בפני | כבוד השופט יעקב דנינו | |
המבקש: | חאבס אל אטרש | |
נגד | ||
המשיבה: | הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום | |
החלטה |
מונחת בפניי שכותרתה "בקשה בהולה נוספת אשר אינה סובלת כל דיחוי מטעם המבקש להארכת המועד לביצועו של צו הריסה מנהלי".
במסגרת הבקשה מפרט המבקש כי ביום 18.2.16 הגיש בקשה לביטול או לעיכוב ביצוע צו הריסה מנהלי, וכעולה מעיון בתיק, ניכר כי ביום 23.2.16 הגישו הצדדים בקשה מוסכמת ליתן תוקף להסכמות שונות, ובכללן, כי יינתן תוקף לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע צו ההריסה, תוך שצויין כי "המבקש מוותר על כל טענה ובקשה לביטול צו ההריסה המנהלי נשוא תיק הפיקוח 54/16".
כן ציינו הצדדים, כי "לפנים משורת הדין", מוסכם כי למבקש תינתן שהות להרוס המבנה בעצמו, וזאת לא יאוחר מיום 21.5.16, וכי ככל שלא יעשה כן, תהא המשיבה רשאית לבצע את ההריסה, החל מיום 22.5.16 ועד ליום 22.8.16.
עוד צוין בבקשה:
"ב"כ המבקש מצהיר כי שוחח עם המבקש, וכי המבקש נתן את הסכמתו להסכם זה לאחר שב"כ המבקש הסביר לו את תוכן ההסכמה, את התחייבויות המבקש ובמיוחד את התחייבותו להרוס את המבנה בעצמו עד למועד ההריסה העצמית כהגדרתו לעיל, את המשמעות המשפטית של בקשה והסכמה זו, ואת הזכויות והחובות העומדות למבקש מכוח הדין ואת משמעות אי קיום הצו השיפוטי נשוא סעיף 7 לעיל. לאחר שהמבקש אישר והצהיר בפני בא כוחו כי הבין את תוכן ההסכמה דלעיל, חתם המבקש על הסכם ובקשה זו".
בסיפת הבקשה נכתב עוד:
"אני הח"מ, עו"ד עמי נחמני, ב"כ המבקש, מאשר בזאת כי התנאים כמפורט לעיל מוסכמים על מרשי וכי מרשי חתם על הסכמה ובקשה זו לאחר שהסברתי לו את תוכן ההסכמה והבקשה, את המשמעות המשפטית העולה ממנה ואת הזכויות והחובות העומדות לו מכוח הוראות הדין וההסכמה הנ"ל. כמו כן, הסברתי למרשי את משמעות הצו השיפוטי ואת המשמעות המשפטית היה וצו שיפוטי זה יופר על ידו או על ידי מי מטעמו והוא הבין זאת והסכים לכך".
על הבקשה חתומים ב"כ הצדדים, וכן המבקש.
ביום 24.2.16 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.
ביום 15.8.16 הוגשה בקשה בהסכמה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה על ידי המשיבה, וזאת עד ליום 30.9.16.
והנה, בבקשה המונחת בפניי, אשר הוגשה 8 ימים בלבד טרם תום המועד לביצוע ההריסה על ידי המשיבה, עותר המבקש לדחייה נוספת בביצוע ההריסה, וזאת לאור העובדה כי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב פועלת באופן נמרץ להחיש הקמת היישוב מולדה, ובכלל זה, את השכונה החדשה אשר אליה אמור לעבור המבקש יחד עם בני משפחתו.
לטענת המבקש, "השכונה בתוך היישוב מולדה עברה את כל ההליך התכנוני מתחילתו ועד סופו" (ס' 14 לבקשה), כאשר בימים אלה נערכת תכנית מפורטת, "אשר על פיה ניתן יהיה להתחיל בהקמתו ובבנייתה של השכונה בתוך ארבעה חודשים מהיום" (שם).
לאור זאת, נטען כי לאחר אישור התכנית המפורטת באופן סופי בעוד כ-4 חודשים, יהא בכוחו של המבקש "לפנות לרשויות התכנון המוסמכות והרלוונטיות לקבלת היתר בנייה במסגרת המגרש, אשר הוקצה להם זה מזמן, למבקש ולבני השבט האחרים, על ידי הרשות" (שם, ס' 15).
כן נטען כי נציגי המשיבה ערים להתפתחויות העובדתיות הנזכרות בבקשה.
נוכח האמור, ולפי שמדובר בבקשה "אחרונה בהחלט" (ס' 19 לבקשה), ומאחר שהמבנה ייהרס בתוך "ארבעה חודשים לכל היותר" (ס' 20 לבקשה), נטען כי לא ייגרם נזק למשיבה מדחיית המועד כאמור.
עוד טען המבקש כי אפשר גם שנפלה שגגה בצו ההריסה, שכן, על גבי הצו צוין כי שטח המבנה הינו 72 מ"ר, בעוד אשר שטחו הינו לכל היותר 56 מ"ר בלבד.
דיון
בפתח הדברים ראוי להזכיר כי בבקשה חפץ המבקש לשנות החלטה שיפוטית מיום 24.2.16, שעיגנה הסכמה, פרי רצונם החופשי של הצדדים, כמו היה עיקרון סופיות הדיון, דוקטרינה לא מחייבת.
לא בכדי פירטתי באריכות את תורף הסכמת המשיב, ואת חתימתו שצורפה לבקשה המוסכמת לאחר שכלל ההסכמות הוסברו לו על ידי בא כוחו בפירוט.
לא ראוי בעיניי כי הסכמה דיונית, אשר קיבלה תוקף של החלטה, תוקע על נקלה, בדרך של הגשת בקשה כללית בטיבה. אם לא נאמר כן, נימצא מסכלים את אלמנט הסופיות במשפט. ראה והשווה דבריו של הנשיא זוסמן בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1), 29, 35-36; ע"א 351/82 נעמי אילון ואח' נגד עו"ד מ. אסטרייכר ואח', פ"ד מא (2), 673, 678-679.
יתר על כן. עיון בבקשה המוסכמת מיום 23.2.16 מעלה כי הסכמתה של המשיבה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה ניתנה "לפנים משורת הדין". לא מחוור שבאותו מועד הייתה המשיבה מצרפת הסכמתה לדחיית מועד ביצוע צו ההריסה, אילו ידעה כי המבקש יגיש בקשה נוספת, לדחייה לפרק זמן נוסף. בנסיבות אלה, היעתרות לבקשה הנוכחית, במתכונתה, סותרת אף היא את עיקרון סופיות הדיון, מהיבט אחר, מזה הנזכר.
הלכה למעשה, יש לזכור כי המבקש התעלם כליל מחובתו להרוס המבנה כפי הסכמתו בבקשה, ורק בסמוך לתום המועד הקצוב לביצוע ההריסה על ידי המשיבה, פנה לביהמ"ש וביקש לדחוק בו להחיש מתן החלטה בלוח זמנים דחוק, כמו היה זמנו של ביהמ"ש כטוב בעיניו לעשות בו.
העדר זכותו של המבקש במקרקעין
"בקשה להארכת מועד לביצוע צו", כהגדרתה בתקנה 1 לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), יכול שתוגש רק על ידי מי ש"רואה את עצמו נפגע על ידי הוצאת הצו".
בהתאם לנוסח התוספת השנייה לתקנות, על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כדי להקנות לו זכות עמידה בהגשת הבקשה.
בתי המשפט עמדו על כך שהתנגדות לביצוע צו הריסה מנהלי, מחייבת הוכחת זכות ממשית, ואף ישיבה ממושכת, רבת שנים, במקרקעין, אין בה כדי להקנות זכות להיכנס בשערי בית המשפט. בהקשר זה ראה קביעת ביהמ"ש ברע"פ 8877/09 אלנברי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה רמלה (פורסם במאגרים), לפיה: "זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או שימושו בהם, כי אם ממעמדו כמחזיק בהם כדין". כן ראה: ע"פ 3249/05 בר יוסף נ' הוועדה המקומית לתכנון ובנייה פ"ת (פורסם במאגרים).
במקרה דנא, כפי שציין כב' השופט פורר בהחלטתו מיום 18.2.16, הבקשה והתצהיר הנלווה שהוגשו בו ביום, אינם מצביעים על כל טענה בדבר קיומה של זכות מוכרת של המבקש במקרקעין. הבקשה סבה בעיקר אחר המגעים להעתקת מקום מגורי המבקש, אך לא מצאתי כל אינדיקציה מוכחת להוכחת זכות מוכרת של המבקש במקרקעין.
הלכך, אם המבקש לא הוכיח כי יש לו מעמד בהגשת בקשה לביטול צו הריסה מנהלי, פשיטא בעיניי כי זכותו מוגבלת שבעתיים בהגשת בקשה להארכת מועד לביצוע צו הריסה מנהלי, שנולדה אחר הסכמה דיונית לביצוע צו הריסה במועד מוגדר.
לאור האמור, אפשר כי ניתן היה להסתפק בכך כבסיס לדחיית הבקשה.
העדר אופק תכנוני להכשרת המבנה נשוא הבקשה
הבקשה מיום 23.2.16 הוגשה וגובשה על ידי שני הצדדים גם יחד. לא מצאתי בבקשה ראיה המוכיחה כי חל שינוי מהותי מאז מועד הדיון, המצדיק לשנות מההסכמה אליה הגיעו הצדדים.
למעשה, המבקש עותר כאמור להארכת מועד ביצוע צו ההריסה, וזאת לאור העובדה כי הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב פועלת להחיש הקמת היישוב מולדה, ובכלל זה, את השכונה החדשה אשר אליה אמור לעבור המבקש יחד עם בני משפחתו.
ואולם, מעבר לעובדה כי טענות המבקש לא גובו בכל אסמכתא עובדתית, אלא אך באמירה כי נציג הרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב "מנוע" מלהציג המסמכים "בשלב זה" (ס' 4 לבקשה), הרי המבקש עצמו טוען כי בימים אלה נערכת תכנית מפורטת, "אשר על פיה ניתן יהיה להתחיל בהקמתו ובבנייתה של השכונה בתוך ארבעה חודשים מהיום" (ס' 14 לבקשה), וכי אחר אישור התכנית המפורטת באופן סופי בחלוף כ-4 חודשים, יהא בכוחו של המבקש "לפנות לרשויות התכנון המוסמכות והרלוונטיות לקבלת היתר בנייה במסגרת המגרש, אשר הוקצה להם זה מזמן, למבקש ולבני השבט האחרים, על ידי הרשות" (שם).
דומה כי משנה זו לבדה, מקפלת בתוכה ומתוך עצמה, את שאלת היתכנות קבלת היתר ביחס למבנה, 'בהישג יד', כהגדרת הפסיקה הענפה.
לאמור. אפילו סמכנו על מוצא פיו של המבקש לבדו (וכאמור, לא צורפו כל אסמכתאות להוכיח האמור, לרבות על דרך של צירוף העתקי ההליכים התכנוניים שנערכו עד הנה במשרדי המוסד התכנוני), ייזכר כי גם בבקשה שהוגשה לפני כ-7 חודשים, ביום 18.2.16, נטען כי "שכונתה של משפחת המבקש מצויה בשלבים מתקדמים ביותר, בשלביה הסופיים לקראת תחילת בנייתה" (ס' 8 לבקשה).
אך אפילו טענות המבקש משקפות מציאות תכנונית כיום, הרי מדברי המבקש עצמו עולה כי טרם הגיש בקשה להיתר בנייה, וכי רק לאחר שתושלם התכנית המפורטת, יהא בכוחו להגיש בקשה להיתר בניה. מדובר, אפוא, בשלב היולי למדי, שכן, אף לאחר שתוגש בקשה להיתר בניה, אם תוגש, שלב האורך מספר לא מועט של חודשים, לא ברור האם תתאפשר בניה בדיוק במיקום בו מצוי כיום המבנה, או בהיקפו הבנוי. באותו זמן יהא על המבקש להוכיח גם את מידת התאמת המבנה לדרישות הבסיסיות שבתקנות לעניין בטיחותו וכדומה.
בנסיבות אלה, לא ברור כיצד טוען המבקש כי המבנה ייהרס "בתוך ארבעה חודשים לכל היותר" (ס' 20 לבקשה), וכי מדובר בבקשה "אחרונה בהחלט" (ס' 19 לבקשה), מקום בו גם לפי התרחיש האופטימי המצויר על ידו, רק בעוד כ-4 חודשים, בתום עריכת התכנית המפורטת, יוכל להתחיל בהליך של הגשת בקשה לקבלת היתרי בנייה, דבר שכמובן אורך זמן לא מבוטל, וכפוף לאילוצי המבנה ומיקומו.
אין בקיומה של תכנית המצויה בהליכי תכנון כדי להכשיר מתן סעד להקפאת בנייה בלתי חוקית
לא בכדי הלכה היא מלפנינו כי ארכות לביצוע צווי הריסה יינתנו רק מקום שהיתר הבנייה הוא בהישג יד ממש. הרציונל ברור: צו הריסה נועד לשמש כמענה מיידי לבנייה בלתי חוקית, ועל כן, חשיבות רבה נודעת לביצועו במועד (ראה, למשל: רע"פ 974/07 אלשמאלי נ' מדינת ישראל). נוכח זאת, קבלת סעד שמשמעותו המעשית הינה עיכוב או דחייה כלשהי במימוש הריסת המבנים נשוא הבקשה, ותהא האצטלה המשפטית אשר תהא, אינה תואמת המגמות שתוארו לעיל.
מתוך נקודת מוצא זו באו בתי המשפט לקביעות משפטיות, שבבסיסן העדר סובלנות להארכת מועד לביצוע צווי הריסה מנהליים, אלא אם הושלם התהליך התכנוני והיתר הבנייה מצוי בהישג יד ממשי. בתי המשפט סירבו לראות בהליך תכנוני מתרקם כעילה מספקת לצורך דחיית ביצוע צווי הריסה. ראה בהקשר זה: רע"פ 3774/04 אל סאנע יוסף ואח' נ' מדינת ישראל.
באותו אופן, ראה אשר נפסק בביהמ"ש המחוזי בירושלים בע"פ (י-ם) 40470/07 אבו נאב נ' יו"ר הועדה המחוזית לתו"ב מחוז ירושלים:
"בענייננו המערער עשה דין עצמי בכך שהקים מבנה בשכונה מתוכננת, באזור המיועד על פי התכנית התקפה לשמש כשטח נוף פתוח. אף אם נרקמת כיום תכנית מתאר מתוקנת, תכנית 9713, אין לפנינו נסיבות חריגות שבהן היתר הבניה הינו בהישג יד, שכן הליכי ההפקדה שמיעת ההתנגדויות, אם תהיינה, אישור התכנית והנפקת היתר בניה, הינם ממושכים ועשויים להימשך חודשים ארוכים; מה גם, שהמערער לא הביא ראיה לכך שהתכנית הנרקמת עשויה להכשיר את המבנה הנדון".
נדמה, אפוא, כי ההלכות השיפוטיות מדברות בעד עצמן, בגנות דחיית הריסת מבנים או מתן עיכוב נוסף. העדר צירוף מסמכים מהמוסד התכנוני ביחס למקרקעין נשוא הבקשה, אינו מסייע להפיג סימן השאלה הכרוך אחר הטענה בדבר היתכנות ההליכים התכנוניים להכשרת המבנה נשוא ההליך דנא, ולא ברור כיצד נטען כי המבנה ייהרס תוך "ארבעה חודשים לכל היותר" (ס' 20 לבקשה), אם רק בחלוף כ-4 חודשים לפי הנטען תושלם עריכת התכנית המפורטת.
באשר לטענה כי אפשר שנפלה שגגה בזיהוי המבנה, ייאמר כי לא ברור כיצד הדבר מתיישב עם הסכמת המבקש להריסת המבנה, כפי אשר קיבלה ביטוי בבקשה המוסכמת מיום 23.2.16. מכל מקום, חזקה על המשיבה כי תפעל להרוס אך את המבנה נשוא צו ההריסה המנהלי הנקוב על גבי הצו, בשים לב לנקודת הציון המצוינת על גב הצו.
סוף דבר
על פניו, וחרף האהדה שניתן לחוש למקרא הבקשה, מכלול הדברים גם יחד מלמד כי אין מקום להיעתר לבקשה במתכונתה.
בהקשר זה אציין כי, אף אילו הייתה משאלה עימדי - ואינני אומר שכך הוא בהכרח במקרה הנדון - שהמשיבה תנהג עם המבקש לפנים משורת הדין, ותעניק בידו ארכה נוספת, בשל הטעמים הכלולים בבקשה, תוך קיום המאמר "למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור" (משלי ב, כ), ראוי לזכור כי "הדבר נתון לגמרי לשיקול דעתה של המערערת, ולא הייתי מציע לטשטש את הגבול בין פטור וחייב" (ע"א 350/77 כיתן בע"מ נ' וייס ואח', פ"ד לג(2), 785).
בית משפט זה אמון על הוראות הדין, ואילו עשיית צדק "לפנים משורת הדין" מסורה לבעל הדין חברו, ואינה עניין לביהמ"ש לחייבו לפעול כאמור.
בעניין זה ראה גם אשר נקבע בע"פ (תל-אביב-יפו) 70864/00 אלקומברה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה (פורסם במאגרים):
"אשר לטענותיו הנוספות של המערער בבית משפט קמא, בית המשפט ציין, בצדק, כי סמכויותיו של בית המשפט בדונו בבקשה לביטול צו הריסה מינהלי לפי סעיף 238(א) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מוגבלות והגבלה זו מוצאת ביטוי בסעיף קטן (ח) של סעיף 238(א) הנזכר. האפשרות לקבל היתר בניה בעתיד או בחינת הנזק שיגרם בשל הריסת המבנה, אינם שיקולים שבית משפט רשאי לשקול בדיון בבקשה כזו".
בכפוף לאמור, הבקשה נדחית.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.
מזכירות בית המשפט תשלח בדחיפות העתק ההחלטה לב"כ המבקש, עוה"ד עמי נחמני, ולב"כ המשיבה, עוה"ד לוטם כפרי.
ניתנה היום, כ"ב אלול תשע"ו, 25 ספטמבר 2016, בהעדר הצדדים.
תאריך | כותרת | שופט | צפייה |
---|---|---|---|
25/09/2016 | החלטה שניתנה ע"י יעקב דנינו | יעקב דנינו | צפייה |
תפקיד | שם | בא כוח |
---|---|---|
מבקש 1 | חאבס אל אטרש | עמי נחמני |
משיב 1 | מדינת ישראל - ופרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין | לוטם כפרי |