1. התובע, רפאל אביטן, אסיר בכלא רימונים, הגיש נגד הנתבעת, שירות בתי הסוהר, תביעה בשל הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מכך שבקשת רשות ערעור שביקש התובע להגיש, באמצעות הנתבעת, על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות, לא הגיעה ליעדה, בשל רשלנות הנתבעת, ולפיכך לא עלה בידי התובע להשיג על פסק הדין, אשר דחה את תביעתו.

התובע הוסיף וציין כי פסק הדין הומצא לו ע"י הנתבעת רק ביום האחרון להגשת בקשת רשות הערעור (למרות שנשלח בדואר זמן מה קודם לכן), ולפיכך החמיץ את המועד להגשת בקשה כאמור.

1. הנתבעת טענה כי האחריות למחדל רובצת לפתחו של התובע, שכן, על פי פקודות נציבות בתי הסוהר ונהלי שב"ס, אסיר המבקש לשלוח דבר דואר, לרבות כתבי בי"ד, עליו לעשות כן ע"י העברת המסמכים במעטפה ממוענת ומבויילת, אשר תישלח ע"י שב"ס.

לטענת הנתבעת, התובע – שהינו אסיר שהגיש תביעות קטנות ועתירות אסיר למכביר – בקי היטב בנהלים אלו וידע כי זאת הדרך בה היה עליו להעביר את דבר הדואר אותו ביקש לשלוח, כלומר בקשת רשות הערעור, ומשלא עשה כן, דין תביעתו להידחות.

עוד טוענת הנתבעת, כי לתובע אשם תורם בכך שלא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

1. ייתכן כי הצדק עם הנתבעת בכך כי על אסיר המבקש לשלוח דבר דואר מן הכלא להעבירו להנהלת הכלא במעטפה ממוענת ומבויילת. במאמר מוסגר אציין, כי בניגוד למשתמע מטענת הנתבעת, הפקודה אינה קובעת מפורשת כי יש להעביר את המסמכים במעטפה ממוענת ומבויילת וייתכן שהיא נתונה לפרשנויות.

מאידך, גם התובע הודה כי כאשר הגיש תביעות קטנות בעבר, עשה כן באופן האמור (דהיינו העביר את החומר להנהלת הכלא למשלוח כאשר המסמכים במעטפה ממוענת ומבויילת).

1. ואולם, אין חולק כי קיימים חריגים לכלל.

כך, למשל, מקום בו מוגשת עתירת אסיר, קיימת פקודת נציבות מיוחדת אשר מסדירה את שליחתה ע"י הנהלת הכלא.

אלא, שבעניין זה טענה הנתבעת (ובצדק), כי עניינה של עתירת אסיר הוא שונה ומצדיק דין מיוחד.

1. התובע טען בפניי כי ייתכן וטעה לסבור כי דינה של בקשת רשות ערעור (המוגשת אף היא לבית המשפט המחוזי) כדין עתירת אסיר, ומכל מקום, נציג הנתבעת – מנהל האגף – לא אמר לו שעליו להעביר את החומר במעטפה כאמור ונתן לו להבין שהוא מעביר את המסמכים למשלוח בדואר.
2. ואכן, מנהל האגף העיד בפניי, ואישר כי אכן אף הוא טעה לחשוב כי די בהעברת המסמכים למשרד הרישום לצורך שליחתם בדואר, ולא היה מודע לכך שהיה על האסיר להעבירם במעטפה ממוענת ומבויילת אחרת לא יישלחו.

למעשה, מנהל האגף אישר באזניי כי רק ביום 24.2.16, לאחר שהוגשה תביעת התובע ומנהל האגף הועמד על טעותו, הבהיר לתובע שהמסמכים לא נשלחו.

1. בנסיבות אלו ברור הוא, כי התובע הסתמך על המצג שיצר בפניו נציג הנתבעת.
2. בהקשר זה, לא אוכל לקבל את טענת הנתבעת כאילו התובע הינו בקיא בהליכים, אף יותר ממנהל האגף, וכי הוא תמרן אותו. ראשית, התובע טען באוזניי (והנתבעת לא יכולה היתה לסתור טענה זו) כי מעולם לא הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין; שנית, הראייה היא כי גם מנהל האגף עצמו סבר בתום לב כי משרד הרישום יטפל במשלוח המסמכים.
3. כך או כך, ובין אם היתה על הנתבעת חובה לדאוג למשלוח בקשת רשות הערעור בדואר ובין אם לאו - מקום בו נטל מנהל האגף את המסמכים מידיו של התובע, והודיעו כי אכן יישלחו ליעדם, רשאי היה התובע להניח כי אכן כך אירע ולהסתמך על כך.
4. בנסיבות אלו סברתי כי האחריות לאי הגשת בקשת רשות הערעור מוטלת לפתחה של הנתבעת.
5. עם זאת, לא סברתי כי עלה בידי התובע להוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מן המחדל האמור, מעבר לנזק הבלתי ממוני שבפגיעה בזכות הגישה לערכאות ועוגמת הנפש הכרוכה בכך.
6. התובע טען כי הנזק שנגרם לו הוא בגובה סכום התביעה אשר על דחייתה ערער. ברור, כי על מנת לזכות בפיצוי בגובה זה על התובע להוכיח כי סיכויי בקשתו לרשות ערעור להתקבל לגופה. כזאת לא עשה התובע, לא מניה ולא מקצתיה. למעשה, התובע כלל לא טען בעניין זה.
7. למעלה מן הצורך עיינתי בפסק הדין עליו ביקש התובע לערער. מבלי לחלק ציונים, חלילה, לפסק דינו של מותב אחר, לאחר עיון בפסק הדין, ובהתחשב בהלכה הפסוקה בעניין התערבות ערכאת ערעור בפסקי דין של בית המשפט לתביעות קטנות, נחה דעתי כי סיכויי בקשת רשות הערעור שהגיש התובע להתקבל היו נמוכים מאוד.
8. בנסיבות אלו מצאתי לקבוע כי התובע לא הוכיח במידה הנדרשת כי מחדלה האמור של הנתבעת גרם לו את הנזק הנטען.
9. יחד עם זאת, כאמור, מצאתי לחייב את הנתבעת בפיצוי סמלי בשל הנזק הבלתי ממוני הגלום בפגיעה בזכות הגישה לערכאות.
10. סוף דבר אני מורה כי הנתבעת תפצה את התובע בסך של 500 ₪.

ניתן היום, כ"א תמוז תשע"ו, 27 יולי 2016, בהעדר הצדדים.

על פסק הדין ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בלוד בתוך 15 יום מיום קבלתו בידי הצדדים.