1. התובעת, ילידת 1958, טוענת כי ביום 22.1.13 בזמן שערכה קניות בחנות המשביר לצרכן נתקלה במעמד (סטנד) ממתכת שהוצב בסמוך לקופה, נפלה ונחבלה (להלן – התאונה).
2. לאחר כחודש פנתה התובעת לקופת חולים, שם קיבלה טיפול תרופתי והופנתה לטיפולי פיזיותרפיה, אותם ביצעה.
3. התובעת והנתבעת הגישו חוות דעת מטעמם. לאור הפער בין חוות הדעת, הורתי על מינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, שקבע כי התובעת סובלת מכאבים בגב התחתון מזה שנים רבות ומשינויים ניווניים קשים בעמוד השדרה המותני, וכי מצבה מתאים ל- 20% נכות לפי סעיף 37(7)(ב) בגין הגבלה בינונית בתנועות עמוד השדרה המותני. עם זאת, התייחס המומחה לשאלת הקשר הסיבתי וקבע כי התאונה לא גרמה להחמרה במצבה של התובעת וכי מצבה כיום הוא כתוצאה ממצב רפואי קודם ממנו סובלת היא מזה שנים. המומחה הוסיף וציין כי הפניה המאוחרת לטיפול רפואי לאחר התאונה, תומכת אף היא במסקנה בדבר היעדר קשר הסיבתי בין התאונה לבין מצבה הרפואי של התובעת כיום.
4. התובעת טוענת כי היה על הנתבעת לשמור צילומים ממקום התאונה לאחר שהיא הודיעה לה על התאונה ולכן אין לקבל את הכחשת האירוע. עוד נטען כי הנתבעת התרשלה בכך שלא דאגה למעבר בטוח במבנה שבאחריותה; לא מנעה היווצרות סכנה ומפגע מסוכן; לא נקטה באמצעי זהירות מספיקים ובכך חשפה את הציבור לסיכון בלתי סביר שהוביל לקרות התאונה. התובעת טוענת עוד שמדובר במעמד עם גלגלים שלא היה יציג ולאור כך שהיה נמוך וקשה להבחנה נגרמה התאונה.
5. התובעת הוסיפה וטענה כי היא סובלת מאז התאונה מכאבים בקרסול שמאל ובגב וחלקה על ממצאי המומחה מטעם בית המשפט. התובעת לא צירפה קבלות או אישורים בדבר הוצאות כלשהן או עזרה לה נזקקה עקב התאונה (למעט הגשת חוות דעת מטעמה ומחצית עלות חוות דעת מומחה בית המשפט). התובעת לא פירטה בסיכומיה את הסכומים להם היא טוענת.
6. הנתבעת הכחישה את עצם קרות התאונה וכן טענה כי במקום לא נמצא כל מפגע שיש בו להקים חבות לנזק שנגרם לתובעת, ככל שנגרם. הנתבעת הפנתה לכך שהתובעת פנתה לטיפול לאחר כחודש וכן ציינה את הסתירה בין גרסתה בקדם המשפט, לבין זו המופיעה בכתב התביעה ביחס לשאלה אם נפלה או שמא רק מעדה. לחילופין, טענה הנתבעת כי המעמד (הסטנד) בו לכאורה נתקלה התובעת, בולט ומונחים עליו מוצרים באופן קבוע, הוא גלוי לעין וממילא לא מיועד לכך שלקוחות יניחו עליו את רגלם. בהקשר זה נטען כי ככל שהתאונה אכן ארעה, הרי שהיא נגרמה בשל אי זהירות מצד התובעת ויש לייחס לה אשם תורם מכריע. ביחס לנזק הפנתה הנתבעת לכך שלא נקבעה נכות וכי לא הוכח נזק מיוחד והציעה סך של 2000 ₪ עבור כאב וסבל.
7. הצדדים הסכימו שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה, בהתאם לסעיף 79א'(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984.
8. נתתי דעתי לטענות הצדדים, עיינתי במסמכים שצורפו, לרבות המסמכים הרפואיים ולאחר בחינת מכלול הנסיבות, ראיתי לקבל את התביעה בחלקה ולחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 4,000 ₪. כן תשלם הנתבעת לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 702 ₪ (כולל מע"מ), ותשיב לה את סכום האגרה ששילמה, וזאת בתוך 30 יום, שאחרת יישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק. ניתן פטור מיתרת האגרה לאור אופן סיום ההליך.

המזכירות תשלח לצדדים את פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח אב תשע"ט, 29 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.