בערעור שבכותרת מבקשת המערערת לבטל את החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה מיום 3.7.15 לפיה נדחה הערר שהגישה המערערת על החלטת מנהלת הארנונה של עיריית נצרת עילית, במסגרתה נדחתה השגתה של העותרת על שומת הארנונה לשנים 2009 ו- 2010.

עיקרי עובדות וטענות הצדדים:

1. המערערת חברה פרטית, הינה בעלים במשותף ו/או המחזיקה במשותף (כחלק מקבוצת זועבי כפי שיפורט להלן) של מקרקעין הידועים כחלק מחלקות 2 ו-9 בגוש 16542 וחלק מחלקות 36, 38 ו- 43 בגוש 16562 וחלקה 37 בשלמות בגוש 16562 מאדמות העיר נצרת עילית, בשטח כולל של כ- 66.8 דונם (להלן: "הנכס").

המשיב הינו מנהל הארנונה של עיריית נצרת עילית, אשר בתחום שיפוטה מצוי הנכס.

1. המערערת רכשה ביום 6.8.08 במשותף עם צדדים שלישיים (להלן: "רוכשי המקרקעין") את המקרקעין הידועים כמתחם גני נצרת, גוש 16542 חלקות (בשלמות) 2 ו- 9, גוש 16562 חלקות (בשלמות) 43 ו- 47, חלקי חלקות 13, 36, 37, 38, 44 (להלן: "המקרקעין").

את החזקה במקרקעין קיבלו רוכשי המקרקעין אך ביום 26.5.09.

1. ביום 4.5.10 נחתם בין כל רוכשי המקרקעיו הסכם שיתוף במקרקעין וחלוקה בעין, לפיו כל קבוצה (קבוצת זועבי, קבוצת זבידאת ודראר הוארי) תקבל חלק ייחודי מוגדר ומוסכם במקרקעין, והשותפות בין הקבוצות תבוא על סיומה (להלן: הסכם הפירוק והחלוקה").

להסכם הנ"ל צורף תשריט חלוקה עליו חתמו כל רוכשי המקרקעין.

1. הסכם הפירוק והחלוקה, לרבות התשריט שצורף לו כאמור, מסדירים את הזכויות והחזקה הייחודית במקרקעין של כל אחת מהקבוצות להסכם.
2. בהתאם להסכם הפירוק והחלוקה ובהתאם לתשריט המצורף אליו, החלק במקרקעין של קבוצת זועבי, אליה משתייכת המערערת, הינו כ- 70 דונם מתוך כלל השטח שגודלו כ- 136 דונם.

(לציין כי הנכס שבדיון עומד כאמור על שטח של 66.8 דונם מתוך סך 70 הדונם האמורים, והוא המצוי בתחום שיפוטה של עיריית נצרת עילית).

לטענת המערערת, ממועד כניסת הסכם הפירוק והחלוקה לתוקף, יש לחייב את קבוצת זועבי רק באותו חלק שקיבלה לבעלותה וחזקתה.

1. נוסיף כי על חלקה של קבוצת זועבי במקרקעין בנוי בית מלון "גני נצרת" המושכר לחברת מלון הגנים בנצרת בע"מ, על פי הסכם שכירות מיום 1.5.10. כמו כן, לקבוצת זועבי שטח של כ- 6 דונם, המשמש כ"פיינטבול", ואשר מוחזק ומופעל על ידי צד ג' בהתאם להסכם שכירות משנת 2010.
2. לטענת המערערת חלק משטחי המקרקעין מסביב למלון ובשטח של 40.8 דונם אינם תפוסים ואינם בשימוש לצורך דיני הארנונה והם בבחינת חורשה פתוחה. על כן לטענתה אין לחייב בארנונה בגינם (הכוונה בנדון לשטחים שמעבר לשטח המלון (כ- 10 דונם), שטח הבריכה והמדשאות (כ- 8 דונם) ושטח הפיינטבול (כ- 6 דונם).
3. יובהר כי הגם שהערעור הוגש רק ע"י המערערת שבכותרת (מדאמיק בע"מ), הטענות והדיון להלן יתייחס לנכס בכללותו (כלל חלקה של קבוצת זועבי), כאשר מעמדה של המערערת כשותפה בנכס, מקנה לה את המעמד לטעון בנדון.
4. מאחר שהמערערת חלקה על חיובי הארנונה של המשיבה כלפי קבוצת זועבי (אשר המערערת נמנית עימה), הגישה המערערת (ביום 20.7.10.) השגה בפני מנהלת הארנונה של עיריית נצרת עילית, ומשההשגה נדחתה, הגישה ערר (ביום 24.10.10) שנדחה גם הוא.
5. טענות המערערת בהשגה ובערר אשר נותרו רלבנטיות לערעור שבפנינו הינן כדלקמן:
6. טענת המערערת כי החל ממועד כניסת הסכם הפירוק והחלוקה לתוקף (1.5.10), יש לחייב כל אחד מרוכשי המקרקעין בחלק מהמקרקעין שקיבל בפועל בהתאם להסכם הפירוק והחלוקה, לרבות בשים לב להסכמי השכירות עם צדדי ג'.
7. טענתה כי יש לפטור מארנונה בגין שטחי החורשה שפורטו לעיל שאינם תפוסים ואינם מוחזקים.
8. טענתה החלופית כי יש לחייב את החברה השוכרת את בית המלון, תחת חיוב המערערת, בגין שטח החורשה, נוכח קביעת ועדת הערר באשר לשימוש שעושה השוכרת בשטח זה.
9. עפ"י טיעוני המערערת, בהשלמת הטיעון מטעמה, נודע לה לראשונה על אודות החלטת ועדת הערר (מיום 3.7.15), רק ביום 7.2.16, וזאת לאחר בירור שערך נציג מטעמה (בעקבות דרישת תשלום שנתקבלה אצלה ביום 4.1.16), מול עו"ד שרקאוי אשר ייצג את המערערת בהליך הערר.

לפיכך, טוענת המערערת, כי הערעור הוגש במסגרת המועדים הקבועים בחוק. לחלופין, מבקשת המערערת להאריך את המועד להגשת הערעור, זאת ככל שייקבע כי הערעור הוגש באיחור.

1. לטענת המערערת, שגתה ועדת הערר עת קבעה כי קיימת בעלות משותפת של רוכשי המקרקעין באחוזים בלתי מסוימים מכלל השטח, ומבלי שלמי מרוכשי המקרקעין קיימת זכות קניינית ייחודית במקרקעין.

המערערת טוענת, כי קביעתה הנ"ל של ועדת הערר מתעלמת מהחלוקה שנעשתה בפועל בין רוכשי המקרקעין, על פי הסכם הפירוק והחלוקה והתשריט המצורף לו, שם נקבעו מפורשות החלקים של כל קבוצה במקרקעין.

1. המערערת מוסיפה וטוענת, כי יש לדחות את קביעת ועדת הערר לפיה הסכמת רוכשי המקרקעין לחלוקת המקרקעין היא בגדר הסכמה חוזית בין הבעלים, היות וחלוקה זו לא נרשמה וכן אין בנמצא תכנית איחוד וחלוקה מאושרת בנוגע לחלוקה כאמור, ולכן אין בהסכמה זו לחייב לעניין דיני הארנונה.

בנדון מדגישה המערערת, כי מקום בו אנו עוסקים בדיני הארנונה הכללית, כפי בענייננו, הרי שהבסיס לחיוב בארנונה כללית הינו "מבחן החזקה בנכס בפועל". על כן, קביעתה של ועדת הערר בנדון מוטעית ואף נוגדת את דיני הארנונה.

המערערת מבקשת עוד לדחות את קביעת ועדת הערר לפיה לאור סעיף 316 לפקודת העיריות, יש לראות ברוכשי המקרקעין בעלים משותפים בכל החלקים במקרקעין. המערערת מבהירה בנדון, כי סעיף 316 לפקודת העיריות עוסק ב"גביית ארנונות" בשונה מסוגיית החיוב בארנונה, אשר נקבעת בהתאם למחזיק בנכס בפועל.

1. בנוסף, מלינה המערערת כנגד קביעת ועדת הערר לפיה לא שוכנעה כי השטח הסמוך לבית המלון, אינו קרקע תפוסה. בנדון טוענת המערערת, כי סך השטח המשמש את בית המלון עומד על 10 דונם בלבד, ואילו יתר השטח שבחזקת קבוצת זועבי (בניכוי שטח המלון, השטח של הפיינטבול והשטח שאינו בתחום שיפוטה של עיריית נצרת עילית) העומד על 40.80 דונם, הינו חורשה פתוחה ועזובה שאין בה כל שימוש, ואין לחייב בגינו בארנונה.

המערערת מוסיפה ומדגישה בנדון, למעשה כטענה חלופית, שאילו אכן היה מקום לחייב בארנונה בגין השטח האמור בהיותו קרקע תפוסה, המשמשת את בית המלון, הרי על המשיבה לחייב בגינו את השוכרת של המלון אשר מחזיקה ומפעילה את המלון בפועל, חלף חיוב המערערת בארנונה כאמור.

1. המשיבה עותרת לדחות את הערעור על הסף ולגופו;
2. המשיבה טוענת כי הערעור הוגש בשיהוי ניכר. החלטת ועדת הערר הומצאה למערערת כבר ביום 4.8.15 (ראו אישור מסירה- נספח 1 לכתב התשובה) ואילו הערעור שבדיון הוגש אך ביום 21.2.16, בחלוף יותר משישה חודשים, שעה שהתקנות קוצבות פרק זמן של לכל היותר 45 יום להגשתו.
3. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לא הוצג כל נימוק או הצדקה להארכת המועד להגשת הערעור. הבקשה לא נתמכה בתצהיר, כשהמערערת לא הציגה כל נימוק ענייני וטעם מיוחד לאיחור הכבד בהגשת הערעור, כמתחייב עפ"י הדין והפסיקה.
4. לחלופין בלבד, מוסיפה המשיבה וטוענת, כי צדקה ועדת הערר בדחותה את דרישת המערערת לחיוב רוכשי המקרקעין בארנונה בהתאם להסכם הפירוק והחלוקה, שכן המערערת לא הציגה תכנית חלוקה מאושרת ורשומה באשר לחלקו של כל אחד מהבעלים, ומשכך, החיוב בארנונה נעשה בהתאם לסעיף 316 לפקודת העיריות אשר מסדיר את סוגיית החיוב בארנונה מקום בו עסקינן בבעלות משותפת.
5. באשר לחיוב בקרקע התפוסה, טוענת המשיבה, כי בדין נדחו טענות המערערת בנדון, שכן האחרונה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי חל שינוי עובדתי בשטח, לרבות לעומת דרך החיוב של הבעלים הקודמים שהחזיקו בקרקע ועשו בה שימוש (מבטחים וגני נצרת בע"מ).
6. בדיון שהתקיים בפניי ביום 14.6.16 ולאחר ששמעתי את עיקר טיעוני הצדדים, הוסכם על מתווה דיוני לפיו הצדדים יבואו בדברים וינסו להגיע להסכמות שיהא בהם לייתר הכרעה בערעור (בדגש לבירור העובדתי לסוגיית השימוש בשטח הנטען כקרקע תפוסה, תוך מתן משקל לכלל השנים שחלפו ורלבנטיות לדיון). עוד הוסכם, כי ככל שלא תושגנה הסכמות בין הצדדים כאמור, תינתן הכרעה בערעור על בסיס מכלול החומר שהוגש, לרבות השלמת טיעון קצרה מטעם הצדדים.

משהודיעו הצדדים כי הניסיון לפתור את המחלוקות מחוץ לכותלי בית המשפט לא צלח, פנו הם להגשת השלמת טיעון קצרה.

דיון והכרעה:

1. הערעור דנן הוגש תוך שיהוי ניכר ומהותי, עד כי אין מנוס אלא לדחות את הערעור על הסף.

מבלי לפגוע באמור, ראיתי להתייחס ולו לשלמות התמונה ובמספר הערות, לטענות גופן.

אזכיר, כי בחינתן של אלו מבססות את המסקנה כי למערערת גם לא נגרם עוול ממשי מדחיית ערעורה על הסף כאמור.

וביתר פירוט;

1. הטענות בערעור מכוונות כאמור כנגד החלטת ועדת הערר מיום 3.7.15.
2. עיון באישור המסירה שצורף לתגובה מטעם המשיבה, מלמד כי החלטת ועדת הערר הומצאה לב"כ המערערת דאז, עו"ד פאיז שרקואי, כבר ביום 4.8.15 (ראו נספח 1 לתגובת המשיבה).

ממועד זה ועד להגשת הערעור דנן חלפו למעלה משישה חודשים, במהלכן לא פעלה המערערת להגיש ערעור.

על פי דין, המבקש לערער כנגד החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, נדרש להגיש הערעור תוך 45 יום מהמצאת ההחלטה (תקנה 23(ב) לתקנות בית המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "התקנות")).

1. בנדון יובהר, כי המצאת ההחלטה לב"כ המערערת כמוה כהמצאה למערערת עצמה.

המערערת לא העלתה כל טענה כנגד תוקף ההמצאה הנ"ל ובוודאי לא על דרך של הגשת תצהיר תומך. בענייננו אף לא נטען כי עו"ד שרקאוי חדל מלייצג אותה בקשר עם ההליכים מול ועדת הערר, ומשכך, יש לראות בהמצאת ההחלטה לידיו כהמצאת ההחלטה לידי המערערת.

1. מעבר לנדרש נוסיף, כי מהמערערת היה מצופה שתברר מיוזמתה מול בא כוחה ומעת לעת, אם ניתנה החלטה ע"י ועדת הערר אם לאו, בפרט על הרקע השנים הארוכות בהן התנהלו ההליכים ועוכב תשלום החוב למשיבה.

הימנעותה של המערערת מלעשות כן וישיבתה בחיבוק ידיים מעניקות משנה חומרה לשיהוי שחל באופן התנהלותה, לרבות בדגש למועד הגשת הערעור דנן.

עפ"י המפורט, אין רלבנטיות או משקל לטענת המערערת כי לה עצמה נודע על החלטת ועדת הערר רק בתחילת 2016 (כשבכתב הערעור טענה כי נודע לה על ההחלטה ב- 1/16 ואילו בהשלמת הטיעון טענה כי ידעה עליה רק ב- 2/16). מכל מקום אף ביחס למועדים המאוחרים הנ"ל, עסקינן בערעור שהוגש מעבר למועדים הקבועים בדין ותוך שיהוי.

1. אמנם לא בורר בפניי עד תום, על שום מה התעכבה החלטת ועדת הערר בענייננו, פרק זמן של שנים. בנדון אמנם נטען כי נוצרו עיכובים בשל הצורך להשלים בירורים בתיעוד ובשטח, ברם אין באמור לכאורה כדי להסביר עיכוב כה ארוך.

על כל פנים, די לענייננו כי נוסיף שאין בעיכוב במתן ההכרעה ע"י ועדת הערר כדי לפגום או לשנות ממשקל טענת השיהוי העומדת לחובת המערערת.

כאן המקום להדגיש, כי למועד שבו נשלחה למערערת דרישה לתשלום חוב הארנונה (בעקבות ההחלטה בערר) אין רלוונטיות לסוגיית השיהוי. מבלי לפגוע באמור נציין, כי לכתב התשובה מטעם המשיבה אף צורפה דרישה לתשלום החוב האמור מיום 2.8.16. אשר לפי הנטען נשלחה למערערת במועד הנקוב בה.

1. אני מרשה לעצמי להוסיף כי התנהלות המערערת, אשר לכאורה גם לא מיצתה הליכים של השגה או לכל הפחות ערערים, ביחס לחיובי הארנונה שהוטלו עליה גם לשנים שאחרי שנת 2010, והעומדות לדיון בערעור זה, פועלת גם היא לחובתה ומלמדת על התנהלות מרושלת, אשר אף עולה כדי ויתור.
2. המפורט לעיל יפה גם לדחיית בקשתה החלופית של המערערת להארכת המועד להגשת הערעור, ובפרט שעה שלא הוצג כל טעם המצדיק הארכת מועד כאמור.

1. הנחת המוצא עליה יש להקפיד קובעת, כי בעל דין נדרש לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור [בש"א 2487/14 אברהם ביבי נ' אליעזר ליפר (14.5.14)].

כפן משלים אוסיף, כי נכונות לדון בערעור מנהלי המוגש בשיהוי ניכר, משמעותה בהכרח גם פגיעה והתעלמות מאינטרס ההסתמכות שנוצר אצל המשיבה, שהינה רשות המופקדת על האינטרס והקופה הציבורית, תוך פגיעה בתפקודה. יש לזכור כי ארנונה מהווה מקור למימון ותכנון פעילותה ושירותיה, ומכאן החשיבות להקפיד על הזמנים שנקבעו בדין.

1. המערערת בענייננו בוודאי שלא הציגה כל טעם מיוחד שיירשם, כדרישת תקנה 38 לתקנות כתנאי להארכת מועד להגשת ערעור מנהלי.

אמת מידה מרכזית בכל הנוגע לבחינת קיומו או היעדרו של "טעם מיוחד", היא השאלה האם האיחור בהגשת הערעור נובע מאילוץ או כורח. נפסק כי הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ"טעם מיוחד" להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נובע מסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין. כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת (בש"א 8359/11 פלונית נ' פלוני (25.12.11)).

בענייננו, הבקשה להארכת מועד הוגשה כאמור למעלה משישה חודשים לאחר מועד הינתנה של החלטת ועדת הערר, מבלי שהוצג "טעם מיוחד" להגשת הערעור בשיהוי כה ניכר. הימנעות המערערת מבדיקה מול בא כוחה האם נתקבלה החלטה ע"י ועדת הערר, זאת למרות שנסתיימו הדיונים בפני ועדת הערר כבר ביום 16/9/2014 ואף הוגשו סיכומי הצדדים בנדון (סיכומי המשיבה הוגשו ביום 26.4.15), מלמדת למצער על התנהלות אדישה מצידה, אשר פועלת בהכרח לחובתה. התנהלות כאמור בוודאי אינה מהווה טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד להגשת הערעור כאמור.

הדברים על אחת כמה וכמה נכונים, שעה שהמערערת אף לא טענה, תוך תמיכת הטענה בתצהיר, כי בא –כוחה נמנע מלעדכנה באשר להחלטת ועדת הערר סמוך למועד בו זו נמסרה לו.

1. לאור המקובץ עד כה, אני מורה על דחיית הערעור על הסף בשל שיהוי ניכר בהגשתו.
2. מבלי לפגוע במסקנה לעיל, אני רואה להתייחס להלן במספר הערות להחלטת ועדת הערר לגופה, זאת משעה שהצדדים ראו להרחיב בעניין ובעיקר על מנת לבחון האם נגרמה למערערת פגיעה ממשית מדחיית ערעורה על הסף;
3. בחינת החלטת ועדת הערר לגופה, מלמדת כי אכן נפלה בה לכאורה טעות משפטית בכל הנוגע לדרך חיוב הבעלים המשותפים בארנונה, לאור הסכם הפירוק והחלוקה שנעשה ביניהם;

כידוע המבחן לחיוב בארנונה הינו מבחן "בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס", לאמור, מי שמחזיק בפועל בנכס הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. בענייננו, הבעלים המשותפים קבעו בהסכם ביניהם מי מחזיק באיזה חלק בנכס, כשבנדון צורף הסכם ותשריט חלוקה עליו חתומים כל הבעלים. מכאן ניתן לקבוע מי מהבעלים המשותפים הוא בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס שבו הוא מחזיק על פי ההסכם והתשריט המצורף לו ובהתאם להטיל את חיוב הארנונה, עליו בלבד.

1. האמור אינו שונה ולו על דרך האנלוגיה, מהדין החל לגבי שוכר של נכס, ההופך לבעל הזיקה הקרובה לצורך החיוב בארנונה, זאת על פני בעליו.

תמיכה למסקנה האמורה, מצאתי בהתנהלות המשיבה אל מול חברת מלון הגנים (השוכרת של בית המלון), בנדון. המשיבה מחייבת בפועל את חברת מלון הגנים בארנונה, וזאת למרות שלא כל הבעלים המשותפים חתומים על הסכם השכירות, אלא רק אותו שותף אשר הינו בעל השטח של בית המלון, זאת על פי הסכם הפירוק והחלוקה שבין השותפים.

1. בנסיבות, אין בעובדה שההסכם בין הבעלים המשותפים לא נרשם, לרבות העדרה של תכנית חלוקה תכנונית כדי לעלות או להוריד לשאלת מבחן ההחזקה בנכס ולקביעת זהות החייב בארנונה בענייננו כמפורט.
2. אוסיף כי הסתמכות המשיבה על סעיף 316 לפקודת העיריות כנימוק לחיוב המערערת בארנונה, תוך התעלמות מההסכם שבין הבעלים המשותפים אינה במקומה לכאורה. הסעיף הנ"ל עוסק בגביית ארנונה מבעלים משותפים תוך הנחה שהשותפים כולם הם גם המחזיקים, שלא כבענייננו.
3. אחרת מבענייננו, יתכן והיה מקום בנסיבות, חרף השיהוי שחל בהגשת הערעור, ובהינתן שעסקינן בטעות משפטית בעיקרה כמפורט אל מול הפגיעה הכלכלית הכרוכה, לדון האם יש מקום לנקוט בגישה סלחנית לעניין השיהוי ולדון בטענות המערערת בנדון. ברם, בענייננו הבחינה אינה דרושה שעה שנדמה כי אין חולק שהמערערת אינה יוצאת קירחת מכאן ומכאן, וכי אין מניעה שתיפרע, ביחס לחיוב העודף, מהבעלים המשותפים אשר אינם חולקים, כך על פי גרסתה, על חלקם במקרקעין כפי המפורט בהסכם שביניהם.
4. מנגד ובכל הנוגע לטענות באשר למהות השימוש במקרקעין הסמוכים למלון, סיכויי הערעור אילו היה נידון לגופו היו נמוכים לכאורה.
5. הכרעה בטענות המערערת באשר לשימוש שנעשה בשטח הסמוך לבית המלון, הצריכה ומצריכה בירור עובדתי מקצועי, אשר אין מקום לעורכו עתה על ידי בית המשפט. הנטל להוכיח טענות אלו מוטל היה על המערערת, זאת כולל הצגת נתונים התומכים בטענתה לפיה למעלה מארבעים דונם מהווים חורשה פתוחה שלא נעשה בה שימוש כלשהו. המערערת לכאורה לא טרחה להביא במסגרת ההשגה או הערר שהגישה נתונים בנוגע להעדר השימוש הנטען בחורשה.

כאן המקום להזכיר, כי לא נסתרה בערעור הטענה לפיה העירייה פעלה, לצורך חיוב בארנונה בגין השטח שבדיון, על פי "מצב קודם". בנדון חייבה העירייה את המערערת כפי שחייבה את הבעלים "המקוריים" (מבטחים/גני נצרת), בגין שימוש בשטח שבדיון כחלק מבית הבראה. הנטל להוכיח כי חל שינוי בשימוש שנעשה בקרקע מוטל על המערערת, וכפי שעולה מהחלטת ועדת הערר, המערערת לא הרימה נטל זה.

מטיעוני המשיבה גם עולה כי לאורך השנים ניהלו הצדדים הרלבנטיים דין ודברים בסוגיה שבדיון, הגיעו להבנות והכירו בחיובי המשיבה. טיעונים אלו לא נסתרו גם הם.

1. אין גם מקום לטענתה המעיין חלופית של המערערת, לפיה יש לחייב בארנונה בגין השטח שבדיון את חברת מלון הגנים אשר שוכרת ומפעילה את בית המלון, לאור קביעתה של ועדת הערר לפיה שטח זה משמש את בית המלון.

בנדון מקובלת עליי החלטת ועדת הערר לפיה לאור ההתייחסות המפורשת בהסכם החכירה לשטח המדויק אשר הוחכר לחברת מלון הגנים ונמצא בחזקתה, שטח זה אינו כולל את שטח המקרקעין שבדיון. בהתאם בעל דינה של המשיבה, בכל הנוגע לשטח זה הינה המערערת והמערערת מנועה מלהפנות למחזיק אחר בנדון, זאת לאור הסכמתה החוזית בענין כמפורט לעיל.

לא למותר להוסיף כי חברת מלון גנים לא צורפה כצד להליך בפני ועדת הערר ו/או בפני בית משפט זה ודי גם באמור על מנת להצדיק את דחיית הטענה.

1. ההערות המקובצות לעיל מלמדות כי למערערת לא נגרם כל עיוות דין מדחיית ערעורה על הסף, כפי שהוכרע בפסק דין זה.
2. לאור התוצאה, המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך כולל של 10,000 ₪.
3. המזכירות תמציא את העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ח תשרי תשע"ז, 30 אוקטובר 2016, בהעדר הצדדים.