לפני: כב' הנשיאה דבורה ברלינר, אב"ד

כב' השופט ג'ורג' קרא, ס"נ

כב' השופטת אסתר נחליאלי-חיאט

<#2#>

נוכחים:

המערער וב"כ עו"ד אלעד רט ועו"ד עינת ברנע

ב"כ המשיבה – עו"ד יוסי קורצברג

מערער 1 - נאשם עוז סגל

פרוטוקול

עו"ד רט: אני חוזר על נימוקי הערעור ומוסיף:

כשקוראים את הכרעת דינו של בית המשפט רואים שהיא כתובה בצורה מאוד נחרצת, מאוד חד משמעית ולא מותירה כל מקום לספקות. במידה מסוימת ובנקודות מסוימות כפי שאראה, הכרעת הדין קיצונית יותר אפילו מטיעוני התביעה. בית המשפט מגן על חוות הדעת מטעם התביעה יותר ממה שהתובעת הגנה עליה כאשר היא עצמה כינתה אותה מעט רשלנית. בית המשפט קובע למעשה לניהול הגנתו של הנאשם בפניו היה סרק, כאשר התובעת טענה עד כמה לדעתה לא היה מדובר בניהול סרק אלא בניהול מאוד ענייני.

אני חושב שהאוקטבות הגבוהות בתיק זה לא יכולות לכסות או להסתיר את מה שאין בהכרעת הדין.

כל הטיעונים בתיק זה הם טיעונים קלאסיים שערכאת ערעור יכולה להתערב בהם. לא מדובר בממצאי מהימנות במובן הרגיל של המילה, יש כאן הכרעה בין חוות דעת או כפי שאראה, בין חוו"ד לבין היעדר חוו"ד. יש איסור משפטי שגוי של הלכות מפורשות של בית המשפט העליון, ענין של הסקת מסקנות ולכל אלה אין כל יתרון לערכאה דיונית.

הכרעת הדין על פניה נראית משכנעת, הבעיה היא רק עם אותם דברים שבית משפט מתעלם מהם לחלוטין. בית המשפט למעשה מציג את הדברים כאילו מדובר באדם שיום בהיר אחד סתם כך הלך וביצע עבירה, ואילו לבית המשפט הוא מגיע עם קו הגנה שלא היה שפוי שמנותק מההיסטוריה שלו.

אתחיל עם העובדות שאינן שנויות במחלוקת ואני בטוח שחברי לא יחלוק עליהן, עובדות הבסיס הן הרקע שכמעט ולא מופיע בהכרעת הדין.

נקודה ראשונה, אין כל אינדיקציות לרקע גזעני או אידיאולוגי קודם אצל המערער. מדובר באדם שהראיות שהובאו על-ידי התביעה לבית המשפט מראות שבעבר הוא בא במגע עם ערבים ולא היתה לו שום בעיה ולא היו שום תקריות קודמות. גם לאחר מכן במעצרו, גם כשהוא עובד עם בחור ממוצא ערבי אין ביניהם שום סכסוכים ובעיות.

פרק א' בחייו של המערער תקין, מדובר באדם שסיים 12 שנות לימוד, בגרות מלאה, עשה צבא ורק לאחר הצבא מתחילות הבעיות, כנראה בעקבות שימוש בסמים וגם לדעתו של מומחה התביעה, מדובר בהתפרצות הבעיות הנפשיות ומהווה אינדיקציה לבעיית נפש ולא לבעיות אישיות.

במקרה של המערער יש תורשה משפחתית של מחלת נפש, אחותו חולה בסכיזופרניה וגם מומחה התביעה אומר שזה מעלה את הסיכון למחלה. לפחות משנת 2007 מאובחנת אצלו מחלת נפש, מפנה ל-נ/3, הפרעה סכיזו-אפקטיבית ששורה של פסיכיאטרים לאורך השנים מאבחנים אותו כלוקה בה. במשך שנים יש לו תיעוד של מחשבות רדיפה שהמערער סובל מהן לצד התקפים פסיכוטיים.

אני מפנה ל-נ/3 שמתייחס ל- 2010, מחשבות רדיפה ומצב פסיכוטי שמביא לאלימות ולהפסקת הליכים בשל מצבו.

אני מפנה ל-נ/4 שמתייחס לשנת 2012, אשפוז נוסף, התרשמות מתחושת נרדפות ומצב פסיכוטי.

אני מפנה לסוף שנת 2014 מחשבות שווא, תיעוד למצבים פסיכוטיים, כולל מצב פסיכוטי להפנייתו לאשפוז.

אני מפנה ל-2013 אז הוא מפסיק לקחת את הטיפול התרופתי והוריו מתלוננים על מחשבות רדיפה.

כשהוא מגיע לאשפוז, נ/2, הוא מגיע לחדר המיון והרופא שמאבחן אותו מאבחן רמזים למחשבות שווא.

כשבוחנים את חווה"ד מטעם ההגנה בהתחשב בכל אלה, הרי שחווה"ד הזו משתלבת עם כל ההיסטוריה האישית, הפסיכיאטרית הרפואית של המערער, היא לא תלושה ממנו. הנתונים משתלבים וחיים בהרמוניה. זה לא תירוץ קלוש של הנאשם, זה אדם שבמשך עשור סובל ממצבים פסיכוטיים וממחשבות רדיפה. נכתב שכאשר מגיע ד"ר פוקס לבדוק את המערער צצות הטענות.

לענין חווה"ד של ד"ר פישר, הוא לא מתייחס ולו במילה אחת לשאלה היחידה ששנויה במחלוקת בתיק הזה, האם הוא היה יכול להימנע מביצוע המעשה.

לשאלת בית המשפט, האם כל בית משפט יכול להגיע לממצא ולפיו פלוני, הנאשם, יכול היה להימנע מביצוע עבירה מסוימת אך ורק על סמך חוו"ד פסיכיאטרית, או שהוא יכול להגיע למסקנה זו גם על סמך ממצאי עובדה שהוגשו בפניו בדרך כזו או אחרת במהלך שמיעת הראיות, אני משיב שאת השאלה הראשונה בנסיבות המקרה הזה אפשר להשאיר בצריך עיון ומדוע? נניח לרגע שבית משפט יכול להכריע בעצמו בלי חוו"ד מטעמה של התביעה, עדיין אני חושב שבמקרה הזה הנימוקים שמביא בית המשפט, נימוקים שמנוגדים לפסיקה מפורשת, במקרה הנוכחי לא היו ראיות שמבססות את המסקנה. אני חושב שבתיק כזה, שהוא תיק מורכב, מקצועי, תיק של ענין פסיכיאטרי, עניינים שבמומחיות, עניינים שהם חזקה על בית המשפט שהוא מתמצא בהם או שיש לו יכולת לאבחן אדם מבחינה פסיכיאטרית, במקרה כזה ראוי שלכל הפחות הוא יעדיף חוו"ד של התביעה כדי לבסס עליה את מסקנותיו. גם אם בית משפט יכול לעשות זאת ללא חוו"ד, במקרה שבו הוא כותב את חווה"ד ומגן על תזת התביעה, מבלי שיש חוו"ד מטעמו, אני חושב שהדרך הזו לא עומדת במבחנים המשפטיים של הפסיקה ולא במבחנים של הסקת מסקנות.

אני חושב שהנימוק שבית משפט מסביר למה במקרה הזה הוא מגן על ד"ר פישר ולמה הוא לא התייחס לנושא הזה, הוא אומר בגלל שהטענות של המערער נוצרות בפעם הראשונה כשהוא נפגש עם ד"ר פוקס זה טיעון שלא יכול להתקבל. כאשר בית משפט מפנה אדם לבדיקה פסיכיאטרית הוא מצפה מהפסיכיאטר להתייחס לשתי החלופות או לשני הפרמטרים שבסעיף 34ח'. אני נפגשתי עם המערער באותם ימים, אני יודע באיזה מצב הוא היה, הוא לא היה במצב של שיחות ודיבורים, הוא ישב אפתי, מנותק מהמציאות והיה צריך לשאול אותו כל שאלה 10 פעמים עד שענה. ברור שאם הפסיכיאטר המחוזי לא מבין שהוא צריך להתייחס לשאלה, הוא לא חוקר את המערער, לא שואל אותו שאלות בנושא ולכן גם אין התייחסות ולכן הוא לא קיבל את התשובות שמאוחר יותר ד"ר פוקס קיבל.

כשיש חוו"ד של מומחה מטעם התביעה, שאפילו התביעה קוראת לה בהגינותה מעט רשלנית, כותב בית המשפט שד"ר פישר "עשה מלאכתו מהימנה, ראויה ומדויקת".

יש בידי פרוטוקול מתיק אחר שבו מעיד ד"ר פישר, גם שם הוא לא מתייחס במילה לסוגיה. כששואלים אותו מדוע לא התייחס, הוא אומר יכול להיות שקיצרתי וטעיתי שלא הזכרתי את החלופה של חוסר יכולת להימנע, אבל זה לא היה משנה את מסקנתי ולכן אני מניח שגם אם היו שואלים את ד"ר פישר היום, הוא היה אומר שזה לא היה משנה את מסקנתו ולכן מותר לי להראות שגם אותו חלק שבאמצעותו מגיע ד"ר פישר למסקנה שלו שהמערער לא עומד בחלופה הראשונה, אפילו הוא לא מחזיק מים, הוא מתעלם לחלוטין משורה ארוכה של נתונים, של התקפים פסיכוטיים קודמים, של מחשבות שווא קודמות, של מצבים קודמים שהמערער נמצא בלתי כשיר לעמוד לדין כאשר בפתח דבריו הוא עצמו אומר כמה שהדברים האלה רלוונטיים וחשובים כדי שחווה"ד תהיה מלאה.

רוב המידע הרלוונטי, רוב המסמכים הרפואיים שנמצאים בתיק בית המשפט, ד"ר פישר לא מתייחס אליהם. ד"ר פישר מתעלם מ-נ/4, מהמסמכים מהאשפוז האחרון שהוא הרלוונטי ביותר, הוא כותב שהיו רק שני אשפוזים כשהיו יותר. זו לא חוו"ד שאפשר לסמוך עליה.

בית משפט קמא חוזר וכותב גם בהכרעת הדין וגם בגזר הדין, שמפריעה לו העובדה שהמערער פועל בצורה רציונאלית בחלקים שונים בהתנהגות שלו, הוא מצטייד בסכין, עונה לשאלות, יודע לשמור על זכות השתיקה ועוד כאלה וכאלה התנהגויות שנראות רציונאליות.

עם כל הכבוד, אדם שנמצא במצב פסיכוטי יכול להיראות כאדם נורמלי לחלוטין. לבית משפט יש איזושהי ציפייה שאם אדם נמצא בהתקף פסיכוטי אז הוא ייראה סהרורי לחלוטין ושהוא לא יתקשר עם הסביבה, זה לא תיאור של אדם שנמצא במצב פסיכוטי.

אני מפנה לפסקאות הרלוונטיות בפסק דינו של בית המשפט העליון בע"פ 8220/02. בית משפט שלום כאן עשה בדיוק את אותן טעויות שעשה בית המשפט המחוזי שם ובית המשפט העליון קבע בענין ברוכים שהוא תכנן, ברח ועשה פעולות לאורך תקופה ארוכה ובאופן יותר מסודר ומתוכנן מהמערער כאן, ובית המשפט העליון אמר שזה לא מוריד מהמסקנה שהוא היה פסיכוטי. בית משפט קמא אומר שזה לא מתיישב וזה לא נכון עם קביעות בית המשפט העליון. בית משפט קמא כותב: "המילה התלבט והביטוי חסר יכולת של ממש הם אינם יכולים לדור בכפיפה אחת". עם כל הכבוד, זה לא נכון.

בעניינו של ברוכים נאמר ע"י בית משפט קמא: "למערער לא היה חופש בחירה אם לבצע את המעשים...". גם כאשר יש חופש בחירה וגם כאשר אדם יכול לבחור דברים מסוימים, אם לבצע היום או מחר, אם לבצע באדם הזה או באחר, זה עדיין לא שולל את עצם המעשה שהוא ביצע בגלל שלא היתה לו יכולת לשלוט ותחת התקף פסיכוטי. כך אומר בית המשפט העליון.

בית משפט קמא מנתח את עדותו של המערער כאילו היה מדובר בתיק רגיל שאין בו סוגיה פסיכיאטרית. לא ניתן ללמוד דבר וחצי דבר מתשובותיו של המערער. המערער איננו איש מקצוע. כשהוא נמצא במצב כשיר ותחת טיפול תרופתי אין ערך לעדות על מצבו או על המחשבות שלו בשעה שהוא תחת התקף פסיכוטי. אני אתן דוגמה שמסבירה את דבריי, נניח שאנחנו עכשיו נקיים דיון על סייג של כח, כבודכם ישאלו נניח שמחר היו מצמידים לך אקדח לרקה איך היית מגיב, האם היית מוכן להרוג את א', את ב' ואם היו מכריחים אותך להרוג את אמא שלך היית עושה את זה או את בנך, אני הייתי משיב להרוג את פלוני כן, אישה לא; להרוג את אמא שלי לא, את הבן שלי כן. האם יש ערך לתשובות האלה? לא. כי כל עוד אני לא נמצא תחת אקדח שמוצמד לי לרקה אין שום ערך לתשובות שלי.

אני מפנה בהקשר הזה לפס"ד בעניינו של ברוכים, פסקה 38 שמתייחסת להיבט האידיאולוגי ובית המשפט העליון למעשה אומר, שזה שיש אלמנט או היבט אידיאולוגי לכאורה במעשים של אדם זה לא שולל את העובדה שהוא היה תחת התקף פסיכוטי וזה מתקשר למשפט הראשון שלי, שכדי להראות שאין קשר בין הבחירות הערכיות הגזעניות של אדם להתקף הפסיכוטי שהוא היה בו, יש להראות שיש קיום של תפיסות אידיאולוגיות דומות בלי קשר למחלה וזה לא נעשה. בית המשפט אומר שמה שחשוב הוא לא אם המערער ביטא השקפות אידיאולוגיות, אלא האם הן פועל יוצא של מצבו הנפשי, דהיינו תוצאה של מחלתו ועם זה בית משפט קמא לא התמודד. אין התייחסות לשאלה האם אותם היבטים ערכיים הם פועל יוצא של מצבו הנפשי.

אני לא צריך להוכיח את קיומו של הסייג, התביעה היא זו שהיתה צריכה להתמודד עם זה וזה לא נעשה. אני חושב שבתיק הזה מתקיים ספק לגבי קיומו של הסייג ויש לזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו.

לשאלת בית משפט, אם נאשם מעיד ביום העדות, בית משפט לא יכול להתרשם ממנו, אני משיב שנניח שכל מה שהוא אמר בבית המשפט מתאר את מצבו בזמן האירוע, עדיין זה לא משנה כי התקף מביא אותו לעשות משהו כאשר בתוך ההתקף הוא חייב לבצע את המעשה, אבל האם לבצע את זה לאדם א' או ב', ביום כזה או אחר, זה יכול להיות פועל יוצא של הערכים שלו או האידיאולוגיה שלו.

בפני כבודכם יש חוו"ד של פסיכיאטר שקבע מה שקבע וחטאו היחיד שהוא מומחה מטעם ההגנה ואין בפניכם חוו"ד מטעם התביעה.

אנחנו טענו בפני בית משפט קמא טיעון שנגע לסעיף 144ו' לחוק העונשין. אני מניח שאם היינו טוענים אותו בערעור כבודכם היו מקבלים אותו. במקרה שבפנינו אי אפשר להתעלם מכך שהסעיף הזה השפיע, הוא נמצא, הוא משתקף מכל שורה בגזר הדין. כשהגעתי לדיון והזכרתי את הסעיף, אמר לי כב' השופט בקר שהצטייד בסעיף, אבל אי אפשר להצטייד בסעיף ואח"כ להסביר למה בעצם הסעיף שהצטיידנו בו לקראת הדיון הוא סעיף שאיננו רלוונטי לענייננו.

אני הצגתי בפני בית משפט קמא תיקים שעניינם עבירות שנעשו ממניע גזעני, עבירות חמורות יותר, סיטואציות חמורות יותר מהמקרה של המערער, שבו בתי משפט דנו אנשים גם ל- 6 חודשי עבודות שירות בתיקים של בית משפט מחוזי עם סעיף 144 ו' מתוך מניע לאומני.

אני הצעתי ואני חוזר על הטיעון הזה בפני כבודכם, אני חושב שאת המתחם צריך לבנות באופן דו שלבי, בשלב הראשון להשאיר בחוץ את שני הגורמים המרכזיים שמשפיעים על המתחם שזה הנושא הנפשי מצד אחד, והנושא הגזעני מצד שני. התיק הזה, אם מסתכלים רק על העובדות היבשות, הוא לא ברף חומרה גבוה של עבירות הפציעה. יש פה דקירה אחת שגרמה לפציעה קלה ביותר שהובילה לטיפול רפואי של שעה, שמיד לאחריות המתלונן השתחרר ואני יכול להציג שורה ארוכה של גזרי דין בפציעות חמורות יותר, במקרים שהובילו לאשפוזים, ניתוחים ובהם נפסקו 6 חודשי עבודות שירות או עונשי מאסר במתונים לחלוטין. זו נקודת המוצא.

לנקודת המוצא הזו יש להוסיף בשלב השני שני נתונים נוספים, הענין הראשון הוא המניע הגזעני שנקבע על-ידי בית המשפט. אני חושב שהחלטה מאוזנת יותר של בית משפט קמא היתה צריכה להוביל לכך שהמניע היה כפול ומשולב, מניע גזעני ונפשי. בית משפט קמא לא עשה זאת.

גם כאשר בית משפט קמא קובע שהמניע הוא גזעני, צריך לתת לזה משקל, זה חלק מנסיבות העבירה, חלק מנסיבות סעיף 40ט', אבל המשקל שבית משפט קמא נתן לו מנותק מנסיבות המקרה.

לדעתי שני העניינים האלה מאזנים אחד את השני וזה הנושא הנפשי. בית משפט קמא אומר אני מקל במשהו, הוא לא דן בכלל בטענה אם יש או אין קרבה לסייג.

אני סבור שבתיק כזה, אם ניקח את כל הטיעונים שלי, הם לכל הפחות מובילים לקרבה לסייג. בית המשפט למעשה משתמע מדבריו שהוא נותן לקרבה לסייג משקל מסוים, אבל אם אני צריך לצייר את מה שעושה בית משפט, הוא אומר שהנושא הגזעני מעלה את התיק גבוה ומזה ניתן להוריד טיפה בגלל המצב הנפשי. בתיק זה הוכח שהמצב הנפשי עונה על 4 קריטריונים של סעיף 40 ט' ובראשם קרבה לסייג. כשאני לוקח את הנימוקים כבדי המשקל, ואני לא מקל ראש במניע הגזעני, המניע הגזעני מול המניע הנפשי מתקזזות ולכן התיק מבחינת רמת הענישה אמור להיות כמו כל אותם תיקים שעליהם עמדתי.

אני מבקש מכבודכם להתערב בהכרעת דינו של בית המשפט ולזכות את המערער מהעבירות שיוחסו לו. המערער לא כשיר לעמוד לדין כפי שקבע הפסיכיאטר, לתביעה אין חוו"ד מטעמה.

עו"ד קורצברג: לחברי יש משוכה קשה מאוד לעבור, אנחנו בערכאת ערעור. השאלה שהציגו לחברי היא, האם המערער יכול היה להימנע מביצוע עבירה. המדובר בשאלה משפטית. היא צריכה להיות מבוססת על עובדות ועל ראיות, אבל השאלה היא משפטית. מי שקובע האם אדם יכול היה להימנע מלבצע עבירה זה בית משפט. המשוכה של חברי היא העובדה שהוא תוקף ממצאי עובדה של מומחים. בית משפט קמא אמר אני לא חושב שהמערער היה חולה. אני מפנה לפס"ד בענין זדורוב, ע"פ 7939/10 פסקה 33, שם אמר השופט עמית שיש שני כללי התערבות, הכלל הראשון אי התערבות בממצאי עובדה והכלל השני אי התערבות בממצאי עובדה של מומחים. הוא אומר שהכלל שלא להתערב בממצאי מומחה מחמיר יותר כי זה ממש ענין של שכנוע עמוק של שופט מעדים שמופיעים בפניו.

יש שופט שלום שאמר אני מקבל את מומחה התביעה, את מה שהוא אמר, זה ממצא עובדתי אחד שקשה להתערב בו והשני, שהוא לא מאמין לנאשם.

אני לא קראתי את פסה"ד של השופט קמא כאילו הוא מביע תרעומת על חברי. יש לו תרעומת קשה על קו ההגנה, הוא חושב שהנאשם שיקר זה כן, סנגור צריך לטעון את כל מה שהוא יכול וזה ברור. אם אנחנו צריכים להתייחס למחלת הנפש, ואני טוען את זה רק כבסיס לעונש, כבודכם ייקח את כל חווה"ד שיש בפני בית משפט, נ/4 זה מה שחברי הגיש, חוו"ד מינואר 2015, שם נכתב בעמ' 3: "מאשפוזים קודמים יש תיעוד למצבים פסיכוטיים...".

אני מפנה ל-נ/2 שזה האשפוז שלו, דו"ח מחדר המיון מ- 21.4, 4 חודשים קודם עלה חשד שהוא מעצים תסמינים, הוא השתחרר בלי ממצאים של מצב פסיכוטי ואז הוא מגיע למיון, שם כותב השופט בדיון ומסקנות (מצטט) ואז הוא עבר הסתכלות. ההסתכלות סוכמה בחוו"ד של ד"ר פישר שהיא מיום 30.4, שם אומר ד"ר פישר אני עשיתי לו הסתכלות, לא מצאתי עדות לקיום מצב פסיכוטי, בגלל ששמתי לב שיש לו היסטוריה כזאת העברתי אותו מבחנים ולא מצאתי עדות. הוא ידע שהוא היה מאושפז ב- 2010, 2012 והוא ידע מה היתה האבחנה אז ולכן הוא הסביר שיש פער גדול בין האבחונים הישנים לבין מה שהוא רואה אצלו ולכן הוא העביר אותו מבחנים פסיכו-דיאגנוסטיים והשורה התחתונה שהוא קבע את מה שקבע, הוא לא מצא עדות למחלת נפש.

עם ד"ר פישר דיבר גם האבא, אני מפנה לעמ' 2 לחווה"ד: "מאז ששוחרר מאשפוז מגהה בתחילת השנה הוא היה בבית... טוען כי רודפים אותו, לא ברור מי, לוחצים אותו... פתאום השתנה והפסיק לדבר על היותו רדוף והחל להתלונן על חולשה וכאבי ראש". אומר ד"ר פישר זה מה שהאבא אמר ושהוא לוקח בחשבון שהוא אובחן פעם עם מחלה, אבל פה אין לו עדות לכך והוא בודק אותו ממש בסמוך. אז הסתבר שלא היו בפני ד"ר פישר שני מסמכים, לא היה לו את חווה"ד של גהה מינואר והוא לא התייחס למסקנות של הרופא באשפוז שלו באותו מקרה. הוא אמר שזה לא משנה את דעתו כי הוא היה מאושפז. לכבודכם אין שום סיבה להתערב בממצא הזה.

ד"ר פוקס בדק את המערער ביוני. בעמ' 3 מצטט ד"ר פוקס מדברי האב: "מאז ששוחרר מהאשפוז בגהה היה בבית...", ד"ר פוקס שכח לכתוב שד"ר פישר אמר שהאבא אמר לו שמתישהו זה הפסיק.

מה שיש לנו זה חוו"ד של ד"ר פישר שהתקבלה ואני לא רואה שום סיבה להתערב בה, וחוו"ד שנדחתה.

לענין השאלה אם שופט יכול להתרשם מאדם כמו המערער, אני משיב שכן.

אומר מומחה ההגנה יכול אדם להיות חולה ולהתנהג רציונאלי וזה לא סותר. הנאשם אומר שעשה זאת כי רצה להיעצר. אומר חברי שזה שהוא רציונאלי ויש לו מניע לא גזעני, לא אומר שהוא לא חולה. השופט לא האמין למניע שלו וזה פשיטה שבפשיטה, משום שכל הראיות מלמדות על זה.

אומר חברי בעצם שהמערער מתוך מחלת הנפש רצה להיעצר ולכן עשה מה שעשה. המחלה לא איפשרה לו להימנע, הוא רצה להיעצר כי הוא חשב שרודפים אותו, הוא הבין מתוך המחלה שהוא רוצה להיעצר והלך לדקור אדם כדי להיעצר. השופט קמא אמר שהוא לא מאמין להסבר של המערער ושהוא עשה זאת בגלל שמדובר היה בערבי. בית משפט קמא אמר שהוא לא מאמין לגרסה שלו לגבי המניע ושהוא מקבל את חוו"ד של ד"ר פישר. האם היתה לשופט קמא אפשרות אחרת? הוא לא יכול היה לקבוע אחרת ולכן, אם כבודכם רוצה להעביר תחת הביקורת המשפטית את המסקנה שלו, לא ניתן להתערב בה בגלל שממצאי המהימנות נכונים.

חברי ציין דברים שלא מצאו דרכים להכרעת הדין והם גם לא צריכים להגיע לשם. חברי ציין כשלים בהערכה של ד"ר פישר. השופט אומר אני מאמין.

ברוכים זה היה תיק עם הרבה מאוד חוו"ד לגבי הנאשם, כולל של פאנלים. לא היה ספק שהוא היה חולה נפש. הטענה היתה משפטית המחוזי הרשיע והעליון זיכה.

ד"ר פישר הוא עד לגבי נתון עובדתי של מצב נפשי.

לגבי העונש, אני מבקש לדחות אותו ולא להוריד דבר. המניע שלו היה גזעני, הוא דקר אדם פועל שעבד ברחוב בגלל שהוא ערבי, הוא אמר את זה, הוא לא התבייש לומר את זה ולא מחלת הנפש עמדה מפיו.

כשעברתי על חווה"ד זה היה כדי להראות לכם שהוא לא קרוב לסייג. אני לא אומר שלא מדובר בנאשם שלא אובחן אף פעם. המדינה לא יכולה להרשות דבר כזה, אין המדובר בסתם מניע.

עו"ד רט: בית משפט השלום אומנם עקף את השאלה האם בכלל מדובר במחלה, אבל גם בנושא הזה ד"ר פישר בשום פנים לא קבע שמדובר בהפרעת אישיות, הוא קבע שהוא לא מכריע בנושא הזה. כיוון שהשופט בקר לא התייחס לנושא, אני פטרתי עצמי מלדון בזה בהודעת הערעור.

ד"ר פישר אומר בעדותו בבית המשפט: "לא נתבקשתי לתת אבחנה של המחלה שלו, אני חייב להגיד שלא הגעתי לקביעה סופית, או שזו הפרעת אישיות או שהוא לוקה במחלת נפש..." (עמ' 6 שורות 15-17). כלומר גם בנקודה הזאת יש קביעה חד משמעית שהוא חולה נפש, זה עולה בקנה אחד עם ההיסטוריה הרפואית שלו ולכן המהלך שעושה בית משפט קמא הוא מרחיק לכת ואם צריכה להישאל שאלה, היא צריכה להיות מופנית לתביעה ולא אלי.

חברי פטר עצמו מלהתייחס לפס"ד ברוכים ואמר שזה לא דומה. אני לא יודע מדוע זה לא דומה. אני חושב שבפס"ד ברוכים בית המשפט המחוזי עשה בדיוק את אותן שגיאות של בית משפט השלום והקביעות של בית משפט העליון מחייבות גם לתיק הזה.

חברי הקל ראש ששני מסמכים לא עמדו בפניו של ד"ר פישר.

עו"ד קורצברג: בעקבות הערות בית המשפט ומתוך שאני לוקח בחשבון שבשנת 2011 המערער עמד לדין ונמצא לא כשיר לעמוד לדין, ומתוך ששמעתי את כבודכם שאומר ש- 21 חודשים הוא עונש סביר גם לאדם שאין לו שום קרבה לסייג, אני משאיר לשיקול דעת בית המשפט האם יש מקום לייחס משקל נוסף לקרבה לסייג שבחוק בקשר לכשירותו של המערער לעמוד לדין.

לא הייתי מסכים להערות בית המשפט על רקע המניע הגזעני של המערער לולא היה הסייג. אני חושב שהמתחם שקבע בית משפט קמא לקח בחשבון את כל הנתונים האלה וגם את הקרבה לסייג. אין לי התנגדות שכבודכם יעשה את האיזון האחר, אבל העונש שנגזר לולא קרבה לסייג היה העונש ההולם.

עו"ד רט: בלב לא קל נקבל את הצעת בית המשפט ונבקש למשוך את הערעור על הכרעת הדין.

עם זאת אבקש מכבודכם להבהיר כי עניינו של המערער נופל בגדר ההגדרה בחוק של קרבה לסייג.

<#5#>

פסק דין

לאחר ששמענו לאורך שעה ארוכה ביותר את טיעוני הצדדים בפרשה זו, המלצנו בפני המערער וב"כ לחזור בהם מהערעור לענין הכרעת הדין. המלצתנו התקבלה לאחר שהמערער התייעץ עם סנגורו.

באשר לענישה:

בית משפט קמא הטיל על המערער 21 חודשי מאסר בפועל בגין העבירה שבה הורשע. לענין זה הצענו לצדדים להתערב בענישה במידת מה וזאת תוך שאנו נותנים משקל נוסף, מעבר למשקל שנתן בית משפט קמא, לענין מצבו הנפשי של המערער.

תהא ההגדרה המשפטית המדויקת אשר תהא, אין ספק כי למערער בעיות נפשיות קשות ונראה לנו כי בהקשר זה היה מקום לתת משקל נוסף גם לקריטריון שנקבע בתיקון 113 של קרבה לסייג של מחלת נפש. רק בשל נימוק זה ותוך שאנו מאמצים את דבריו של בית משפט קמא באשר להיבט הגזעני, אנו מעמידים את תקופת המאסר בפועל על 15 חודשים שתחילתה ביום מעצרו.

יתר רכיבי גזר הדין יישארו בעינם.

<#3#>

ניתן והודע היום ה' ניסן תשע"ו, 13/04/2016 במעמד הנוכחים.

הוקלד על ידי סימונה אלפסי