27 אוקטובר 2019

1. היש להכיר בפגימה בגבו של התובע כתאונת עבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995?

התשתית העובדתית וניהול ההליך

2. התובע יליד 1993, עבד כעובד אחזקה בחברת ORS החל מיום 24.11.14, ושובץ לעבודה במחלקת הגינון בעיריית נתניה.

3. ביום 16.3.15 הוא הגיש לנתבע תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה, בגין אירוע תאונתי שהתרחש לטענתו ביום 1.1.15. בתביעתו ציין התובע כי "בהיותי בעבודה מחוץ למשתלה עסקתי בהרמת אדנית ותוך כדי שמעתי קליק ונתפס לי הגב והודעתי למנהל העבודה".

4. ביום 17.1.16 נדחתה התביעה, בנימוק שלא הוכח שלתובע ארעה פגיעה בעבודה, כי לא ארע אירוע תאונתי תוך כדי ועקב העבודה, כי אין קשר סיבתי בין הפגימה בגבו של התובע לבין האירוע הנטען, ולחלופין כי השפעת האירוע הנטען פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

5. כנגד החלטה זו הוגשה התביעה שלפני. בכתב התביעה טען התובע כי עד למועד הגשתה לא נמסר לו תיקו האישי אצל הנתבע, ובפרט דוח החקירה שעבר. התובע בכתב תביעתו הודה שסבל מכאבי גב קודם למועד האירוע התאונתי, אך טען שאלו נבעו מהעובדה שנדרש להרים משקלים כבדים במו ידיו, מבלי שקיבל סיוע של מנוף. למרות הכאבים עד קרות האירוע התאונתי, הצליח התובע להמשיך ולתפקד, ובכלל זה להרים משקלים כבדים, כשלאחריו לא יכול היה יותר. התובע הדגיש בתביעתו כי יש להכיר באירוע התאונתי גם לאור כך שגירסתו קיבלה חיזוקים הן בעדות מנהל העבודה והן בעדות עובד נוסף שעבד עימו.

6. דיון מקדמי התקיים ביום 11.12.16 בפני חברתי כב' סגנית הנשיאה (כתוארה דאז) השופטת הדס יהלום במסגרתו נקבעו כי הפלוגתאות שאותן יש לברר במסגרת התביעה הנן קיומו של אירוע תאונתי ביום 1.1.15 ונסיבותיו; קיומו של קשר סיבתי בין האירוע לבין מחלת התובע וכן האם השפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים.

7. דיון הוכחות ראשון התקיים ביום 27.3.18. במהלכו, נחקרו התובע וכן עדיו: נחשון אליעזר מנהל העבודה של התובע בעיריית נתניה, ואושרי דוד, שעבד עם התובע במועד קרות האירוע הנטען. במהלך דיון זה העלתה באת כוח התובע טענות נגד ההודעות שנגבו על ידי חוקר הנתבע. נוכח זאת, ביקש ב"כ הנתבע לזמן את החוקר למתן עדות, ועל כן ביום 7.5.19 התקיים דיון הוכחות משלים במהלכו נשמעה עדותו של החוקר. לאחר הדיון הגישו הצדדים סיכומים בכתב. עתה, משנאספו אלה לתיק בית הדין, הגיעה העת לדון ולהכריע בתובענה.

דיון והכרעה

8. לאחר שבחנו את מסכת הראיות, ואת טענות הצדדים, הגענו לכלל מסקנה שהתובע לא הוכיח קיומו של אירוע תאונתי, ועל כן דין תביעתו להידחות. להלן נפרט את דרך הילוכנו בדרך למסקנה זו:

ראשית, לטענת התובע בטופס התביעה שהגיש לביטוח הלאומי (מוצג נ/1), לאחר שנפגע ביום 1.1.15 הוא נאלץ להיעדר מעבודתו ממספר לא מבוטל של ימי עבודה באותו חודש ינואר, בשל כאבים (התובע ציין שנעדר ביום 4.1.15, ביום 7.1.15, והחל מיום 18.1.15 ועד ה- 22.1.15), והוסיף ש"בימים שעבדתי עבדתי עבודות קלות בלי להרים דברים כבדים, בעיקר במנוחה" (הציטוט מתוך הפירוט בכתב יד שצירף התובע לטופס תביעתו). ברם, מעיון בדוח הנוכחות שלו לחודש זה (נ/2) עולה כי התובע עבד באופן רציף במהלך חודש זה וגם בחודש שלאחריו, פברואר 2015. נציין כי דוח הנוכחות של המעסיק חתום על ידי האחראי נחשון ועולה ממנו כי הוא נשלח בפקס מאגף שפע ביום 2.2.15, כך שעל פי התרשמותנו המדובר במסמך אותנטי המשקף את שנעשה בפועל בזמן אמת, ונוסיף בקשר לכך שהתובע עצמו אישר שנעשה מעקב נוכחות במקום העבודה על ידי בעל הבית (עמ' 6 ש' 8). כשהתבקש התובע להסביר את פשר הסתירה המובהקת בין גרסתו בעניין היעדרויותיו לאחר האירוע הנטען לבין דוח הנוכחות, לא ידע להסביר זאת, וטען רק באופן סתמי "איך אני יכול לעבוד אם אני אחרי פריצת דיסק ואני פצוע" (ע' 7, ש' 19). נוסיף, כי התובע – משיקוליו הוא – כלל לא התמודד עם סתירה זו בסיכומיו, ואף עניין זה יש להביא לחובתו;

שנית התובע טען בטופס התביעה שלו לבטוח הלאומי, כי מנהל העבודה נחשון עודכן על דבר פגיעתו עוד ביום האירוע. אך מאישור המעסיק ORS שצורף לטופס התביעה עולה כי הודעה על התאונה נמסרה למעסיק רק ביום 12.3.15, דהיינו למעלה מחודשיים לאחר האירוע הנטען. האיחור במסירת ההודעה למעסיק אומר דרשני, ודאי כשהוא מצטבר לנתון הקודם, לפיו בניגוד לטענת התובע, הוא לא נעדר רבות מעבודתו בחודשים ינואר ופברואר;

שלישית מעיון הן בטופס התביעה שהגיש התובע לביטוח הלאומי, הן בכתב התביעה שהוגש לבית-דין זה, והן בתצהיר התובע, עולה שאין בהם כל ציון של המועד הראשון שבו פנה התובע לטיפול רפואי, בעקבות האירוע הנטען, אף שניתן היה לצפות שהתובע יתייחס לפרט מהותי זה במסמכים השונים שהגיש. במענה לשאלה שנשאל על כך בחקירתו הנגדית, ציין התובע שפנה עוד באותו יום לטיפול רפואי עקב הפגיעה "הלכתי לקופת חולים, אמרתי לו שעשיתי עבודה ואמרתי שנתפס לי הגב, והוא שלח אותי באותו היום לצילום" (עמ' 9 ש' 9). ברם, בתיקו הרפואי של התובע אינן כל זכר לפניה לטיפול רפואי באותו היום, וכאשר נשאל התובע על העדרו של תיעוד הביקור הנטען, לא ידע להסביר זאת, למעט אמירה סתמית "לא יודע, תשאלי את הרופא" (עמ' 9 ש' 12);

רביעית מעיון בתיקו הרפואי, עולה שהפניה הראשונה של התובע לרופא בתלונות על כאבי גב ממועד שלאחר האירוע הנטען, היתה ביום 6.1.15 (נ/10), דהיינו חמישה ימים לאחר האירוע, ולא באותו היום כפי שטען בחקירתו בפנינו. זאת ועוד, בתיעוד אותה פניה אין כל התייחסות לאירוע שהתרחש מספר ימים קודם לכן – ולהיפך, מצויין מפורשות "עדיין כאבי גב" "שבועיים כאבים גב בהחמרה" – דהיינו מדובר היה על פני הדברים בפניה לטיפול רפואי בעקבות מצב רפואי שהיה קיים עוד קודם למועד האירוע התאונתי, מצב רפואי שנמשך והוחרף, ללא כל תלונה מצד התובע על כך שהתרחש אירוע בעבודה מספר ימים קודם לכן;

חמישית ואמנם, מעיון בתיקו הרפואי עולה כי הוא פנה לרופא והתלונן על כאבי גב ביום 3.11.14 (נ/7), ביום 7.12.14 (נ/8) וגם ביום 28.12 (נ/9), ואף נשלח לבדיקת CT כדי לברר את הסיבה להם לאחר שהתלונן על החרפת הכאבים, והכל הרבה קודם לאירוע הנטען, ללא כל טענה על פגיעה בעבודה. אף נתון זה תומך במסקנה כי תהא הסיבה אשר תהא לכאבי הגב שמהם סבל התובע, הרי שהם לא נגרמו מאירוע בעבודה שאירע ביום 1.1.15, כפי טענתו;

שישית התובע גם לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע עד ליום 2.3.15 – חודשיים לאחר האירוע הנטען ורק בסמוך למועד שבו הגיש את טופס התביעה – ועל אף מספר ביקורים נוספים במרפאה (נ/12-נ/14), אין בתיעוד הרפואי כל אזכור לאירוע הנטען, כשרק בתאריך זה אוזכרה לראשונה העובדה כי התובע עבד במשתלה והרים משאות כבדים, מבלי שצוין אירוע ההרמה הספציפי שבו נפגע לכאורה. יותר מכך, ביום 19.1.15, עת שפנה התובע וקיבל מרופאו ימי מחלה – שאותם כאמור לא ניצל לבסוף – נרשם שכאבי הגב נמשכים מזה חודש וחצי, דהיינו מתחילת דצמבר לערך, ללא כל התייחסות לתאונת עבודה או לפגיעה אחרת בגב שאירעה לפי הנטען שבועיים וחצי מוקדם יותר (ועל מנת לקצר, לא נפרט פה אודות מסמכים רפואיים נוספים שמציירים תמונה דומה, והמבקש הפניות אליהם יפנה לסעיפים 32 עד 37 לסיכומי הנתבע). נוכח כל האמור, מקובלת עלינו עמדת הנתבע בסיכומיו, כי המסמכים הרפואיים מזמן אמת אינם מהווים אך אנמנזה "שותקת", אלא אנמנזה "סותרת", שעל פי הפסיקה יש ליתן לה משקל ראייתי משמעותי יותר;

שביעית בגרסת התובע לכך שביום 1.1.15 אירעה התאונה הנטענת תמכו שניים, מנהל העבודה מר נחשון אליעזר, שהיה גם האחראי עליו, וכן עובד נוסף בשם אושרי דוד. אף שמדובר בעדויות תומכות, לא מצאנו ליתן להם משקל ראייתי, וננמק. אשר לעדותו של מר דוד, הרי שבחקירתו בפני חוקר המוסד (נ/16) הוא לא ידע לומר היכן התרחש האירוע, וכן טען שלמחרת היום פנה התובע לטיפול רפואי, ובהמשך לכך לקח ימי מחלה. כל הטענות העובדתיות האלה אינן מגובות במסמכים הרפואיים, כפי שכבר ציינו. נוסיף כי במהלך חקירתו הנגדית התבקש מר דוד להסביר, בנוסף, כיצד הוא ידע לציין בתצהירו את מועד האירוע הנטען, כולל שעה מדויקת (11:00) בעוד שבחקירתו הנגדית טען שאינו זוכר מתי התרחש האירוע, והוא לא ידע להסביר זאת, זולת אמירה סתמית "זה מה שכתוב בתצהיר וזה מה שהיה... באתי אליה [אל עורכת הדין... הח.מ] וזה מה שרשמנו וזה המקרה" (עמ' 16 ש' 17), אמירה שחיזקה אצלנו את הרושם שהאמור בתצהירו של העד אינם דברים שנרשמו מזכרונו. אשר לעדותו של אליעזר, הרי שזה אמנם מסר כי התובע ניגש אליו בסיום יום עבודתו בו הרים כדים ואמר ש"נתפס לו הגב", אך הוא לא ידע לומר מתי היתה אותה שיחה נטענת עם התובע. כמו כן, אליעזר אישר בחקירתו כי התובע המשיך לעבוד באופן מלא בחודשיים שלאחר האירוע הנטען, בניגוד לטענת התובע לפיה שהה בימי מחלה רבים, ולבסוף, אליעזר העיד לראשונה בחקירתו הנגדית כי הוא פינה את התובע יותר מפעם אחת עקב תלונות על כאבי גב (עמ' 14 ש' 18), עדות שאף היא תומכת בכך שהתובע לא נפגע מאירוע ספציפי, כפי טענתו. נוסיף, כי התקשינו לתת אמון גם בגרסתו של אליעזר כי במשך חודשיים הגיע התובע מדי יום לעבודה ושהה בה במשך יום שלם חרף פציעתו הנטענת: "הוא היה נוכח בעבודה, הוא לא עשה כלום, הוא ישן, אני לא יכול לסלק בן אדם מהעבודה" (עמ' 15 ש' 2). אף אם ניתן להאמין, בדוחק, שמעסיק לא ישלח לביתו אדם פצוע שאינו יכול לעבוד במשך יום, יומיים או אפילו שבוע, קשה ובלתי סביר ליתן אמון בטענה כי עשה כן במשך חודשיים תמימים (בלא שיהא לכך כל תיעוד במסמך בכתב);

שמינית במהלך עדותו בפני חוקר המוסד (מוצג נ/4) נשאל התובע האם סבל מכאבי גב קודם ליום האירוע (ה-1.1.15). במענה הוא הכחיש זאת מכל וכל וטען באופן קטגורי "בחיים לא, הייתי כמו שור ואולי יותר משור". כמו כן חזר וטען באופן חד משמעי כי פנה לטיפול רפואי מי לאחר האירוע, ביום 1.1.15, וציין שימציא אישור רפואי על כך "בלי בעיה". כפי שציינו קודם לכן בפסק דין רפואי, מהתיעוד הרפואי שהוגש התמונה העובדתית שונה לחלוטין, ולפיה התובע סבל גם סבל מכאבי גב קודם ליום האירוע, והוא כלל לא פנה ולא קיבל טיפול ביום האירוע הנטען;

ולבסוף בקשר לעדות בפני חוקר המוסד, נציין כי לא נעלמה מאיתנו העובדה כי באת כוחו המלומדת של התובע טענה טענות כאלה ואחרות לעניין משקלה הראייתי של עדותו זו. בין היתר, היא טענה כי התובע ביקש שחקירתו תופסק שכן הוא מטושטש תחת השפעת משככי כאבים חזקים, אך בקשתו זו לא נענתה. איננו רואים צורך להכריע במחלוקת העובדתית שבין הצדדים בעניין זה, שכן אפילו היינו מקבלים את מלוא טענותיה בעניין זה, ומורים על הוצאתה של החקירה ממסכת הראיות שבתיק, הרי שכפי שפירטנו, די והותר בשאר הראיות שבתיק כדי להוביל אותנו למסקנה ברורה לפיה דין התביעה להידחות.

סוף דבר

9. התביעה נדחית. עם זאת, וכמקובל בתביעות מתחום הבטחון הסוציאלי, איננו עושים צו להוצאות חרף דחיית התביעה.

ניתן להגיש ערעור על פסק דין זה לבית הדין הארצי לעבודה, וזאת לא יאוחר מ- 30 יום ממועד קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ח תשרי תש"פ, (27 אוקטובר 2019), בהעדר הצדדים.