תביעה לצו עשה.

1. הצדדים הינם חוכרים של מקרקעין הידועים כחלקה 303 בגוש 3636, ברח' כצנלסון 70 נס ציונה, בשטח של 1,023 מ"ר, על פי הסכמי חכירה נפרדים עם קק"ל משנת 1971. על החלקה עומדים שני בתים - בית חדש של התובעים ובית ישן של הנתבעים.
2. התובעים טוענים כי בעת רכישת חלקתם, בשנת 2011, החלקה היתה מחולקת ל – 2 חצרות אשר היו מופרדות בצמחייה דלילה וגדר הרוסה. עובר לרכישת חלקתם הם לא ערכו מדידה על מנת לתחם את חלקתם ולבדוק האם אחזקתם הינה במחצית החלקה בהתאם לבעלותם, אם כי ברור היה להם שהם רוכשים מחצית מהזכויות בחלקה.
3. לימים עלה בלב התובעים החשד כי הגדר אינה מחלקת את השטח שבין שני החוכרים בחלקים שווים. על כן הם הזמינו מודד מטעמם, מר שמואל טורס, אשר מצא כי השטח אותו הם מחזיקים הינו 486 מ"ר, בעוד שהשטח שהנתבעים מחזיקים הינו 536 מ"ר.

המודד הציע תוואי חלופי לגדר אשר יחלק את האחזקה בחלקה בין הצדדים בחלקים שווים, בשטח של 511.5 מ"ר כ"א.

עתירת התובעים הינה ליתן צו להעתקת הגדר לתוואי המופיע בהצעת המודד מטעמם.

1. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") טען כי הוא ורעייתו המנוחה חכרו את חלקם בקרקע מקק"ל בשנת 1954, וזאת יחד עם שכניהם ה"ה רב דוד (להלן: "רב דוד"). קק"ל היא זו שסימנה את הגבולות בין שתי החלקות, באמצעות מדידה שערכה. קו הגבול בין החלקות היה הקיר המשותף של שני הבתים שנבנו על המקרקעין, והמשכו סומן בעמודי ברזל מבוטנים (בזנ"טים) הקיימים עד היום, אשר ביניהם סללו הצדדים גדר רשת. כך חולקה החלקה בין הצדדים, וכך חיו הצדדים מאז ומעולם, מבלי שהיה לאיש השגה או טרוניה על גבול החלקות, וזאת עד אשר רב דוד מכרו את חלקתם לתובעים בשנת 2011.
2. הנתבע טוען כי גם אם נכונה הטענה שהוא מחזיק בחלק גדול יותר מהתובעים אין בכך כל רבותא. זכויות החכירה של הצדדים נקבעות בהתאם לתשריט אשר צורף כחלק בלתי נפרד להסכמי החכירה אשר נחתמו בשנת 1971 עם קק"ל, ואף בלשכת רישום המקרקעין נקבע כי חלקי הצדדים נקבעים בהתאם לתשריט.

לטענתם, התשריט שצורף להסכמי החכירה הינו זה שקובע את קו הגבול בין החלקות, והתובעים נכנסו בנעליהם של המוכרים ולא יכול להיות להם פתחון פה בעניין.

1. בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם בית המשפט, המהנדס והשמאי מר דן אורמן. בהתאם לממצאיו, אכן תוואי הגדר הקיים מחלק את החלקה לחלקים בלתי שווים, ויוצר עודף של 14.01 מ"ר לטובת הנתבעים. המומחה הציע תוואי חלופי לגדר, שתחלק את החלקה בחלקים שווים, כמפורט בסעיף 11.2 לחוות דעתו.

באשר לשאלה החוזית – היינו, האם הסכמי החכירה המקוריים מקנים זכות לחזקה ובעלות עודפת של התובעים על פני שכניהם דאז, השיב המומחה כי שטר החכירה של התובעים כולל תרשים על פיו חלקם של התובעים המסומן כחלק ב' בחלקה בת 1,023 מ"ר כאמור. המומחה פירט כי בספרי רמ"י נרשם כי זכויותיהם של הצדדים בחלקה הינם בחלקים שווים – היינו 511.50 מ"ר כ"א.

1. הצדדים הסכימו כי אין צורך בחקירות נגדיות, וכי פסק הדין יינתן לגופו של עניין, על בסיס החומר הקיים בתיק, לאחר הגשת סיכומים.
2. נקודת המוצא להכרעה בתיק זה הינה בשאלה מהן הזכויות שרכשו התובעים מרב דוד בשנת 2011. ונדגיש – אין חולק שהתובעים נכנסו בנעליהם של רב דוד. השאלה הממוקדת עליה יש להשיב הינה - מה היו זכויותיהם החוזיות של רב דוד בהתאם להסכם החכירה המקורי.
3. אני סבור כי התשובה לשאלה זו מצויה בנסח הרישום של החלקה בלשכת רישום המקרקעין. הנסח קובע מפורשות כי בהתאם להסכם החכירה משנת 1971, זכויות הצדדים בחלקה הינם בחלקים שווים .

כידוע, סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 קובע את קונקלוסיביות הרישום. בהתאם להוראה זו:

"רישום בפינקסים לגבי מקרקעין מוסדרים יהווה ראיה חותכת לתוכנו, אולם אין בכך כדי לגרוע מהוראות סעיפים 93 עד 97 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"א - 1969"

היינו - הרישום בלשכת הרישום במקרקעין הינו קונקלוסיבי, אם כי זכותו של מי שכופר בנכונותו לפנות בבקשות מתאימות לתיקונו.

בענייננו, נסח הרישום של המקרקעין קובע ברורות שלכל אחד מהצדדים מחצית הזכויות בחלקה וזאת בהתאם להסכם החכירה המקורי.

אם סבור הנתבע כי קיימת לו זכות לבעלות עודפת בחלקה מכח תשריט כזה או אחר, וכי הרישום בפינקסים אינו משקף את האמת, הרי שהיה עליו לפנות בבקשה לתיקון הרישום. מאחר ולא עשה כן, הרי התוצאה היא שאין הוא רשאי להחזיק בחלק העודף.

הדברים מתחדדים אף יותר, נוכח העובדה כי גם ספרי הרישום ברמ"י משקפים חלוקת זכויות שוויונית בין הצדדים.

1. עוד אוסיף כי העובדה שהתובעים ורב דוד התנהלו באופן שנה בהסכמה משך עשרות שנים – אינה מעלה ואינה מורידה. הסכמה זו אינה כובלת את התובעים ולא הוכח כי הסכימו לה. התובעים רכשו את זכויות רב דוד, וכאמור זכויות רב דוד היו זכויות חכירה במחצית החלקה בדיוק, ולא בכ – 14 מ"ר פחות מכך.
2. נוכח האמור, אני מקבל את התביעה וקובע כי התובעים רשאים להתקין גדר חלופית בתוואי שהוצע על ידי מר אורמן בסעיף 11.2 לחוות דעתו, וזאת בכפוף לכל דין החל על התקנת גדר כאמור.

עוד אוסיף כי לשיטתי, לאחר שהומצאה חוות דעתו של מר אורמן ההתדיינות בין הצדדים היתה מיותרת ויכולה היתה להסתיים בהסכמה על יסוד חוות דעתו של המומחה שכן הדין הוא ברור והמסקנות מתבקשות מאליהן. בנסיבות אלה, אין מנוס אלא לחייב את הנתבעים בהוצאות ההתדיינות, ואולם בנסיבות העניין ובשים לב לאופי ההתדיינות - אני מעמיד אותם על הצד הנמוך.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים את חלקם בשכר טירחת המומחה מר אורמן, אגרת בית משפט, ובנוסף שכר טירחת עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.

ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ו טבת תשע"ט, 03 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.