בפניי תביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי התובעים הם בעלי מלוא הזכויות בחלקות 4 ו- 25 בגוש 15580 (להלן: "החלקות" או "המקרקעין").

רקע עובדתי וההליכים הקודמים

1. התובעים 1 עד 5 הם יורשיו על פי צוואה שקוימה של המנוח סלימאן חמזה קאסם ז"ל (להלן: "יורשי המנוח סלימאן"), אשר הלך לעולמו בשנת 1980 (להלן: "המנוח סלימאן"). התובעים 6-7 הם יורשיו על פי צוואה שקוימה של המנוח מחמוד חמזה קאסם עזקי ז"ל (להלן: "יורשי המנוח מחמוד" ו"המנוח מחמוד").

2. הנתבעים 1 עד 3 הם יורשיו של המנוח מסעוד פאיז סליבי דגש ז"ל (להלן: "המנוח מסעוד") והנתבעים 4-8 הם יורשיו של המנוח סליבי פאיז סליבי דגש ז"ל (להלן: "המנוח סליבי"). המנוח מסעוד והמנוח סליבי היו אחים, בניו ויורשיו של המנוח פאיז סליבי דגש ז"ל.

3. בכתב התביעה טענו התובעים, כי בשנות החמישים של המאה הקודמת (29.8.1958) רכשו המנוחים סלימאן ומחמוד את מלוא זכויותיו של המנוח מסעוד במקרקעין ושנתיים לאחר מכן (29.8.1960) הם (המנוחים מחמוד וסלימאן) רכשו את מלוא זכויותיו של סליבי בחלקות, זכויות שהמנוחים מסעוד וסליבי קיבלו בירושה מאביהם המנוח פאיז סליבי דגש. בהתאם לכך הפכו המנוחים סלימאן ומחמוד לבעלים של מלוא הזכויות בחלקות הנ"ל, כאשר כל אחד מהם זכאי להירשם כבעלים של מחצית (1/2) הזכויות בכל חלקה.

4. הסכמי הרכישה הנטענים לא דווחו לשלטונות המס או לרשם המקרקעין והזכויות במחצית החלקה נשארו רשומות עד סמוך לפני הגשת התביעה דנן על שם המנוח פאיז סליבי דגש ז"ל, אבי המנוחים מסעוד וסליבי, מורישיהם של הנתבעים. בחודש 2/16 או בסמוך לפני כן, העבירו הנתבעים את הזכויות במחצית החלקות על שמם מכוח ירושה, לאחר שהוצא צו ירושה לעיזבון המנוח פאיז שלפיו המנוחים מסעוד וסליבי הם יורשיו היחידים ולאחר שהוצאו צווי ירושה לעיזבון המנוח מסעוד ולעיזבון המנוח סליבי.

5. ביום 7.2.2016 שלחו הנתבעים, באמצעות בא כוחם, עו"ד מישל עון, לתובעים מכתב, שבו הם הודיעו להם על כוונתם לפרק את השיתוף במקרקעין וכי לצורך כך הם מתכוונים לשכור את שירותיו של מודד, על מנת שיכין ויציע תכנית חלוקה מוסכמת. עו"ד עון הסביר באותו מכתב, כי המהלך שהנתבעים יוזמים משרת את האינטרס של כל השותפים בחלקות ולכן מציע שהצדדים יגיעו להסכמה בדבר זהות המודד שיכין את תכנית החלוקה. עוד הבהיר עו"ד עון באותו מכתב, כי אם לא תהייה הסכמה מטעם התובעים, הוא יפנה לבית המשפט בתביעה לפירוק השיתוף במקרקעין.

6. מיד לאחר קבלת מכתבו של עו"ד עון כאמור לעיל, הגישו התובעים ביום 22.2.2016 את תביעתם דנן, בה הם עתרו למתן פסק דין הצהרתי הקובע, כי הם הבעלים של מלוא הזכויות בחלקות, גם אלה שהיו רשומות על שם המנוח פאיז, וזאת על סמך שני הסכמי הרכישה משנים 1958 ו- 1960.

ההליך הקודם בין הצדדים

7. התביעה דנן הינה ההליך השני שהתובעים יוזמים לצורך הצהרה על זכויותיהם בחלקות במלואן, כאשר קןדם להליך זה התנהל הליך קודם שבמסגרתו הגישו יורשי המנוח סלימאן תביעה למתן פסק דין הצהרתי הקובע כי הסכמי המכר שלכאורה נחתמו בין המנוחים מחמוד וסלימאן מצד אחד לבין המנוחים מסעוד וסליבי מצד שני בתאריכים 26.8.1958 ו- 29.8.1960 הם הסכמים תקפים וברי אכיפה. עוד עתרו יורשיו של המנוח סלימאן לחייב את הנתבעים לחתום על כל מסמך הדרוש לשם העברת הזכויות שלהם בחלקות על שמם. תביעה זו התנהלה בבית משפט זה במסגרת ת"א 684/97 (להלן: "ההליך הקודם").

8. התביעה בהליך הקודם הוגשה נגד המנוח מסעוד שהיה בחיים באותה תקופה ונגד יורשי המנוח פאיז. ברם, התביעה החסירה את יורשי המנוח סליבי על אף שמורישיהם של התובעים שם (המנוח סלימאן) רכש את זכויותיו בחלקות לכאורה גם מהמנוח סליבי.

9. בכתב ההגנה שהגישו במסגרת ההליך הקודם הודו מסעוד ויורשי המנוח פאיז בזכויותיהם של התובעים בחלקה 4 ולא חלקו על טענת התובעים כי המנוחים סלימאן ומחמוד רכשו את הזכויות בחלקה זו מהמנוחים סליבי ומסעוד כמתואר בכתב התביעה. על כן, נטען בכתב ההגנה כי "אין לנתבעים כל התנגדות לחתום על כל מסמך הדרוש לצורך העברת הזכויות בחלקה על שם התובעים ועל שם מר מחמוד חמזי קאסם". הנתבעים הוסיפו וטענו במסגרת כתב הגנתם, כי תביעת התובעים "בכל הקשור לחלקה 4 הינה חסרת תום לב, מאחר ואין כל יריבות אמיתית בינם ובין התובעים בעניין חלקה זו". יחד עם זאת, כפרו הנתבעים באותנטיות ובתוקף ההסכמים משנים 1958 ו- 1960 שלכאורה נחתמו בין המנוחים מסעוד וסליבי מצד אחד לבין המנוחים מחמוד וסלימאן וטענו, כי הם כוללים סילופים וזיופים וכי הם עומדים על קבלת ההסכמים המקוריים. באופן ספציפי טענו הנתבעים, כי המנוחים סלימאן ומחמוד לא רכשו זכויות כלשהן בחלקה 25 מכוח אותם הסכמים שצורפו לכתב התביעה, וכי מדובר בהסכמים מזויפים ומסולפים.

10. בהמשך הוגשה מטעם הנתבעים בקשה להתיר להם לחזור מההודאה שניתנה במסגרת כתב ההגנה. מעיון בהחלטת השופט המנוח סהל ג'ראח שדן בתביעה בהליך הקודם מיום 29.7.98 עולה, כי הנתבעים העלו מספר נימוקים אשר הצדיקו לשיטתם חזרה מהודאה. הם טענו כי ההודאה ניתנה בטעות, כי בכתב ההגנה לא צוין החלק של המנוחים סליבי ומסעוד בחלקות, כי כתב התביעה לא הוגש נגד כל הנתבעים הרלבנטיים וכי בכל מקרה, הנתבעים שמטעמם הוגש כתב הגנה לא היו הבעלים של מחצית הזכויות או של רבע הזכויות בחלקה ולכן הם לא יכולים להודות בטענת התובעים, כי רכשו מחצית הזכויות בחלקה 4. בהחלטה מיום 29.7.09 התיר השופט ג'ראח ז"ל לנתבעים לחזור בהם מהודאתם שבכתב ההגנה והורה להם להגיש תצהיר מפורט באשר לסיבת החזרה.

11. בהמשך עבר התיק לטיפולו של כב' השופט הווארי שבפניו התקיימו מספר קדמי משפט. מעיון בפרוטוקולי הדיונים עולה, בבירור, כי המחלוקת בין הצדדים התמקדה במסגרת אותו הליך בשאלת האותנטיות של ההסכמים, כאשר היה ברור לתובעים כי הנתבעים כופרים בתוקף ובאותנטיות ההסכמים, גם בנוגע לחלקה 4. כך למשל, בישיבה מיום 25.10.99 ביקש ב"כ הנתבעים לקבל את ההסכמים המקוריים על מנת להעבירם לבדיקת מומחה מטעמו וב"כ התובעים כלל לא התנגד לבקשה. מפרוטוקול ישיבת יום 10.1.2000 עולה, כי ב"כ התובעים המציא לב"כ הנתבעים את המסמכים המקוריים, אך טרם הוגשה חוות דעת גרפולוגית.

12. בישיבת יום 5.6.00 הגישו הנתבעים חוות דעת גרפולוגית מטעמם אשר קבעה, כי ההסכמים עליהם מבקשים התובעים לבסס את תביעתם הם הסכמים מזויפים. התובעים לא הגישו חוות דעת נגדית ובישיבת יום 18.12.00, קרי יותר מחצי שנה ממועד הגשת חוות הדעת מטעם הנתבעים, הודיע ב"כ התובעים כי אין בכוונתו לחקור את המומחה מטעם הנתבעים על חוות דעתו. בעקבות כך המליץ השופט (כתוארו אז) הווארי לתובעים למשוך את התביעה.

13. בעקבות השתלשלות האירועים כמתואר לעיל, הודיעו התובעים, כי הם מקבלים את המלצת בית המשפט למחיקת התביעה, ונוכח הודעה זו ניתן על ידי השופט הווארי פסק דין מיום 15.7.2001, המורה על מחיקת התביעה ומחייב את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד.

חזרה להליכים בפניי

14. כאמור, כ- 15 שנים לאחר שנמחקה התביעה בהליך הקודם, הגישו התובעים את תביעתם מחדש בהתבסס על אותם שני הסכמי רכישה שעמדו בבסיס התביעה בהליך הראשון. הנתבעים הגישו כתב הגנה בגדרו הם כפרו, בין היתר, באותנטיות ההסכמים שעומדים בבסיס התביעה. הם חזרו על טענותיהם בהליך הקודם שלפיהן, המנוחים מסעוד וסליבי לא חתמו על ההסכמים, כי מדובר בהסכמים מפוברקים ומזויפים, וכי נעשו בהם מחיקות ותוספות שמערערות את אמינות ההסכמים ותוקפם.

15. במסגרת קדמי המשפט שהתקיימו בפני השופט בן חמו, מונתה בהסכמת הצדדים הגב' פנינה אריאלי, כמומחית מטעם בית המשפט, על מנת לבדוק את שני ההסכמים שעומדים בבסיס התביעה ולחוות דעתה באשר לאותנטיות שלהם ושל חתימות המנוחים סליבי ומסעוד עליהם. בחוות דעתה מיום 11.6.17 קבעה גב' אריאלי, כי "בבדיקת המסמכים שבמחלוקת, נמצאו תוספות בדיו שונה מסוג הדיו בו נכתבו המסמכים. בבדיקת החתימות שבמחלוקת נמצאו מספר הבדלים מהותיים, ביחס לשני הנבדקים (המנוח סליבי והמנוח מסעוד – ע.ט). בהשוואת החתימות של סליבי דגש, ההבדלים מאוד בולטים לעין, משום שהם קיימים אפילו בדגם החתימה עצמו. כאשר מאפייני החתימות שבמחלוקת אינם קיימים בחתימות להשוואה..". על סמך האמור הגיעה המומחית למסקנה, כי "קיימת סבירות גבוהה שחלק מהטקסט הכתוב על גבי המסמכים שבמחלוקת נכתב מאוחר יותר ולא בזמן אמת" וכי קיימת סבירות גבוהה שהחתימות המיוחסות למנוח מסעוד על ההסכם משנת 1958 ולמנוח סליבי על ההסכם משנת 1960 לא נכתבו על ידם.

16. כמו כן, ובמסגרת ההליכים שהתקיימו בפני השופט בן חמו נגבתה בישיבת יום 5.7.16 בעדות מוקדמת עדות מהעד אליאס קשק שלכאורה חתם על ההסכם משנת 1960 בין המנוחים סלימאן ומחמוד לבין המנוח סליבי. בעדותו זו ובתצהיר שמסר קודם לכן לב"כ הנתבעים, טען העד קשק, כי הוא אינו חתום על ההסכם וכי החתימה המתיימרת להיות חתימתו אינה שלו. על אף נסיונותיו החוזרים והנשנים של ב"כ התובעים לשכנע את העד לאשר את חתימו, חזר מר קשק פעם אחר פעם על גרסתו כי הוא לא חתם על ההסכם וכדבריו "אני חוזר ואומר אני לא חתמתי, אני נשבע באלוהים שלא חתמתי ולא יודע מזה. אנחנו משפחה אחת וחיים" (עמ' 6 לפרוטוקול ישיבת יום 5.7.16, ש' 7-8). גם כשנשאל אם הוא מכיר את האדמות הידועות בשם "כארם חדאד" ו"מארג' עאסי" המוזכרות בהסכמי הרכישה לכאורה, השיב מר קשק: "מאיפה אני מכיר, בטח שלא" (עמ' 6 לפרוטוקול, ש' 9-12).

17. בשל השינויים בסדרי העבודה בבית המשפט, הטיפול בתיק עבר אליי. עם קבלת התיק לטיפולי, קיימתי ביום 21.11.17 ישיבת קדם משפט בנוכחות הצדדים. לקראת ישיבה זו הגישו התובעים "הודעה על הגשת חוות דעת" אליה צירפו חוות דעת גרפולוגית של המומחית אורית שלף מטעמם. בישיבת קדם המשפט, ולאחר שניתנה לתובעים הזדמנות להעלות את טענותיהם, הוריתי בהחלטה שניתנה במעמד הדיון על הוצאת חוות הדעת מהתיק וזאת נוכח הוראת תקנה 130 (ג) (2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, הקובעת, כי משמונה מומחה מטעם בית המשפט בהסכמת הצדדים, יראו חוות דעת המומחים שהגישו בעלי הדין קודם למינוי המומחה מטעם בית המשפט, כאילו לא נתקבלו כראיה. באותה החלטה קבעתי כי הוראה זו חלה מקל וחומר כאשר מבקש בעל דין להגיש חוות דעת מטעמו לאחר שכבר מונה מומחה מטעם בית המשפט ונתן את חוות דעתו. הצדדים אף נדרשו לתת את עמדתם באשר לצורך בשמיעת עדותו מחדש של העד קשק שהעיד בפני השופט בן חמו. התובעים טענו, כי מן הראוי לשמוע את עדותו של העד מחדש על מנת שבית המשפט יתרשם שהוא לא אמין. גם בקשה זו שהעלו התובעים במהלך ישיבת קדם המשפט נדחתה על ידי מהטעמים שפורטו בהחלטה שניתנה באותו מעמד. בתום הישיבה הוריתי על הגשת תצהירי עדות ראשית וקבעתי את התיק לשמיעת ראיות ולסיכומים בעל פה.

18. בישיבות שקיימתי בתאריכים 6.3.18 ו- 13.3.18 שמעתי את הראיות מטעם הצדדים ואת עדותה של המומחית מטעם בית המשפט גב' פנינה אריאלי, ובתום שמיעת הראיות סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה.

טענות התובעים

19. התובעים חלקו על קביעותיה של המומחית, גב' פנינה אריאלי, באשר לאותנטיות ההסכמים משנים 1958 ו- 1960 עליהם מבוססת התביעה וטענו, כי אין לתת לחוות הדעת כל משקל. באשר לקביעת המומחית כי מבדיקת ההסכמים עולה, כי נעשו בהם שינויים ותוספות מאוחרים למועד עריכתם טענו התובעים, כי גם במסמכים להשוואה שלגביהם לא הייתה מחלוקת באשר לאותנטיות שלהם, נעשו תוספות ושינויים בעט אחר ולכן, אין לעובדה זו כל משקל לצורך ההכרעה בשאלת האותנטיות של ההסכמים. התובעים טענו עוד, כי המומחית לא בדקה את גיל הנייר והדיו של המסמכים ולא בדקה את חתימות העדים על אף שהייתה צריכה לעשות בדיקות אלה שיש להן השלכה ישירה לשאלת אותנטיות המסמכים. על פי הנטען, אילו המומחית הייתה מבצעת בדיקות אלה, ייתכן כי ממצאיה ומסקנותיה לעניין אותנטיות ההסכמים היו שונים מאלה שהגיעה אליהם בחוות הדעת.

באשר לממצאי המומחית לעניין השוואת החתימות של מסעוד וסליבי על ההסכמים משנים 1958 ו- 1960, טענו התובעים, כי המסמכים להשוואה ששימשו את המומחית הם מסמכים בעייתיים שלא הוכחה האותנטיות שלהם ולכן, הם אינם יכולים לשמש בסיס להשוואה. הם טענו, כי המסמכים שהועברו למומחית אינם מסמכי מקור והם אף לא שימשו את המומחה בצלאלי עת ערך את חוות דעתו לבקשת הנתבעים במסגרת ההליך הקודם. לטענתם, יש בעובדות אלה כדי לערער את אמינותם של אותם מסמכים. באשר לממצאי המומחית לעניין חתימתו של סליבי טענו התובעים, כי המומחית אישרה שאין לה יתרון על בית המשפט בהשוואת החתימות, כך שמשקל חוות דעתה הוא אפסי גם מטעם זה. באשר להסתמכות המומחית על דוגמאות החתימה מתביעות שהגיש בזמנו מסעוד לביטוח לאומי (תביעה לקצבת זקנה ותביעה להשלמת הכנסה), טענו התובעים כי מדובר במסמכים שנערכו כ- 40 שנים לאחר עריכת ההסכמים נשוא התביעה והמומחית אישרה כי פער זמנים ארוך של 40 שנה ואף קצר יותר הינו בעייתי נוכח השינויים שחלים עם הזמן בחתימה של אותו אדם.

נושא נוסף שלטענת התובעים מטיל צל כבד באשר לממצאי ומסקנות המומחית נוגע ל"טווח הוואריציה" של החתימות. לטענתם, בהתאם לחוות דעת המומחית ולעדותה בחקירה הנגדית, בכל החתימות האותנטיות של אותו אדם קיים טווח וואריציה, וכאשר מדובר בהבדלים הנמצאים בטווח הוואריציה, אין באותם הבדלים כדי לפגוע באמינות החתימה שעומדת לבדיקה. לטענתם, בחקירתה הנגדית אישרה המומחית, כי בחתימות להשוואה שאין לגביהן מחלוקת באשר לאותנטיות שלהן, קיימים הבדלים בין החתימות. אף על פי כן, לא הטילה המומחית ספק באותנטיות של אותן חתימות, וזאת מאחר שהן נמצאות "בטווח הוואריציה". על פי הנטען, אותו דין צריך לחול גם בנוגע לחתימות על ההסכמים שבמחלוקת, שכן ההבדלים בין החתימות על אותם הסכמים לבין החתימות להשוואה הם הבדלים קלים שנמצאים בטווח הוואריציה. לחיזוק טיעון זה הפנו התובעים למרכיבים דומים בין החתימות, ודמיון זה, כך נטען, מחזק את טענתם שמדובר בחתימות של אותו אדם.

20. נוכח כל המפורט לעיל טענו התובעים, כי אין לתת לחוות הדעת של גב' פנינה אריאלי משקל כלשהו, ואין להסיק ממנה דבר וחצי דבר לעניין האותנטיות של ההסכמים שעומדים בבסיס התביעה.

21. לאחר מכן עבר ב"כ התובעים לדון בראיות שלטענתו יש בהן כדי לבסס את התביעה. הוא טען כי ההסכמים הם בגדר "תעודה נושנה" כמשעה בסעיף 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1971. לטענתו, מדובר במסמכים שנחזים בני יותר מעשרים שנה והוצאו ממשמורת הנראית כשירה ולפיכך חזקה שהחתימות עליהם וכל חלק בהם נכתבו ונחתמו בידי המנוחים סליבי ומסעוד שחתימותיהם מופיעות עליהם. באשר לתנאי שעניינו "משמורת הנראית כשירה" טען ב"כ התובעים, כי התובעים העידו בתצהירים, כי המסכמים היו שמורים לאורך כל השנים בתוך מזוודה סגורה של אביהם, ויש בשמירתם באופן שכזה כדי לקיים דרישת המשמורת שבסעיף 43 לפקודה.

22. ראיה נוספת עליה מבססים התובעים את תביעתם היא הודאת הנתבעים או חלק מהם בזכויות התובעים בחלקה 4, שניתנה במסגרת כתב ההגנה שהוגש בהליך הקודם. לטענתם, על אף ההודאה שניתנה בהליך הקודם ביחס לחלקה 4, הנתבעים התעלמו בתצהירי העדות הראשית מטעמם מאותה הודאה, ולא נתנו כל הסבר מדוע ניתנה אותה הודאה ומדוע ביקשו לחזור ממנה. עוד נטען, כי בהתאם להחלטת השופט המנוח ג'ראח, שניתנה ביום 29.7.98 במסגרת ההליך הקודם, היה על הנתבעים למסור, כתנאי להתיר להם חזרה מההודאה, תצהיר המסביר את הסיבה לחזרה מהודאה. לטענתם, תצהיר כנדרש לא הוגש.

23. ראיה נוספת שתומכת בגרסת התובעים באשר לקיומה של עסקה בין מורישיהם לבין המנוחים מסעוד וסליבי ניתן למצוא, כך הם טענו, במסמכי הביטוח הלאומי ובתביעה להשלמת הכנסה שהגיש המנוח מסעוד לביטוח הלאומי. לטענתם, בתביעה לקצבת השלמת הכנסה שהגיש מסעוד ביום 18.5.99 (חלק מנספחי חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט), הוא טען כי מלבד דירת מגורים עליה רובצת משכנתא, אין בבעלותו נכסי מקרקעין כלשהם. לטענתם, הצהרה זו מקורה בעובדה שמסעוד מכר להם את המקרקעין שהיו בבעלותו, אחרת היה מצהיר על בעלותו במקרקעין נשוא התביעה במסגרת התביעה שהגיש למוסד לביטוח לאומי. באשר לטענת הנתבעים כי לא ניתן לדעת היום, לאחר שמסעוד הלך לעולמו, מדוע הצהיר את אשר הצהיר, טענו התובעים, כי דוקטרינת ההשתק השיפוטי מונעת מבעל דין להעלות טענות עובדתיות סותרות ומכוח דוקטרינה זו, אין לאפשר לנתבעים לטעון, כי למסעוד היו נכסים בשנת 1999 או היום, טענה העומדת בסתירה להצהרותיו של המנוח מסעוד בתביעה לביטוח לאומי.

24. ביסוס נוסף לתביעתם מצאו התובעים במצב החזקה והשימוש במקרקעין לאורך השנים. לטענתם, מאז נערכו ההסכמים בשנים 1958 ו- 1960 הם ואבותיהם לפניהם, מחזיקים במקרקעין ומעבדים אותם ללא כל עוררין מצד הנתבעים. לטענתם, הנתבעים לא חלקו על העובדה שהם החזיקו ועיבדו את המקרקעין לאורך השנים, לא ביקשו לפגוע בחזקה זו ורק במהלך עדותם בחקירה נגדית הם העלו טענות לעניין מצב החזקה וטענו, כי התובעים עיבדו מחצית החלקות ואילו הם ואבותיהם החזיקו ועיבדו את המחצית השנייה. לטענתם, בגרסאות הנתבעים באשר למצב החזקה והשימוש במקרקעין התגלו סתירות מהותיות, כאשר כל אחד מעדי הנתבעים העלה גרסה אחרת שאינה מתיישבת עם גרסת המצהיר האחר.

25. על בסיס המארג הראייתי שהובא לעיל, עתרו התובעים לקבלת התביעה ולמתן הסעדים המבוקשים בגדרה. כן עתרו התובעים לחיוב הנתבעים בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד.

טענות הנתבעים

26. הנתבעים טענו, כי הנטל להוכיח את התביעה ואת העובדות שעומדות בבסיסה, לרבות האותנטיות של ההסכמים עליהם מבוססת התביעה, מוטל על התובעים. לטענתם, נוכח חוות דעת המומחית מטעם בית המשפט והעדר עד כלשהו שיכול היה להעיד על עריכת ההסכמים וחתימת המנוחים מסעוד וסליבי עליהם, לא עמדו התובעים בנטל ההוכחה המוטל עליהם ולפיכך דין התביעה להידחות.

ביתר פירוט טענו הנתבעים, כי העובדה שחתימותיהם של מסעוד וסליבי זויפה הוכחה פעמיים: פעם אחת במסגרת ההליך הקודם שבמהלכו הוגשה על ידיהם חוות דעת של המומחה בצלאלי שקבע כי החתימות של סליבי ומסעוד על ההסכמים משנים 1958 ו- 1960 זויפה ופעם שניה, על ידי חוות דעתה של המומחית מטעם בית המשפט, גב' פנינה אריאלי, אשר אף היא הגיעה למסקנה ברמה גבוה של ודאות, כי החתימות על אותם מסמכים שנחזות להיות חתימותיהם של מסעוד וסליבי, אינן שלהם.

באשר לטענות שהעלו התובעים בנוגע לאמינות ומשקל חוות דעתה של גב' אריאלי, טענו הנתבעים כי המומחית מסרה עדות משכנעת מאוד, נתנה תשובות סבירות ומשכנעות לכל השאלות שהופנו אליה, והיא (המומחית) לא חזרה מהאמור בחוות דעתה, לא שינתה את ממצאיה ומסקנותיה וכדבריו של ב"כ הנתבעים "היא לא זזה במילימטר אחד מחוות דעתה". באשר לטענת התובעים, כי המומחית לא ביצעה שתי בדיקות שהיתה לטענתם צריכה לבצע (גיל הנייר והדיו וחתימת העדים) טענו הנתבעים, כי כבר במכתב ששלחה לצדדים ולבית המשפט ביום 29.5.17, לפני הכנת חוות הדעת, הסבירה המומחית כי אין בכוונתה לבצע את אותן שתי הבדיקות. באשר לגיל הנייר והדיו הסבירה המומחית באותו מכתב כי "מדובר בבדיקות כימיות שבמצע המכון למדע פורנזי ועלותן גבוהה מאוד" ואילו באשר לבדיקת חתימות העדים הסבירה המומחית, כי לא נתבקשה על ידי בית המשפט לבדוק את חתימות העדים, וכי "במידה וב"כ התובעים מעוניין בבדיקות נוספות, יש להפנות בקשה זו באמצעות בית המשפט שיחליט אם לקבלן ומי מהצדדים ישא בעלויות בדיקות אלה". לטענת הנתבעים, על אף דברים ברורים אלה שכתבה המומחית באותו מכתב, הנתבעים לא פנו לבית המשפט ולא ביקשו ממנו להורות למומחית לבצע אלו מהבדיקות ועל כן, אין הם יכולים לבוא היום בטרוניה למומחית, לאחר שכבר הגישה את חוות דעתה.

27. הנתבעים כפרו בטענות התובעים לעניין ההודאה שניתנה במסגרת ההליך הקודם. לטענתם, מאחר שההודאה ניתנה בטעות כמפורט בהחלטת השופט ג'ראח, התיר בית המשפט בהליך הקודם לנתבעים לחזור מהודאתם ובעקבות כך התנהלה התביעה באותו הליך תוך התעלמות מן ההודאה עד אשר נמחקה התביעה בעקבות המלצת בית המשפט. בנסיבות אלה, כך נטען, אין לתת כל משקל וכל משמעות להודאה, לא לעניין חלקה 4 ולא בכלל. לעניין הצהרת המנוח מסעוד במסמכים שהגיש לביטוח הלאומי שבהם הצהיר בשנת 1999 כי אין לו רכוש, טענו הנתבעים, כי לא ניתן להסיק דבר ממסמכים אלה ואין לקבל את הטענה שמסמכים אלה מחזקים את גרסת התובעים. לטענתם, היום, לאחר שמסעוד הלך לעולמו, לא ניתן לדעת מדוע הצהיר בתביעה להבטחת הכנסה שאין בבעלותו נכסי מקרקעין מלבד דירת מגורים. ייתכן כי ההצרה ניתנה מאחר שהמקרקעין היו רשומים עדיין על שם אביו פאיז ולא על שמו, ייתכן שהוא שיקר על מנת לזכות בקצבה וייתכן טעם אחר שלא הוברר.

28. הנתבעים טענו, כי אין ממש בטענת התובעים לעניין החזקה והשימוש במקרקעין. לטענתם, התובעים מחזיקים ומשתמשים במחצית שטח המקרקעין וזאת מכוח בעלותם במחצית הזכויות במקרקעין, בעלות שהנתבעים אינם חולקים עליה. נטען עוד, כי אין בכוחה של חזקה כדי לשלול מהנתבעים את הזכויות במקרקעין, מקום שמדובר במקרקעין מוסדרים הרשומים על שם הנתבעים.

29. הנתבעים הוסיפו וטענו, כי התובעים המתינו עם הגשת התביעה עד לאחר שכל הצדדים לעסקאות הנטענות, לרבות העדים שלכאורה חתומים על ההסכמים, הלכו לעולמם, למעט העד בלעוס שלא התייצב למתן עדות והתובעים וויתרו על זימונו. לטענתם, יש בעובדה זו כדי לפעול לרעת התובעים הן מאחר שאין אדם שיכול לתמוך בגרסתם ויעיד שמדובר בהסכמים אותנטיים והן מאחר שמסעוד וסליבי הלכו לעולמם ואינם יכולים להתגונן מפני הטענות המופנות כלפיהם. בהקשר זה טענו הנתבעים, כי התביעה בהליך הראשון הוגשה בין היתר נגד מסעוד אישית שהיה עדיין בחיים ויכול היה להתגונן מפני התביעה ולהוכיח את גרסתו והוא אכן התגונן וכפר בטענות התובעים ובזכויות שלהם במקרקעין. הגשת התביעה מחדש בחלוף כ- 15 שנים לאחר שהתביעה בהליך הקודם נמחקה ולאחר שמסעוד ויתר העדים הרלבנטיים הלכו לעולמם, נועדה להכשיר לתובעים את הקרקע להעלות טענות חסרות בסיס מתוך תקווה שלא יהיה מי שיתגונן מפני טענות אלה.

30. בנוסף לטענות לגופם של דברים, העלו הנתבעים טענת התיישנות. לטענתם, התביעה מבוססת על מסמכים משנים 1958 ו- 1960 ועד הגשת התביעה חלפו יותר מ- 25 שנים, גם בהתחשב בהליך הקודם שהתנהל בין הצדדים. בהקשר זה הדגישו הנתבעים, כי התביעה בהליך הראשון הוגשה אך ורק על ידי יורשי המנוח סלימאן ואילו יורשי המנוח מחמוד או מחמוד בעצמו לא היו צד להליך הראשון ולפיכך אין באותו הליך כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות בנוגע לתביעת יורשי המנוח מחמוד. הם הוסיפו, כי גם אם תתקבל טענת התובעים לקיומה של נאמנות קונסטרקטיבית, עדיין דין התביעה להידחות מחמת התיישנות. לטענתם, כבר בשנת 1987 הם כפרו בטענות התובעים שאבותיהם רכשו את זכויותיהם של מסעוד וסליבי במקרקעין עת פנה אליהם מר ריאד עותמאן וטען כי חמותו, אלמנת המנוח סלימאן טוענת, כי המנוחים סלימאן ומחמוד רכשו את זכויותיהם של מסעוד וסליבי מקרקעין. על פי הנטען, מסעוד שהיה בחיים הכחיש את טענותיה של אלמנת מסעוד ואף ביקש מהאלמנה להישבע ב"ח'ילווה" (בית התפילה של העדה הדרוזית) על ספרי הקודש לגבי נכונות טענותיה. לטענתם, אלמנת המנוח סלימאן לא נשבעה על נכונות טענותיה ובחלוף מספר שנים הוגשה התביעה בהליך הראשון על ידי יורשי סלימאן. עולה, כך נטען, שמרוץ ההתיישנות החל בשנת 1987 ומשכך, גם אם ננכה את פרק הזמן שבו התנהל ההליך הראשון, עדיין דין התביעה להידחות מחמת התיישנות.

דיון והכרעה

31. השאלה העיקרית העומדת להכרעה במחלוקת שבפניי היא, האם ההסכמים משנים 1958 ו- 1960 העומדים בבסיס התביעה הם מסמכים אותנטיים, או שמא טענת התובעים באשר לאותנטיות ההסכמים לא הוכחה. בהקשר זה ראוי לציין כבר עכשיו, כי מאחר שהנתבעים כפרו באותנטיות ההסכמים ובחתימות הנחזות להיות חתימותיהם של מסעוד וסליבי, הנטל להוכיח כי מדובר במסמכים אותנטיים שנערכו ונחתמו בידי מסעוד וסליבי, מוטל על התובעים. ככל שייקבע כי אין המדובר במסמכים אותנטיים או שהאותנטיות שלהם לא הוכחה, דין התביעה להידחות. ככל שייקבע כי מדובר במסכמים שהם אותנטיים וטענת הזיוף תידחה, עדיין יהא צורך לדון ולהכריע בטענת ההתיישנות שהעלו הנתבעים.

אותנטיות ההסכמים

32. התובעים לא זימנו לעדות מטעמם אף עד שיכול היה להעיד ממקור ראשון ומידיעתו האישית על עריכת וחתימת ההסכמים שעומדים בבסיס התביעה. העד היחידי שיכול היה להעיד, לטענת התובעים, על עריכת ההסכם משנת 1960, בהיותו אחד העדים שנכחו וחתמו על הסכם זה, הוא זייד יוסף בלעוס. ברם, עד זה לא התייצב לעדות בבית המשפט בטענה, כי מצבו הרפואי אינו מאפשר לו להתייצב בבית המשפט ולמסור עדות, ועל כן הועלתה על ידי התובעים בקשה לגביית עדותו בביתו. בקשתם זו של התובעים לגביית עדותו של העד בלעוס מחוץ לכותלי בית המשפט נדחתה על ידי בהחלטה שניתנה בפרוטוקול ישיבת יום 13.3.18, בין היתר מהטעם שהמסמכים הרפואיים שהציגו התובעים לא תמכו בטענתם שאין באפשרות העד להתייצב לעדות בבית המשפט. בהקשר זה יש לציין כי בקשה דומה במהותה הועלתה בזמנו על ידי התובעים עת היה התיק בטיפולו של השופט בן חתמו, אשר אף הוא דחה אותה בהעדר טעמים המצדיקים גביית העדות מחוץ לכותלי בית המשפט. נוכח דחיית בקשתם לגביית עדותו של העד בלעוס מחוץ לכותלי בית המשפט, הודיעו התובעים באותה ישיבה (13.3.18), כי הם מוותרים על עדותו של העד ואינם מבקשים להוציא נגדו צו הבאה, לטענתם מתוך חשש שביצוע צו ההבאה יפגע בבריאות העד.

33. על אף האמור טענו התובעים, כי ניתן להכשיר את ההסכמים כראיה לאמיתות תוכנם מכוח הוראת סעיף 43 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א – 1971 הדן "בתעודה נשונה". לטענתם, התנאים הקבועים בסעיף 43 לפקודת הראיות להכשרת תעודה נשונה כראיה לאמיתות תוכנה מתקיימים בשני ההסכמים ועל כן, יש לקבלם כראיה לאמיתות תוכנם, ללא צורך בהעדת עד שיכול להעיד ממקור ראשון על עריכתם וחתימתם בידי המנוחים מסעוד וסליבי. לטענתם, מעיון בהסכמים ובצבע הדוהה של הנייר שלהם ניתן ללמוד על גילאי המסמכים ולהיווכח כי מדובר במסמכים ישנים מאוד שהגילאים שלהם הרבה יותר מעשרים שנים. הם טענו עוד, כי ההסכמים היו שמורים מאז עריכתם בידי אביהם המנוח ולאחר פטירתו הם היו שמורים בתוך מזוודת עץ ישנה ונעולה שהייתה מאוחסנת בארון ביתו. על פי הנטען, המסמכים הוצאו מהמזוודה רק במהלך ההליך הקודם לצורך בדיקתם על ידי מומחה מטעם הנתבעים ולאחר מכן הוחזרו למקומם מיד לאחר מכן.

34. אין בידי לקבל טענות אלה של התובעים. מעיון בהסכם משנת 1960 ניתן להיווכח, ללא צורך בחוות דעת של עד מומחה, כי נעשו במסמכך שינויים ותוספות שאינם חלק מהמסמך המקורי. כך למשל, בסוף השורה ה- 13 בהסכם, אחרי המילה "אלטאבו" קיימת תוספת בכתב יד "עבור החלקות 4 ו- 25 בגוש 15580", אשר נכתבה בעט ובכתב יד שונים מהעט ומכתב היד שבהם נכתב יתר הטקסט של המסמך. כך גם שמו של העד "זיד יוסף בלעוס" שמופיע בתחתית המסמך בנקל ניתן להבחין בעובדה שהוא נכתב בעט ובכתב יד, השונים מאלה שבהם נכתב הטקסט של ההסכם. הוא הדין באשר להסכם משנת 1958 שבו קיימת תוספת של מספר החלקה 25 והגוש 15580 בעט שונה מזה שבו נכתב הטקסט של ההסכם.

35. עובדת הוספת תוספות בעט שונה מזה שבו נכתב הטקסט של ההסכמים הוכחה אף בחוות דעתה של המומחית הגרפולוגית מטעם בית המשפט, הגב' פנינה אריאלי, מיום 11.6.17. בחוות דעת זו, שנינתה לאחר שהמומחית בדקה את שני ההסכמים, קבעה המומחית באופן חד משמעי, כי במסמך משנת 1958 "קיים כיתוב של מס' חלקה "25" ומספר הגוש "15580" בדיו שונה מזה ששימש את הכותב לכתיבת כל המסמך. מכאן שהוספת פרטים אלה לא נעשתה במעמד כתיבת כל המסמך, אלא לאחר מכן". באשר למסמך משנת 1960 קבעה המומחית כי "בסוף השורה ה- 13, אחרי המילה "אלטאבו" קיימת תוספת בכתב יד "עבור החלקות 4 ו- 25 בגוש 15580" אשר נכתבה בעט בעלת גוון דיו שונה מאשר הטקסט של ההסכם. כמו כן שם העד השלישי (זייד יוסף בלעוד – ע.ט) נכתב בעט שונה מיתר הטקסט. מכאן פרטי הגוש והחלקות ושם העד השלישי לא נכתבו במעמד כתיבת כל המסמך אלא לאחר מכן".

36. לא זו בלבד שנעשו שינויים ותוספות בגוף ההסכמים, אלא אף הוכח כי החתימות שנחזות להיות חתימותיהם של המנוחים מסעוד וסליבי על ההסכמים משנים 1958 ו- 1960 (בהתאמה) וחתימתו של העד אליאס קשק כעד על ההסכם משנת 1960 אינן שלהם וכי מדובר, ככל הנראה, בחתימות מזויפות שלא נחתמו על ידי המנוחים מסעוד וסליבי ולא על ידי העד קשק. כזכור, לגבי החתימות של המנוחים סליבי ומסעוד לא הובאו מטעם הצדדים עדים שיכולים להעיד בשאלה, האם הם חתמו על ההסכמים והאם החתימות שנחזות להיות שלהם אכן נחתמו על ידם. הטעם לכך, כאמור, הוא שכל הצדדים הרלבנטיים, לרבות המוכרים והקונים והעדים ששמותיהם מופיעים על ההסכמים, הלכו לעולמם, למעט שניים: אליאס קשק וזייד יוסף בלעוס. אליאס קשק טען, כפי שיפורט להלן כי הוא אינו חתום על אף אחד מההסכמים ואילו לגבי העד זיד בלעוס וויתרו התובעים על זימונו כעד מטעמם לאחר שבית המשפט דחה את בקשתם לאשר גביית עדותו מחוץ לכותלי בית המשפט.

יחד עם זאת, וכאמור לעיל מונתה מטעם בית המשפט המומחית גב' אריאלי, שבדקה לא רק את התוספות שנעשו בגוף ההסכמים, אלא גם את חתימותיהם של המנוחים מסעוד וסליבי על ההסכמים. בחוות דעת מפורטת ומנומקת היטב, שהתבססה על דוגמאות חתימה שהעבירו לה שני הצדדים, קבעה המומחית כי "בבדיקת החתימות שבמחלוקת, נמצאו מספר הבדלים מהותיים, ביחס לשני הנבדקים. בהשוואת החתימות של סליבי דגש, ההבדלים מאוד בולטים לעין, משום שהם קיימים אפילו בדגם החתימה עצמו. כאשר מאפייני החתימות שבמחלוקת אינם קיימים בחתימות להשוואה, הספרות המקצועית מתייחסת למאפניים אלה "כניגודים"". על סמך האמור הגיעה המומחית למסקנה, כי "קיימת סבירות גבוהה" שהחתימות המיוחסות למנוחים סליבי ומסעוד לא נכתבו על ידם.

37. התובעים לא השלימו עם חוות דעת המומחית וזימנו אותה לחקירה. בסיכומיו טען ב"כ התובעים , כי אין לתת משקל כלשהו לחוות דעת המומחית ואין לבסס עליה ממצאים כלשהם, לטענתו בשל פגמים חמורים שנפלו בדרך עבודת המומחית ובהסקת המסקנות מהממצאים שפורטו בחוות דעתה. הוא טען, כי המומחית לא ביצעה בדיקה של גיל הנייר והדיו של המסמכים על אף שהייתה צריכה לעשות כן. לטענתו, אילו הייתה מתבצעת בדיקה של גיל הנייר והדיו היה מתגלה כי מדובר במסמכים שנערכו לפני עשרות שנים, עובדה שהייתה תומכת בעמדת התובעים ובאותנטיות של ההסכמים. נטען עוד, כי המומחית נמנעה מלבדוק את חתימות העדים על אף שנדרשה לעשות כן. גם בעניין זה טענו התובעים, כי אילו המומחית הייתה בודקת את חתימות העדים היה מתברר כי מדובר בחתימות אותנטיות עובדה שהייתה תומכת בגרסתם ובאותנטיות ההסכמים. לגוף חוות הדעת טען ב"כ התובעים, כי ממצאיה ומסקנותיה של המומחית אינם מבוססים. כך למשל, נטען כי המסמכים להשוואה שעמדו בפני המומחית לא היו מסמכי מקור ולכן הבדיקות שביצעה המומחית היו חסרות ולא נגעו למידת הלחץ של החותם על אותם מסמכים בהשוואה להסכמים שעמדו לבדיקה; המסמכים להשוואה שהועברו למומחית לא עמדו בפני המומחה בצלאלי שנתן חוות דעת מטעם הנתבעים בהליך הקודם ועובדה זו פוגעת באמינות אותם מסמכים ששימשו את המומחית; המומחית הסתמכה על מסמכים להשוואה שנערכו כ- 40 שנים לאחר שנערכו ההסכמים שבמחלוקת (מסמכי הביטוח הלאומי), על אף שהמומחית אישרה כי פער זמנים כזה פוגע באמינות הבדיקה; המומחית אישרה כי אין לה יתרון על הצדדים ועל בית המשפט בכל הנוגע לחתימתו של סליבי, שכן על ההסכם משנת 1960 חתם לכאורה סליבי בשמו, קרי "סליבי פאיז סליבי" ואילו על המסמכים להשוואה מופיעה חתימת שרבוט.

התובעים הוסיפו וטענו, כי אין לתת משקל לעובדת קיומן של תוספות בהסכמים שנעשו בשלב מאוחר למועד עריכתם. לטענתם, מדובר בעובדה שלא הוכחשה על ידם גם במהלך ההליך הראשון ואף ניתן על ידם הסבר לכך. לטענתם, במועד עריכת ההסכמים, לא ידעו הצדדים את מספרי החלקות והגושים ולכן תיארו את המקרקעין תיאור כללי תוך ציון המיקום המדויק שלהם. לאחר מכן ולאחר שזיהו את המקרקעין עם מספר החלקות הוספו מספרי החלקות והגוש. לחיזוק טענה זו הפנו התובעים למסמך להשוואה ג- 1 שצורף לחוות הדעת של המומחית ושהומצא לה על ידי הנתבעים. לטענתם, מעיון במסמך זה מגלה, כי מדובר במסמך שבו מאשר המנוח סליבי מכירת זכויותיו בחלקה 13 כאשר ברור מעיון באותו מסמך, כי מספר החלקה, מספר הגוש, ייעוד המקרקעין ושם הקונה התווספו בעט שונה ובכתב שונה ואף על פי כן, הנתבעים לא ערערו על אותנטיות ואמינות המסמך.

38. אין בידי לקבל את טענות התובעים. הטענה שהמומחית לא ביצעה את מלאכתה כראוי עת נמנעה מלבצע בדיקות של גילאי הדיו והנייר ועת נמנעה מלבדוק את חתימות העדים, היא טענה מופרכת וחסרת בסיס, אשר מועלית אף בחוסר תום לב. כבר במכתב ששיגרה לצדדים ביום 29.5.17, כשבועיים לפני עריכת חוות הדעת, ושהעתק ממנו הועבר לתיק בית המשפט (מוצג בש/1) הבהירה המומחית, כי בעניין בדיקת אותנטיות המסמכים עצמם, יש באפשרותה לבדוק אם קיימת אחידות בכתב היד ובסוג העט של הטקסט הכתוב, וכי אין באפשרותה "לבדוק גיל הנייר וגיל הדיו, משום שמדובר בבדיקות כימיות שמבצע המכון למדע פורנזי ועלותן גבוהה מאוד".

באשר לבקשת התובעים לבדיקת חתימות העדים הבהירה המומחית בסעיף 6 למכתבה הנ"ל, כי לא נתבקשה על ידי בית המשפט לבדוק גם את חתימות העדים, וכי "במידה וב"כ התובעים מעונין בבדיקות נוספות יש להפנות בקשה זו באמצעות בימ"ש, שיחליט אם לקבלן ומי מהצדדים יישא בעלויות בדיקות אלו". בעקבות מכתב זה ניתנה על ידי השופט בן חמו החלטה מיום 29.5.17 המורה למזכירות להעביר את המכתב לצדדים וקובעת, כי "ככל שיש למי מהצדדים בקשות כלשהן עליהן (כך במקור) להפנותן לגרפולוגית תוך 7 ימים". על אף האמור, התובעים לא פנו למומחית מאז ועד מועד זימונה לעדות בפני בית המשפט, לא ביקשו ממנה לבדוק את חתימות העדים, לא שלחו לה שאלות הבהרה בעקבות חוות הדעת, לא פנו בבקשה כלשהי לבית המשפט וכמובן לא ביקשו מבית המשפט לתת הוראה לבדיקת גיל הנייר והדיו על ידי המכון למדע פורנזי, או לבדיקת חתימותיהם של העדים. עולה, אם כן, כי בפני התובעים עמדה האפשרות והזכות שגם חתימות העדים ייבדקו, אך הם נמנעו מלנקוט בהליך כלשהו לצורך כך. בנסיבות אלה אין לגלגל את המחדל שבהתנהלות התובעים לפתחה של המומחית או לפתחם של הנתבעים. אדרבא, הימנעות התובעים מלפנות לבית המשפט בבקשות מתאימות והימנעותם מלפנות למומחית בבקשה לבדיקת חתימות העדים לאחר שבית המשפט אפשר להם זאת בהחלטה מיום 29.5.17 פועלת לרעתם ומעוררת את הרושם, כי הימנעות זו מקורה בחששם של התובעים שייקבע כי גם חתימות העדים אינן אותנטיות, וכי גם גיל הנייר והדיו אינו תומך בגרסתם.

39. גם הטענה שהמסמכים להשוואה שעמדו בפני המומחית עת הכינה את חוות דעתה לא היו מסמכי מקור וכי לפיכך אין לתת משקל לחוות הדעת, דינה להידחות. ראשית, חלק מהמסמכים שעמדו בפני המומחית היו מסמכי מקור (המסמכים מהמוסד לביטוח לאומי), ולכן לא היה כל קושי בהשוואת החתימות; שנית, גם המסמכים שהועברו למומחית שלא במקור הם מסמכים ברורים והחתימות של סליבי ומסעוד עליהם הן ברורות ולכן לא נתקלה המומחית בקושי כלשהו להשוות את החתימות שעל מסמכים אלה אל מול החתימות על ההסכמים שבמחלוקת. בהקשר זה יש לציין, כי אחד המסמכים שהועבר למומחית (ג/1) הועבר בצילום דיגיטלי והוא נראה כמסמך מקור ממש ולכן אין ממש בטענת התובעים בעניין זה. אמנם לא ניתן במקרה כזה לבדוק את לחץ הכתיבה והחתימות על המסמכים להשוואה לעומת לחץ הכתיבה של החתימות על ההסכמים שבמחלוקת, אך אין בכך כדי לאיין את ממצאי ומסקנות המומחית שהתבססו על נתונים רבים שאפשרו לה להגיע לאותן מסקנות. שלישית, לצורך בדיקת גוון הכתב והעט שבהם נעשה שימוש לצורך כתיבת הטקסט של ההסכמים והתוספות שבהם, אין כלל צורך בהמצאת מסמכים להשוואה. על כן, בין אם הועברו מסמכים להשוואה במקור ובין אם לאו, אין בכך כדי להשפיע על מסקנות המומחית באשר לתוספות ולשינויים שנעשו בהסכמים לאחר עריכתם.

40. גם הטענה שהמומחית הסתמכה על מסמכים להשוואה שנערכו כ- 40 שנים לאחר עריכת ההסכמים וכי יש בכך כדי לפגום באמינות חוות הדעת, דינה להידחות מכל וכל. ראשית, הטענה אינה נכונה עובדתית. בפני המומחית עמדו מסמכים להשוואה משנות החמישים והשישים של המאה הקודמת, קרי מסמכים שנערכו סמוך לעריכת ההסכמים שבמחלוקת, וכן עמדו בפניה גם מסמכים משנות התשעים של המאה הקודמת (מסמכי הביטוח הלאומי) קרי מסמכים שנערכו כארבעים שנה לאחר עריכת ההסכמים שבמחלוקת. על כן, הטענה שהמומחית התבססה רק על מסמכים שנערכו כארבעים שנה לאחר עריכת ההסכמים שבמחלוקת אינה נכונה. שנית, המסמכים מהמוסד לביטוח לאומי שנערכו כארבעים שנה לאחר עריכת ההסכמים הועברו למומחית על ידי התובעים עצמם ועל כן, לא ברורה טרונייתם כלפי המומחית שעשתה שימוש במסמכים אלה לצורך הכנת חוות דעתה. שלישית, המומחית הסבירה בחוות דעתה וגם בעדותה בפני, כי בדקה את "טווח הוואריציה" של החתימות להשוואה ששלחו לה הצדדים ומצאה כי כל החתימות תואמות האחת את השניה וכי למעשה לאורך השנים לא חל שינוי בחתימות המנוחים סליבי ומסעוד, עובדה שמחזקת את מסקנתה שהחתימות על ההסכמים שבמחלוקת שהמאפיינים שלהן שונים לגמרי, אינן של המנוחים סליבי ומסעוד. ההסבר שנתנה המומחית בעניין זה נראה לי סביר ומשכנע ועל כן, אינני רואה פגם כלשהו בעבודה שהמומחית התבססה לצורך הכנת חוות דעתה, בין היתר על המסמכים של הביטוח הלאומי, על אף שמסמכים אלה נערכו כארבעים שנה לאחר שנערכו ההסכמים שבמחלוקת.

41. אין ממש גם בטענה שאין לתת משקל לתוספות שנעשו בהסכמים לענין מספרי הגושים והחלקות וזאת נוכח המסמך ג-1 שצורף לחוות דעת המומחית ושבו מספרי החלקות התווספו בעט אחר ובכתב יד שונה. ביצוע שינויים ותוספות בהסכם לאחר עריכתו פוגע באופן חמור באמינות המסמך, בעיקר כאשר התוספות והשינויים נעשו על ידי צד אחד להסכם, מבלי שקיבל את הסכמת הצד השני, ומבלי שדאג להחתים את הצד השני להסכם על אותם שינויים ותוספות. בהקשר זה יש לציין, כי השינויים והתוספות שנעשו בטקס אינם נוגעים רק למספרי החלקות והגוש, אלא גם לשמות העדים על ההסכם משנת 1960 כאשר שמו של העד זייד יוסף בלעוס ללא ספק נכתב בעט שונה מזה שבו נכתב הטקס של המסמך. כאמור, בשל העובדה שהתביעה הוגשה בחלוף שנים רבות ממועד העסקאות הנטענות, לא הובאו מטעם התובעים עדים וראיות שיש בהם כדי להסביר את פשר השינויים והתופסות. בהעדר עדים כאמור, עצם קיומם של שינויים ותוספות במסמך שנערכו בשלב מאוחר יותר, פוגע באופן קשה באמינות ובאותנטיות ההסכמים.

זאת ועוד, המסמך שצורף לחוות דעת המומחית וסומן ג-1 אינו הסכם, אלא מדובר באישור המופנה למועצה המקומית שנערך בשנת 1961 ושלפיו מאשר המנוח סליבי שמכר את חלקת הקרקע מס' 12 למר חסן סלים דגש בשנת 1954. במסמך זה שנערך כאמור שנים רבות לאחר העסקה הושארו מרווחים לצורך מילוי פרטי העסקה, כך שמתוך המסמך ניתן ללמוד כי רישום פרטי העסקה אינו מהווה תוספת או שינוי שנעשו לאחר מכן, אלא בפרטים שמולאו במועד חתימתו. מנגד, התוספות והשינויים שנעשו בהסכמים נשוא התביעה הם שינויים "חיצוניים" ו"זרים" להסכמים, שנעשו לאחר שההסכמים נערכו ונחתמו. על כן, לא ניתן להקיש מאופן עריכת המסמך ג-1 לענייננו.

42. לא זו בלבד שהוכח כי החתימות של סליבי ומסעוד על ההסכמים שבמחלוקת אינן שלהם וכי נעשו שינויים ותוספות בהסכמים בשלב מאוחר לעריכתם, אלא התברר כי העד היחיד שכביכול היה עד לחתימת ההסכם משנת 1960 (אלאיס קשק) אינו חתום על אותו הסכם וגם חתימתו זויפה לכאורה. העד קשק חתם על תצהיר שבו הוא הצהיר כי לא ידוע לו "על עסקת מקרקעין או אחרת בין משפחת דגש והקשורה למנוח סליבי פאיז דגש או מסעוד פאיז דגש ומשפחת סלימאן ומחמוד עזקה ממגאר, ולא הייתי עד לעסקה כזאת אם היתה בכלל ובוודאי שלא חתמתי כצד או כעד לעסקה כזאת" (סעיף 3 לתצהיר). בחקירתו הנגדית שנגבתה כעדות מוקדמת בפני השופט בן חמו חזר העד על גרסה זו תוך שהוא דבק בגרסתו, כי החתימה הנחזית להיות חתימתו על ההסכם משנת 1960 אינה שלו, וכי מעולם לא היה עד לעסקה שנכרתה בין הורי התובעים לבין הורי הנתבעים. מדובר בעד נייטראלי שאין לו כל אינטרס בתוצאות ההליך כאן ועדותו לא נסתרה או הופרכה באופן כלשהו. בנסיבות אלה, אין כל סיבה שלא לקבל את עדותו כמשקפת את אשר התרחש בפועל.

43. סיכומם של דברים עד כה, התנאים הקבועים בסעיף 43 לפקודת הראיות לעניין קבילותה של תעודה נשונה אינם מתקיימים במקרה דנן משהוכח כי בהסכמים עליהם מבססים התובעים את תביעתם נעשו שינויים ותוספות לאחר עריכתם, מבלי שניתן הסבר כלשהו מדוע נערכו שינויים אלה, האם נעשו בהסכמת כל הצדדים להסכם הנטען ומדוע הצדדים להסכם לא חתמו לצד אותם שינויים. לא זו בלבד שתנאי סעיף 43 לא הוכחו, אלא הוכח ההפך. כפי שפורט בהרחבה לעיל, הוכח כי החתימות שנחזות להיות חתימות המוכרים סליבי ומסעוד והחתימה שנחזית להיות חתימתו של אלאיס קשק, אינן חתימותיהם של אלה, וכי מדובר לכאורה בחתימות מזויפות. בנסיבות אלה, גם אם הייתי קובע כי התמלאו התנאים הקבועים בסעיף 43 לפקודת הראיות, הרי החזקה שלפיה האמור במסמך משקף את אשר אירע נסתרה מכל וכל.

הודאה מטעם הנתבעים – האמנם?

44. התובעים טענו, כי ביסוס לתביעתם וחיזוק לגרסתם ניתן למצוא בהודאת הנתבעים שניתנה בכתב ההגנה שהוגש על ידם במסגרת ההליך הקודם. כזכור, בכתב ההגנה שהוגש על ידי מסעוד סליבי ויורשי המנוח פאיז סליבי במסגרת ההליך הקודם, קיימת הודאה בטענת התובעים, כי המנוחים מחמוד וסלימאן רכשו את זכויותיהם של סליבי ומסעוד בחלקה 4. בנוסף לכך הפנו התובעים לטופס התביעה לדמי השלמת הכנסה שהגיש מסעוד למוסד לביטוח הלאומי בשנת 1999 ושבו הוא הצהיר, כי אין בבעלותו נכסים כלשהם מלבד דירת מגורים שעליה רובצת משכנתא. לטענתם, הצהרה זו של מסעוד מקורה בעובדה שהוא מכר את זכויותיו בחלקות 4 ו- 25 למנוחים סלימאן ומחמוד כפי שנטען על ידם.

45. גם טענות אלה דינן להידחות. אכן, במסגרת ההליך הקודם, הודו חלק מהנתבעים כאן (יורשי המנוח מסעוד) בזכותם של התובעים להירשם כבעלים של החלקה 4, ובטענה כי המנוחים מסעוד וסליבי מכרו את זכויותיהם בחלקה זו למנוחים סלימאן ומחמוד. ברם, הנתבעים באותו הליך הגישו בקשה לבית המשפט להתיר להם לחזור בהם מההודאה, ונימקו את בקשתם בכך שההודאה ניתנה בטעות, כי לא כל בעלי הזכויות בחלקה 4 צורפו כצד להליך וכי על אף הודאתם שהם מחזיקים ב- 1/4 מהזכויות בחלקה הרי גם הודאה זו הייתה מוטעית מאחר שזכויותיהם בחלקה היו פחותות מרבע. כאמור, בהחלטה מיום 29.7.98, התיר בית המשפט לנתבעים לחזור בהם מההודאה ובהמשך אף הוגש כתב הגנה מטעמם שבו העלו טענות נגד ההסכמים ונגד האותנטיות שלהם. לתמיכה בטענות אלה הגישו הנתבעים במסגרת ההליך הקודם חוות דעת גרפולוגית שקבעה כי מדובר בהסכמים מזויפים ובעקבות חוות דעת זו והצהרת התובעים שאין בכוונתם לחקור את מומחה הנתבעים על חוות הדעת, קיבלו התובעים את המלצת בית המשפט למחיקת התביעה. בנסיבות אלה שבהן קיבל בית המשפט בהליך הקודם את טענת הנתבעים, כי הודאתם ניתנה בטעות והתיר להם לחזור מאותה הודאה וההליכים באותו תיק נמשכו על בסיס ההנחה שאין הודאה בזכות התובעים, אין עוד מקום לטענת התובעים כי יש לראות באותה הודאה חיזוק וסיוע לגרסתם.

זאת ועוד, יורשי המנוח סליבי לא היו צד להליך הקודם ועל כן, אין באותה הודאה שניתנה כאמור בטעות כדי לחייבם וכדי לשמש נגדם. יורשי המנוח סליבי כמו גם יורשי המנוח מסעוד טענו מתחילת ההליכים בתיק זה, כי ההסכמים שעומדים בבסיס התביעה אינם הסכמים אותנטיים וכי החתימות שנחזות להיות חתימותיהם של המנוחים סליבי ומסעוד אינם שלהם. כפי שהובא בהרחבה לעיל, טענות אלה הוכחו כטענות אמת ועל כן, אין בהודאה שניתנה בטעות בהליך הקודם על ידי חלק מהנתבעים כדי להצדיק קבלת עמדתם של התובעים.

46. אין ממש בטענת התובעים באשר למשמעות הצהרתו של המנוח מסעוד על טופס התביעה לתשלום קצבת הבטחת הכנסה שהגיש למוסד לביטוח הלאומי בשנת 1999. כזכור, בטופס זה הצהיר מסעוד כי אין לו נכסים מלבד דירת מגורים ולטענת התובעים הצהרה זו תומכת בגרסתם, שכן מקורה בעובדה שמסעוד מכר את זכויותיו בחלקות 4 ו- 25 למנוחים סלימאן ומחמוד.

מקובלת עליי טענת ב"כ הנתבעים, כי לא ניתן היום להתחקות אחר הסיבות שהביאו את המנוח מסעוד להצהיר שאין לו נכסים מלבד דירת המגורים, וזאת נוכח העובדה שהתביעה בהליך זה, הוגשה לאחר שמסעוד הלך לעולמו ולכן לא ניתן לקבל ממנו הסבר לפשר הצהרתו. ייתכן שהמנוח מסעוד הצהיר שאין בבעלותו נכסים מאחר שעד מועד ההצהרה החלקות 4 ו- 25 עדיין לא נרשמו על שמו ועל שם המנוח סליבי והרישום היה על שם אביו המנוח פאיז סליבי. ייתכן כי הוא לא הצהיר על זכויותיו בחלקות אלה בהיסח הדעת או משכחה וייתכן אף בכוונה על מנת לקבל קצבת הבטחת הכנסה שהייתה נשללת ממנו אילו היה מצהיר על זכויותיו באותן חלקות.

מכל מקום, אין כל ספק שלא ניתן לקבל את טענת התובעים, כי אותה הצהרה מקורה בעובדת הכרתו של המנוח מסעוד במכירת זכויותיו במקרקעין למנוחים מחמוד וסלימאן. כאמור, ההצהרה של מסעוד למוסד לביטוח הלאומי נמסרה בשנת 1999 לאחר שההליכים בהליך הקודם כבר החלו ולאחר שמסעוד, שכאמור היה בחיים, כפר בעסקאות הנטענות וכפר בטענת התובעים כי הוא מכר למנוחים מחמוד וסלימאן את זכויותיו בחלקות 4 ו- 25. הליכים אלה בין התובעים לבין מסעוד נמשכו עד 15.7.2001, אז הורה כב' השופט (כתוארו דאז) זיאד הווארי, על מחיקת התביעה, לאחר שהתובעים קיבלו את המלצתו. בנסיבות אלה שבהן מסעוד מנהל הליך משפטי נגד התובעים שבמסגרתו הוא כופר בטענותיהם לקיומן של עסקאות וכופר באותנטיות ההסכמים ובחתימתו עליהם, לא ניתן לקבל את הטיעון שההצהרה בטופס התביעה להשלמת הכנסה בדבר העדרם של נכסים שבבעלותו, שנמסרה לגורם שלישי ולמטרה שאינה קשורה לעסקאות תוך כדי ניהול ההליכים המשפטיים נגד התובעים, מקורה בהודאתו בתוקף העסקאות. עולה, אם כן, כי אין כל משקל להצהרת המנוח מסעוד שניתנה במסגרת התביעה להבטחת הכנסה, אין כל רלבנטיות והשלכה לאותה הצהרה על זכויות הצדדים בחלקות נשוא התביעה, ואין להסיק דבר וחצי דבר מאותה הצהרה לענייננו.

החזקה והשימוש בחלקות

47. התובעים הוסיפו וטענו, כי לאורך כל השנים הם ואבותיהם החזיקו בשטח החלקות במלואו ללא כל עוררין מצד הנתבעים או מצד המנוחים מסעוד וסליבי. לטענתם, יש בעובדה זו כדי לחזק את גרסתם, כי המנוחים סליבי ומסעוד מכרו להם את זכויותיהם בחלקות.

48. אין בידי לקבל את הטענה. ראשית, מעדויות הצדדים עולה, כי מדובר בקרקע סלעית שפזורים בה מספר עצי זית ואף אחד מהצדדים לא ממש החזיק ועיבד את הקרקע. על כן, גם אם נכונה טענת התובעים, כי לאורך השנים הם אלה שקטפו את הזיתים, אין בכך כדי ללמד על קיומם של הסכמים ועל מכירת הזכויות בחלקות לתובעים או למנוחים סלימאן ומחמוד. שנית, הנתבעים טענו בעדותם כי מאחר שמדובר בקרקע שהיא בבעלות משותפת של התובעים ושלהם, הייתה בין הצדדים חלוקת שימוש בפועל, כאשר התובעים מסקו את הזיתים בחלק מהקרקע ואילו הם (הנתבעים) מסקו את הזיתים בחלק אחר. עדותם זו של הנתבעים היתה מקובלת עליי. שלישית, גם אם נכונה טענת התובעים כי הם מסקו את הזיתים, אין די בכך כדי להרים את הנטל בדבר קיומן של עסקאות מכר בין המנוחים מסעוד וסליבי מצד אחד לבין המנוחים סלימאן ומחמוד מצד שני ואין בעובדה זו כשלעצמה, אילו הייתה מוכחת, כדי לרפא את הפגמים שהתגלו בהסכמים הנטענים. רביעית, על אף שהנתבעים כפרו בזכויות התובעים בכל שטח החלקות כבר בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת, מצב החזקה והשימוש כמעט לא השתנה. עובדה זו מלמדת כי גם אם התובעים נהגו לאורך שנים למסוק את הזיתים, הדבר לא מלמד על הודאת הנתבעים בזכויות התובעים בכל שטח החלקות, שכן גם לאחר שהתגלע הסכסוך בין הצדדים, התובעים לא עשו דבר במשך יותר מ- 25 שנים כדי לשנות את מצב החזקה והשימוש בפועל.

חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט

49. מכל האמור עולה, כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכחת תביעתם ועל כן, דין התביעה להידחות. ניתן היה לסיים את פסק הדין כאן, אך נוכח התנהלותם של התובעים כפי שיפורט להלן, אין מנוס מלייחד מספר הערות להתנהלות זו שלטעמי נגועה בחוסר תום לב ואף בשימוש לרעה בהליכי משפט.

50. כפי שהובא לעיל, התביעה בהליך הראשון נמחקה לבקשת התובעים לאחר שהם נתקלו בקושי ראייתי להוכיח את תביעתם לאחר שמומחה מטעם התובעים בדק את ההסכמים וחיווה דעתו כי מדובר בהסכמים מזויפים. בקשת התובעים למחיקת התביעה הוגשה על אף שחלק מהאנשים שנחזים להיות עדים על ההסכמים היו עדיין בחיים ובפני התובעים עמדה האפשרות לזמנם למתן עדות לצורך הוכחת טענותיהם בדבר אותנטיות ההסכמים ואמיתות גרסתם.

ברם, התובעים לא עמדו על בירור התביעה במסגרת ההליך הראשון כאשר המנוח מסעוד והעדים הנחזים להיות עדים להסכמים היו עדיין בחיים ויכולים היו לתת גרסה, ביקשו למחוק את התביעה והגישו אותה מחדש בחלוף יותר מ- 15 שנים ממועד מחיקתה, לאחר שמסעוד הלך לעולמו ולאחר שכל העדים, למעט שניים, אף הם הלכו לעולמם. העובדה שהתובעים לא הגישו את תביעתם מחדש כאשר מסעוד והעדים להסכמים עדיין היו בחיים, והגישו אותה בחלוף 15 שנים, מעוררת את הרושם כי העיתוי לא היה מקרי.

זאת ועוד, התביעה בהליך הראשון נמחקה לאחר שהובהר לתובעים, כי אין בידיהם די ראיות להוכחתה. בנסיבות אלה הגשת התביעה בחלוף 15 שנים כאשר בידי התובעים ראיות פחותות יותר, הן בכמות והן במשקל, מהראיות שיכולים היו להציג בפני בית המשפט בהליך הקודם, אף היא תמוהה ומעוררת תהיות וסימני שאלה באשר לסיבה האמיתית שעמדה מאחורי מחיקת התביעה בהליך הראשון והגשתה מחדש בחלוף שנים רבות לאחר מכן.

התיישנות

51. נוכח המסקנה אליה הגעתי, אינני רואה צורך להידרש לשאלת ההתיישנות.

סוף דבר

52. הנני מורה על דחיית התובענה.

53. הנני מחייב את התובעים, ביחד ולחוד, לשלם לנתבעים יחד הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 50,000 ₪. המזכירות תעביר לנתבעים באמצעות בא כוחם, עו"ד מישל עון, סכום של 50,000 ₪ מתוך הסכום שהופקד על ידי התובעים בקופת בית המשפט. יתרת הסכום תועבר לתובעים, אפשר באמצעות בא כוחם.

ניתן היום, י"ג ניסן תשע"ח, 29 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.