30 דצמבר 2018

1. זהו פסק דין בתביעת התובעת כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד או הנתבע), מיום 20.9.2015 להפסיק לשלם לתובעת על פי חוק המזונות (הבטחת תשלום) התשל"ב – 1972 (להלן – חוק המזונות) מן הטעם שאינה זכאית עוד לגמלה על פי החוק.

2. הרקע לתביעה:

א. התובעת ילידת 1980.

ב. התובעת הייתה נשואה למר מחפוז אבו חאלף והתגרשה ממנו (להלן גם: החייב או צד ג'). במשמורתה מצויים שני ילדיהם (ילידי 2011, ו 2012).

ג. ביום 7.5.15 הגישה התובעת למוסד בקשה לתשלום על פי חוק המזונות (הבטחת תשלום). לבקשה צורף מסמך חתום על ידי עו"ד דכה, המאשר כי התובעת קיבלה מאת החייב ביום 1.4.15 סך של 2,400 ₪ על חשבון מזונות.

ד. הבקשה אושרה בהחלטת המוסד מיום 15.5.15 והחלה משתלמת גמלה בגובה 2,400 ₪ בחודש. כן שולמה לתובעת ע"י הנתבע גמלה למפרע לחודשים ספטמבר 2014 עד מרץ 2015.

ה. ביום 20.9.15 הודיע המוסד לתובעת כי תשלום הגמלה הופסק, זאת לנוכח ממצאי חקירה שערך שמהם עלה כי בין התובעת לגרושה נחתם הסכם שאושר על ידי עוה"ד דכה ובו הוסכם כי התובעת תקבל 85,000 ₪.

ו. התובעת כופרת באמיתות ההסכם ובקבלת הכספים מכוחו ועל כן הגישה ביום 1.11.15 תלונה בעניין זה למשטרה (התיק נסגר בסופו של דבר מחוסר ראיות).

3. השאלות העומדות להכרעה בפני בית הדין הינן:

א. האם החייב (הגרוש), שילם לתובעת סכומים שונים בגין מזונות? לעניין זה, האם נכונה טענת התובעת שההסכם שנחתם בינה לבין החייב מזוייף? בכל מקרה – האם קיבלה בפועל את הסכומים המפורטים בהסכם.

ב. האם כדין הפסיק הנתבע את תשלום הגמלה באופן רטרואקטיבי?

ג. האם היה על הנתבע לאפשר לתובעת זכות טיעון/שימוע בטרם קבלת ההחלטה על הפסקת תשלום בגין מזונות.

4. טענות התובעת בתמצית:

לטענת התובעת הסכום היחיד שקיבלה מצד ג' הינו סך של 2,400 ₪ ביום 1.4.2015. התובעת טוענת כי ההסכם שהוצג על ידי החייב מיום 15.9.2014 לפיו קיבלה סכומים שונים מהחייב מזויף, והיא מעולם לא חתמה על הסכם זה (מה גם שמשום מה לא הוגש המקור למסמך זה). לטענתה, ההסכם זויף על ידי החייב על מנת לשלול ממנה את זכויותיה בהתאם לדין השרעי ואת זכויותיה למזונות קטינים. התובעת טוענת כי מעולם לא הייתה מסכימה לתוכנו של ההסכם, שכן בהתאם להסכם הנישואין והדין השרעי היא זכאית ממנו לסכומים גבוהים בהרבה, ולא היה כל היגיון לוותר על סכומים אלו, ובמיוחד כשמדובר במזונות לילדיה הקטינים. עוד נטען כי בטרם הפסקת תשלום המזונות היה על הנתבע לתת לתובעת זכות טיעון - דבר שלא נעשה.

5. טענות המוסד בתמצית:

מבירור שערך הנתבע לאחר הגשת תביעת התובעת עלה כי התובעת קיבלה כספים מהחייב בשיעור של כ 85,000 ₪ וזאת בניגוד לאמור בטופס התביעה לתשלום גמלת מזונות. בנסיבות אלו נשללה זכאותה של התובעת לגמלת דמי מזונות.

טענת התובעת לזיוף חתימתה על ההסכם נטענה בעלמא ולא הוכחו.
לעניין טענת אי מתן זכות טיעון – הדבר אינו נכון לאור העובדה שהחקירה של המוסד נעשתה בסמוך להגשת התביעה על ידי התובעת, ובכל מקרה, אפילו אם הייתה נכונה טענת התובעת כי לא ניתנה זכות טיעון כנדרש – העניין נרפא בהליך המשפטי שם ניתנה לה זכות טיעון במלואה.

6. דיון והכרעה:

א. לטענת התובעת , הסכם 2014 הינו מסמך מזויף, מפוברק ושקרי שמעולם לא הובא לעיונה , לא חתמה עליו ואף לא קיבלה את הסכומים המפורטים בו.
וכך הצהירה (סעיף 3 לתצהירה):
"חתימתי המופיעה עליו לכאורה אינה חתימתי ואישור דבר חתימתי על ההסכם על ידי עורך הדין זוהיר דכה בחתימתו ובחותמת שלו הינו אישור מזויף אשר נעשה במרמה בניגוד לדין ולכללי האתיקה החלים על עו"ד".
לטענתה, חתימתה זויפה כנראה על ידי החייב או מי מטעמו כדי להכשיל תביעתה לתשלום דמי מזונות בהתאם לחוק המזונות הבטחת תשלום. התובעת אף העלתה חשדה כי החייב ועו"ד דכה קשרו קשר ופעלו לעריכת ההסכם במרמה תוך זיוף חתימתה על מנת לסייע לחייב להתחמק מתשלום דמי מזונות. התובעת הגישה, כאמור, תלונה למשטרה, אך זו נסגרה מחוסר ראיות.

ב. כאמור, המוסד באמצעות צד ג' הציג בפני בית הדין שני הסכמים: הסכם אחד מיום 15.9.2014 (הסכם 2014) והסכם מיום 22.3.2015 (להלן – הסכם 2015). לפי הסכם 2014 קיבלה התובעת מצד ג' סך של 70,000 ₪ בתמורה למוהר ולזהב לו היא זכאית מכוח הסכם הנישואין, וכן ליתרת הסכום מזונות ילדים (סעיף 4 להסכם). בנוסף, ע"פ ההסכם, תקבל התובעת את הריהוט אשר מוערך בכ 15,000 ₪ (סעיף 5 להסכם). עוד עולה מן ההסכם, כי צד ג' ישלם מזונות הילדים לאחר מיצוי כל הכספים שקיבלה התובעת בהתאם להסכם 2014. בהתאם לסעיפים 6 ו-7 6 להסכם 2014 –חתימת שני הצדדים על הסכם זה מהווה אישור לביצועו של ההסכם ולא נותר לתובעת כל זכות או דרישה כלפי צד ג' . בהתאם לסעיף 8 להסכם, חתימת התובעת על הסכם זה מהווה אישור מצדיה כי קיבלה את הסכום המוסכם עליו והסכמתה לגירושין. בהסכם 2015 מודה ומצהירה התובעת כי קיבלה את כל זכויותיה ע"פ הדין השרעי, בהתאם לחוזה הנישואין ומוותרת על כל זכויותיה האזרחיות.

ג. בין הצדדים קיים הסכם נוסף מיום 1.4.2015 (להלן גם: ההסכם השלישי), לפיו קיבלה התובעת את הסך של 2,400 ₪ מזונות ילדים מצד ג'. חתימות הצדדים על הסכמים אלו מאומתות על ידי חתימה וחותמת של עו"ד זוהיר דכה.

ד. המוסד הציג את חקירת החייב (צד ג') כפי שנמסרה לחוקר המוסד (צורף כמוצג ת/5) כשלטענת החייב , התובעת קיבלה סכומי כסף בהתאם להסכם 2014. לדברי החייב לחוקר, לפני החתימה על ההסכם קיבלה התובעת 70,000 ₪, ואחרי ההסכם קיבלה 100,000 ₪ עבור הזכויות שלה על פי הדין השרעי - 80% מזה זה עבור מזונות ילדים. לדבריו, הכסף שולם לתובעת במזומן ביד. עוד מסר בחייב בהודעתו זו כי על אף הסיכומים ביניהם, פנתה אליו התובעת ודרשה עוד כספים, ומשסירב, איימה כי תגיש נגדו תביעות נוספות ואף הגישה תלונה במשטרה על זיוף, תלונה שלא התקבלה.

ה. לאור חקירת המוסד דלעיל ודברי החייב, ולאור הסכמים אלו, דחה הנתבע את תביעת התובעת לדמי מזונות בהתאם לחוק המזונות.

כאמור, התובעת טוענת כי הסכמים 2014 ו - 2015 מזויפים, כי מעולם לא חתמה על הסכמים אלו, וכי אף אין זה סביר שהייתה חותמת על ההסכמים ומוותרת על זכויותיה וזכויות ילדיה הקטינים, מה גם שלא קיבלה את הכספים הרשומים בהם.

ו. הלכה פסוקה כי על הטוען טענת זיוף, מוטל נטל השכנוע כי החתימה הנחזית להיות חתימתו לא נכתבה על ידו אלא זויפה בידי אחר. כמו כן, כמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענה מעין-פלילית נוסח זיוף ותרמית היא גבוהה יותר מהרגילה (ע"א 1237/13 קונין נ' גפני, ניתן ביום 7.4.13) ואין היא בבחינת טענת קסם שדי בהעלאתה. מדובר בטענה חמורה הדורשת מידת הוכחה מוגברת. הדברים נכונים בעיקר מקום בו חתימתו של הטוען נושאת אימות על ידי עו"ד. טענת זיוף יש אם כן לעגן בראיות מספקות ואין די בהעלאת הטענה והגשת תלונה במשטרה על מנת לעמוד בנטל ההוכחה הנדרש. בחקירתה הנגדית טענה התובעת שהיא הגישה תלונה במשטרה לעניין זיוף המסמכים, אך תלונתה נסגרה מחוסר ראיות. התובעת צירפה לסיכומיה כתב ערר אשר הגישה לפרקליטות מחוז ירושלים.

ז. לאחר שמיעת העדויות ומכלול הראיות - התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את טענת הזיוף, לא ביחס להסכם 2014 ולא ביחס להסכם 2015. התובעת לא הציגה כל ראיה לתמיכה בטענתה זו , ולא הגישה חוות דעת מומחה המעידה כי חתימתה זויפה.

ח. עו"ד דכה העיד בפנינו את הדברים הבאים (עמ' 19 משורה 29 ואילך):

"ש. אישרת שני הסכמים

ת. נכון.

ש. מציג הסכם נוסף שחתמת עליו ב-22.3.15, תגובתך

ת. בהסכם הזה היא ויתרה על כל זכויותיה השרעיות.

ש. ובהסכם השני, שיקרת?

ת. איפה השלישי?

ש. יש הסכם של 2,400 שקל, מציג.

ת. באו אלי ב-2015 והיא קיבלה במשרדי 2,400 שקל. היה הסכם מודפס ואני תיקנתי אותו, הקראתי להם, הם אישרו, ואני אישרתי את חתימותיהם. והיה עוד הסכם שהונח בפניי, הגיעו עם הסכם מודפס למשרד, הקראתי להם, הם הבינו, ואישרתי את החתימות שלהם. לגבי ה-70,000 לא נכנסתי לזה אם היא קיבלה. חוץ מ-2400 שקל שהיה בנוכחותי. שאר הכספים לא נכנסתי לזה.

ש. ההסכמים שאתה אישרת זה 1.4 ו-09/14. אין עדות להסכם הנוסף של 22.3.

ת. לא נשאלתי על הסכמים. הראו לי שני הסכמים.

ש. בהסכם של 1.4.15 כתוב במפורש שהתובעת קיבלה מזונות מהחייב 2,400 ולא יותר.

ת. נכון.

ש. בהסכם הקודם יש 70,000 ע"ח המזונות. יש פה סתירה.

ת. הם באו עם הסכם מוכן. שאלתי אותם אם הם מאשרים את ההסכם, אמרו שכן. תפקידי כעו"ד הוא לאשר את ההסכם. ראיתי ת"ז שלהם, אישרתי וזהו.

ש. את מי ייצגת?

ת. את שניהם.

ש. אז אתה צריך לשמור על זכויות שני הצדדים. זה מקפח את החייב.

ת. לא נכנסתי לעניין הכספי. אישרתי הסכם וזהו.

ש. ב-1.4.15 באו אליך כגרושים.

ת. כן.
...

ת. אני לא מייצג את החייב בתיקים אחרים. באו אלי עם מסמכים מוכנים ואישרתי את החתימה שלהם. אין לי מושג מה עלה בתיק המשטרתי שהעדתי לפני שנתיים שלוש. המשטרה הם די פקחים.

ש. אתה מתוחכם.

ת. העדתי בבתי משפט וגם בשרעי. וגם במשטרה.

ש. כשחתמת את ההסכם ב-1.4.15, ההסכם הקודם מ-09/14 היה אצלך?

ת. לא. הם באו רק עם המסמך הזה. לא התעניינתי מה קרה לפני. תיקנתי טעויות כתיב. אישרו את זה. היו נוכחים עוד שני עו"ד.

ש. הסכם מ-1.4.15 מי חתם עליו?

ת. שניהם. ואני.

ש. החייב לא חתם?

ת. אני לא רואה את החתימה שלו. אבל אני בטוח ששניהם חתמו.

ש. אמרת ששניהם הגיעו יחד עם הסכם כתוב. אז איפה החתימה שלו?

ת. היא חתמה. אבל לא יודע איפה מסמך המקור.

ש. היא אומרת שעל ההסכם הראשון גם אלג'אווי חתם כעד.

ת. כעד כן.

ש. איפה החתימה שלו?

ת. לא יודע. איפה המקור? זה מסמך מצולם. על המקור אלג'אווי חתם בכפר עקב ועוד עו"ד." (ההדגשות לא במקור – י.ש).

ט. אכן, הן עו"ד דכה והן צד ג' לא הציגו בפני בית הדין את ההסכמים המקוריים, ואף לא ניתן כל הסבר מדוע לא הומצאו המסמכים המקוריים, ומדוע אלו אינם מצויים לא בידי התובע ואף לא בידי עו"ד דכה . כמו כן עו"ד דכה העיד שחתם על שני הסכמים, אלא שבפועל קיימים שלושה הסכמים. גם לכך לא ניתן הסבר מספק. עם זאת, אין בכך די כדי להוכיח את טענתה של התובעת בדבר זיוף חתימתה על גבי ההסכמים, ומכל מקום לא הוכחה טענתה (החמורה) כי נערכה קנוניה בין עו"ד דכה לחייב – טענה שלא הוכחה אף לא לכאורה.

י. יוער כי גם במסגרת תיק 43736-06-15 בין התובעת לצד ג' שהתנהל בבית המשפט למשפחה, העיד עו"ד דכה אותם הדברים ועדותו שם לא נסתרה. יצוין כי במסגרת דיון ההוכחות שהתקיים בהליך שם נשאלה התובעת על ידי בית המשפט האם לא חתמה על ההסכם (הסכם 2014) או שחתמה ולא הבינה והתובעת ענתה "חתמתי על 2400 ₪. על המסמך השני לא חתמתי" (עמ' 2 ש' 30-31). ואולם, ב"כ התובעת ציין במעמד זה את הדברים הבאים: "למרות שחברי מסכים, כי את ההסכמים שאנחנו טוענים שהיא לא חתמה, ישלחו למומחה, יש בעיה, כי ייתכן והיא כן חתמה, אבל לא ידעה על מה היא חותמת כפי שעולה מההקלטות" (עמ' 3 לפרוטוקול ש' 1-2).
הווה אומר, גם לדעת בא כוחה – ייתכן שכן חתמה על המסמך. מכל מקום, משאין ממצא אובייקטיבי (או בדיקה) כי המסמך זוייף – ולאור עדותו של עו"ד דכה – לא הורם הנטל ולא הוכחה טענת הזיוף. לפיכך יש לראות בהסכמים אלו כמי שנחתמו ע"י התובעת.

יא. אעפ"כ יש מקום לבדוק האם בפועל קיבלה התובעת את הסכומים המפורטים בהסכם, והאם יש לראות את האמור בהסכם כמעיד על תוכנו? כפי שיפורט בהמשך, ואף שכאמור מצאנו כי יש לדחות את טענת הזיוף שטענה התובעת, מצאנו שעדותו של החייב כי הכסף שולם בפועל לתובעת לפני החתימה – אינה אמינה עלינו. זאת לאור סתירות רבות ומהותיות בחקירתו הנגדית של החייב בעניין זה, כולל בשאלת מועד העברת הכספים ואף לעניין מועד הגירושין. בכל מקרה, ואף שכאמור לא קיבלנו את טענת הזיוף, נראה כי לאור הבטחותיו של החייב כלפי התובעת (ושוכנענו כי היו כאלה) לא הייתה גמירות דעת מצד התובעת לוותר על כל זכויותיה, ולא ניתן לראות בהסכם זה כהסכם המוכיח כי בפועל התשלומים שולמו לה על פיו (כאשר גם עו"ד דכה לא העיד כי ראה שהתשלום בוצע בפועל אלא רק כי אישר את החתימות על ההסכם לאחר שהקריא לצדדים את תוכנו).

יב. על מנת לבחון האם החוזה שנחתם בין הצדדים אכן מחייב יש לבדוק את גמירות הדעת של הצדדים לחוזה.

וכך נאמר לעניין גמירות הדעת על ידי המלומדת פרופ' ג. שלו:

"מבחן גמירת הדעת הוא אפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על-פי אמות המידה של האדם הסביר. משמעות מבחן האדם הסביר היא שגמירת דעתו של צד לחוזה תוסק אם אדם רגיל בנסיבות דומות היה מסיק מהתנהגותו גמירת דעת לכרות חוזה. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירת-דעת" (פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים - כרך א, מהדורה שניה (2008), עמ' 239).

יג. בעניינו ולנוכח הדברים האמורים לעיל ולהלן, לא ניתן לקבוע כי הייתה לצדדים גמירות דעת לכריתת החוזה, ובטח שלא לתובעת. מכלול הנסיבות לרבות העובדה שהסכום שכביכול הועבר לתובעת נמוך בעשרות מונים מהסכום אותו הייתה אמורה לקבל בפועל כדמי מזונות מעידים על היעדר גמירות דעתה של התובעת לכריתת ההסכם.

יד. לעניין שאלת קבלת הכסף על ידי התובעת הצהירה התובעת כי קיבלה מצד ג' סך של 2,400 ₪ בלבד, וכי לא קיבלה תשלומי מזונות אחרים בכל צורה שהיא. התובעת אישרה את חתימתה על הסכם מיום 1.4.2015 לפיו קיבלה סך של 2,400 ₪.

טו. עוד עולה כי בחודש אפריל 2015 הגישה התובעת באמצעות ב"כ בקשה לסגירת כל התיקים שניהלה מול צד ג'. התובעת הסבירה צעד זה בעדותה (עמ' 9 שורות 10-31)

"ש. וחתמתם על הסכם ב 22/3/15, שבוע, שבועיים קודם. אז כן הגעתם להסכם?

ת. אנחנו הסכמנו ביחד בעל פה, ועל סמך זה שהוא יתן לי יחידת דיון בבניינים שהוא בונה, וזה נמצא בהקלטה , והסכמנו על כך שהוא יתן לי יחידת דיור. ב 1/4/15 הלכנו לזוהיר דקה, ונתן לי אך ורק 2,400 ₪, מול זוהיר דקה, ולפני היום הזה בחיים לא ראיתי את זוהיר דקה. היה מוחמד אלבלג'וואי, והוא חתם להיות עד על עניין מזונות הילדים על חודש ינואר. לאיזה תאריך את הפנת ב 2015? זה היה יום ראשון, ויש לי שני ילדים שאחד בגיל 3 ואחד בגיל 4, ואף אחד לא יכול לטפל בהם חוץ ממני, ואין להם גן באותו יום, אז אני לא יוצאת בכלל. ועד היום בימי ששי ובימי ראשון אני לא יוצאת מהבית ונשארת עם הילדים.

ש. אמרת שהגרוש שלך הבטיח לך יחידת דיור, ולכן הגשתם את הבקשה לענייני משפחה שהגעתם להסכם.

ת. דירה ומזונות לילדים על כל חודש.

ש. תוכלי להראות לי את ההסכם הזה כתוב?

ת. זו היתה הקלטה ביני לבינו. ההסכם היה בעל פה ולא בכתב.

ש. זאת אומרת, שהוא התחייב לתת לך יחידת דיור, וזה רק בעל פה.

ת. כן, בשיחת טלפון.

ש. ובעקבות השיחת טלפון הזאת שהוא אמר שיתן לך יחידת דיור, הגשת בקשה למחיקת התביעה לענייני משפחה.

ת. הוא הבטיח לתת לי דירה ו 2,400 ₪ מזונות לילדים.

ש. וזה היה בעל פה.

ת. היה בעל פה, ה 2,400 ₪ היה ב 1/4/15 בכתב. את הדירה הוא אמר לי שבגלל שהוא עדיין לא בנה את כל הבניין, הוא אמר שיתן לי את זה בעתיד, והאמנתי לו כיוון שהוא אביהם של הילדים שלי. ועוד משהו, הייתי אחר כך מנסה להתקשר אליו והוא לא היה עונה לשיחות שלי." (ההדגשות לא במקור – י.ש).

טז. מדברים אלו עולה כי לדבריה היו ביניהם הסכמות והבטחות בע"פ וכי הסתמכה על הבטחות אלו – להם האמינה - כאשר חתמה ולו גם על ההסכם האחרון. יצויין כי עדותה זו מקובלת עלינו כאמינה ולא נסתרה. מאידך, וכפי שיובהר להלן – עדותו של החייב אינה אמינה בעיננו.

יז. הסכם 2014 נחתם, כאמור, טרם מתן פסה"ד של ביתה דין השרעי מיום 06.04.2015 (פס"ד שלא הוגש עליו ערעור והינו חלוט). בפס"ד זה נפסקו לתובעת מזונות ילדים חודשיים בסך של 2,400 ₪, וזאת מבלי שהייתה כל התייחסות להסכם 2014, ולא לסכומים שכבר שולמו - אם שולמו - לתובעת טרם מתן פסק – הדין (עניין שיש לו משמעות רבה, ועל פניו, לו הייתה מקבלת סכומים אלו – היה לדבר זה ביטוי בפסה"ד. כאשר נשאל החייב בחקירתו הנגדית האם הסכם 2014 צורף לתביעת המזונות בבית הדין השרעי השיב "לא זוכר. היו הרבה דיונים." (בעמוד 16 שורות 23-24). תשובה זו תמוהה שהרי ברור שאם ההסכם שיקף את תוכנו – היה החייב מציגו בפני בית הדין השרעי, היה טוען לקיומו ועל כך שכבר שילם כספים לתובעת, ובית הדין היה נותן עליו את הדעת ומתייחס אליו בפסק הדין. גם בהליך אימות הגירושין אשר התקיים בפני בית הדין השרעי לא הציג החייב ולא טען לקיומו של הסכם 2014, וזאת גם לאחר שהתובעת הצהירה בפני בית הדין כי היא שומרת לעצמה את כל זכויותיה השרעיות והחוקיות. התנהלות זו של צד ג' תמוהה ומעלה ספקות לאמינות גרסתו. אין זה סביר שאדם ששילם סכומי כסף כה גבוהים ישכח להודיע עליהם לבית הדין ולצרף את ההסכם המלמד על כך. (או שלא יזכור היום האם בכלל צירף הסכם זה לבית הדין השרעי).

יח. גם עיון בתוכנם של שלוש ההסכמים מעלה שאלות רבות לעניין אמיתות תוכנם, וזאת עקב חוסר הסבירות הקיצוני שנובע מהם. כך לדוגמא, בהסכם 2014 נקבע כי התובעת תקבל מהחייב סך של 70,000 ₪ אשר רובם מיועדים למזונות הילדים. אלא, שלאור גילם הצעיר של הילדים במועד חתימת ההסכם נראה שישנו פער גדול בין הסכום שמגיע לתובעת למזונות ילדיה עד גיל 18 (בחישוב גס – כ-400,000 ₪ בקירוב) , לבין הסכום שכביכול קיבלה מצד ג' (70,000 ₪). לאור מצבה הכלכלי של התובעת אין זה סביר שהתובעת תוותר מראש על סכומים כמו גבוהים שמגיעים לה מצד ג'? גם החייב עצמו לא נתן כל הסבר מדוע היה עליה לוותר על סכומים גבוהים המגיעים לה – ובמיוחד לאור טענתו כי הגירושין היו בהסכמה הדדית. כרסום נוסף באמיתותו של הסכם 2014 מתבטא בזכאותה של התובע למוהר אלמואגל אשר כולל לירה זהב אחת 300 גרם ו- 8,000 דינר, המוערך בסך של 82,000 ₪. כך העיד החייב בחקירתו הנגדית בפני בית הדין ביום 15.06.2017 (עמ'17 שו' 9-16):

"ש. הסכם מ-15.9.14, כתוב 70,000 עבור מוהר מיידי וזהב ויתרת הכסף זה מזונות לקטינים.

ת. מה שנשאר וגם 15,000 על הריהוט.

ש. בסעיף 4 להסכם כתוב 70,000 שכולל מוהר, זהב ומה שנשאר זה מזונות.

ת. כן.

ש. אי אפשר לדעת מההסכם, כמה כסף הועבר לחשבון המזונות.

ת. נכון. אבל אחזור להסכם הנישואין, מה שהיא לקחה, מה שמורידים מזה ומה שנשאר למזונות. בסעיף 6 כתוב שמה שנשאר לה היא תטפל בילדים והמזונות והכל של הילדים, ואני אעזוב אותה ולא אכפת לי בכלל." (ההדגשות לא במקור– י.ש).

עיון בעדותו של צד ג' כפי שפורטה לעיל מציגה תמונה לפיה לא רק שסכום המוהר עולה על הסכום אותו קיבלה התובעת במסגרת הסכם 2014 אלא שלא נותר דבר לטובת מזונות הקטינים!

יט. בנוסף, עצם החתימה על הסכם 2014, ביום בו התגרשו בני הזוג, מעלה אף היא תהיות רבות הנוגעות לאמיתותו. בחקירתו הנגדית נשאל צד ג' לעניין מועד החתימה על הסכם 2014 ועל מועד הגירושין וכך העיד בעמוד 15 בשורות 27-31 ובעמוד 16 בשורות 1-2:

"ש. אם התגרשתם בתאריך הזה, וגם אחרי התאריך הזה אתה אומר שגרתם באותה דירה, אז הסבר לי איך ההסכם הזה אצל עו"ד דקה ב 15/9/14, כבר במועד הגירושין הספקתם להגיע להסכמות באותו יום של הגירושים? ואתה עוד אומר שהיא המשיכה לגור איתך.

ת. כן, היא ישבה בדירה שלנו, הלכנו לשיחה, חזרנו, עשינו הסכמות והכל.

ש. הכל באותו יום, גם השיחה וגם עו"ד דקה, הכל באותו יום?

ת. כן. המשרד של עו"ד דקה, ליד המשרד של השייח. קרובים, חצי ק"מ בניהם. מה הבעיה? לא היו בנינו סכסוכים."

אלא שהמצב האידאלי שאותו מתאר החייב אינו עולה בקנה אחד עם הדברים האמורים בכתב ההגנה אשר הוגש מטעמו של החייב בתביעת המזונות בבית הדין השרעי – כך בכתב ההגנה בבית הדין השרעי טען החייב כי התובעת עזבה את ביתם ללא כל סיבה או עילה שרעית ואילו בפנינו טוען שהגירושים היו בהסכמה.

כ. כך גם מועד החתימה על שני ההסכמים בשנת 2015 תמוה בעיננו. אם הסכם 2014 נחתם ביום 15.09.2014 ובמסגרתו העביר החייב לתובעת סך של 85,000 ₪, מדוע נוצר הצורך ומדוע הסכים החייב לחתום על שני הסכמים נוספים חצי שנה בלבד לאחר מכן?

כא. גם מועד העברת סך 70,000 ש"ח מעורר שאלות:. החייב, בחקירתו הנגדית, טען בתחילה כי העביר לתובעת סכום זה במועד חתימת ההסכם, קרי ביום הגירושים, ולאחר מכן ציין כי הכספים הועברו זמן מה טרם מועד הגירושים, ולדבריו (בעמוד 18 שורות 19-24):

"ש. איך העברת לתובעת את ה- 70,000 ₪?

ת. בבית. באותו יום. הכסף היה בבית. סגרנו ואמרתי לה, קחי את הכסף.

ש. נחקרת ב- 2.6.16, אמרת לחוקר "קיבלה 70,000 ₪ לפני ההסכם".

ת. זה היה בבית. לא משנה לפני ההסכם. לא לקחתי את זה מהבית. הלכנו יחד לשיח.

ש. העברת את הכסף לפני ההסכם?

ת. היה בבית." (ההדגשות לא במקור – י.ש).

כב. טענת החייב לפיה לא חתמו על הסכם המתייחס לסך של 100,000 ₪ מכיוון ש"לא מדובר בסכום גדול", אינה אמינה עלינו לחלוטין. אין מדובר בסכום זניח כלל וכלל. מכל מקום יש לציין כי עו"ד דכה עצמו העיד כי לא ראה את התובעת מקבלת את הכסף בפועל אלא רק כי הצדדים חתמו בפניו על ההסכם והוא אישר את חתימתם. לאור כל האמור לעיל – לא שוכנענו כי בפועל התובעת קיבלה את הכספים החתומים בהסכם 2014, ומכל מקום, גרסתה של התובעת כי לא קיבלה את הסכומים בפועל, למרות ההבטחה, אמינה עלינו יותר מעדותו של החייב שהייתה בלתי הגיונית ורצופת סתירות. למען הסר ספק יובהר כי עדותו של הרופא, ד"ר עבד אבו-רמילה, על העברת כספים מהחייב, בזמן שזבה היה בכלא, אל התובעת – כאשתו, אינה מעלה ואינה מורידה מכיוון שמדובר בכספים שהועברו במהלך הנישואין וללא קשר להליך הגירושין. לכן עדותו זו לא נלקחה בחשבון.

כג. לאור כל האמור לעיל, ואף שכאמור לא קיבלנו את טענת התובעת כי חתימת הזויפה – שוכנענו כי בפועל לא קיבלה את הסכומים שנרשמו בהסכם, וכי חתמה על ההסכם בהסתמכה על הבטחותיו של החייב בע"פ שלא מומשו. ואכן, מדברי שני הצדדים (התובעת והחייב) עולה כי בין הצדדים הייתה קיימת הידברות והסכמות שלא בהכרח עלו על הכתב. לכן, מחד לא מן הנמנע שמפעם לפעם שולמו לה כספים אלו ואחרים, בסכומים נמוכים כלשהם, מבלי שנרשמו בהסכם, ומאידך כי היו הבטחות שלא מומשו וכי על פניו על בסיס הבטחות אלו – והאמון שנתנה בחייב כאבי ילדיה – בסופו של דבר חתמה על ההסכמים, אף שלא שיקפו את המצב לאשורו ואף שלא הייתה גמירות דעת מצידה.

כד. בשולי הדברים נציין כי איננו מקבלים את טענת התובעת בדבר זכות הטיעון שנשללה ממנה על ידי המוסד, ובכל מקרה, ולצד הכלל לפיו יש למבוטח זכות טיעון טרם שלילת גמלה למפרע, נקבע בעב"ל (ארצי) 748/06 בני מסטר נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ביום 24.06.2008) כי הפגם, ככל שהיה, נרפא במסגרת ההליך המשפטי בבית הדין בו נבחנה תקפות החלטת המוסד לגופה. לפיכך, לא מצאנו כי יש לקבל את טענת התובעת בדבר אי מתן זכות שימוע בטרם שלילת הגמלה.

סוף דבר:

אף שלא קיבלנו את טענת התובעת כי החתימה על ההסכמים זוייפה - איננו מקבלים את גרסת החייב – צד ג' – כי שילם לה בפועל סך של 70,000 ₪, וכי בכך יצא ידי חובת תשלום המזונות.
לפיכך, תוצאת הדברים הינה כי התביעה מתקבלת, והתובעת זכאית לקבל מהמוסד את דמי המזונות הנתבעים ממנה, ומאידך, גם התביעה כנגד צד ג' מתקבלת ולפיכך כל סכום שישולם לתובעת ע"י המוסד – יש לנתבע זכות לגבותם מצד ג'.
בנסיבות עניין – אין צו להוצאות.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ט, (30 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם