שתי תביעות שטריות (שהדיון בהן אוחד) בין צדדים רחוקים לשטר, סכומן המצטבר 17,800 ש"ח. הסוגיה המרכזית הדורשת הכרעה בתיק זה היא: האם השיקים מושא תיק זה נגנבו מאת הנתבע ז"ל וזויפו אם לאו.

רקע

1. התובעת היא חברה העוסקת בניכיון שיקים ומתן הלוואות.
2. הנתבע ז"ל (להלן: "המנוח") הוא המושך של שלושת השיקים מושא תביעה זו (להלן: השיקים):
   1. שיק מס' 893253 על סך 6,900 ש"ח, שמועד פירעונו ביום 27.6.15 ושחולל בשל הודעת ביטול.
   2. שיק מס' 898845 על סך 4,000 ש"ח, שמועד פירעונו ביום 20.3.15 ושחולל בשל הודעת ביטול.
   3. שיק מס' 893254 על סך 6,900 ש"ח, שמועד פירעונו ביום 4.7.15 ושחולל בשל הודעת ביטול.
3. השיקים משוכים מחשבון המנוח ואלמנתו, הגב' רינה אטדגי, לפקודת מלכיאור אומנות בעור בע"מ (להלן: "מלכיאור"). מלכיאור, אשר ניהל יחסים עסקיים עם המנוח, הסב השיקים לפקודת התובעת במסגרת עסקאות ניכיון, כנגד תמורה (בחלקה על דרך של קיזוז ובחלקה בתשלום מזומן).
4. שיקים אלו נמסרו לתובעת במסגרת עסקאות ניכיון יחד עם חמישה שיקים נוספים, המשוכים אף הם מחשבון המנוח ואשתו לפקודת מלכיאור. חמשת השיקים הנוספים נפרעו מבלי שהמנוח או אשתו העלו טענות לגביהם. כך, ביום 19.1.15 ניכה מלכיאור שיק על סך 10,350 ש"ח שמועד פירעונו ליום 21.1.15. ביום 22.1.15 ניכה מלכיאור שיק נוסף על סך 10,230 ש"ח שמועד פירעונו ביום 27.1.15. ביום 26.1.15 ניכה מלכיאור אצל התובעת שלושה שיקים נוספים אשר סכומם המצטבר 24,450 ₪: האחד על סך 10,000 ש"ח שמועד פירעונו ביום 8.2.15, השני על סך 10,200 ש"ח שמועד פירעונו 18.2.15 והשלישי על סך 4,250 ש"ח שגם מועד פירעונו ביום 18.2.15. (להלן: "השיקים שנפרעו").
5. משחוללו השיקים, הגישה התובעת השיקים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בשתי בקשות נפרדות, בהן טענה כי השיקים נחתמו על ידי המנוח או בהרשאתו. ביום 29.2.16 הגיש המנוח התנגדויות (זהות) בשני התיקים. תצהירי התמיכה כללו טענה מרכזית אחת: השיקים נגנבו מידי המנוח וזויפו. הוא לא חתם על השיקים ולא נתן הרשאה לאף אדם לחתום על השיקים בשמו. טענות הגניבה והזיוף נטענו בעלמא, ללא כל פירוט ומבלי ליתן כל הסבר לדרך בה לטענתו נגנבו השיקים ועל ידי מי. לטענתו מספר פנקסי שיקים נגנבו ממשרדו ו- "ייתכן מאד שמאן דהוא נכנס למשרדו ונטל הפנקסים". השיקים זויפו לטענתו והם "מסתובבים בשוק האפור, בבנקים ואצל עבריינים שונים". על גניבת השיקים נודע לו רק לאחר שנמסרו לו אזהרות בתיקי הוצאה לפועל שונים בגין שיקים שלטענתו נגנבו ממנו וזויפו. עוד הוסיף המנוח, כי עוד בטרם הוגשו השיקים לפירעון, נודע לו כי מלכיאור אוחז בשיקים ודרש ממנו להשיבם (זאת טען ללא כל אסמכתא לדרישתו) אך זה לא השיבם. לאחר זמן פנה שוב למלכיאור וזה הבטיח לו כי ישלם את תמורת השיקים לנושה המחזיק בשיקים וכי לא יינקטו נגדו הליכים.
6. דיון בהתנגדות התקיים בפני כב' הרשם הבכיר יגאל נמרודי (כתוארו אז) ביום 30.5.16. המנוח נחקר בקצרה על תצהירו ולא הוסיף אלא פרטים מעטים בדבר נסיבות הגניבה הנטענת. לטענתו נגנבו ממנו "ארבעה חמישה" פנקסי שיקים (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 18) ולראשונה טען כי מלכיאור הוא שגנב את השיקים. לטענתו הוא לא הגיש נגד מלכיאור תלונה במשטרה כי חשש שאם יגיש מלכיאור לא ישלם את סכומי השיקים. אציין, כי בניגוד לטענתו זו, בסעיף 18 לתצהיר התמיכה בהתנגדות הצהיר המנוח כי בדעתו להגיש "בקרוב" תלונה למשטרה וכי לא עשה כן עד למועד הגשת ההתנגדות בשל בעיותיו הרפואיות והעיקולים שהטילו על נכסיו נושים שונים.
7. בהסכמת הצדדים הדיון בשני התיקים (4090-03-16 ו- 4042-03-16) אוחד וניתנה למנוח הרשות להתגונן. מנהל התובעת, מר אופיר נוי – מזה והמנוח מזה הגישו תצהירים בתיק והתיק הועבר לטיפולי.
8. בדיון שהתקיים לפניי ביום 1.2.17 מיניתי, בהסכמת הצדדים, את מר יוני נפתלי (להלן: "המומחה") כמומחה להשוואת כתב יד מטעם בית המשפט, על מנת שייבחן האם כתב היד והחתימות על פני השיקים הינם כתב ידו וחתימתו של המנוח אם לאו.
9. חוות הדעת הוגשה ביום 8.8.17. בחוות הדעת בחן המומחה את כתב היד והחתימות בשמונת השיקים – הן השיקים והן השיקים שנפרעו. מסקנתו: קרוב לוודאי שכתב היד והחתימות בכל שמונת השיקים אינם של המנוח (ובלשונו - מזויפות) וכי יש זהות, ככל שניתן לבדוק, בין כתב היד והחתימות בכל השיקים (לרבות השיקים שנפרעו).
10. לדאבון הלב, ביום 18.10.17 הלך המנוח לעולמו. זאת לאחר מסירת חוות הדעת ובטרם נחקר על תצהירו. לבקשת חליפתו של המנוח, אלמנתו - הגב' רינה אטדגי, התרתי הגשת תצהיר עדות ראשית נוסף מטעמה והתיק נקבע להוכחות. אלמנת המנוח ומנהל התובעת נחקרו על תצהיריהם. גם מלכיאור זומן למסור עדותו בתיק ונחקר - חרף התנגדות אלמנת המנוח. משהוגשו סיכומי הצדדים בשל התיק להכרעה.

תמצית טענות הצדדים:

1. טענות התובעת (בתמצית): יש לדחות את טענת המנוח בדבר גניבה וזיוף של השיקים. השיקים נחתמו על ידי המנוח או בהרשאתו. גרסתו של המנוח לוקה בכשלים רבים, ובכלל זה: טענות הגניבה והזיוף נטענו ללא פירוט מינימאלי. התובע לא הסביר מדוע לא ביטל את כל פנקסי השיקים שלטענתו נגנבו ממנו (אלא אך שיקים ספציפיים), לא הבהיר מדוע לא ביטל את השיקים שנפרעו ומדוע אלו כובדו מבלי שהלין על כך. זאת שעה שהמומחה קבע כי כתב היד והחתימות בשיקים שנפרעו זהים לאלו שבשקים מושא תיק זה. אין זה סביר שהמנוח לא הגיש תלונה במשטרה בנסיבות העניין ואף לא פנה לבנק בדרישה להשיב לו את סכומי השיקים שלטענתו זויפו. לגבי אחד השיקים שלטענת המנוח נגנב ממנו מסר המנוח הודעת ביטול לבנק עובר למועד פירעונו ואם היה נגנב ממנו לא היה יכול לדעת כי שיק זה עתיד להיות מוגש לפירעון. אין זה סביר שאלמנתו של המנוח אינה יודעת על טענתו כי נגנבו ממנו שיקים וטענות המנוח אינן מתיישבות עם שנפסק בהליך אחר שנוהל נגד אלמנתו בנסיבות דומות (תא"מ 42826-11-15 – להלן: "פסק הדין בהליך הנוסף"). בנסיבות אלו לטענת התובעת יש לדחות את טענות הגניבה והזיוף ולקבוע כי המנוח חתם על השיקים ולחלופין נתן הרשאתו לאחר לחתום עליהם בשמו. לא היה כישלון תמורה בעסקת היסוד ומכל מקום היא נתנה תמורה בגין השיקים והיא אוחזת בהם כשורה ולפיכך דין ההתנגדות לביצוע שטר להידחות.
2. המנוח טען, כאמור: השיקים נגנבו ממנו וזויפו ולפיכך הן כלל לא "הוצאו" על פי הוראות סעיף 1 לפקודת השטרות וממילא לא ניתן להגישם לביצוע נגדו. המומחה מטעם בית המשפט קבע שהשיקים זויפו ולא נחתמו על ידי המנוח והוא מעולם לא נתן הרשאה לאף אדם לחתום על השיקים בשמו.

דיון:

1. דין התביעה להתקבל. אנמק, בתמצית, כמצוות המחוקק בתובענות המתבררות בסדר דין מהיר, מבלי שאדרש לטענות שאינן נחוצות לצורך ההכרעה ולטענות שלא נטענו בגדרה של ההתנגדות ושלא ניתנה מכוחן הרשות להגן.
2. המחלוקת המרכזית (אם לא היחידה) בין הצדדים הינה בשאלה: האם השיקים שהוגשו לביצוע נגנבו וזויפו אם לאו. אדון ראשית בטענת הגניבה ומשקבעתי כי השיקים לא נגנבו אבחן האם אלו זויפו.

כמפורט להלן, בגרסת המנוח נמצאו כשלים לא מבוטלים. לא מצאתי שיש בכשלים אלו כדי להוביל למסקנה שהמנוח חתם על השיקים (בניגוד למסקנת המומחה) אולם יש בכשלים אלו ללמד כי השיקים נחתמו ונמסרו בהרשאתו. בנסיבות אלו משלא נמצא כישלון תמורה בעסקת היסוד ולא נסתרה טענת התובעת כי היא אוחזת כשורה בשיקים – דין התביעה להתקבל.

אציין, כי לטובת התובעת - האוחזת בשטר, ולחובתו של המנוח - מושך השטר, עומדות החזקות שבפקודת השטרות. קרי, לו היה המנוח מבקש לבסס טענת הגנה כלשהי (שלא נטענה כאמור) בנוסף לטענת הגניבה והזיוף, עליו היה נטל הראיה והשכנוע. נטלים בהם לא עמד המנוח (ואף לא ניסה לעמוד).

הטענה כי השיקים נגנבו נדחית

1. טענתו העיקרית של המנוח בהתנגדותו היא כי השיקים נגנבו ממנו וזויפו. טענה זו היא טענה לפגם "חפצי" בשיק המאיין את היותו מסמך סחיר. שיק שנגנב כלל לא "הוצא" כאמור בסעיף 1 לפקודת השטרות [נוסח חדש] (להלן: "פקודת השטרות") והאוחז בשיק גנוב אוחז בשטר שאינו יוצר לו כל זכות שטרית. לפיכך שטר גנוב המגיע לידי אוחז, לרבות אוחז כשורה, לאחר שהושלם וסוחר ללא סמכות, אינו מקנה לאוחז בו זכות להיפרע על-פיו מהאדם החתום על השטר והחזקות לטובת האוחז שבסעיף 20(ב) ו 20(ג) לפקודת השטרות אינן מועילות לו. (ראו ע"א 195/68 קהא נ' בנק י' ל' פריכטונגר בע"מ, פ"ד כ"ב(2) 331 (1968), וכן י. זוסמן דיני שטרות 106-109 (מהדורה ששית, תשמ"ג-1983) (להלן: "זוסמן")).
2. אולם, על הטוען לגניבה וזיוף לפרט טענתו ולהוכיחה ואין די בהעלאת הטענה באופן סתמי על מנת להקים עילת התנגדות לביצועו של שטר. בענייננו, בהתנגדות, הטענה נטענה בעלמא, ללא כל פירוט, מבלי לציין כיצד נגנבו השיקים, מתי נגנבו ועל ידי מי. דומה שדי בכך כדי לדחותה. טענת המנוח כי השיקים נגנבו אף לוקה בכשלים לא מבוטלים, שאת עיקרם אמנה להלן:
3. ראשית, לטענת המנוח נגנבו ממנו "ארבעה חמישה" פנקסי שיקים (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 18), אולם באופן תמוהה המנוח לא ביטל את הפנקסים אלא בחר לבטל אך מספר שיקים ספציפיים מתוכם (ראו הנספחים לחוות דעת המומחה). חלק מהשיקים שבפנקסים אלו (ושלטענתו נגנבו) אף כובדו והמנוח לא הלין על כך. עובדות אלו אינן מתיישבות עם הטענה שהשיקים נגנבו ועם טענתו כי ביטל את השיקים מיד כשנודע לו על הגניבה.
4. לכך יש להוסיף, כי המומחה אומנם קבע כי המנוח לא חתם על השיקים אולם הוא אף קבע כי החתימות וכתב היד שעל פני השיקים זהים לאלו שבשיקים שנפרעו. לפיכך, אם השיקים שנפרעו לא זויפו (וממילא גם לא נגנבו – שהרי המנוח לא טען שנגנבו שיקים לאחר שמולאו פרטיהם) ממילא גם שלושת השיקים מושא תיק זה לא נגנבו ולא זויפו. להלן אבאר נפקות עובדה זו גם לעניין טענת ההרשאה.
5. גם העובדה שהמנוח לא הגיש תלונה במשטרת ישראל מעלה תמיהות, בפרט שעה שטען כי היה נתון ללחצים כבדים עקב גניבת השיקים. גרסתו בעניין זה אינה נהירה ואינה עקבית. מחד טען בתצהיר התמיכה בהתנגדותו כי בכוונתו להגיש תלונה במשטרה וכי לא עשה כן עד לאותה עת בשל מצבו הרפואי והכלכלי ומאידך טען, בתצהיר העדות הראשית, כי נמנע מלהגיש התלונה מתוך חשש שאם יגיש ימנע מלכיאור מלשלם לו. טענה זו אינה נהירה גם מפני שאם ידע שמלכיאור הוא שגנב את השיקים מדוע לא ציין זאת בהתנגדותו אלא טען כי "ייתכן מאד שמאן דהוא נכנס למשרדו ונטל הפנקסים". מכל מקום, עד היום לא הגישו המנוח ואלמנתו תלונה במשטרת ישראל בשל גניבת השיקים.
6. טענות המנוח אף אינן מתיישבות עם האמור בסעיף 29 לתצהיר התמיכה בהתנגדות, לפיו התגלה לו שמלכיאור אוחז בשיקים המזויפים עוד קודם שהוגשו לביצוע ובטרם הגיע מועד פירעונם ועל כן פנה אליו בדרישה שישיבם לחזקתו. בשלב זה ובטרם נדרש לשלם את תמורת השיקים לבטח יכול היה המנוח לפנות למשטרה (או לבית המשפט) על מנת לכפות על מלכיאור להשיב השיקים. העובדה שהמנוח לא הציג כל ראיה לפניותיו למלכיאור מעלה אף היא תמיהות ושאלות לא מבוטלות.
7. לכך יש להוסיף כי ביום 26.6.15 פנה המנוח לבנק (נספח לחוות דעת המומחה) על מנת לבטל את שיק מס' 893253, תוך שציין שסכומו של השיק 6,900 ש"ח. מועד פירעונו של שיק זה הוא ביום 27.6.15. היינו- לאחר מועד משלוח המכתב לבנק. כיצד ידע המנוח (עובר למועד פירעון השיק) כי השיק צפוי להיות מוגש לביצוע? כיצד ידע את סכומו אם לטענתו נגנב וזויף? איך עובדה זו מתיישבת עם טענתו שנודע לו על גניבת השיקים רק לאחר שאלו הוגשו לביצוע? שאלות קשות אלו לא זכו למענה מצד המנוח ואלמנתו והן מעידות כי המנוח היה מודע למשיכת השיקים ומסירתם למלכיאור (וראו להלן לעניין טענת ההרשאה). עוד יש לתהות מדוע בכל מכתביו לבנק לא ציין המנוח כי השיקים נגנבו וזויפו ומדוע לא פנה לבנק בדרישה שיפצה אותו בגין השיקים שנפרעו הגם שלטענתו נגנבו וזויפו.
8. ועוד: העובדה שאלמנתו של המנוח העידה, כי לא ידעה על טענתו של המנוח כי נגנבו ממנו שיקים (עמוד 14 לפרוטוקול, שורות 12-9) מחזקת את הסברה שהשיקים לא נגנבו. לטענת המנוח מעשה הגנבה היה מהותי ופגע באופן קשה בשלוות חייו. אם כך, סביר היה להניח כי אלמנתו של המנוח הייתה יודעת על כך.
9. עדותו של מלכיאור, שלא הופרכה (הגם שהוא בוודאי בעל עניין בדבר), אינה תומכת בטענת הגניבה אף היא. מלכיאור העיד כי הוא מעולם לא גנב שיקים של המנוח ולא זייף את חתימתו. מלכיאור העיד כי בינו לבין הלקוח התנהלו קשרים עסקיים, כי ביצע עסקאות ניכיון של שיקים שמסר לו המנוח אצל התובעת וכי שיקים אלו בוטלו על ידי המנוח. מלכיאור אומנם לא זכר נסיבות קבלת השיקים הספציפיים, אך העיד כי תמיד קיבל את השיקים בנוכחות המנוח ובידיעתו (ראו עדותו – עמודים 10-6 לפרוטוקול). עדותו לא נסתרה. אעיר, כי התנגדותה של אלמנת המנוח לזימונו של מלכיאור לעדות משמשת אף היא לחובת המנוח.
10. לסיום פרק זה אתייחס בקצרה לפסק הדין בהליך הנוסף: בהליך שם הוגשה תביעה שטרית נגד אלמנת המנוח וגם שם נטענה מפיה טענת הגניבה והזיוף – שם נטען כי בנה הוא שגנב את השיקים. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי השיקים לא נגנבו וכי נחתמו על ידי הנתבעת או בהרשאתה. משנשאלה אלמנת המנוח בחקירתה על פסק הדין בהליך הנוסף, השיבה תשובות מתחמקות (עמוד 15 לפרוטוקול, שורות 7-1) ולשאלה: "בתיק הזה טענת שהבן שלך גנב שיקים ללא ידיעתך וללא ידיעת בעלך", השיבה: "יכול להיות שטענתי".

לאחר הגשת הסיכומים זימנתי הצדדים לדיון נוסף בו ביקשתי רשותם לעיין בתיק הנוסף (ולא רק בפסק הדין שהוצג במהלך החקירות) אולם אלמנת המנוח סירבה בטענה שפסק הדין אינו חלוט וכי הוגש עליו ערעור (פרוטוקול הדיון מיום 12.7.18). בנסיבות אלו לא עיינתי בחומר המצוי בהליך הנוסף, אולם סירובה של אלמנת המנוח לאפשר עיון בתיק שם פועלת לחובת המנוח.

1. נוכח כל האמור לעיל, אינני מקבל את טענת המנוח כי השיקים נגנבו ממנו. משקבעתי זו אדרש לטענת הזיוף.

זיוף והרשאה

1. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט קבע כי השיקים והשיקים שנפרעו לא נחתמו על ידי המנוח ובמובן זה קבע כי השקים "זויפו". התובעת הציגה כשלים לא מבוטלים בגרסת המנוח (בהם דנתי לעיל) שאכן מעוררים ספקות בדבר טענת המנוח כי לא חתם על השיקים. עם זאת, חוות דעתו של המומחה לא נסתרה ומצאתי לקבלה במובן זה שאני קובע כי השיקים לא נחתמו על ידי המנוח. מענה לתהיות התובעת בדבר גרסתו של המנוח ניתן למצוא בכך שהשיקים נחתמו בידיעתו ובהרשאתו של המנוח (גם אם לא נחתמו על ידו). אבאר:
2. גם אם המנוח לא חתם על השיקים בעצמו, אין בכך כדי לשלול את חבותו השטרית. בסעיף 92(א) לפקודת השטרות הכיר המחוקק בחתימה שנעשתה בהרשאה ככזו שמקיימת את יסוד החתימה הנדרש בסעיף 22(א) לפקודה, ליצירת חבות שטרית. כדי שתקום חבות שטרית אין הכרח שהשיק יישא את חתימתו של מושך השטר וגם בחתימת מורשה מטעמו די לשם חיוב מושך השטר בפירעונו (ראו ע"א 1286/90 בנק הפועלים בע"מ נ' ורד הלבשה, פ"ד מח(5) 799 (1994); וכן ע"א 4085/07 אוזן נ' תבל נכסים והשקעות י.מ (1994) בע"מ (2009) (להלן: "עניין אוזן"), עוד ראו ש. לרנר, דיני שטרות, התשנ"ט 1999, עמוד 375).
3. לפיכך, ככל שהשיקים לא זויפו אלא נחתמו בהרשאת המנוח (גם אם לא נחתמו על ידו) הרי שתוטל עליו חבות שטרית. כמפורט להלן, נסיבות מקרה זה מעידות כי השיקים לא זויפו, אלא נחתמו בהרשאת המנוח ולפיכך דין התביעה להתקבל.
4. הפסיקה קבעה זה מכבר כי הענקת הרשאה יכול שתהיה מפורשת או משתמעת ואין הכרח שתהיה מגובה במסמך כתוב. הרשאה יכולה אף להינתן לאחר מעשה. עם זאת, יש לבסס קיומה של הרשאה בהוכחות מספקות ואין די בטיעונים בעלמא ובמסקנות ערטילאיות. (ראו תא"מ 23603/08 עדרבי נ' מנצור (22.11.12), תא 17463-10-09 פריד נ' קפלן (3.4.14)). יפים לעניין זה דבריו של המלומד י. זוסמן, בספרו דיני שטרות, (מהדורה שישית עמוד 55-56):

."...הרשאה שניתנה איננה מהווה חלק מהשטר עצמו, ואינה חייבת להינתן בכתב. הואיל ומותר להרשות אדם בדיבור פה לחתום על שטר, ממילא מותר להוכיח הרשאה בעדים. הפקודה אינה קובעת הוראות מיוחדות לעניין ההרשאה...שתיקתה פירושה, שיש לנהוג בעניין זה לפי דיוני החיובים הכללים. מכאן, שאין אפילו צורך בהרשאה מפורשת אלא הרשאה מכללא דיה... ... דיני החוזים מכירים גם בתוקפה של הרשאה שניתנה אחר מעשה, היינו, באישור בדיעבד של חתימה שנכתבה בשם המרשה, ללא הרשאה, או "ראיפיקציה" אפילו על ידי שתיקה. כלומר, מקום שנודע לאדם שפלוני שלא הורשה לכך, פעל בשמו, והוא שתק ולא גילה את רצונו לנער את חצנו מן המעשה, יש שתיקה זו משמשת ראיה שהסכים לפעולה שנעשתה ואישר אותה..."

1. הנה כי כן, כמו בדין הכללי, גם בדיני שטרות עשויה הרשאה להיווצר על-ידי התנהגות וניתן להוכיחה על דרך הוכחת התנהגותו של המרשה, בין עובר למשיכת השיקים ובין לאחר מכן (ראו ש. לרנר דיני שטרות 340 (מהדורה שניה, 2007)).
2. אוסיף, כי בעניין אוזן נקבע, כי בנסיבות כבמקרה זה ניתן לפרש את השטר ולהוכיח קיומה של הרשאה אף לפי נסיבות חיצוניות לשטר, הן במישור היחסים שבין הצדדים הקרובים לעסקה והן במישור היחסים שבין הצדדים הרחוקים לה. עוד נפסק בעניין אוזן, כי אין לאפשר לצדדים לנהוג בחוסר תום לב אף כשעסקינן בשטרות. היינו: צד שנתן הרשאה לאחר לחתום על שטר לא יוכל לדבוק בפגם טכני על מנת להתנער מחובתו השטרית.
3. ומהכלל אל הפרט:
4. משדחיתי את גרסת המנוח בדבר גניבת השיקים, ממילא נחלשת עד מאד גם גרסתו לעניין טענת הזיוף, שעה שטענתו לזיוף נכרכה בטענת הגניבה. גרסת המנוח לוקה בכשלים רבים עליהם עמדתי לעיל ונימוקי לדחיית טענת הגניבה יפים גם לעניין דחיית טענת הזיוף. לא אחזור על כל האמור לעיל אולם אציין בקצרה מספר טעמים עיקריים המעידים על היעדר זיוף וקיומה של הרשאה בנסיבותיו של מקרה זה.
5. לגרסת המנוח הוא לבדו היה רשאי למשוך השיקים והוא מעולם לא הרשה לאחר לחתום על השיקים בשמו. גרסה זו אינה מתיישבת עם העובדה שלפחות חמישה שיקים (השיקים שנפרעו) לא נחתמו על ידו ובכל זאת כובדו והוא לא הלין על כך. משמעות עובדה זו היא ששיקים אלו לא זויפו, אלא נחתמו בהרשאת המנוח (שכן קיבלתי טענתו שלא הוא חתם על השיקים). על פי חוות דעת המומחה (אותה קיבלתי) השיקים והשיקים שנפרעו נחתמו על ידי אותו אדם. לפיכך, אם השיקים שנפרעו נחתמו מתוך הרשאה, יש להניח כי גם השיקים מושא תיק זה נחתמו בהסתמך על אותה הרשאה עצמה.
6. למנוח לא היה כל הסבר לכך שלא ביטל את פנקסי השיקים שלטענתו נגנבו ממנו וזויפו, ואף לא הסבר לכך שבחר לבטל (בשלב מאוחר) רק שיקים ספציפיים מתוכם. הימנעותו של המנוח מלבטל השיקים והימנעותו מלפנות למשטרה או לבנק בטענה שזויפו מעידה (לכל הפחות) על הרשאה לאחר מעשה. מסקנה זו מתחזקת שעה שהמנוח העיד כי ידע על כך שהשיקים מצויים בידי מלכיאור עוד בטרם הגיע מועד פירעונם ועוד בטרם בוצעה עסקת הניכיון ובכל זאת לא הציג כל ראיה שפנה למלכיאור בעניין זה.
7. התנהלותו זו של המנוח והימנעותו מלבדוק את כל השיקים ופנקסי השיקים לאחר שלטענתו נודע לו על הגניבה והזיוףאומרת דרשני ומתיישבת עם המסקנה שהשיקים לא נגנבו ולא זויפו אלא ניתנו בהרשאה, ולמצער בהרשאה לאחר מעשה. (וראו י. זוסמן, עמ' 56-55). יש בהתנהלותו זו של המנוח כדי להוות מצג פוזיטיבי של הרשאה בדרך של התנהגות, ולמצער מצג בדרך של מחדל. שתיקה מתמשכת במקרים קודמים בהם כובדו שקים שלטענתו נגנבו וזויפו באותה דרך, כאשר הפעולות בחשבון הבנק של המנוח היו בידיעתו והוא מצא לנכון להעלים מהן עין מלמדת אף היא על הרשאה. (לעניין טענת המניעות בנסיבות מעין אלו ראו ע"א 372/77 פרל אינשורנס קומפני לימטיד נ' רפאול רקנטי לג(3)38).
8. 512937154678313
9. אזכיר, כי ביום 26.6.15 ביקש המנוח מהבנק לבטל את שיק מס' 893253, תוך שבבקשתו ציין את סכום השיק ולא טען שהשיק נגנב. זאת עובר למועד פירעונו של השיק ושעה שלטענתו כלל לא ידע את פרטי השיק והסכומים הנקובים בו. עובדה זו מעידה כי לא רק שהשיקים לא זויפו, אלא שהמנוח (בניגוד לטענתו) היה מעורב במתן השיקים, ידע את סכומם ונתן הרשאתו כי אלו יחתמו בשמו וימסרו למלכיאור.
10. למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם פסק הדין בהליך הנוסף מחזק את המסקנה שהשיקים נחתמו ונמסרו בהרשאה. שם נקבע כי בין המנוח ואלמנתו לבין מלכיאור היו יחסי מסחר ענפים (ולא שוליים כנטען) וכי ניתנו הרשאות לחתום על שיקים.
11. בנסיבות אלו ולאור הכשלים וחוסר הסבירות בגרסתו של המנוח, אני קובע כי השיקים לא זויפו וכי השיקים נחתמו בהרשאת המנוח. כן מצאתי שהשיקים ניתנו במסגרת היחסים המסחריים שהתקיימו בין המנוח למלכיאור וכי המנוח ידע שמלכיאור עתיד לבצע בהם עסקת ניכיון (כפי שאף עולה מעדותו של מלכיאור שלא נסתרה). בהעדר טענה של ממש בדבר עסקת היסוד (טענה אותה ממילא לא יכול המנוח להעלות שעה שטען כי כלל לא הייתה עסקה – שכן לטענתו השיקים נגנבו וזויפו) ומשטענת התובעת לאחיזה כשורה לא נסתרה – דין התביעה להתקבל במלואה.

סוף דבר

1. נוכח כל האמור לעיל, אני קובע כי השיקים לא נגנבו ולא זויפו. לפיכך: דין התביעה להתקבל במלואה ותיקי ההוצאה לפועל 501079-08-15 ו- 504566-11-15 ישופעלו.

אשר להוצאות: בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה מצאתי לחייב הנתבע בהוצאות על הצד הנמוך. לפיכך: הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט אותן אשום בסך של 3,000 ש"ח ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 4,000 ש"ח.

סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

ניתן היום, י"ח אב תשע"ח, 30 יולי 2018, בהעדר הצדדים.