מאפשרות חזרתו לשם.

בית הדין קבע כי משנבדקה בקשתו על-ידי הגורם המקצועי המוסמך ונמצא כי הבקשה איננה עונה על יסודות אמנת הפליטים (כמו גם הבקשה לעיון חוזר), ומשלא הוגש ערעור על החלטה זו, הרי שיש לראות את טענת המאויימות לה טוען המבקש כמשוללת יסוד.

עוד ציין בית הדין לעררים כי טענת המבקש לפיה נשקפת לו סכנה באתיופיה נטענה ללא ביסוס ואף מנסיבות כניסתו לישראל (כתייר בעל דרכון אתיופי תקף) עולה כי האפשרות שנשקפת סכנה לחייו הינה בלתי סבירה. בנוסף, הטענה לפיה נשקפת למבקש סכנה נטענה בפני בית הדין בפה רפה וללא כל ביסוס ראייתי.

בית הדין לעררים ציין כי המבקש מבקש להימנע מהרחקתו עד שיעלה בידו להיקלט בארה"ב דווקא. בית הדין לעררים קבע כי עיתוי הגשת הבקשה על רקע יתר הנסיבות הקשורות בשהות המבקש בישראל עשוי ללמד על חוסר כנותה, וכי עצם העובדה שאדם השוהה בישראל שלא כדין ביקש ממדינה כלשהי שתקלוט אותו, אינה מקימה מחסום מפני הרחקתו מישראל. בית הדין קבע כי בהיעדר מניעה פוזיטיבית להשבתו למדינת מוצאו, אין בסיס חוקי לדרישת המבקש.

סופו של דבר, בית הדין לעררים קבע כי ביישום חוק הכניסה לישראל, משניתן צו ההרחקה כדין ובהינתן העובדה שהמבקש כופה את השארותו בארץ בהתנהגותו הבלתי חוקית ובהתנייתו את שיתוף הפעולה מצדו בהרחקתו לארה"ב בלבד, יש לדחות את הערר. עוד קבע בית הדין לעררים כי המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 5,000 ₪ וציין כי לא ניתן להשתחרר מן הרושם לפיו המבקש עושה כל שניתן על מנת להאריך שהייתו בישראל "בכל מחיר", ומשכך, מוטל על המשיבה לפעול להרחקתו מוקדם ככל האפשר, וככל הניתן גם בהיעדר שיתוף פעולה מצדו.

1. לאחר שניתן פסק הדין התקיים דיון בבית הדין לביקורת משמורת, ובתום הדיון הותיר בית הדין את צו המשמורת על כנו (12.1.2016). למחרת ערכה המשיבה למבקש קידום הרחקה נוסף במסגרתו הבהיר המבקש כי אין בכוונתו לעזוב את ישראל אלא רק לארה"ב (13.1.2016).

הערעור והבקשה לסעד זמני

1. על פסק דינו של בית הדין לעררים הגיש המבקש ערעור וכן בקשה לסעד זמני בערעור.

בבקשה, מציין המבקש כי הוא הגיש בקשה למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים, בה הוא פירט את הנסיבות אשר הביאו אותו ואת בני משפחתו להימלט מארצם. המבקש ציין כי בני משפחתו הגיעו לארה"ב וקיבלו שם מעמד של פליטים, וכן פתחו הליך של איחוד משפחות שם על מנת שהוא יוכל להגיע לארה"ב ולהתאחד עמם. לטענת המבקש, קבלת מעמד בארה"ב תאפשר לו לפתוח בחיים חדשים "מלאי תקווה וביטחון" לצד משפחתו לאור המאורעות הקשים שפקדו אותו בחייו. בנוסף, המבקש טוען כי משפחתו פנתה לחבר קונגרס בארה"ב על מנת שהלה יסייע להם בקידום הבקשה.

בנוסף, טוען המבקש כי הוא אינו מעוניין להישאר בישראל והוא מעוניין בפתרון, אולם הוא אינו יכול לשוב לאתיופיה, שם יהיה בסכנת חיים בהיותו חבר ארגון "אורומו", הנתפס כארגון הקשור לארגוני טרור.

המבקש מציין כי הגיש ערר פנימי על ההחלטה שלא להסדיר מעמדו מטעמים הומניטאריים, וכי ערר זה אשר עודנו תלוי ועומד נכון למועד זה. עוד מציין המבקש כי הגיש בקשות לבית הדין לביקורת משמורת בקשות כי ישוחרר אולם כל בקשותיו נדחו.

באשר לסיכויי ההליך ומאזן הנוחות, טוען המבקש כי סיכויי הערעור הם גבוהים, כי הוא מצוי במשמורת מזה חודשים ארוכים ללא תכלית, ושהייתו זו פוגעת בהליך ההגירה ובסיכוי היחיד שלו לחיים טובים יותר. לטענת המבקש, הפגיעה באינטרס הציבור היא קלושה ולמעשה איננה קיימת, ואילו הפגיעה בו במידה ובקשתו תידחה תהא קשה ומובהקת, והוא יורחק מבלי שעניינו יובא בפני בית המשפט.

1. המשיבה מתנגדת לבקשה.

לטענת המשיבה, סיכויי הערעור קלושים. המשיבה טוענת כי הערר שהוגש לבית הדין לעררים הוגש בשיהוי ניכר וחריג, המהווה טעם נפרד ועצמאי לסילוקו על הסף. כך, המשיבה מציינת כי צו ההרחקה הנתקף במסגרת הערר הוצא באפריל 2014, ואילו הערר הוגש כ-8 חודשים לאחר מכן, על אף הימצאותו של המבקש במשמורת במשך כל התקופה.

בנוסף, המשיבה טוענת כי המבקש רומס ברגל גסה את חוקי המדינה, ועושה דין לעצמו עת הוא בוחר לשהות ואף לעבוד (לדבריו) בישראל שלא כדין במשך תקופה ארוכה ביותר.

עוד טוענת המשיבה כי המבקש מנסה בכל דרך אפשרית לקנות לעצמו מעמד בישראל, שכן לאחר שנדחתה בקשתו למקלט הגיש בקשה לקבלת מעמד מכח נישואיו לאזרחית ישראלית, ומשנדחתה בקשתו זו הגיש בקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים.

זאת ועוד. לאחר ששוחרר המבקש על-ידי בית הדין לביקורת משמורת ונקבע כי עליו לצאת מישראל עד ליום 6.1.2008 וכי עליו להפקיד ערבות בסך של 20,000 ₪, המבקש לא מילא אחר ההחלטה והערבות שהפקיד חולטה. כמו כן, המשיבה מציינת כי בעת שנעצר, ניסה המבקש "להתל" בפקחי המשיבה והזדהה בפניהם כאזרח ישראלי, ורק לאחר זיהוי ביומטרי התבררה זהותו האמיתית. המשיבה טוענת כי המבקש מסרב בכל תוקף לשתף פעולה עם הרחקתו מישראל, כעולה מהליכי קידום ההרחקה שנערכו לו.

לשיטת המשיבה, די בעשיית הדין העצמי בכדי להביא לדחיית הערעור על הסף, כאשר עילה זו מהווה, לבדה, ועל כל פנים בנסיבות, סיבה מספקת לסילוק הערעור על הסף.

לגופו של עניין, המשיבה טוענת כי עסקינן במבקש אשר מפר את חוקי המדינה פעם אחר פעם, על מנת שיוכל להמשיך ולשהות בישראל. על כן, ההחלטה של בית הדין הינה החלטה הסבירה ביותר בנסיבות העניין, והתקבלה כדין.

לטענת המשיבה, המבקש שוהה בישראל שלא כדין תרופה ארוכה ביותר, נערך לו שימוע כדין, במהלכו ניתנה לו הזדמנות מלאה לשטוח את טענותיו ובמסגרתו טען שהוא מודע לכך שהינו שוהה בישראל שלא כדין. לאחר מכן, הוחלט על הוצאת צו הרחקה ועל העברתו למשמורת, והחלטה זו הינה החלטה סבירה ונכונה בנסיבות העניין.

באשר לטעמים ההומניטאריים והסכנה הנשקפת למבקש לכאורה, טוענת המשיבה כי הטענות אותן טוען המבקש הועלו בעבר, במסגרת בקשת המקלט שהגיש המבקש, ונדחו כבר בשנת 2006. המשיבה טוענת כי מדובר בהחלטה חלוטה שלא נתקפה בזמן אמת, ואף הטענה בדבר מסוכנות ומאויימות נטענה על-ידי המבקש ב"חצי פה", כפי שציין בית הדין לעררים.

באשר לטענה לפיה לא ניתן להרחיק את המבקש מישראל כל עוד עררו תלוי ועומד, טוענת המשיבה כי יש לדחותה לאור נהלי המשיבה בעניין (נוהל מס' 1.6.0001). בנוסף, טוענת המשיבה כי הבקשה למתן מעמד הוגשה בעוד המבקש שוהה במשמורת וכבר נפסק כי השיהוי בפנייה לרשויות והעלאת הטענה רק לאחר המעצר מעלים תהיות לגבי כנות הטענה.

המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין ממש בטענת המבקש לפיה רצונו להתאחד עם בני משפחתו, וכן אבחנה את הפסיקה שצוטטה על-ידי המבקש מענייננו. עוד טוענת המשיבה כי המבקש שוהה במשמורת לאור התנהלותו חסרת תום הלב, וככל שישתף פעולה עם הרחקתו תפעל המשיבה ליציאתו מישראל בהקדם האפשרי.

באשר למאזן הנוחות, טוענת המשיבה כי לאור סיכוייו הקלושים של הערעור, התנהלותו חסרת תום הלב באופן קיצוני ובחינת הנזק הציבורי אל מול הנזק הפרטי, המאזן נוטה לטובתה. לטענת המשיבה, אין לתת יד לעשיית דין עצמית ולרמיסת ריבונות המדינה.

1. המבקש הגיב לתגובת המשיבה, וטען כי עסקינן בנסיבות מיוחדות, של אדם שהוא איננו אזרח ישראלי ובעל משאבים מוגבלים, שלא ידע למי לפנות לשם הסדרת מעמדו לאחר שנדחתה בקשתו למקלט. עוד חוזר המבקש על כך שהוא מבקש לצאת את הארץ לארה"ב, שם נמצאת משפחתו. כן מציין המבקש כי ניסה לפעול למצות את ההליכים בעניינו, וכי אין לחסום את דרכו לבית המשפט לאור העובדה שעסקינן בדיני נפשות ולאור העובדה שלא תהיה כל פגיעה באינטרס המשיבה או בצד שלישי כלשהו. כן טוען המבקש כי טענות המשיב בעניין שיהוי, עשיית דין עצמי, חוסר תום לב והעדר ניקיון כפיים נדחו על-ידי בית הדין לעררים.

עוד טוען המבקש כי הוגש גם הוגש על ידו ערר פנימי וכי אם יחזור למולדתו צפויה לו פגיעה ממשית בשל חברותו בארגון "אורומו". עוד טוען המבקש כי יציאתו מישראל תגרום לסרבול וייתכן אף לסיכול הליכי הגירתו לארה"ב.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובתגובת המבקש החלטתי לדחות את הבקשה.
2. כידוע, השיקולים המרכזיים שישקול בית המשפט בבקשה למתן סעד זמני בערעור דומים בעיקרם לאלה הנשקלים בבקשות אלה בהליך אזרחי.

על המבקש מוטל הנטל להראות כי מתקיימים שני תנאים מצטברים: האחד – שיש להליך הערעורי סיכוי להצליח, והאחר – שמאזן הנזקים מטה את כף המאזניים להיעתר לבקשה (בן-נון וחבקין, הערעור האזרחי (2012), 586-587; עע"ם 6754/13 שרסטה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 16.2.2014)).

1. כפי שנפסק על-ידי בית המשפט העליון (בר"ם 5893/15 Kesta נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 1.9.2015); בר"ם 5778/15 פלונית נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 27.8.2015)), בית הדין לעררים מתאפיין במקצועיות ובמומחיות בתחום עיסוקו, ובנסיבות בהן עסקינן בסעד זמני בערעור, הרי שהתנאים הינם מחמירים, שכן עם מתן פסק דינו של בית הדין לעררים, משתנה "נקודת האיזון" בין הצדדים (עע"ם 2435/11 סימוב נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 23.5.2011) (להלן – "עניין סימוב"), צוטט בהסכמה בעע"ם 1011/13 Waz Zongjian נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 6.5.2013)).
2. בענייננו, נראה כי סיכויי הערעור של המבקש אינם גבוהים.

עיון בפסק הדין של בית הדין לעררים מעלה כי הוא מנומק ומפורט ואין כל עילה להתערב בו. בחינת הנסיבות דנן מעלה כי אין פגם בפסק הדין ובהחלטת המשיבה לפעול להרחקתו של המבקש בישראל, לאור העובדה שהמבקש שוהה בישראל שלא כדין תקופה ארוכה, לאחר שניסיונותיו להסדיר את מעמדו נדחו, אחת לאחת.

כמו כן, כפי שאף ציין בית הדין לעררים, עררו של המבקש הוגש ביום 26.11.2015 – למעלה מ-7 חודשים לאחר שהוצא צו ההרחקה נגדו ביום 13.4.2015 – כאשר במשך התקופה שנקפה מאז שהה המבקש במשמורת, לאור העדר שיתוף הפעולה מצדו עם הליכי ההרחקה.

בנוסף, חוסר שיתוף הפעולה המובהק של המבקש עם גורמים שונים במשיבה וכן אי כיבוד החלטות שיפוטיות שניתנו בעניינו על-ידי הערכאות השונות, הפרת התחייבותו לצאת מישראל באופן עצמאי כמו גם אמירת דברים שאינם אמת לפקחי האכיפה, והגשת בקשות בעילות אחרות כל פעם, מעלה כי המבקש מנסה, פעם אחר פעם, לקבוע עובדות בשטח, תוך עשיית דין עצמית והמשך שהייה שלא כדין בישראל במשך שנים, תוך התעלמות מההחלטות השונות שניתנו בעניינו ואשר דחו את טענותיו.

בנוסף, עיון בפרוטוקולים של הפגישות שנערכו עם המבקש לצורך קידום הרחקתו מישראל מעלה כי הוא מסרב לשתף פעולה עם ההרחקה (פרוטוקול מיום 28.4.2015, 12.7.2015, 30.7.2015).

כך גם לא מצאתי להתערב בקביעת בית הדין לעררים לפיה אין עילה משפטית המצדיקה התערבות בהחלטת המשיבה. זאת, לאור העובדה שהגורם המקצועי בחן את טענותיו של המבקש במסגרת הבקשה למקלט מדיני שהוגשה על ידו ודחה אותן בשנת 2006, ולאור העובדה שבמסגרת הערעור והבקשה דנן הטענות בדבר סכנה הנשקפת למבקש באתיופיה נטענה ללא ביסוס ראייתי וללא תימוכין כלשהם. בנוסף, מדבריו של המבקש בפרוטוקול הדיון שנערך בבית הדין לעררים עולה הרושם כי המבקש מעוניין להגר לארצות הברית בלבד משום ששם מצויה משפחה, וכי הטעם ההומניטארי ו/או הסכנה הנשקפת לו היא משנית, אם כלל קיימת.

אף לטעמי, אם אין מניעה פוזיטיבית להרחקת המבקש לאתיופיה, הרי שאין בסיס לדרישת המבקש כי יורחק לארצות הברית דווקא. ככל שיחפוץ, יוכל להמשיך ולקדם את הליכי ההגירה לארצות הברית אף מחוץ לישראל, וככל שתתקבל תשובה חיובית בעניינו יוכל לשוב ולהתאחד עם משפחתו.

באשר לטענה לפיה לא ניתן להרחיק את המבקש מישראל לאור ערר תלוי ועומד שהגיש כנגד דחיית בקשתו ההומניטארית, הרי שאין בידי לקבלה. אף אם אניח כי ערר פנימי אכן הוגש, הרי שלטעמי אין בכך כדי לעכב את הליך הרחקתו של המבקש מישראל, כאשר המבקש יוכל להמשיך ולנהל את ההליכים אף מחוץ לישראל (ראו לעניין זה גם את סעיף א.2 לנוהל המשיבה מס' 1.6.0001; וכן ראו החלטת כבוד השופט דנציגר בעע"ם 1218/13 Yang נ' משרד הפנים (החלטה מיום 13.2.2013) לפיה עצם הגשת ערעור אינה מצדיקה מתן סעד זמני המונע נקיטת הליכי משמורת או הרחקה.

1. באשר למאזן הנוחות, הרי כבר נפסק לא אחת כי הנזק הכרוך בדחיית בקשה למתן סעד זמני של מניעת הרחקה מהארץ אינו בלתי הפיך (עניין סימוב; עע"ם 1903/14 טרספה נ' משרד הפנים (פורסם בנבו, 29.5.2014)); עע"ם 3658/11 תיאודור נ' שר הפנים (פורסם בנבו, 19.5.2011)), והדברים יפים, גם לענייננו, אם כי לאור דבריו בדבר רצונו לפתוח בארצות הברית ב"חיים חדשים" לצד משפחתו, דומה כי המבקש יפעל להסדרת מעמדו בארצות הברית ולא בישראל. ככל ויחפוץ לפעול להסדרת מעמדו כאן בישראל, יוכל לעשות זאת אף מחוץ לגבולותיה. בנוסף, ישנה חשיבות לאינטרס הציבורי שבכיבוד החלטות שיפוטיות ואין לתת סעד למי שבוחר, פעם אחר פעם ולאורך תקופה ממושכת, להתעלם מהחלטות שיפוטיות במובהק ולפעול בדין עצמי, תוך ניסיון לקביעת עובדות בשטח.
2. לאור כל האמור לעיל, הבקשה לסעד זמני נדחית.
3. המזכירות תודיע לצדדים ותקבע את התיק לדיון בערעור בפני שופט.

ניתנה היום, ו' אדר ב' תשע"ו, 16 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.