בבקשת הנושה עיריית חיפה למתן הוראות (בקשה 30) –

המבקשת, עיריית חיפה (להלן: "העירייה"), הינה נושה של החייב בהליך דנן שהגישה תביעת חוב (להלן: "תביעת החוב").

אין מחלוקת, כי תביעת החוב הוגשה בגין מספר חובות שונים, ביניהם חוב ארנונה בגין נכס בבעלות החייב – דירת המגורים של החייב וגרושתו - המצוי ברח' הקיבוצים (להלן: "הנכס הראשון") וחוב ארנונה נוסף בגין נכס שהחייב היה המחזיק בו ברח' לאון בלום (להלן: "הנכס הנוסף"). עוד אין מחלוקת כי בתביעת החוב לא ציינה העירייה כי בידיה בטוחה להבטחת החוב הנתבע. מבקשת העירייה עולה כי לעירייה היה שעבוד על הנכס הראשון, מכוח סעיף 11א(2) לפקודת המסים (גביה).

לגבי הנכס הראשון נפתח עוד בשנת 2013 תיק מימוש על ידי הבנק הממשכן במסגרת תיק ההוצל"פ 02-19811-13-8 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), בו החייבים הינם החייב וכן גרושתו. בסיומו של הליך המימוש, פנה כונס הנכסים לרשמת ההוצל"פ בבקשה לאשר לו להעביר לידי העירייה מלוא הכספים בגין החובות בגין הנכס הראשון והנכס השני, בהתאם לשעבודים. כב' רשמת ההוצל"פ אישרה את העברת סכום כתוצאה מימוש השעבוד בגין החוב בנוגע לנכס הראשון לידי העירייה, ודחתה את הבקשה של כונס הנכסים בכל הנוגע לנכס השני, בשל היותו של החייב בהליך פש"ר. בהמשך לכך, הגישה העירייה בקשה לעיון חוזר בהחלטת כב' הרשמת, שאף היא נדחתה בהחלטה מיום 19.9.2021, ובה נקבע כי בשים לב לכך שהחייב מצוי בהליך פש"ר, הסמכות להורות על העברת כספים מקופת הכינוס של החייב נתונה לבית משפט זה ולא לרשמת ההוצל"פ.

לאור האמור, הוגשה הבקשה דנן למתן הוראות, במסגרתה עותרת העירייה לאפשר לה לקבל את כספי המימוש בגין הנכס השני.

לשיטת העירייה, אין מקום לבצע הפרדה בין שני הנכסים, בכל הנוגע לכספים שהתקבלו כתוצאה בהליך מימוש הנכס הראשון, ויש לאפשר לה לפרוע את החובות בגין הנכס השני מכספי המימוש.

הנאמן מתנגד לבקשת העירייה. לשיטתו, העירייה לא טענה במסגרת תביעת החוב כי היא נושה מובטחת ולכן יש לראותה כנושה רגילה או נושה מובטחת אשר ויתרה על הבטוחה שבידה, ואין מקום להכיר עתה בהיותה נושה מובטחת, בשים לב לכך שהיא לא הגישה ערעור על הכרעת הנאמן בתביעת החוב שלה. לטענת הנאמן ההכרעה בתביעת החוב נשלחה לעירייה כבר ביום 3.10.2018, והתקבלה אצלה, ורק עתה בחלוף שלוש שנים נטען לראשונה על ידי העירייה כי הינה נושה מובטחת. הנאמן אינו חולק על כך שלאורם של המסמכים שהציגה העירייה, היה מקום לראות בה כנושה מובטחת לו טענה זאת, אולם לטענתו לאור התנהלותה של העירייה יש מקום לראות בה כמי שוויתרה על בטוחתה. הנאמן מפנה לפסיקה בה נקבע כי גם זכותו של הנושה מובטח כפופה לחובת תום הלב, והוא אינו יכול "לישון על זכויותיו". הנאמן טוען כי העירייה "ישנה על זכויותיה", בכך שלא נקטה בהליכים לגביית חובה כלפי החייב מצד אחד (על ידי מימוש הנכס הראשון), ולא מסרה לנאמן על קיומה של הבטוחה מצד שני. לאור מחדלים אלו סבור הנאמן כי אין מקום לקבל את בקשתה של העירייה.

בתשובתה העירייה מפנה לעובדה כי הנאמן לא חולק מבחינה מהותית על העובדה כי היא נושה מובטחת ביחס לשני הנכסים. לשיטתה, השעבוד על הנכס הראשון נועד להוות בטוחה בגין החובות ביחס לשני הנכסים, ואין מקום להבחין ביניהם. העירייה מוסיפה בהתייחס לטענות הנאמן על כך שהעירייה לא נקטה במשך שנים בהליכים לגביית חובה - כי עסקינן בחובות יחסית קטנים, ולא היה ראוי כי העירייה תפעל בעצמה למימוש הנכס הראשון, דירת המגורים של החייב וגרושתו בעבר, ולכן העירייה נקטה בהליכי גבייה מנהליים אחרים, ובשנת 2013 נפתח תיק ההוצל"פ על ידי הבנק הממשכן של הנכס, שנקט הוא בהליך המימוש. העירייה טוענת כי ציפייתה כי מימוש הנכס יוביל לפרעון החובות כלפיה בגין שני הנכסים הייתה ציפייה סבירה, וחרף האמור היא פעלה בהליכי גבייה מנהליים כנגד החייב לצורך גביית החוב. העירייה מפנה לעובדה כי הנאמן לא טען כנגד מעמדה של העירייה כנושה מובטחת ביחס לנכס הראשון, ואינו עותר להעברת הכספים אשר שולמו לעירייה בגין מימושו של נכס זה והשבתם לקופת הכינוס. העירייה מוסיפה וטוענת כי מעמדו של החוב שנוצר בגין הנכס הראשון ומעמדו של החוב שנוצר בגין הנכס השני זהה – כאשר השעבוד על הנכס הראשון נועד להבטיח שני חובות אלו. עוד נטען כי ויתור על בטוחה חייב להיעשות באופן מפורש – ואין כל ספק כי העירייה לא ויתרה על הבטוחה שלה בשום שלב באופן מפורש, גם אם לא ציינה קיומה של הבטוחה במסגרת תביעת החוב שלה.

ביום 27.12.2021 התקיים דיון במעמד הצדדים בבקשת העירייה.

במסגרת הדיון שבה העירייה וטענה כי יש לראות בכך שבתביעת החוב לא צוינה הבטוחה כפגם פרוצדוראלי בלבד, ולא ויתור מהותי על הבטוחה.

הנאמן הפנה לכך שנושה שלא ציין את קיומה של בטוחה או הצהיר כי אין בידיו בטוחה ייחשב כמי שוויתר עליה. הנאמן הפנה לעובדה כי העירייה לא פעלה להגשת ערעור על הכרעת הנאמן, כאשר למעשה מהותית מבקשת העירייה לשנות את הכרעתו של הנאמן בתביעת החוב.

ב"כ הכנ"ר הצטרפה לעמדת הנאמן וטענה לשיהוי מצד העירייה. ב"כ הכנ"ר אף הפנתה לפסיקה בע"א 3933/13 ‏גאון נ' עיריית תל אביב (7.9.2015), להלן: "עניין גאון" וטענה כי לאור פסיקה זו לא ניתן להכיר בשעבוד ביחס לנכס הראשון, בשים לב לכך שזכויותיו של החייב בנכס מקורן בהערת אזהרה לטובתו ולא בזכות בעלות.

העירייה טענה כי במסגרת עע"מ 4562/15 עיריית תל אביב נ' א.ש. נכסים ובנין (1989) בע"מ (31.1.2017), להלן: "עניין א.ש. נכסים"), נקבע כי מכוח סעיף 11א(2) ניתן לשעבד גם מקרקעין שלא בגינם צמח החוב (כלומר, כי ניתן לעשות במקרה הנדון שימוש בשעבוד שהוטל על הנכס הראשון כדי לגבות את החוב בגין הנכס השני). לעניין השיהוי טענה העירייה כי יש לבחון את השיהוי בהתייחס לנקודת הזמן של מועד מתן החלטת רשמת ההוצל"פ – שכן עד לאותו המועד סברה העירייה – ולשיטתה בצדק – כי תוכל להיפרע ממימוש הנכס הראשון כדי מלוא חובותיה בגין שני הנכסים.

בסיום הדיון ניתנה לעירייה שהות להגיש התייחסותה לפסק הדין בעניין גאון אליו הפנתה ב"כ הכונ"ר. בטיעוניה המשלימים טענה העירייה כי פסק הדין בעניין א.ש. נכסים הוא מאוחר לפסק הדין בעניין גאון, ואף מזכיר את הקביעות שבו אך אינו מאמצן – ולכן הקביעה הרלוונטית היא זו שניתנה בעניין א.ש. נכסים. בעניין א.ש. נכסים לא נקבעה כל מגבלה על תחולתו של השעבוד לפי סעיף 11א(2). עוד נטען כי אין מקום לקבל הטענות באשר לזכויותיו של החייב בנכס הראשון, שעה שאין מחלוקת כי הנכס מומש – ומכאן שזכויות הבעלות של החייב בנכס הוכרו.

דיון והכרעה

דין הבקשה להתקבל.

טענות הנאמן לגבי וויתור העירייה על הבטוחה – נדחות. שוכנעתי כי בנסיבות המקרה הנדון מדובר על מקרה בו ארעה טעות טכנית במילוי תביעת החוב על ידי נציגת העירייה, שאכן לא היה מקום שתתרחש, דווקא בהיותה של העירייה "שחקנית חוזרת" בהליכים כגון ההליך דנן, אך מנגד – אין הצדקה לקבוע כי העירייה ויתרה על בטוחתה בשל טעות שכזו. כאמור לעיל, אין מחלוקת בין הצדדים כי העירייה היא אכן נושה מובטחת מבחינה מהותית.

לגבי התנהלותה של העירייה – הנאמן טוען למחדלים מצידה בפועלה לגביית החוב. העירייה טוענת כי פעלה כנגד החייב בהליכי גבייה מנהלית שלא צלחו, וכן כי היא הסתמכה על קיומו של השעבוד ועל כך שהליך המימוש שיזם הבנק הממשכן, יוליד תוצאה לפיה היא תוכל להיפרע כדי מלוא החובות כלפיה. לעניין זה, אני נוטה לקבל את טענות העירייה לפיהן לא היה זה ראוי כי היא עצמה תפעל למימוש הנכס הראשון, בשים לב לגובה החוב כלפיה והיותו של הנכס (באותה העת) דירת המגורים של החייב וגרושתו.

באשר למעמדו של השעבוד, אכן מהנסח שצורף לבקשת העירייה מהתאריך 27.8.2018 עולה כי לחייב זכות מכוח הערת אזהרה בלבד בנכס הראשון. עם זאת, צודקת העירייה כי משעה שאין חולק שהנכס אכן מומש, הרי שיש להניח כי הוכרה זכות הבעלות של החייב בנכס הראשון (שאם לא כן, המימוש לא היה יוצא אל הפועל). לא הובאה ראייה באשר לרישום זכויות בנכס במועד מאוחר יותר, ולכן לא ניתן לקבוע נחרצות – אולם אין מחלוקת בין הצדדים כי הנכס הראשון אכן מומש במסגרת תיק ההוצל"פ כנגד החייב והגרושה. לאור האמור, אינני מוצאת שיש בפסק הדין בעניין גאון כדי להכריע גורל הבקשה שבפניי, גם לאור האמור לעיל וגם לאור הקביעות שבפסק דין א.ש. נכסים, המאוחר יותר.

אכן, היה מקום כי העירייה תעמוד על טעותה מוקדם יותר ותגיש במועד ערעור על הכרעת הנאמן. זאת לא עשתה העירייה. עם זאת, בדיון בפניי השיב הנאמן לשאלת בית המשפט כי ככל והעירייה הייתה מגישה בקשה לאורכה להגשת ערעור על הכרעתו בקשה זו הייתה נשקלת והצדדים אף שוחחו בדבר אפשרות זו. אני סבורה שבנסיבות המתוארות במקרה הנדון, והגם שלא הוגש ערעור ובקשה להארכת מועד כאמור, יש לאפשר לעירייה לתקן את תביעת החוב מטעמה (ולצורך כך אף לראות בבקשה הנוכחית בקשה למתן אורכה להגשת ערעור וערעור על הכרעת הנאמן) – ולהורות כי היא תיחשב כנושה מובטחת, על כל המשתמע מכך.

משכך, דין הבקשה להתקבל.

לאחר ששקלתי את שאלת ההוצאות אני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

ניתנה היום, כ"ח שבט תשפ"ב, 30 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.