1. עניינה של התביעה שלפניי בנזק שנגרם לרכבים כתוצאה מתאונת דרכים שהתרחשה ביום 25.8.15 ובנזק הראייתי שנגרם לתובע עקב אי המצאת חוו"ד השמאי מטעם הנתבעת לידיו.

2. לטענת התובע, ביום 25.8.15 בשעה 09:30 נסע בעיר יבנה ונכנס לחניון. נהג הנתבעת חנה בצד החניה והפריע לנסיעה השוטפת של הרכבים. התובע טען כי בטעות ומבלי משים התנגש קלות באחורי רכב הנתבעת. התובע התנצל על קרות התאונה, אך אין בכך משום הודאה באשמה. התובע הטיח בנהג הנתבעת כי אסור היה לו לעמוד ולהפריע לנסיעה בכביש. הצדדים החליפו פרטים, התובע צילם את הפגיעה ומיהר לדרכו. התובע טען כי נהג הנתבעת טען בפניו כי המתין שחניה תתפנה. ברם, החניון היה ברובו ריק ועל כן מדובר בטענה תמוהה ומקוממת.

לאחר שבועיים, התקשרו לתובע ממוסך "דר פח" ודרשו 4,218 ₪ בעבור התיקון. התובע שחשדו התעורר ביקש לקבל את חוו"ד השמאי מאחר ולגישתו מדובר היה בנזק מזערי ונדמה היה לו כי מדובר בניסיון התעשרות על גבו. התובע פנה מספר פעמים למוסך אך הם דחו אותו בלך ושוב. התובע פנה גם לקצין הרכב של הנתבעת וגם זה סירב לבקשתו. בלית ברירה פנה התובע לעו"ד שפנה לנתבעת בדרישה לגלות חוו"ד השמאי אך גם בקשות עורך דינו לא נענו.

התובע בעצת עורך דינו החליט לשלם את שהתבקש ולאחר מכן למצות את זכויותיו המשפטיות. התובע שב וביקש באמצעותו ובאמצעות אחרים את חוו"ד השמאי ואת תמונות הרכב עליהם הסתמכה הנתבעת, אך לא קיבל מענה. התובע טען כי היה ניתן בנקל להחזיר את הפגוש למקומו תחת החלפתו בפגוש חדש. התובע טען כי פנה למספר מוסכים שפחדו להסתבך עם השמאי של חברת הביטוח, עד אשר הגיע למוסך "נעים" הראה את תמונות הנזק מהתאונה והפגיעה הקלה וקיבל הצעת מחיר בסך 1,278 ₪ בלבד. התובע טען שהצעת המחיר מוכיחה שהנתבעת הפריזה, החליפה אביזרים שלא לצורך ועשתה עושר שלא במשפט.

התובע עתר לפצותו בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב ריצות למוסכים, שיחות טלפון, תשלום ביתר וחוסר גילוי נאות מצד הנתבעת שבזבזה זמנו לריק בסך של 4,000 ₪; התובע תבע את הפער בין הצעות המחיר בסך של 2,931 ₪; שכ"ט עו"ד בסך 1,521 ₪; ושעות עבודה 500 ₪.

3. הנתבעת הגישה ביום 27.3.16 כתב הגנה ובו טענה כי התובע הודה באחריותו לתאונה ושילם בעבורה. היה באפשרות התובע שלא לשלם הסכום ולהיתבע בבית משפט. אך התובע היום מבקש לתקן הטעות שעשה ומגיש תביעה זו תחת הגשת תביעה כנגד העו"ד שייעץ לו לשלם.

הנתבעת טענה שמדובר בנושא שבמומחיות ועל מנת להפריך את הטענה בדבר הגדלת הנזק היה עליו להמציא חוו"ד שמאי נגדית מטעמו אך הוא לא עשה כן. התובע סומך טענתו על הצעת תיקון שניתנה על סמך תצלומי נזק. ברם, בתמונה אחת לא ניתן לראות את כל הנזקים ולא ניתן לבדוק נזקים פנימיים. התובע, כך נטען, לא ביקש בשום שלב גם אחרי התיקון לבוא ולבדוק את רכב הנתבעת ועל כן אין לקבל את הצעת המחיר. בנוסף, הצעת המחיר לא מתייחסת לרכישת חיישני הרוורס שנפגעו כתוצאה מהתאונה והיה צורך להרכיבם מחדש.

הנתבעת טענה כי השמאי בדק את הרכב טרם התיקון וקבע את מרכיבי התיקון ועלויותיהם. הנתבעת טענה שהתובע לא עשה די להקטנת הזנק ואין לחייבה במסגרת תביעות קטנות בפיצוי בגין הוצאות משפט ועוגמת נפש, ודי בכך שחסכה מהתובע את ימי העמידה של הרכב.

ביום 28.6.16, שלושה שבועות בלבד בטרם הדיון שנקבע, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד בה עתרה לחיוב התובע בסך של 600 ₪ בגין שכ"ט השמאי שערך את חווה"ד; בזבוז זמן רכב חליפי וימי עבודה 1,000 ₪; ובגין נסיעות, עוגמת נפש והכנת כתב תביעה 1,000 ₪ נוספים. התביעה שכנגד הוגשה בניגוד לתקנות ונפתחה דרך האתר באופן שגוי והודע על כך לנתבעת.

4. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים וראיותיהם, אני סבורה שיש לקבל את התביעה בחלקה ולדחות את התביעה שכנגד. ואבאר.

א. אין חולק שארעה תאונת דרכים בין הרכבים של הצדדים, במסגרתה פגע רכב הנתבע קלות בחלק האחורי של רכב הנתבעת. התובע טען בכתב תביעתו כי לא לקח אחריות על התאונה. ברם, מחומר הראיות עולה שהמשא ומתן בין הצדדים התנהל אך ורק ביחס לשאלת גובה הנזק ועל כן נראה שהתובע מושתק כיום מלטעון כנגד אחריותו לתאונה. במאמר מוסגר אציין כי לו השתק זה לא היה קיים ולאחר שמיעת העדים-הנהגים בפני היתה מתקבלת טענת התובע בדבר כך שנהג הנתבעת עצר בחניון באופן שהפריע לתנועת הרכבים, בהמתינו למקום חניה שיתפנה, יתכן שהייתי מטילה אחריות ו/או אשם תורם על הנהג ברכב הנתבעת.

ב. ביחס לנזק – מחומר הראיות עולה שהתובע מלכתחילה ביקש לתקן את הנזק בעצמו מאחר וסבר שמדובר במכה קלה בלבד. התובע פנה לקצין הרכב באמצעותו ובאמצעות חבריו שעובדים במוסכים וביקש לתקן הרכב בעצמו. התובע סורב ע"י קצין הרכב שביקש לתקן את הרכב באמצעות שמאי ופחח מטעם חברת הביטוח מאחר ומדובר היה ברכב חדש יחסית. עד כה, אין חולק שזכותה של הנתבעת להפעיל את הביטוח ולסרב להצעת התובע לתיקון הרכב.

ברם, מעת ששמאי מטעם הנתבעת בדק את הרכב וערך חוו"ד, שמורה לתובע הזכות לעיין בחוו"ד זו על מנת להסיג עליה, לבדוק את הרכב בטרם התיקון ולהביא חוו"ד נגדית מטעמו.

במקרה דנן, התרשמתי מעדות התובע והיא מהימנה בעיני. התובע חזר בעקביות על גרסתו לפיה לגישתו הנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה היה מזערי, ועל כן פנה שוב ושוב לקצין הרכב של הנתבעת, למוסך ולשמאי מטעמה בבקשות לעיין בחוו"ד השמאי אך סורב. יתרה מזו, התובע אף פנה באמצעות עורך דינו אשר עתר לקבלת חוו"ד השמאי אך גם מאמציו לא נשאו פרי. התובע לא הופנה לחברת הביטוח ע"י אף אחד מהגורמים הללו ובנסיבות אלה לא היתה מוטלת עליו החובה לעשות כן. סבורה אני כי זהות חברת הביטוח כלל לא היתה ידועה לו. למעשה, רק במעמד הדיון בפני, המציאה הנתבעת לראשונה את חוו"ד השמאי לידי התובע.

עדותו המהימנה של התובע קיבלה תמיכה וחיזוק בעדות קצין הרכב שהודה בפני שהתובע אכן ביקש את חוו"ד השמאי מספר רב של פעמים, אך קצין הרכב סירב: "הוא אמר לי תשלח לי שמאות, אני לא חייב לשלוח לך שום דבר יש תיקון יש שמאות. אני יודע שברגע שאני משלם שמאות אני לא אמור לשלוח שמאות כי זה שאני שילמתי אותה" (עמ' 2 שו' 30-32)

ג. טוענת הנתבעת שיש לדחות התביעה משום שהתובע לא הוכיח עלות תיקון הרכב שכן הערכת גובה נזק הינה שאלה שבמומחיות, אך חוו"ד שמאי נגדית לא הובאה ע"י התובע, שסומך תביעתו על הצעת מחיר המתבססת על תמונה אחת של רכב הנתבעת, שצולמה לאחר התאונה.

זוהי טענה מקוממת, לאור התנהלות הנתבעת בתיק, ומוטב היה לו לא היתה נטענת כלל.

מהימנה בעיני גרסת התובע לפיה סבר שהנזק שנגרם בתאונה היה מזערי והחשש שהנזק הנתבע ע"י המוסך הינו מוגזם התעצם כשהנתבעת סירבה להמציא לידיו את חוו"ד השמאי.

כפי שנקבע לעיל, הנתבעת באמצעות נציגיה סירבו לבקשות התובע להמציא לידיו את חוו"ד השמאי מטעמם ואף תיקנו את הרכב בטרם היה בידו לבודקו ולהמציא חוו"ד שמאי מטעמו.

כידוע, עיון בחוו"ד השמאי מטעם הנתבעת, היא זכות אלמנטרית שיש לצד שכנגד, על מנת שיהא בידו להתמודד עם טענות הנתבעת בדבר שווי הרכב. לפיכך, כשהחליטה הנתבעת לתבוע את נזקי הרכב כתוצאה מהתאונה מהתובע, והאחרון עמד על זכותו לעיין בחוו"ד השמאי מטעמה על מנת לאמוד את גובה הנזק ולבחון את האפשרות לבדוק את הרכב שנפגע בטרם התיקון ולאמוד באמצעות שמאי מטעמו את גובה הנזק – היה על הנתבעת לאפשר לו לעשות כן. הימנעות ממתן אפשרות לתובע לבדוק את הרכב שנפגע, פועלת לחובת הנתבעת.

בנסיבות אלה, נאלץ התובע, כך לטענתו להמציא הצעת מחיר שהתבססה על תמונת רכב הנתבעת שצולמה על ידו מיד לאחר התאונה. מהצעת מחיר זו ניתן ללמוד לכאורה על פער בסך של 2,931 ₪ בין חוו"ד השמאי לנזק שנגרם לטענת התובע לרכב כתוצאה מהתאונה.

אכן הערכת גובה נזק הינה שאלה שבמומחיות שיש להביא חוו"ד שמאי על מנת להוכיחה.

אך, הפוסל במומו פוסל, שכן לאחר שהנתבעת סירבה להציג בפני התובע את חוו"ד השמאי ואת תמונות הרכב שצולמו ע"י השמאי, לא היתה בידי התובע אפשרות אחרת מלבד קבלת הצעת מחיר על סמך התמונה היחידה אשר היתה בידיו, וצולמה על ידו בעת התאונה.

הנתבעת היא אשר יצרה, אפוא, במעשיה נזק ראייתי לתובע, שכן נמנעה ממנו האפשרות לבדוק את חוו"ד השמאי מטעם הנתבעת, לבדוק את הרכב טרם ביצוע התיקון ולהמציא חוו"ד שמאי נגדית מטעמו. מכאן ניתן ללמוד שלנתבעת היתה אפשרות להגיש חוות דעת מטעמה לעניין שווי הרכב – ואילו אפשרות זו נשללה מהתובע וגרמה לו לנזק ראייתי.

להתנהלות זו של הנתבעת יש מחיר. ויפים לעניינו דברים שנאמרו בע"א 361/00 עאזם ד'אהר ואח' נ' סרן יואב ואח', פ"ד נט (4) 310 (2005):

"הלכה מיוסדת היא מלפנינו כי מקום שבו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע – כלומר, פוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו – עשוי בית-המשפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי נכונה (ראו למשל: ע"א 9328/02 מאיר נ' ד"ר לאור (להלן – פרשת מאיר [2]), בעמ' 65-64; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק [3], בעמ' 551 552; ע"א 6160/99 דרוקמן נ' בית החולים לניאדו [4], בעמ' 126-125). הלכה זו, המבוססת בעיקרה על שיקולי צדק ועל הצורך החברתי בהרתעת נתבעים פוטנציאליים מפני איבוד ראיות, מבטאת את הפן הראייתי-דיוני של דוקטרינת הנזק הראייתי (ראו: א' פורת, א' שטיין "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים" [14], בעמ' 254-241; A. Porat, A. Stein Tort Liability

Under Uncertainty [15], at pp. 165-167), להבדיל מהפן הנזיקי-מהותי של הדוקטרינה, שטרם נקלט במפורש בפסיקתנו, ואשר אף בענייננו אין מתעורר הצורך לבוחנו (השוו: פרשת מאיר [2], בעמ' 66-65; ע"א 6768/01 רגב נ' מדינת ישראל [5], בעמ' 635-633). ההלכה הראייתית-דיונית בדבר הנזק הראייתי משמעה אפוא הקמת חזקה עובדתית כי אלמלא ניזוקו עקב רשלנותו של הנתבע, היו הראיות החסרות תומכות בגירסת התובע בנוגע לטענה העובדתית שנשנתה במחלוקת. אף שחזקה זו ניתנת לכאורה לסתירה, הרי שמטבע הדברים – ובדומה לחזקות אחרות המופעלות בסופו של המשפט – נזקקים לה רק כאשר ידוע שאין בנמצא ראיות רלוונטיות אחרות, היינו: כשבאשר לטענה העובדתית שהראיות החסרות נדרשו לתובע להוכחתה מתקיים בין הצדדים "תיקו ראייתי". במצב דברים זה נמצא הנתבע לוקה בחסר ראייתי לסתירת החזקה. ומכאן שהקמת החזקה מכריעה למעשה את המחלוקת העובדתית (פורת ושטיין, במאמרם הנ"ל [14], שם; ע"א 5373/02 נבון נ' קופת חולים כללית [6], בעמ' 47)."

על פני הדברים, מהשתלשלות המאורעות כפי שתוארו ע"י התובע ובעדותו של נציג הנתבעת, עולה כי התובע עשה כל שלאל ידו על מנת לקבל את חוו"ד השמאי על מנת לבדוק את הערכת הנזק ולשקול את צעדיו והנתבעת, בעל המוסך ושמאי הנתבעת לא מסרו לו גילוי נאות בזמן אמת וסירבו להמציא לו את חוו"ד השמאי עד למועד הדיון שהתקיים בפני. עובדה זו מחזקת את המסקנה בדבר ניסיון הנתבעת להסתיר עובדות רלוונטיות מהנתבע.

לאור כך שהנתבעת גרמה בהתנהלותה, שפורטה לעיל, נזק ראייתי לתובע, עובר הנטל אליה להראות שהערכת השמאי אמדה את גובה הנזק. ברם, לאור מחדלה של הנתבעת באי הבאת השמאי לעדות, באי שמירת החלפים ובאי בדיקת הרכב ע"י השמאי לאחר התיקון על מנת שיוודא ויאשר כי התיקון אכן בוצע כהלכה, יש לקבוע שהיא לא עמדה בהרמת נטל זה.

הדברים נכונים ביתר שאת ביחס לירידת הערך שנדרש התובע לשלם - שכן על מנת לקבוע אל נכון את שיעור ירידת הערך, היה על שמאי התובעת לבדוק את הרכב במהלך התיקון וגם בסיומו. מחוו"ד השמאי עולה כי השמאי בדק את הרכב פעם אחת וזאת לפני תיקון הרכב.

יתרה מכך בדיון שנערך בפני לאחר שהתאפשר לתובע לעיין בחוו"ד השמאי, העלה התובע ספק בדבר החלפת רכיב הפגוש בחדש בהתאם לחוו""ד השמאי. אף טענה זו לא הופרכה, שכן, אין חולק, כי השמאי לא בדק את הרכב לאחר התיקון ולא ווידא כי התיקון אכן בוצע.

מעבר לצורך אציין, שבניגוד לאמור בכתב ההגנה, לא מצאתי פגם בכך שהתובע שילם לנתבעת את אשר דרשה ממנו לשלם בעבור התיקון וזאת תחת מחאה, תוך שהוא מציין כי הוא שומר על זכותו לתבוע בבית המשפט בגין הפער בהצעות המחיר ובגין הוצאותיו. יתרה מכך, על הנתבעת שידעה כי התובע עומד על זכותו לתבוע בגין הפערים בעלויות התיקון, היתה מוטלת החובה לשמור את החלקים שפורקו על מנת לאפשר לתובע לבוחנם בבוא העת.

לאור האמור לעיל, יש לפצות ולהשיב לתובע בגין הפער בין הצעות המחיר; עלות ירידת הערך שלא הוכחה; והוצאות בגין פניותיו לנתבעת לרבות באמצעות עו"ד–פיצוי כולל של 2,500 ₪.

ד. הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בה עתרה לחיוב התובע בשכ"ט השמאי בסך 600 ₪; בזבוז זמן רכב חליפי וימי עבודה 1,000 ₪; ובעבור נסיעות, עוגמת נפש והכנת כתב תביעה 1,000 ₪.

כתב התביעה שכנגד הוגש בניגוד לתקנות. תחת הגשת כתב התביעה שכנגד עם כתב ההגנה, הוגש כתב התביעה שכנגד שלושה חודשים לאחר הגשת כתב ההגנה ושלושה שבועות בלבד בטרם המועד הקבוע לדיון, בנוסף התביעה שכנגד הוגשה דרך האתר באופן שגוי והדבר לא תוקן עד היום. לפיכך, יש מקום למחוק התביעה שכנגד רק מטעמים פרוצדוראליים אלה.

ברם, גם אם לפנים משורת הדין, אדון בתביעה שכנגד לגופה, הרי שדינה להידחות. ראשית, לכל אורך הדרך, הנתבעת לא ביקשה מהתובע לשאת בשכ"ט השמאי אלא בעלות הנזק בלבד. יתרה מכך, לא די בכך שהנתבעת גרמה לתובע נזק ראייתי בכך שנמנעה להמציא לידיו את חוו"ד השמאי וזאת על אף בקשותיו הרבות מספור, הרי שהיא מוסיפה חטא על פשע ותובעת מהתובע כיום במסגרת התביעה שכנגד את עלותה של אותה חוו"ד שמאי שהוסתרה ממנו עד מועד הדיון עצמו. והרי במידה וחוו"ד השמאי מטעם הנתבעת היתה מועברת לידיו יתכן והצדדים לא היו מגיעים לכלל תביעה. שכן, הסירוב להמציא את חוו"ד השמאי הוא אשר עומד בלב ליבה ויסודה של תביעה זו: אי גילוי חוו"ד השמאי הוא זה אשר עורר את חשדו של התובע מלכתחילה ואי גילוי חוו"ד השמאי בהמשך גרם לתובע לנזק ראיתי בהוכחת טענותיו.

5. סוף דבר, התביעה - מתקבלת בחלקה. התביעה שכנגד - נדחית.

הנני מורה לנתבעת לשלם לתובע סך של 2,500 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה, 2.3.16 , ועד לביצוע התשלום בפועל.

בהתחשב בנסיבות העניין, תישא הנתבעת בהוצאות משפט בסך 500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.

ניתן היום, ד' אב תשע"ו, 08 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.