תביעת תחלוף שהגישה התובעת - חברת ביטוח, כנגד הנתבעות - בעלות מקרקעין המושכרים לצד ג', אשר נזילת מים מתוך המקרקעין גרמה להצפה ולנזק לרכוש המבוטח.

רקע עובדתי ותמצית טענות הצדדים

1. התובעת ביטחה את המבוטח "גרין הפקות ו/או שוכלנדר ערן" המהווה סטודיו לצילום ועריכה (להלן – "המבוטח"), זאת במסגרת פוליסת ביטוח לבתי עסק, הכוללת בין היתר כיסוי ביטוחי מפני נזקי הצפה. עסק המבוטח מצוי בקומת הקרקע של מבנה מסחרי שברחוב המדע 11 באשדוד.
2. הנתבעות הינן בעלות הזכויות בנכס נוסף באותו בניין, נכס המצוי מעל לעסק המבוטח. במועד הארוע אשר יתואר להלן, היה נכס הנתבעות מושכר לשוכר בשם "מייד אין נחמן" (להלן – "השוכר" או "השוכרים"). לשם הנוחות ייקרא להלן נכס המבוטח - "הסטודיו" או "המושכר התחתון" ואילו נכס הנתבעות יכונה - "המושכר העליון".
3. בלילה שבין 16 ל-17 באוגוסט 2011 ארעה הצפה של מים, אשר יצאו מהמושכר העליון, חדרו אל המושכר התחתון וגרמו לנזקים לציוד ולתכולה (להלן – "הארוע"). אין מחלוקת כי מקור הנזילה הינו המושכר העליון (ר' סעיף 4א' לכתב ההגנה – זאת על אף ספיקות שהעלה לראשונה ב"כ הנתבעות בסיכומיו).

למחרת בבוקר (17.8.2011), הגיע המבוטח לסטודיו וגילה את דבר הנזילה מתקרת המושכר לאורכו של הקיר העורפי באופן שגרם להצפת הסטודיו. כאשר עלה לקומה שמעליו גילה כי שוכרי המושכר העליון גורפים כמויות גדולות של מים מתוך המושכר העליון אל השטחים הציבוריים שבמבנה. לאחר שווידא המבוטח כי הברז הראשי סגור, יצר קשר עם סוכנות הביטוח ודיווח להם על הארוע. נציג סוכנות הביטוח הגיע למקום בתוך זמן קצר.

שמאי רכוש מטעם המבוטח, מר משה אדלר, הגיע למקום מספר ימים לאחר מכן (23.8.11) והעריך את שווי הציוד שנפגע כתוצאה מנזקי המים. השמאי אדלר התמקד בתיאור הנזקים לציוד, לא נתן דעתו לסוגיית מקור הנזילה והסתפק בכך שציין כי "בשעות הלילה ארעה דליפת מים לתוך בית העסק מקומה מעל".

1. המבוטח פנה לחברת הביטוח התובעת מכוח הפוליסה וביום 21.3.12, למעלה מ-7 חודשים לאחר הארוע, ביקר במקום שמאי רכוש מטעמה, מר קובי רז מחברת א.ק. זכאי שמאים בע"מ, אשר העריך אף הוא את הנזקים. בחוות דעתו מציין השמאי רז, כי מהצילומים שהוצגו בפניו לא ניתן לראות מה הסיבה המדויקת לנזילה.
2. אין חולק כי נזקי ההצפה מכוסים במסגרת הפוליסה (ראה סעיף 2 לכתב ההגנה – זאת בניגוד לאשר נטען לראשונה בסיכומי ב"כ הנתבעות). לפיכך, שילמה התובעת למבוטח את נזקיו בסך 52,464 ₪. התשלום האחרון בוצע בחודש אוגוסט 2012. מששילמה התובעת את תגמולי הביטוח למבוטחה נפנתה לתבוע את הנתבעות בתביעת תחלוף, בהתאם לסעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981. יצוין כי תביעה זו הוגשה בחודש פברואר 2016, כארבע וחצי שנים לאחר הארוע.
3. לשיטת התובעת, בנסיבות העניין ולאור העבודה שמדובר בנזקים שמקורם במים שנמלטו מרכוש הנתבעות, הנטל להוכיח העדר התרשלות חל הנתבעות, זאת בהתאם לסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן – "הפקודה"). לטעמה, משלא עמדו הנתבעות בנטל זה, הרי שעליהן לשאת באחריות לקרות הנזק.
4. לעמדת הנתבעות, לא התקיימו התנאים הנדרשים להעברת הנטל. יתירה מזו, בנסיבות העניין לא ניתן לייחס לנתבעות כל רשלנות אף אם עובדות התביעה יוכחו כנכונות, זאת לאור העובדה שהנכס היה מושכר ומוחזק בידי צד ג'. עוד טוענות הנתבעות לשיהוי קיצוני אשר גרם להן נזק ראייתי ניכר, ולפיכך כיום אין ביכולתן להתחקות אחר נסיבות הארוע.
5. גרסתה העובדתית של התובעת מבוססת על עדויותיהם של המבוטח - מר ערן שוכלנדר, ושל נציג סוכנות הביטוח - מר אלון ספטל. על פי עדותם של השניים אשר נכחו במקום בבוקר שלמחרת הארוע, עלו הם למושכר העליון וראו את השוכרים גורפים כמויות גדולות של מים מתוך המושכר אל הרכוש המשותף.

ספטל מספר בעדותו (עמ' 11-12 לפרו' הדיון) כי נכנס אל המושכר העליון ממנו גרפו השוכרים כמויות גדולות של מים והבחין בפגם בצינור המחבר בין ברז המים לבין מיכל הניאגרה בחדר השירותים. לדבריו: "הצינור היה מנותק, צינור שמחבר בין הניאגרה לברז היה בו קרע, הוא היה מנותק או מפוצץ או היה משהו".

עדותו של ספטל באשר למוקד הספציפי של הנזילה – צינור הניאגרה - לא נמצאה מהימנה במיוחד בעיניי. לעתים דיבר על קרע בצינור ולעתים על נתק. פעם ציין כי נאמר לו על ידי השוכרים כי מקור הנזילה מצינור שהתפוצץ בחדר השירותים ופעם אחרת מציין כי ראה במו עיניו את הצינור. עוד ציין כי אמנם זוכר את הארוע אך רענן את זכרונו מעיון בתיק התביעה במחשב. בראשית דבריו ציין כי ראה דליפה מחדר השירותים ובסוף דבריו הבהיר כי לא ראה את הנזילה עצמה. כאשר נשאל ספטל מניין לו שהנזילה היתה מצינור הניאגרה ולא מברז שהושאר בטעות פתוח, השיב בכעס: "את הלקוח שלי לא מעניין מה היה מקור הנזק, אם השאיר ברז פתוח או התפוצץ צינור, זה לא מעניין אותו". כללו של דבר, התרשמתי כי מר ספטל זוכר כי מקור המים הינו במושכר העליון, אולם לא יודע לומר באופן מדויק מהו מקור הכשל.

המבוטח מר שוכלנדר הבהיר בעדותו (עמ' 13-14), כי אינו יודע במדויק מה מקור הנזילה, אולם העיד כי: "... כשהסתכלתי ראיתי שכל המים יוצאים מתוך הנכס המדובר (המושכר העליון – מ.פ.). נכנסתי לנכס ושם ראיתי את האנשים שבתוך המבנה הזה גורפים מים מאיזור השירותים יש שם חלון. הנכס שלי בדיוק מתחתיו". המבוטח הבהיר כי אינו יודע במדויק מהו מוקד הכשל. עדותו של המבוטח נמצאה מהימנה בעיניי.

לאור האמור אני קובע, הן על סמך הצד השווה שבעדויותיהם של השניים, והן בהעדר כל גרסה אחרת, כי מקור הנזילה אכן היה מחדר השירותים במושכר העליון הממוקם מעל הסטודיו המבוטח. עם זאת, אין בידי לקבוע מהו הגורם הממוקד אשר הביא לנזילה והאם מדובר אכן בכשל בצינור הניאגרה או בגורם אחר. אדגיש, כי קביעה זו לפיה מקור הנזילה הוא מהמושכר העליון אינה שנויה כאמור במחלוקת גם בין הצדדים עצמם (ר' סעיף 4 לכתב התביעה וכן סעיף 4 לכתב ההגנה).

1. מטעם הנתבעות לא העיד איש ואף לא הוגש כל תצהיר עדות ראשית מטעמן (ב"כ הנתבעות ביקש אומנם לצרף תצהיר בבוקר דיון ההוכחות אולם לא נעתרתי לבקשתו, ר' לעניין זה החלטתי בפרו' הדיון בעמ' 6).

לעמדת ב"כ הנתבעות (שם): "לנתבע יש את הזכות שלא להגיש ראיות ולהסתמך על תצהיר התמיכה בכתב ההגנה וזה מה שהחלטתי לעשות. אני חושב שהתביעה כלל לא מרימה ולא מוכיחה כל אחריות כלפי הנתבעות ויש הרבה מכשולים לתביעה שבכלל ספק אם הנתבעות צריכות להגיש תצהיר".

התצהיר התומך בכתב ההגנה נחתם על ידי עובדת מחלקת התביעות בחברת מגדל ניהול תביעות בע"מ. העובדת הנ"ל אינה מצהירה על העובדות שבכתב ההגנה מתוך היכרות אישית עם נסיבות הארוע, אלא מצהירה על סמך מיטב ידיעתה ואמונתה, בהתבסס על המסמכים המצויים בתיק התביעה. כמו כן, המצהירה הנ"ל לא התייצבה לחקירה על תצהירה. בנסיבות המתוארות לעיל, הנתבעות לא העמידו אפוא, כל גרסה עובדתית, ולמעשה סומכות את ידיהן על טענות משפטיות וכן על חקירת עדי התובעת.

1. אציין כי בישיבה המקדמית אשר התקיימה ביום 23.5.17, הבהרתי לצדדים כי יש מקום לכאורה לצרף את השוכר כצד להליך זה, אם כנתבע ואם כצד שלישי, זאת הן לצורך בירור העובדות לאשורן והן לעניין החבות. באי כוח שני הצדדים הבהירו בפניי בדיון האחרון כי לא עלה בידם לאתר את השוכר.

דיון והכרעה

1. סעיף 38 לפקודה, אשר כותרתו "חובת הראיה ברשלנות לגבי דברים מסוכנים", קובע כך:

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה".

1. מים הנמלטים מרכושו של נתבע וגורמים לנזק עונים על הגדרת 'דבר נמלט' מעמידים אותו בחזקת רשלן. אין זו חזקה חלוטה ולפיכך האפשרות נתונה ביד הנתבע להוכיח כי לא התרשל וכי נקט את אמצעי הזהירות הנדרשים כדי למנוע את הנזק. היה ויוכיח כי נקט אמצעים אלו – יורם על ידו הנטל הדרוש והוא ייפטר מאחריות לתוצאות נזקי המים הנמלטים (ר' ע"א 302/67‏ ‏ חברת מפ"י בע"מ, ו-6 אח' נ' משק אשר אשכנזי ושות'‏, פ''ד כב(1) 211).
2. הרציונל העומד בבסיס היפוך הנטל הוא כפול. ראשית, מדובר במקרים בהם המזיק כבעל הנכס או התופס בו, נהנה בדרך כלל מגישה נוחה יותר לראיות; שנית, המזיק - הוא זה שבאופן טבעי מהווה מונע הנזק הזול ביותר. (א. פורת, נזיקין כרך א', 2013, עמ' 275. באשר למתח שבין הגישה ה'מהותית' לפרשנות הסעיף לבין הגישה ה'ראייתית' – נא ר' סעיפים 8-9 לחוות דעתו של כב' הש' הנדל בע"א 9073/15‏ פלוני נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, [נבו, 2017], כמו כן ר' גיא שני, חזקות רשלנות – העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין, 269-294 (2011)).
3. מעניין לציין כי בעוד היפוך הנטל האמור בסעיף 41 לפקודה – "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו" - מתנה את תחולתו בכך שלנתבע היתה "שליטה מלאה" בנכס, הרי שסעיף 38 מסתפק בכך שהנתבע הוא "בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופס הנכס". בענייננו כזכור, הנתבעות הינן בעלות הנכס ממנו נמלטו המים אך לא התופסות בו, שכן הנכס הושכר לצד ג'.
4. ב"כ הנתבעות מבקש להדגיש כי המונח "תופס" בסעיף 2 לפקודה משמעו "אדם התופש מקרקעין כדין, או הזכאי כלפי בעל המקרקעין לתפוש אותם או להשתמש בהם, ובאין אדם כאמור – בעל המקרקעין". מפסקה זו מבקש האחרון ללמוד על מדרג של אחריות, לפיו מקום בו מחזיק שוכר במקרקעין, לא ניתן יהיה להטיל אחריות - ולמצער את נטל השכנוע להעדר רשלנות - על בעל המקרקעין.

אין בידי לקבל עמדה זו. סעיף 38 מעמיד בשורה אחת את בעלו של הנכס יחד עם הממונה עליו והתופסו ואינו קובע את מדרג האחריות ביניהם. כל אחד מהנ"ל יידרש להוכיח ככל שייתבע, כי לא נפלה רשלנות בהתנהגותו. אכן, יתכן שלמי מן השלושה תקל המלאכה בנסיבות השונות. כך למשל, תקל מלאכתו של בעל מקרקעין להוכיח העדר התרשלותו, כאשר הנסיבות ילמדו על כך שהשוכר נקט מידה של רשלנות השוללת את התרשלותו של הראשון. בדומה לכך, תקל מלאכתו של שוכר מקרקעין להוכיח העדר התרשלות כאשר הנסיבות ילמדו על פגם בתשתיות המבנה אשר באחריות המשכיר והשולל את רשלנותו. העובדה שכל השלושה הנ"ל – הבעלים, הממונה והתופס, מוזכרים בשורה אחת בסעיף החוק, אין משמעותה כי לעולם יחוייבו הללו ביחד ולחוד, שהרי לא במשטר של אחריות מוחלטת עסקינן אלא בחזקת רשלנות, חזקה הניתנת לסתירה. לפיכך, כל אחד מן הנ"ל יידרש להוכיח בתורו העדר התרשלותו בנסיבות העניין.

1. אולם יש לסייג את הדברים. לא לעולם ייהנה הנתבע ממנעמיו של כלל היפוך הנטל. בע"א 761/06 רון יהוד נ' בית החולים קפלן, [נבו 2011] (להלן – "פרשת רון יהוד"), הבהיר בית המשפט כי פעמים יושב נטל השכנוע למקורו – בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. באותו עניין דובר על נזק ראייתי במסגרת תביעת נזיקין בגין רשלנות רפואית אשר הוגשה בשיהוי ניכר:

"היפוך הנטל בהחלת הכלל של נזק ראייתי נועד לסייע לתובע להיחלץ ממצוקה ראייתית שאליה נקלע, שלא באשמתו שלו, כי אם באשמת הנתבע. ברם השתהות ממושכת מאוד בהגשת תביעה (גם אם טרם פגה תקופת ההתיישנות), מציבה לעתים את הנתבע במצב שבו יקשה עליו להתמודד עם טענות התובע, בין אם משום שאיננו מסוגל לאתר עוד ראיות, בין אם משום שנתעמעם זכרונו ביחס לפרטי האירוע, ובין אם מטעמים אחרים. נוכח האמור, ייתכנו נסיבות, שבהן השתהות רבה בהגשת תביעה, הגורעת מיכולתו של בית המשפט לרדת לחקר האמת – תהווה שיקול לבית המשפט שלא להפעיל את חזקת הרשלנות האמורה".

1. בענייננו, הוגשה כזכור התביעה ארבע וחצי שנים לאחר קרות הארוע, בלא שניתן לכך כל הסבר. ניתן לשער כי יכולתן של הנתבעות לספק ראיות להעדר התרשלותן, נשחקת בחלוף זמן כה רב. עוד יצוין, כי מתוך תיאור עדי התביעה דלעיל, נדמה כי לא נמנעה מהתובעת או מהמבוטח מטעמה הגישה לראיות במועד קרות הארוע. יתכן שדווקא מהנתבעות נמנעה הגישה לראיות במועד הרלבנטי ואולי אף עצם המודעות לקרות הארוע – כך מכל מקום נטען בכתב ההגנה. מאידך יש לזכור, ובכך נקדים את המאוחר, כי גם סוגיה זו בדבר נגישות הנתבעות לראיות במועד הארוע, בדבר העדר ידיעתן על דבר הארוע, בדבר הקושי בהשגת ראיות במרוצת הזמן ובדבר הנזק הראייתי שנגרם בגין השיהוי – כל אלו סוגיות עובדתיות הן, אשר מחייבות לכל הפחות תצהיר התומך בטענות אלו. נשוב לכך בהמשך הדברים.
2. סוגיית תחולתו של סעיף 38 לפקודה בנסיבות העניין, מטילה עלינו דיון דו שלבי. ראשית עלינו לקבוע האם התקיימו התנאים המצדיקים את היפוך הנטל, שנית נדון בסוגיית ההתרשלות. ככל שקבענו כי הועבר הנטל לכתפי הנתבעות, עלינו לקבוע האם הוכיחו האחרונות את העדר התרשלותן. לחילופין, וככל שקבענו כי לא חל כלל היפוך הנטל וכי זה נותר על כתפי התובעת, יש לקבוע האם התובעת עמדה בנטל השכנוע להוכחת התרשלותן של הנתבעות.
3. באשר לשלב הדיון השני - סוגיית הרשלנות, מטעים ב"כ הנתבעות כי אף אם תתקבל טענת התובעת במלואה וייקבע כי מקור הנזילה הוא מקרע בצינור המחבר בין הברז לבין מתקן הניאגרה, הרי שלא ניתן לייחס כל רשלנות לנתבעות, בהיות הנכס מושכר לצד ג'. לטענת ב"כ התובעת מנגד, גם מקום בו מוחזק הנכס על ידי שוכר, אין הדבר פוטר מאחריות את בעליו של הנכס.
4. בע"א 780/76 עזרא מועלם נ' רשות הפיתוח, פ''ד לא(2) 630, הבהיר בית המשפט, כי הן בעל המקרקעין והן המחזיק, חבים חובת זהירות בגין נזק העלול להיגרם מהמקרקעין כתוצאה מרשלנות. במילים אחרות, העובדה שהנכס הושכר לשוכר, אין בה כדי לשחרר את בעל המקרקעין מחובת זהירות, ובלבד שתימצא בהתנהגותו או במחדלו הפרה של חובת זו.
5. גם במישור היחסים שבין המשכיר לשוכר קובע החוק חובות החלות על המשכיר לתחזוקת המקרקעין ותיקון ליקויים הנוצרים בו. סעיף 7(א) לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 קובע כי המשכיר חייב לתקן פגמים במושכר, זולת פגם שהשוכר אחראי לו מכוח הדין או פגם שתיקונו על פי הסכם השכירות או לפי המקובל בנסיבות, אינו חל על המשכיר. גם בכך יש ללמד כי העובדה שהשכיר אדם את מקרקעיו לאחר אין בה כדי לפוטרו מחובת זהירות או מאחריות לגביהן.
6. כללו של דבר, לבעל מקרקעין חובת זהירות באשר לנזק העלול להיגרם ממים הנמלטים מצינורות המושכר. לפיכך יש לדקדק בכל מקרה לגופו ולבחון האם בנסיבות העניין הפר בעל המקרקעין את חובת הזהירות המוטל עליו, האם נהג מידה של רשלנות או שמא נהג כאדם סביר ונבון בנסיבות העניין.

מן הכלל אל הפרט

1. התביעה הוגשה כאמור ארבע וחצי שנים לאחר קרות הארוע. מדובר בשיהוי אשר עשוי לשמוט את הבסיס תחת הרציונל העומד בבסיס כלל היפוך הנטל. כיצד זה ניתן כיום להטיל על כתפי הנתבעות את הנטל להוכחת העדר התרשלותן, שהרי לא מן הנמנע כי היתרון הראייתי העומד לטובת בעל הנכס ממנו נמלטו המים – כמי שהראיות מצויות בידו - נשחק ונעלם בחלוף הזמן.

דא עקא, שהנתבעות, בהעדר כל תצהיר עדות ראשית ו/או עדות מטעמן, לא הוכיחו נזק ראייתי זה. ודוק, אין מדובר בנימוק משפטי תיאורטי אלא בטענה עובדתית. לו היה נציג הנתבעות המופקד על הנכס מעיד בפניי כי נוכח השיהוי, העדר מכתב דרישה במועד, העדר יידוע מצד השוכר באשר לעצם קרות הארוע– לא ניתן היה להתגונן מפני התביעה, נכון הייתי לשקול את האפשרות כי בנסיבות העניין יש להשיב את הנטל לכתפי התובעת (ר' פרשת רון יהוד לעיל). בנסיבות כגון אלו, יתכן שהרציונל העומד בבסיס כלל היפוך הנטל – אינו מתקיים. אולם משלא הובא כל ראיה לכך, אין בידי לקבל טענה עובדתית זו. אדרבה:

"אי-הבאתו של עד רלוואנטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד. ..."אי הזמנתם להעיד... יוצרת הנחה שאילו הובאו היתה עדותם סותרת את גרסת המשיבה..." (ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתתיהו, מה(4) 651 (1991))

1. בענייננו, אין מדובר בעדים סתם, אלא בבעלי הדין עצמם - נציגי החברות הנתבעות - אשר בחרו מטעמם הם שלא להתייצב לדיון, לא למסור תצהירי עדות ראשית וממילא גם לא להיחקר. טענות בדבר נזקים ראייתיים, קושי בהתחקות אחר ראיות, העדר ידיעה בדבר עצם קרות הארוע במועד התרחשותו וכיו"ב – כל אלו טענות עובדתיות הן המחייבות גרסה, הוכחה והעמדה לחקירה נגדית. לא ניתן להניח כהנחה אפריורית כי שיהוי של ארבע וחצי שנים בהגשת התביעה, הביא לנחיתות ראייתית בלא שהובאה לכך כל ראיה ולו בדרך של תצהיר.
2. בנסיבות אלו, קובע אני כי לא נתקיים החריג לכלל (המוזכר בפרשת רון יהוד לעיל), לפיכך יש להחיל בנסיבות העניין את הכלל בדבר היפוך הנטל האמור בסעיף 38 לפקודה.
3. משקבענו כי נתונים אלו למשטרו של סעיף 38, עלינו לבחון, האם בנסיבות העניין עמדו הנתבעות בנטל הנדרש להעדר התרשלותן. חוששני כי גם בעניין זה, ידן של הנתבעות על התחתונה. כאמור, סעיף 38 מקים כנגד הנתבע - בעל הנכס ממנו נמלטו המים - חזקת רשלנות. כעת על הנתבע להוכיח כי לא נהג ברשלנות.
4. בענייננו, מוצא אני אמנם טעם בדברי ב"כ הנתבעים, כי יתכנו סיבות רבות לפרוץ המים וכי לא בהכרח ניתן לייחס את האשם לנתבעות. יתכן שהאשם רובץ דווקא לפתחם של שוכרי הנכס. אפשרות זו מתחזקת קמעא ככל שאכן מקור הנזילה הוא בצינור הניאגרה ולא בתשתיות הנכס המשוקעות בקירותיו. דא עקא, שגם בעניין זה, לא די בהשערת השערות ובהעלאת אפשרויות. משאחזה בנתבעות חזקת הרשלנות הרי לופתת היא ואינה מרפה. אין חזקה זו מסתפקת בהעלאת 'אפשרות' לפיה לא הייתה התרשלות, על הנתבעות להוכיח במאזן הסתברויות כי סביר יותר להניח כי לא ננקטה מידה של רשלנות. בפחות מכך לא תסתפק חזקת הרשלנות על מנת להרפות מאחיזתה.
5. בענייננו, לא הציגו הנתבעות חוזה שכירות, ממנו ניתן ללמוד מה חלוקת האחריות בין המשכיר לשוכר באשר לטיפולי אחזקת הנכס. בהעדר תצהירים ועדויות מטעמן, לא ניתן לדעת האם השוכר פנה לנתבעות במהלך תקופת השכירות והתלונן על מצב הצנרת; האם התריע בדבר מצב תחזוקה לקוי ומפני החשש לנזקים והאם דרש מהן לטפל בתחזוקת הנכס; לא הובהר לכמה זמן הושכר הנכס ומתי החלה התקופה בה שהה השוכר במושכר עד למועד האירוע; לא נמסר על ידי הנתבעות ולו בדל מידע מינימאלי באשר למצב תחזוקת הנכס ערב מסירתו לידי השוכר; לא הובהר כי הנתבעות לא ידעו בזמן אמת באשר לעצם התרחשות האירוע.
6. לו היו הנתבעות מעידות באופן פוזיטיבי באשר לאמור לעיל, יתכן שהמסקנה המתבקשת בתום חקירה ודרישה היתה כי הנתבעות פעלו ככל בעל מקרקעין נבון וסביר, כי לא נפל כל רבב בהתנהגותן וכי דווקא השוכר הוא זה שנושא במלוא האחריות. אולם בהעדר כל עדות מטעמן ובהינתן שהנטל להוכחת העדר התרשלות רובץ כאמור לפתחן, הרי שהנתבעות כשלו בהרמת נטל זה. כללו של דבר, הנתבעות לא עשו את המינימום הנדרש על מנת להוכיח כי מדובר בסיכונים שהשוכר יצר במו ידיו, בלא ידיעתן ומבלי שהיו הן יכולות וצריכות מבחינה נורמטיבית לדעת אודותם (הש' רע"פ 4348/08 אפרים מאיר נ' מדינת ישראל, [נבו, 2010])

העדר עדותם של נציגי הנתבעות יש בו כדי להקים חזקה לפיה בקשו נציגים אלו להימנע מחקירה נגדית, בה יתכן והיו מתגלים פרטים אשר היה בהם כדי לבסס דווקא את הטענה בדבר התרשלותן.

1. לא מיותר לציין, כי גם אם היו נשמעות עדויותיהן של הנתבעות, ובתום חקירה ודרישה המסקנה היתה כי מדובר באחריות משותפת של השוכר והמשכיר, ואף אם עיקר האחריות היתה נזקפת לחובתו של השוכר – עדיין די בכך כדי להטיל את מלוא הנזק על הנתבעות, זאת בהתאם לסעיף 11 לפקודה, בהיותן מעוולות יחד עם השוכר. רק במידה ובית המשפט היה משתכנע בסופו של יום במאזן הסתברויות (51%) כי מסתברת יותר האפשרות כי הנתבעות לא נקטו מידה של רשלנות – רק אז נמצא היה מזור לחזקת הרשלנות החלה על הנתבעות.
2. לאור כל האמור ולאחר ששקלתי את מכלול הראיות והשיקולים המתוארים לעיל, הגעתי למסקנה כי הנתבעות לא עמדו בנטל השכנוע להעדר התרשלותן.
3. לחלופין, גם אם סבור הייתי כי בנסיבות העניין לא חל כלל היפוך הנטל ולפיכך נטל השכנוע נותר על כתפי התובעת (ר' פרשת רון יהוד דלעיל), דומה כי התוצאה לא הייתה משתנה. משהוכח כי מקור הנזילה הינו בנכס הנתבעות, הרי שלכל הפחות נטל הבאת הראיות – להבדיל מנטל השכנוע - נודד מכתפי התובעת לכתפי הנתבעות. בהעדר גרסה עובדתית כלשהי מצד הנתבעות, נותר נטל משני זה על כתפי הנתבעות עד לסופו של הדיון ובכך עמדה התובעת בנטל הראשי המוטל עליה– נטל השכנוע. (לעניין הבחנה בין נטל השכנוע לנטל הבאת הראיות ר' ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ''ד סא(3) 18).

סוף דבר

1. בע"א 7877/02‏ זיאד נ' חברת החשמל מזרח ירושלים בע"מ, פ''ד נח(2) 279, נאמר:

"כדי להעביר את חובת הראיה ברשלנות לגבי דבר מסוכן לשכם הנתבע, על התובע לעמוד בחובת הוכחה ראשונית של שלושה יסודות: (א) אירוע נזק; (ב) גרימתו על-ידי דבר מסוכן (ג) הנתבע הינו בעליו של הדבר המסוכן או ממונה עליו. רק אם עמד בנטל ההוכחה הראשוני כאמור, נטל הראיה עובר לנתבע להוכיח כי לא הייתה לגבי הדבר המסוכן שבפיקוחו התרשלות שיחוב עליה"

1. בענייננו, הוכח כי ארע נזק; כי הנזק נגרם כתוצאה מדבר העלול גרום נזק בהימלטו - מים; וכי הנתבעות הינן בעליו של הנכס ממנו נמלטו המים. עם התקיימות התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 38, עובר נטל השכנוע להעדר התרשלות לכתפי הנתבעות.

בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה – חלקו האפשרי של השוכר באשם, נחיתות ראייתית נוכח שיהוי וכיו"ב – דומה כי לא נדרש היה הרבה מאת הנתבעות על מנת לעמוד בנטל זה ודי היה במעט על מנת שאלו תוכלנה לו. חרף זאת, ובהעדר כל גרסה עובדתית מצדן, כשלו בכך הנתבעות ובסיומו של ההליך 'כרעו' תחת הנטל הראייתי.

1. לאור האמור, דין התביעה להתקבל.

הנתבעות תשלמנה לתובעת את סכום התביעה בסך 55,589 ₪ בצירוף ריבית והצמדה החל ממועד הגשת התביעה.

לסכום זו יתווספו שכ"ט והוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ₪.

ניתן היום, י"ב שבט תשע"ח, 28 ינואר 2018, בהעדר הצדדים.