לפנינו ערר על החלטת המשיבה הדוחה את בקשת העורר לקבלת קצבה חודשית לפי סעיף 3 לחוק ההטבות. העורר טוען כי נולד בעיר מוגילב באפריל 1940 והמשיך להתגורר בה עם משפחתו עד הכיבוש הגרמני ביולי 1941. עם הקמת הגטו במוגילב, שהה בו עם אמו במשך כחצי שנה ואחר כך הצליחה אמו לשחד את השומרים הרומנים ולברוח לתוככי רוסיה שם נפגשה המשפחה באוזבקיסטאן.

לעורר אין ידע אישי על קורותיו באותה העת והוא נסמך על דברים ששמע מהוריו.

העורר נחקר ובמהלך חקירתו אישר מספר גרסאות שנתן בעבר הן לגרמניה והן למשיבה שבהן אין אזכור של שהייה בגטו ומהן ניתן להסיק שעם הכיבוש ועוד לפני שהוקם הגטו, נמלטו בני המשפחה לרוסיה והגיעו לאוזבקיסטאן ומשכך טוענת המשיבה כי העורר אמנם הוכר ע"י הקרנות הגרמניות כמי שברח ממוגילב אך לא כמי ששהה בגטו וכך גם הוכר על ידה כזכאי למענק שנתי והטבות לפי סעיף 4 לחוק אך לא כזכאי לקצבה חודשית לפי סעיף 3 לחוק המקנה את הזכאות ליוצאי גטאות, מחנות ריכוז ומחנות שעבדו בהן בעבודת פרך.

טרם נגיע להכרעה עצמה נאמר כי אין כל ספק בדבר נרדפותו של העורר וגם אם איננו זוכר ממנה דבר, הרי השלכותיה ותוצאותיה חמורות ואין להקל ראש בתינוק שהוריו ברחו אל הלא נודע שם לא ציפה להם שום דבר טוב יותר ממה שהיה להם בביתם.

הכלל המשפטי הוא כי המוציא מחברו עליו הראיה. בהתאם לכלל זה הרי על העורר להוכיח את גרסתו.

העדות היא עדות שמיעה וגם עדות יחידה של בעל דין. בכל משפט אזרחי, עדות כזו הייתה מקבלת משקל אפסי, בדיונים לפנינו מקבלת עדות כזו משקל רב ולא פעם (ולמעשה ברוב המקרים) זוכה בעל דין רק על בסיס עדות כזו.

אלא שגם הגמישות וההקלות שוועדת הערר מאפשרת בפן הראייתי מוגבלות והתמונה משתנה כאשר מתגלות סתירות, אי התאמות או חוסרים מהותיים ביחס לעדויות אחרות רלבנטיות או ביחס לידע ההיסטורי.

כשעומת העורר עם העובדה שלמרות שנמסרו על ידו מספר גרסאות בעבר, השהייה בגטו לא הוזכרה בחלקם, התקשה לתת על כך תשובה, אמר משהו על ארכיונים שנפתחו באיחור (אם כי הגרסאות ולפחות האחרונות מאוחרות לפתיחת הארכיונים) . העורר הוסיף וטען כי עניין הגטו לא הוזכר גם משום שיעצו בעבר "שלא כדאי" לטעון כך.

עם כל הכבוד, גרסאות לא נקבעות לפי הכדאיות אלא לפי אמיתות תוכנן וחשיבות תוכנן, שהייה בגטו משמעה שהייה בתנאי מאסר, סוג הנרדפות הקשה ביותר למעט עינויים פיזיים ולא יעלה על הדעת כי הדבר לא יוזכר.

יצוין כי העורר מסר בשתי הזדמנויות גרסאות שונות לקרן הסיוע של ועידת התביעות, באחת משנת 1998 טען העורר כי שהה בגטו מוגילב ובמחנות נוספים עד 1944 ובגרסה השנייה שניתנה על ידו בשנת 2009 טען שברח ממוגילב ממש לפני הכיבוש הגרמני קרי ברח ביוני 1941. אף אחת מגרסאות הסותרות הללו איננה זהה או אפילו דומה לגרסה כיום המדברת על שהייה בגטו למשך חצי שנה בלבד.

זאת ועוד, יש להדגיש כי שהיית יליד מוגילב בביתו שבעיר מוגילב גם לאחר הכיבוש הגרמני-רומני איננה מזכה בקצבה, רק שהייה בגטו מוגילב או במחנה המעבר מוגילב מזכה בקצבה ונראה לנו כי כאן גם נעוצות אותן בעיות שהתגלו בגרסאות.

אנו סבורים כי מה שקרה בשעתו הוא שהעורר והוריו התגוררו במוגילב אך בסמוך לפני או אחרי כניסת הכוחות הכובשים למוגילב ועוד לפני שהוכנסו יהודי מוגילב לגטו, ברחו הורי העורר מזרחה וכיום הוא מתקשה למקם מבחינת הזמן את השהייה במוגילב ומייחס אותה גם לשהייה בגטו אך הדבר איננו מסתדר לא רק עם גרסאותיו החסרות בעבר אלא גם עם הידע ההיסטורי וגרסתו בבקשה הנוכחית.

במוגילב הוקם מחנה מעבר ליהודים שגורשו מאזור בסרביה כבר בסוף חודש יולי 1941. במחנה זה לא שהו יהודי מוגילב או הסביבה הקרובה.

במקביל הוקם בתחילת חודש אוגוסט 1941 הגטו הראשון במוגילב (העיר) ואם נכונה טענת התובע כי שהה בגטו עם אמו כחצי שנה, היה עלי לעזוב את הגטו סביב חודש ינואר 1942 ולהגיע לאוזבקיסטאן מספר שבועות ואף חודשים לאחר מכן אלא שהוא עצמו טוען בסעיף 4 לבקשתו לקבלת הקצבה כי שהה במוגילב רק עד 18.8.41 ובדיוק באותו היום החלה שהייתו באוזבקיסטן וגם מסיבה זו גרסתו איננה מסתברת. מכל מקום גרסה זו מחזקת את הגרסאות בגינן זכה התובע למענק החד פעמי מוועידת התביעות וההטבות לפי חוק ההטבות קרי היא מחזקת את הגרסה לפיה ברחו העורר ומשפחתו לפני סגירת השערים קרי לפני הכנסת יהודי מוגילב לגטו.

גם מסמכי הצלב האדום ואלו מאוזבקיסטאן אינם תומכים לכאורה בגרסת העורר, בשל בעיה בתרגום לא ברור האם יש בהם כדי לסתום את הגולל על הערר ולכן אין אנו נותנים להם משקל כלשהו.

משכך ועם כל ההבנה לילדות הקשה ולהשלכות נרדפות ההורים, אין אנו יכולים לקבוע כי העורר הוכיח שהייה בגטו מוגילב ולכן הערר נדחה.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 60 יום.

ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ו, 23 מאי 2016, בהעדר הצדדים.