1. להלן החלטתי בבקשת נתבעת 3, מדינת ישראל – משרד הרווחה, לסילוק התביעה נגדה על הסף בטענת ההתיישנות.

2. הטענות הרלוונטיות לדיון בבקשה כעולה מכתב התביעה, הן כדלקמן:

התובעים הם בני זוג. התובעת מועסקת על ידי נתבעת 3 כמטפלת במעון לחוסים והתובע עובד כנהג משאית שכיר בחברה פרטית.

במסגרת עבודתה אצל נתבעת 3 היתה התובעת מבוטחת בפוליסת תאונות אישיות לעובדי מדינה הכוללת כיסוי עבור נכות ואי כושר מעבודה בעקבות אירוע תאונתי (להלן: ''הפוליסה''). יודגש כי התובע היה מכוסה בהתאם לפוליסה והפרמיה עבורה נגבתה באמצעות ניכוי משכרה החודשי של התובעת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתלושי השכר.

זהות המבטחת בהתאם לפוליסה עברה מספר גלגולים, כאשר תחילה היא היתה חב' הביטוח "סהר", בהמשך חב' "סהר ציון" ולבסוף, בשנת 2012, נתבעת 1, חב' הביטוח הראל.

בשנת 2001 חלתה התובעת ונעדרה מעבודתה. בעקבות זאת הופסקה גביית הפרמיה עבור הפוליסה, וזאת עד לחודש 11/03, ופרטים אלה נודעו לתובעים בדיעבד.

במועדים הרלוונטיים לתביעה סכום הפרמיה עבור הפוליסה נע בסביבות 42 ₪ לחודש, והוא כמעט ולא השתנה לאחר חידוש גביית הפרמיה בחודש 11/03.

ביום 18.1.12 היה התובע מעורב בתאונת דרכים במהלך עבודתו וכתוצאה מכך הוא איבד את כושר העבודה באופן מלא ולצמיתות (להלן: "התאונה"). בעקבות אירוע התאונה קבע המוסד לביטוח לאומי – ענף נפגעי העבודה, כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 79%.

לאחר אירוע התאונה פנה התובע לנתבעת 1 בדרישה למימוש זכויותיו הנטענות בהתאם לפוליסה, אולם פנייתו נדחתה בנימוק כי הוא לא מבוטח בפוליסה. כן נמסר לתובעים, לראשונה לאחר אירוע התאונה, כי ביום 31.12.02 הסתיימה תקופת הביטוח בהתאם לפוליסה המקורית, שכזכור כיסתה את התובע, וכי במסגרת הסדר ביטוחי חדש שחל באותו מועד, נדרשה הצטרפות כל מבוטח להסדר הקודם באמצעות חתימה על טופס ייעודי אשר המציאה נתבעת 3 לעובדיה. ביום 10.11.03 חתמה התובעת, כביכול, על טופס הצטרפות להסדר החדש, לפיו היא ביקשה שלא לכלול את בן זוגה, תובע 2, בכיסוי הביטוחי (להלן: "טופס ההצטרפות''). לטענת התובעים, החתימה הנטענת של התובעת על טופס ההצטרפות הינה מזויפת ובנדון הם מפנים, בין היתר, לעובדה כי המסמך הופק ביום 24.12.02 ונחתם כעבור 11 חודשים, ביום 10.11.03.

לטענת התובעים, נתבעת 3 התרשלה כלפיהם מששללה את הכיסוי הביטוחי של התובע בהתאם לפוליסה, כל זאת בניגוד להוראות הדין, לרבות חוק חוזה ביטוח.

התובעים עותרים למתן סעד הצהרתי לפיו ייקבע כי שלילת הכיסוי הביטוחי של התובע בהתאם לפוליסה הינה בטלה ומבוטלת, וכי התובע זכאי לכיסוי הנ"ל. כן עתרו התובעים למתן סעד כספי בגין תגמולי הפוליסה בעקבות התאונה לעבר, ואשר לצרכי אגרה הועמד על סך של 100,000 ₪.

3. לטענת נתבעת 3 עילת התביעה נגדה מתייחסת לנסיבות הפסקת הפרשת הפרמיה עבור הפוליסה במהלך שנת 2001, ולפיכך תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח–1958, 7 שנים, הסתיימה עוד בשנת 2008, מספר שנים לפני הגשת התביעה בשנת 2016.

4. בתגובתם לבקשה טענו התובעים כי הפסקת גביית הפרמיה עבור הפוליסה במהלך שנת 2002 הינו מחדל מתמשך וזאת עד למועד אירוע התאונה ואובדן כושר העבודה של התובע בעקבותיה. כמו כן, נזקי התובע בעקבות אותו מחדל נגרמו במועד אירוע התאונה, כל זאת מבלי שהוא ידע או יכול היה לדעת עד לאותו מועד על מחדלי נתבעת 3 והקשר הסיבתי בינם לבין אותו נזק. בנסיבות העניין יש להחיל אפוא הוראת ס"ק 89(2) לפקודת הנזיקין ולקבוע כי המועד בו הודע לתובע כי אינו מבוטח בפוליסה, כמועד גילוי הנזק, ומאותו מועד חל מניין תקופת ההתיישנות. לפיכך, הואיל וברי כי עד למועד הגשת התביעה, טרם עברה תקופת ההתיישנות, אזי דין הבקשה להידחות.

הוסיפו התובעים וטענו כי המסכת העובדתית במקרה דנן אינה ידועה להם במלואה, ובשלב זה היא מצויה אך ורק בידיעתה ובשליטתה הבלעדיות של נתבעת 3, שאינה טורחת לגלותה. כך לדוגמה, נתבעת 3 אינה מפרטת נסיבות שלילת הכיסוי הביטוחי של התובע בהתאם לפוליסה ללא כל הודעה מוקדמת, מתי נעשה הדבר ומדוע חודשה גביית הפרמיה לאחר שזו הופסקה בשנת 2002.

5. נתבעת 3 הגישה תשובה לתגובת התובעים, בה היא מפנה, בין היתר, להוראות הדין ולהלכה הפסוקה ביחס להתיישנות עילת התביעה והנטל המוטל על התובע הטוען לקיומו של חריג כלל ההתיישנות.

6. שקלתי מכלול טענות הצדדים, ולא מצאתי ממש בבקשה.

אנמק להלן.

7. בהתאם לסעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, תביעה שאינה במקרקעין שלא הוגשה עליה התביעה, מתיישנת תוך 7 שנים.

סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע את הכלל, לפיו: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה". סעיף 8 לחוק קובע את החריג לכלל הנ''ל, ולפיו: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה".

הוראה נוספת הרלוונטית לענייננו נקבעה בסעיף 89 לפקודת הנזיקין, ולפיה:

''לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות -'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה:

1.       מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל – היום שבו אירע אותו מעשה

או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך – היום שבו חדל;

2.       מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל – היום שבו

אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע – היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

ב-ע"א 7707/01 צורף נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (פורסם בנבו) (להלן:''פס''ד צורף''), פסק כב' הנשיא (בדימ') גרוניס לעניין הוראות סעיף 89 לפקודת הנזיקין, באומרו:

"שני סעיפיו הקטנים של סעיף 89 לפקודה עורכים הפרדה קטגורית בין הסדרי התיישנות שונים החלים על שני סוגי עוולות: סעיף 89 (1) חל על עילת תובענה שהיא מעשה או מחדל, ואשר נזק אינו אחד מיסודותיה, ואילו סעיף 89(2) חל כאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה. פרשנות זו מבוססת היטב (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(1) 122, 127-126; ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית, פ"ד לח(3) 673, 679; ע"א 34/95 גבעון נ' ד"ר ברמה, פ"ד נ(4) 462, 467; י' גלעד 'התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות', משפטים יד (תשמ"ה) 500, 503). בענייננו, כאמור, תבעה המערערת את המשיבה בעוולת הרשלנות ובעוולת הפרת חובה חקוקה, אשר בשתיהן נזק הוא אחד מיסודות האחריות הנזיקית (סעיפם 35-36 ו-63 לפקודה). לפיכך חל לגביהן סעיף 89(2) לפקודה בלבד" (שם, פסקה 7 לפסק הדין) (ההדגשה אינה במקור - ר.ח.).

לעניין פרשנותם של סעיף 8 לחוק ההתיישנות וס"ק 89(2) לפקודת הנזיקין, על הדומה והשונה ביניהם, נקבע בפס''ד צורף כדלקמן:

"נקודת המוצא לעניין חישוב תקופת ההתיישנות הינה, כי יש למנותה החל מהיום בו נולדה עילת התביעה, וכאשר נזק הוא אחד מיסודות העילה - מהיום בו אירע הנזק (סעיף 6 לחוק ההתיישנות וסעיף 89(2) רישא לפקודה, בהתאמה). ברם, סעיף 89(2) סיפא לפקודה וסעיף 8 לחוק מתנים על העיקרון הכללי. שני הסעיפים הללו מחילים הסדר דומה, לפיו במקרה בו עובדות החיוניות לצורך עילת התביעה נעלמו מידיעת התובע בעת התרחשותן, תקופת ההתיישנות בת שבע השנים לא תחל באותו מועד כי אם במועד מאוחר יותר, בו נודע לתובע אודותן. אולם, למרות הדמיון קיימים שני הבדלים משמעותיים, אשר מחייבים אותנו להגדיר את תחומי התפרסותם של שני ההסדרים ולקבוע את היחס ביניהם. ההבדל הראשון הינו, כי סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילוי של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים:

א.        כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד

האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי.

ב.        כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו,

המועד האחרון להגשת התביעה הוא עשר שנים מיום התרחשות הנזק.

לעומת זאת, סעיף 8 לחוק ההתיישנות אינו קובע מגבלה דומה, ולפיכך כאשר הוא

חל ניתן להגיש את התביעה עד שבע שנים מיום הגילוי, גם אם חלפו עשר שנים

ואף הרבה למעלה מכך מאז התרחשות הנזק נשוא התביעה" (שם, פסקה 8 לפסק

הדין).

8.        יודגש כי תחולת ס''ק 89(2) לפקודת הנזיקין, דוחה את ההסדרים שבחוק ההתיישנות, אולם זאת רק ביחס לרכיבים הייחודיים הקבועים בו בעוד כי הדין הכללי ממשיך לחול על רכיבים אחרים שאינם מוסדרים בו. לעניין זה נפסק ב-ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, כדלקמן:

"הוראת סעיף 8 ממשיכה לחול בעיקרה גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה. אולם במקום שבו הוראת סעיף 89(2) לפקודה חורגת מן ההסדר הכללי, דוגמת ההוראה בדבר 'מחסום עשר השנים', גוברת היא על ההסדר הכללי.

הוראת סעיף 89(2) קובעת גם כלל גילוי מיוחד במקרים שבהם רכיב הנזק שבעילת התביעה נתגלה באיחור. הסדר מיוחד זה גם הוא דוחה מפניו את ההסדר הכללי בחוק ההתיישנות. אולם בכל אלה אין כדי לגרוע מתוקפו של ההסדר הכללי במקרים שבהם הגילוי המאוחר מתייחס לרכיבים אחרים בעילת התביעה.

סעיף 89(2) לפקודה קובע כלל השעיה מיוחד של ההתיישנות לגבי גילוי מאוחר של נזק בעילות נזיקין. הוא איננו חל על גילוי מאוחר של יסודות אחרים של עילת התביעה. במקרה של גילוי מאוחר של הנזק הוא מקים מחסום של זמן שאינו קיים לגבי גילוי מאוחר של יסודות אחרים.'' (שם, עמ' 547) (ההדגשה אינה במקור – ר.ח.).

גם ב-ע"א 2242/03 אברהם ואח' נ' רשאד ואח' (פורסם בנבו), חזר בית המשפט על הלכת המאירי לעיל ופסק באומרו:

"סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין חל, אפוא רק במקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הנזק עצמו, להבדיל ממקרים בהם לא נתגלה לניזוק רכיב הקשר הסיבתי בין המעשה או המחדל של המזיק לבין הנזק או רכיבים אחרים של עילת התובענה" (שם, פסקה 6 לפסק הדין).

וכן לעניין היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין פסק כב' השופט עמית ב-רע"א 901/07 מ"י – הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא–ליפל (פורסם בנבו) כדלקמן:

" שאלת היחס בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין נדונה ולובנה עד תום במספר פסקי דין, ואסתפק אפוא בשורה התחתונה לגבי 'חלוקת התפקידים' בין שני הסעיפים: ההסדר הכללי בסעיף 8 לחוק ההתיישנות חל על כל רכיביה של עילת התובענה (ברשלנות: רכיב ההתרשלות ורכיב הקשר הסיבתי) למעט רכיב הנזק, לגביו חל ההסדר המיוחד והמפורש שבסעיף 89(2) לפקודה, הקובע את מחסום עשר השנים. מכאן, שגם אם התיישנה עילת התביעה ככל שהדבר נוגע ליסוד הנזק, די בכך שאחד מהיסודות האחרים של העילה התגלה באיחור על ידי התובע על מנת שיושעה מירוץ ההתיישנות" (שם, פסקה 36 לפס"ד).

מן הכלל אל הפרט.

9. כאמור, התביעה נגד נתבעת 3 הוגשה בעוולת הרשלנות ואשר רכיב הנזק הוא חלק מיסודותיה. במקרה דנן הנזק של התובע בעקבות המחדלים הנטענים המיוחסים לנתבעת 3 אירע לכל המוקדם במועד אירוע התאונה, 18.1.12. הואיל ובמקרה דנן התביעה הוגשה ביום 23.2.16, כארבע שנים ממועד התרחשות הנזק, אזי ממילא במועד הגשתה טרם עברה תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק, 7 שנים.

10. ניסיונה של נתבעת 3 להסית את טיעון התובעים לכיוון נסיבות הפסקת הפרשת הפרמיה עבור הפוליסה בשנת 2001 וחישוב תקופת ההתיישנות החל מאותו מועד, דינו להידחות, שכן בעשותה כן היא מתעלמת מהעובדה כי עילת התביעה מבוססת על עוולת הרשלנות, ואשר, כאמור, רכיב הנזק הוא חלק מיסודותיה, על כל המשתמע מכך לעניין תחולת החריג הקבוע בס''ק 89(2) לפקודת הנזיקין והתוצאה המתחייבת מתחולתו, כמפורט בסעיף 9 לעיל.

11. לאור המסקנה אליה הגעתי לעיל, מתייתר הצורך לדון ולהכריע בתחולת החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות לעניין יתר רכיבי עילת התביעה (למעט הנזק) וזאת ביחס לטענת התובעים כי הם לא ידעו בזמן אמת על נסיבות הפסקת הפרשת הפרמיה עבור הפוליסה ושלילת הכיסוי הביטוחי על פיה מהתובע.

יחד עם זאת, ובבחינת למעלה מן הצורך, אתייחס לטענת נתבעת 3, לפיה, התובעים לא תמכו טענותיהם העובדתיות בתצהיר ולא הוכיחו גרסתם, לפיה, כביכול, נעלמו מהם עובדות המקרה ביחס לשלילת הכיסוי הביטוחי מהתובע.

אמנם נכון, בהתאם להלכה הפסוקה, אליה הפנתה נתבעת 3 בטיעוניה, חובת ההוכחה לקיומו של החריג הקבוע בסעיף 8 לחוק ההתיישנות מוטלת על הטוען, משמע התובעים במקרה דנן (ר' רע"א 5087/10 מדינת ישראל נ' דוננפלד, פורסם בנבו, שם פסקה 13 לפסה"ד). יחד עם זאת, ב-ע''א 10591/10 יפרח נ. מפעלי תובלה בע''מ (פורסם בנבו), אליו הפנה בית המשפט בפסק דין דוננפלד הנ''ל, נקבע כדלקמן:

"לצורך בירור טענת סף של התיישנות, בדומה לבירור טענות סף דיוניות אחרות, נדרשים אנו להניח כי העובדות הנטענות בתביעה הן עובדות מוכחות, אשר כשלעצמן, אינן שנויות במחלוקת. לפיכך, נקודת המוצא היא כי התשתית העובדתית הנטענת על ידי התובע בכתב התביעה היא נכונה, למעט אם אי-נכונותן של העובדות הנטענות ניכר על פניו בדרך שאינה מצריכה הוכחה או ביסוס בראיות............"(שם, פסקה 29 לפסה''ד).

לפיכך, לו היה בית המשפט נזקק במקרה דנן ובשלב מקדמי זה להכרעה במחלוקת בין הצדדים ביחס לתחולת החריג שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, הרי לעת הזו היה עליו לצאת מנקודת הנחה כי הטענות העובדתיות המפורטות בכתב התביעה, אמת הן אף ללא צורך בהגשת תצהיר או הוכחה נוספת.

12. לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

נתבעת 3 תשלם לתובעים, ביחד ולחוד, הוצאות הבקשה בסך של 1,404 ש''ח (כולל מע''מ) וזאת עד ליום 14.9.16, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

13. נתבעת 3 תגיש כתב הגנה מפני התביעה וזאת עד ליום 14.9.16.

ניתנה היום, י' אב תשע"ו, 14 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.