08 יוני 2016

לפנינו בקשת ערעור על החלטת כב' הרשמת כרמית פלד (כתוארה אז) מיום 3.2.16 בתיק סע"ש 43042-08-15 במסגרתה דחתה את בקשת המערער והורתה לו להגיש כתב תביעה מתוקן.

רקע עובדתי

1. המערער אשר הועסק אצל המשיבה כעשר שנים כסוכן משווק לגיוס לקוחו, הגיש תביעה כנגדה אותה כינה "תביעה למתן חשבונות".
2. לטענתו, היה על המשיבה לשלם לו בגין 2 סוגי עמלות וכי היא נהגה לשלם לו עמלות אלו בחסר. לפיכך, טען המערער בכתב התביעה כי "לאחר שיקבל את הנתונים והמסמכים המבוקשים נשוא התובענה... בכוונת המערער להגיש נגדה, על סמך הנתונים שיימסרו לו, תובענה כספית".
3. ביום 29.9.15 הגישה המשיבה בקשה לבית הדין לחייב את המערער לכמת את תביעתו ו/או לשלם אגרה בגין אומדנה של התובענה. בנוסף, ביקשה המשיבה כי המועד להגשת כתב הגנה ידחה עד לחלוף 30 יום ממועד תשלום האגרה על ידי המערער.
4. באותו היום ניתנה החלטת הרשמת המורה למערער להגיב לבקשה ובתגובתו טען המערער כי על אף שהוא חולק על טענות המשיבה, הוא ישלם אגרה בתיק, בשיעור של תובענה רגילה לתשלום שכר עבודה בגובה 450,000 ₪ כפי האומדנה שערך. בנוסף, ביקש המערער להורות למשיבה להגיש כתב הגנה, בתוך 7 ימים.
5. ביום 10.11.14 הגיש המערער בקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה. בתגובתה, טענה המשיבה כי על המערער, מאחר והסכים לשלם אגרה, להגיש כתב תביעה מתוקן.
6. ביום 20.11.15 ניתנה החלטת הרשמת לפיה על התובע להגיש כתב תביעה מתוקן ובו פירוט הסעד הכספי שנתבע ואת הרכיבים שבגינם נתבעים סעדים אלו. כמו כן, נדחתה בקשתו של המערער למתן פסק דין בהעדר הגנה.
7. ביום 29.11.15 הגיש המערער בקשה לבטל את החלטת הרשמת לתיקון כתב התביעה, שכן עסקינן בתובענה למתן חשבונות בלבד ובהתחשב במהות הסעד הנתבע אין מקום להורות לו לתקן את כתב התביעה. עוד עתר, לחייב את הנתבעת להגיש לאלתר כתב הגנה ולחייב את הנתבעת בהוצאות. הנתבעת טענה כי אין הצדקה לנהל את ההליך במתכונת של מתן חשבונות ולא הוכח אינטרס לגיטימי של התובע לפיצול הדיון.
8. בהחלטתה, מיום 3.2.16 דחתה הרשמת את בקשתו הן מן הטעם שלא הוגש עליה ערעור בהתאם לדין והן לגופה. בהחלטה צוין כי עיון מדוקדק בכתב התביעה מעלה כי אין מדובר בתביעה למתן חשבונות אלא בתובענה כספית שאינה מפורטת כדבעי. מלשון התביעה עולה כי התובע יכול לכמת את תביעתו ויודע, גם אם באופן חלקי, בגין אילו עסקאות או תקופות לא שולמו העמלות בגינן תובע. לפיכך קבעה הרשמת כי אין מניעה שהתובע יתקן את כתב התביעה ויפרט את טענותיו ויכמתן. עוד הוסיפה כי אף משיקולים של יעילות הדיון יש לשמוע תובענה זו כתובענה משולבת של מתן חשבונות וסעד כספי.

טענות הצדדים

1. המערער טען כי שגתה הרשמת עת דחתה את בקשתו לבטל את החלטתה מיום 20.11.15, אשר ניתנה הלכה למעשה במעמד צד אחד, מבלי שניתן למערער יומו.
2. למערער זכות קנויה לבחור את מסלול תביעתו ובלבד שיעמוד בכללים הקבועים בדין. אין יסוד לטענה ולפיה אין למערער זכות בנסיבות העניין להגיש תובענה למתן חשבונות בלבד ולהיפך, שכן בהתאם להלכה תביעה למתן חשבונות עשויה להיות בעלת קיום עצמאי ללא סעד בצידה.
3. עוד הוסיף כי בניגוד לקבוע בהחלטה מושא הערעור, שיקולי יעילות הדיון אינם תומכים בהחלטה שכן הגשת התביעה באופן שבו הוגשה הוא האופן היעיל ביותר. חיוב המערער להגיש כתב תביעה על דרך של אומדנה ואחר כך לתקנו על פי נתונים שיתקבלו מהמשיבה מהווה סירבול והכבדה מיותרת שאין להטיל עליו בנסיבות העניין.
4. ההליכים שקדמו להחלטת הרשמת נגועים בפגמים דיוניים המצדיקים את ביטול ההחלטה, ובין היתר, לא היה בסיס דיוני לחייב את המערער בהגשת כתב תביעה מתוקן, כאשר סעד זה לא נתבקש בבקשת המשיבה, אלא רק לאחר שהוגשה הבקשה למתן פסק דין בהעדר הגנה; ההחלטה ניתנה בלא שהיה בפני בית הדין תשתית עובדתית ומשפטית ראויה, לרבות בקשה הנתמכת בתצהיר ואף לא כתב הגנה או דיון במעמד הצדדים וכן הבקשה ניתנה מבלי שהתאפשר למערער להגיב ולהביא טענותיו וראיותיו בסוגית תיקון כתב התביעה.
5. המשיבה טענה מנגד כי המדובר בהחלטה דיונית שאין להתערב בה, וכי המועד להגשת ערעור חלף, הואיל והמדובר בהחלטה חלוטה מחודש נובמבר 2015. על המערער היה להגיש ערעור בתוך המועד הקבוע או לחלופין, בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, משלא עשה כן ומשחלפו למעלה מ- 4 חודשים ממועד מתן ההחלטה המקורית, יש לסלקו על הסף. לגופו של עניין טענה, כי בית הדין דחה את טענות המערער לגופן, וקבע כי המדובר בתובענה כספית. משנקבע כי על המערער לכמת את תביעתו, הרי שהיה עליו לתקן את כתב התביעה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינו בנימוקי הערעור ובתגובת המשיבה הגענו לכלל דעה כי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן.
2. ראשית, המועד להגשת ערעור חלף עבר ומן הטעם הזה בלבד יש לדחות את הערעור. כמפורט לעיל, החלטת הרשמת ניתנה ביום 20.11.15. ביום 29.11.15 הגיש המערער בקשה לביטול ההחלטה וביום 3.2.16 ניתנה החלטה הדוחה בקשה זו, בין היתר, בשל העובדה שלא הוגש ערעור בהתאם לדין.
3. בהתאם לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב- 1991 (להלן – התקנות) הדרך להשיג על החלטתה של הרשמת היא בדרך של הגשת ערעור, בתוך 7 ימים ממועד קבלת ההחלטה. מכאן כי היה על המערער להגיש בקשה זו בתוך 7 ימים מיום 20.11.15, כשבפועל הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור רק ביום 21.2.16.
4. אין בידינו לקבל כי המדובר בהחלטה במעמד צד אחד, שכן ההחלטה ניתנה לאור בקשתה של המשיבה לחייב את המערער בתשלום אגרה. לבקשה זו הגיש המערער תגובתו והמשיבה השיבה לתגובה זו. החלטתה של הרשמת מבוססת על נימוקי המערער ולא ניתן לומר כי לא היה לו יומו.

ואולם, גם אם עמדה למערער הזכות להגיש בקשה לביטול ההחלטה, הרי ששומה היה עליו להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, למקרה שבקשתו תידחה.

1. מבלי לגרוע מהאמור, לא מצאנו כי נפל פגם בהחלטת הרשמת לגופה, המצדיק את ביטולה.

ראשית, ההחלטה מושא הערעור, הינה החלטה בעלת אופי דיוני שעניינה בתיקון כתבי טענות ומשכך, אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בהחלטות מסוגה (דב"ע 97 /3-398 ג'י. טי. אי. בי. תקשורת (1991) בע"מ - קרוגליאק, פד"ע לא 269, 277 (1998)).

1. שנית, החלטתה של הרשמת ניתנה בהתאם לסמכות שהוקנתה לה בתקנה 41 (א) לתקנות לפיה "בית הדין או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין או להורות לו לתקן את כתבי טענותיו". לפיכך, לא מצאנו כי יש ממש בטענת המערער לפיה נפל פגם בהחלטת הרשמת שכן לא עמדה בפניה בקשה לחייב את המערער להגיש כתב הגנה מתוקן, אלא בתגובת המשיבה.
2. שלישית, החלטתה של הרשמת מיום 20.11.15 ניתנה לאור בקשתה של המשיבה לחיוב המערער בתשלום אגרה, לאחר שהמערער הגיש את תגובתו ולפיכך, אין בסיס לטענה כי החלטה זו ניתנה מבלי שניתן למערער להשמיע את טענותיו בעניין.
3. זאת ועוד, בהחלטתה מיום 3.2.16, שבה הרשמת ופירטה את טענות הצדדים, השתלשלות העניינים, ואת ההלכות בנוגע לתביעה למתן חשבונות, על בסיסן קבעה כי במקרה שלפניה, אין המדובר בתובענה למתן חשבונות גרידא, אלא בתובענה כספית. מכאן, כי טענותיו של המערער נשקלו פעמיים, הן בהחלטה המקורית והן בהחלטה הדוחה את בקשתו לבטל החלטה זו.
4. רביעית, החלטתה של הרשמת ניתנה לאחר שקילת טענות הצדדים וההלכה הנוהגת ולא נפל בה פגם המצדיק את ביטולה. בהחלטתה ציינה הרשמת כי התובע ציין בכתב התביעה כי ניהל רישום מסודר של העסקאות בהן היה מעורב, כי קיבל מהנתבעת דוחות תגמול וכי גילה כי הנתבעת השמיטה חלק מהעסקאות, בגינן מגיע לו תגמול. התובע הוסיף כי על פי הערכה סכום הפרשי העמלות עומד על סך של למעלה מ- 350,000 ₪. לפיכך הגיעה הרשמת למסקנה כ מלשון התביעה עולה כי המערער יכול לכמת את תביעתו ולפיכך לא הצביע על אינטרס לגיטימי לניהול שתי תובענות נפרדות.
5. בהחלטתה ציינה הרשמת כי כימות בשלב זה, ולו באופן חלקי, אינה שוללת את זכותו של המערער לשוב ולבקש את תיקון כתב התביעה ככל שיראה בכך צורך בשלב מאוחר יותר. מכאן, כי ברי כי למערער לא נגרם נזק בניהול תביעתו.

סוף דבר

1. הערעור נדחה.
2. המערער יישא בהוצאותיה של המשיבה בסך 2,500 ₪. סכום זה ישולם בתוך 30 יום מהים, שאם לא כן, יישא הפרשי ריבית והצמדה כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, ב' סיוון תשע"ו, (08 יוני 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.