בשם המערער: עו"ד ש' אנדראוס

בשם המשיבה: עו"ד ג' גושן

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בצפת (כב' השופטת ר' אייזנברג) בת.א. 17119-04-13

כב' הנשיא ד"ר אברהם אברהם

ההתדיינות בבית משפט השלום

1. המערער, נהג אוטובוס יליד 1969, נפגע במהלך עבודתו בתאונת דרכים מיום 11.6.09. מכאן תביעתו בבית משפט השלום, בה הוא עתר לפיצויו על נזק הגוף שנגרם לו.

2. כיוון שהיתה זו תאונת עבודה, נבדק המערער על ידי ועדה רפואית שליד המל"ל, שקבעה כי לא נותרה בו נכות (בגין הפגיעה בצוואר ובגב). המערער, שטען לפגיעה בצוואר ובגב, ביקש היתר להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית. בית המשפט קמא נתן בידו היתר להביא ראיות לסתור בכל הנוגע לפגיעה בצוואר בלבד. בעקבות מתן ההיתר מינה בית המשפט קמא מומחה רפואי בתחום האורתופדיה (פרופ' שטהל), וזה קבע כי התאונה הסבה למערער פגיעה בצוואר, שהותירה בו נכות בשיעור של 5%. אלא שנוסף על כך קבע המומחה, כי נותרה במערער נכות בשיעור של 5% בשל הפגיעה בעמוד השדרה המותני. בעקבות ממצא זה שקבע המומחה פנה המערער למל"ל בתביעה להחמרה, אלא שוועדה רפואית דחתה את תביעתו. כיוון שכך, שב המערער ופנה לבית המשפט קמא בבקשה להתיר הבאת ראיות לסתור בנוגע לפגיעה בעמוד השדרה המותני, אלא שבקשתו נדחתה בידי כב' השופטת קמא, שהטעימה כי העובדה שדעתו של פרופ' שטהל שונה מזו של רופאי הועדה הרפואית אינה מצדיקה, היא לעצמה, מתן היתר להביא ראיות לסתור. לכך הוסיפה השופטת הנכבדה, כי מתן היתר שכזה, כאשר הבקשה נסמכת על חיווי דיעה של מומחה שחרג מן הסמכות שניתנה לו על ידי בית המשפט, עשוי לפתוח "פתח להתנהלות בלתי ראויה ולאילוצו של ביה"מ לקבל בקשות להבאת ראיות לסתור, למרות שמלכתחילה לא נמצא טעם לכך."

3. אחר הדברים הללו נמשכה ההתדיינות, כאשר כל שנותר היה קביעתו של שיעור הפיצויים, על יסוד הקביעה כי הנכות הרפואית עומדת על 5% בשל הפגיעה בצוואר. בפסק הדין קבעה כב' השופטת קמא, כי הנכות התפקודית עומדת על אותו שיעור. על יסוד קביעה זו, ושאר ממצאים שקבעה, כאלה הצריכים לשם קביעת שיעור הפיצויים, פסקה כב' השופטת קמא למערער פיצויים כלהלן:

- "כאב וסבל" – סך 8,000 ₪;

- הפסדי שכר בעבר – סך 1,000 ₪;

- פגיעה בכושר השתכרות – סך 60,000 ₪;

- הוצאות רפואיות והוצאות לנסיעה וטיפולים רפואיים – סך 4,000 ₪;

- עזרת צד ג' בעבר – סך 2,000 ₪;

סך כל הפיצויים עמד על 75,000 ₪, ובסכום זה חויבה המשיבה, בתוספת שכר טרחת עורכי דין בשיעור של 13%, והחזר אגרה.

הערעור

4. על פסיקה זו מלין המערער, בהודעת ערעור שהניח לפנינו. טענתו המרכזית מכוונת לקביעת דרגת הנכות הרפואית. המערער סבור, כי גם אם חרג המומחה מן המנדט שניתן לו, הרי שמשניתנה חוות דעתו, היה על בית המשפט לקבוע על פיה את דרגת נכותו. לחילופין הוא טוען, כי היה על בית המשפט קמא להיענות לבקשה ליתן לו היתר להביא ראיה לסתור, בהסתמך על חוות הדעת. לכך מוסיף המערער, כי אפילו תיוותר קביעת דרגת הנכות בעינה, בית המשפט קמא קיפח אותו בפסיקת הפיצויים בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, שכן אף ששכרו עלה לאחר התאונה, בשל הפגיעה הוא נמנע מעבודה פיזית וממעט לעבוד שעות נוספות. הוא סבור כי היה על בית המשפט קמא להעמיד את נכותו התפקודית על 10%, ובהתאם לכך לפסוק לו פיצויים עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות.

5. המשיבה טוענת, בתורה, כי משחרג פרופ' שטהל מן המנדט שקיבל מבית המשפט, וחיווה דעתו בכל הנוגע לפגיעה בעמוד השדרה המותני, היה על השופטת קמא הנכבדה להתעלם מממצאיו, וכך היא אכן עשתה. לגופה של בקשה להביא ראיות לסתור טוענת המשיבה, כי לא נתקיימו התנאים המחמירים למתן היתר להביא ראיות לסתור, וגם משום כך לא טעתה השופטת הנכבדה קמא בפסיקתה. בכל הנוגע לפסיקת הפיצויים בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות טוענת המשיבה, כי בית המשפט קמא הלך כברת דרך לטובת המערער, שכן כאשר דרגת הנכות הרפואית עומדת על 5% עד 10%, הפגיעה התפקודית הינה מינורית, ובמקרה שלפנינו המערער אף שב לעבודתו ושכרו גדל, כך שכושר ההשתכרות שלו כלל לא נפגע. על כל אלה מוסיפה המשיבה, כי אפילו נניח, לשם הדיון, כי פסיקת הפיצויים בבית משפט השלום הינה מוטעית, אין הטעות עומדת על דרגה המצדיקה התערבות של ערכאת הערעור.

חריגה מכתב המינוי

6. כפי שתואר מעלה, בית המשפט קמא מינה את פרופ' שטהל על מנת שיחווה את דעתו לפגיעה בצווארו של המערער, ופגיעה זו בלבד. אלא שלצד התייחסותו לפגיעה בצוואר התייחס פרופ' שטהל גם לפגיעה בעמוד השדרה המותני, וקבע כי נותרה במערער נכות בשיעור של 5% בשל פגיעה זו. בכך חרג פרופ' שטהל מן המנדט שניתן לו.

שאלה היא, מה משמעות יש ליתן לחריגה זו, וכאן עלינו ליתן את הדעת לשתיים: האחת – האם על יסוד הממצא שבחוות הדעת על בית המשפט היה לקבוע את דרגת הנכות, חרף החריגה מן המנדט; והשניה – אם התשובה לשאלה הראשונה הינה בשלילה, האם הממצא שבחוות הדעת היווה הצדקה למתן היתר להביא ראיות לסתור (ובעקבות כך – מינוי מומחה שיחווה דעתו ביחס לפגיעה בעמוד השדרה המותני).

7. על ההכרעה בשאלות אלו עשויה להשליך הלכה שנפסקה ברע"א 4482/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ' ברוך, פ"ד מט(5) 198 (1996) (להלן – עניין ברוך). בתמצית רבה אתאר, כי התובע דשם נפגע בשתי תאונות דרכים, בהפרש זמן של כחצי שנה זו מזו. הראשונה היוותה גם תאונת עבודה, ובשל כך נבדק התובע בידי ועדה רפואית שליד המל"ל. בדיקתה נעשתה לאחר התאונה השניה, והעלתה כי בתובע נותרה נכות בשיעור של 10%. אלא שנסתבר, כי הועדה לא מודעת היתה לתאונה השניה בעת שקבעה את דרגת הנכות לתאונה הראשונה. כיוון שכך ביקשה מי שביטחה את התובע בגין התאונה הראשונה, להביא ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית, המייחסת את מלוא שיעור הנכות (משתי התאונות) לתאונה הראשונה. בית המשפט נענה לבקשתה, ומינה מומחית על מנת שתקבע את החלק שיש ליחס לכל אחת משתי התאונות, מתוך דרגת הנכות שנקבעה (10%).

המומחית מטעם בית המשפט בדקה את התובע וקבעה, כי נותרה בו נכות בשיעור של 50%, ואותה היא חילקה בין שתי התאונות חלק כחלק.

על קביעה זו הלינה המבטחת לפני בית המשפט המחוזי, שכן המומחית חרגה מגדריו של כתב המינוי בקובעה את דרגת הנכות, שהרי זו כבר הועמדה על 10%, ועליה לא היה חולק. כל שנתבקשה המומחית לעשות, הוא לומר מהו חלקה של כל תאונה בשיעור נכות זה של 10%.

8. העניין בא עד שעריו של בית המשפט העליון, שפסק (מפי כב' השופט ת' אור):

א. את דרגת הנכות אין לקבוע על יסוד חוות הדעת של המומחית, שחרגה מכתב המינוי. שני טעמים הוטעמו למסקנה זו:

האחת – עיוות דין (כתוצאה מפגיעה דיונית במבטחת): עם המינוי של המומחית לא היתה מחלוקת בין בעלי הדין בדבר שיעור הנכות של התובע. כל שנתבקשה המומחית לעשות, הוא לקבוע את חלוקתה בין שתי התאונות. הואיל וכך, לא היה על המבטחת לחשוש מפני קביעתה מחדש על ידי מומחית, קרי בשיעור אחר, ומכאן גם שלא היה טעם או צורך שתביא בפני המומחית מסמכים או נסיבות, העשויים להשליך על קביעת דרגת הנכות.

והשניה – בקביעת דרגת הנכות על פי חוות הדעת החורגת מכתב המינוי יש משום "מסר שלילי במובן מסוים", על פיו יוכל מומחה רפואי שמינה בית המשפט לחרוג מכתב המינוי וליתן דעתו לנושאים שלא נתבקש לתת עליהם את דעתו.

ב. בשל חלוף הזמן מאז התאונות ועד למתן חוות דעתה, ועל יסוד מצבו של התובע כפי שהתרשמה ממנו המומחית, יש למנות מומחה נוסף שיתן את דעתו על דרגת הנכות של התובע.

במסקנתו זו הזכיר בית המשפט העליון את ההלכה, לפיה קיומה של חוות דעת מטעם מי מהצדדים אינה עשויה, היא לעצמה, להצדיק מתן היתר להביא ראיה לסתור, אלא שבמקרה הנדון, אף שהמומחית חרגה מסמכותה, היא מונתה על ידי בית המשפט, וממצאיה מלמדים על החמרה במצבו של התובע בחלוף השנים מאז התאונות.

לכך הוסיף בית המשפט העליון, כי קביעתה של הועדה הרפואית שליד המל"ל נסתרה מטעם נוסף, שכן היא קבעה דרגת נכות של 10% בעקבות התאונה הראשונה, אלא שמתוך חוות הדעת של המומחית עולה, כי רק מחצית משיעור זה יש ליחס לתאונה הראשונה.

9. מכאן ליישומה של הלכה לענייננו:-

ראשית, משחרג המומחה פרופ' שטהל מכתב המינוי, אין להיתמך בחוות דעתו על מנת לומר, כי התובע נפגע גם בעמוד השדרה המותני, פגיעה שהותירה בו נכות בשיעור נוסף של 5% על הפגיעה בצווארו. שני הטעמים העומדים בבסיס החלטתו של בית המשפט העליון בעניין ברוך ישימות גם כאן, הן זו שעניינה עיוות הדין משום החשש לפגיעה דיונית במשיבה, שכן נהיר היה, כי אין עליה להביא בפני פרופ' שטהל מסמכים או נסיבות העשויים להשליך על הפגיעה בעמוד השדרה המותני, והן המסר החינוכי השלילי שבהסתמכות על חוות דעת שחרגה מגדריו של כתב המינוי.

10. על חוות הדעת של פרופ' שטהל אין להסתמך, אפוא, בקביעת דרגת הנכות בכל הנוגע לעמוד השדרה המותני. שאלה היא, עם זאת, האם יש בחוות דעתו כדי להצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור. נראה בעיניי, כי התשובה לשאלה זו הינה בשלילה.

תחילה אזכיר, כי בגדריו של סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, רק במקרים חריגים יתן בית המשפט היתר להביא ראיות לסתור דרגת נכות שנקבעה על פי דין. בית המשפט העליון פירש דרישה זו שבסעיף 6ב' לחוק בצמצום רב. לשם ההמחשה אפנה לע"א 5779/90 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אחמד, פד מה(4), 77 (1991) מפי כב' השופט אור, שם נפסק (פסקה 4 לפסק הדין):

"על פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב' לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשית צדק ומטעמים מיוחדים שירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמה למקרים כאלה יכול לשמש מקרה בו חל שינוי משמעותי במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על ידי הועדה הרפואית של המוסד, ועד לדיון בבית משפט. מקרה אחר הוא כשבפני הועדה הרפואית לא היו עובדות רלוונטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, שלו היו בפניה בוודאי היו מביאים לתוצאה שונה. אין זו כמובן רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר. כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הנו גדול... אכן, פסיקתו העקבית של בית משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של סעיף 6ב', ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד."

11. במקרה שלפנינו – כל שמסתמך עליו המערער הוא חוות דעתו של המומחה של בית המשפט, פרופ' שטהל, שקבע כי נותרה בו נכות גם בעמוד השדרה המותני. כפי שנוכחנו לראות בציטוט שהובא מעלה, העובדה כי רופא אחר (פרופ' שטהל) קבע ממצא שונה מזה שאותו קבעו רופאי הוועדה שליד המל"ל אינה עשויה להצדיק, היא לעצמה, מתן היתר להביא ראיות לסתור.

מאידך ראינו את פסיקתו של בית המשפט העליון בעניין ברוך, שנתן משקל שונה לחוות דעתו של מומחה אותו מינה בית המשפט, גם אם חיווי דעתו נעשה בחריגה מכתב המינוי. אלא שהמקרה שנדון בעניין ברוך שונה מענייננו. טעמו המרכזי של בית המשפט העליון בהתירו הבאת ראיה לסתור היה ההחמרה שחלה במצבו הרפואי של התובע דשם, החמרה שחלה בחמש השנים שחלפו מאז התאונות ועד שהתובע נבדק שוב על ידי המומחית של בית המשפט. כאן אין בידינו טענה להחמרה, כי אם לטעות בקביעת הועדה הרפואית, שלא ראתה לקבוע דרגת נכות עבור הפגיעה בעמוד שדרה מותני. וחשוב מכך, בניגוד לנסיבות בעניין ברוך, במקרה שלפנינו – לאחר שנתן פרופ' שטהל את חוות דעתו שב המערער ופנה למל"ל, כשהוא נסמך על חוות דעתו של פרופ' שטהל. עיון בפרוטוקול הועדה הרפואית שליד המל"ל מעלה, כי הועדה נתנה דעתה למצבו העכשווי של המערער, כמו גם לחוות דעתו של פרופ' שטהל, ודחתה את טענתו בדבר פגיעה בעמוד השדרה המותני. וכפי שהדברים באו לידי ביטוי שם:

"הוועדה עיינה בח.ד. של פרופ' שטהל מיום 17.4.14 (שנתמנה כמומחה רפואי לבית המשפט). בח.ד. קובע פרופ' שטהל 5% לעש צווארי. עם זאת כאשר קוראים את ממצאי בדיקתו אין למעשה שום ממצא פתולוגי בעש צווארי או מותני אשר מקנים נכות אורטופדית. לציין גם כי פרופ' שטהל בשום מקום לא מזכיר שקיימת הגבלה בתנועות העורף, להיפך, כל הממצאים מצביעים על תנועות תקינות הן בצוואר והן בעש מותני."

הנה כי כן, בניגוד לנסיבות שתוארו בעניין ברוך, אין עניין לנו בהחמרה במצבו הרפואי של המערער, כי אם ברצונו לבחון את עניינו מחדש על ידי הועדה הרפואית שליד המל"ל; ואולי חשוב מכך, הוועדה בחנה את חוות דעתו של פרופ' שטהל, ונותרה בדעתה. בנסיבות אלו, וחרף העובדה כי עניין לנו בחוות דעת של מומחה המוחזק כניטרלי אף שחרג מכתב המינוי, אין הצדקה לחרוג מן ההלכה הנוהגת בכל הנוגע למתן היתר להביא ראיות לסתור.

12. סיכומם של דברים עד כאן, על חוות דעתו של פרופ' שטהל לא היה על בית המשפט קמא להסתמך על מנת לקבוע את דרגת הנכות בכל הנוגע לעמוד השדרה המותני; ובחיווי דעתו אודות הפגיעה בעמוד השדרה המותני אין כדי להצדיק מתן היתר להביא ראיות לסתור. וכך אמנם נהגה כב' השופטת קמא, ואת קביעתה אודות דרגת נכות רפואית בשיעור של 5% בגין הגבלת תנועה בצוואר יש להותיר על כנה.

שיעור הפגיעה התפקודית

13. כאמור מעלה, בערעורו טען המערער, בחינת טענה חליפית, כי על השופטת קמא היה לקבוע דרגת נכות תפקודית בשיעור של 10%, חרף העליה בשכרו לאחר התאונה, כיוון שבעקבות התאונה הוא נמנע מעבודה פיזית וממעט לעבוד שעות נוספות.

14. לטענה זו של המערער לא אוכל לשעות. אכן, העובדה כי שכרו של המערער עלה לאחר התאונה אינה עשויה ללמד, כשלעצמה, על העדרה של כל פגיעה בכושר ההשתכרות שלו, כפי שמבקשת המשיבה לשכנע בתשובתה לערעור. שכרו אכן עלה, אלא שאפשר שהיה גדל עוד יותר אלמלא התאונה. שאלה היא, עם זאת, האם הפגיעה ביכולתו להשתכר מגיעה כדי 10%, כפי שטוען המערער, או שמא יש להעמידה על שיעור הנכות הרפואית, כפי שקבעה השופטת קמא. לטעמי, אין כל טעם ראוי להתערבותנו בקביעתה של השופטת קמא. ראשית, הפער שטוען לו המערער (בין 5% ל-10%) איננו מצדיק התערבות שלנו כערכאת הערעור. ושנית, טענותיו של המערער לא שכנעוני כי טעות נפלה אצל כב' השופטת קמא. המערער סובל אמנם מפגיעה בצווארו, אלא שפגיעה זו הינה מינורית, בדמות הגבלה קלה בתנועות הצוואר. פסק הדין בבית המשפט קמא ניתן בחלוף כשש שנים לאחר התאונה, ובשנים אלו לא נפל שכרו, כי אם עלה. בנסיבות אלה נראה, כי קביעת דרגת הנכות התפקודית על מנת שתעמוד על שיעורה של הנכות הרפואית הינה קביעה סבירה, שאין מקום להתערבותנו בה.

15. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי בשל טיבה של הפגיעה ושיעורה הנמוך של הנכות בחרה השופטת קמא לפסוק פיצוים בשיעור גלובלי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות, פיצויים שהועמדו על סך של 60,000 ₪. סכום זה מתקרב מאוד לסכום הפיצויים אילו נעשה על פי חישוב אריתמטי. אין אני אומר, כמשיבה, כי בית המשפט קמא עשה חסד עם המערער; עם זאת יש בהחלט לומר, כי בנסיבות אלו אין מקום לשעות לערעורו ולהגדיל את סכום הפיצויים באב נזק זה.

סוף דבר

16. על יסוד כל הדברים הללו אציע לחבריי לדחות את הערעור.

לפי נסיבות העניין, והואיל והערעור העלה שאלה חשובה אודות משקלה של חוות דעת של מומחה שחרג מכתב המינוי, ולכן אין לומר עליו כי ערעור סרק הוא, אציע שלא יינתן צו להוצאות.

כב' השופט עאטף עילבוני: אני מסכים.

כב' השופטת רננה גלפז: אני מסכימה.

הוחלט אפוא, פה אחד, כאמור בחוות דעתו של כב' הנשיא.

ניתן היום, ט"ו אייר תשע"ו, 23 מאי 2016, בהעדר הצדדים.