פסק דין

1. עסקינן בתביעה על סך 142,000 ₪ בגין עוולת לשון הרע ונזק ממוני, שהגיש התובע לאחר שעבד כסוכן מכירות בחנות למוצרי חשמל שבבעלות הנתבעים מיום 15.1.08 ועד לחודש 7/12.

2. לטענת התובע, הנתבעים הוציאו דיבתו רעה באמצעות פרסום מודעה בעיתון הנפוץ ביותר של העיר אשדוד וסביבותיה.

התובע פוטר לאחר שהנתבעים הגישו תלונה במשטרה, אשר נסגרה ביום 29.4.13 בנימוק של "היעדר עניין לציבור". לא הוצגה ראיה על גניבה. התובע עסק במכירת זרועות ברקן ושואבי אבק רובוטיים, לאחר שעות העבודה אצל הנתבעים. הנתבעים לא זיהו מוצרי חשמל שלהם בדירת התובע. ההודעה פורסמה בעיתון "השבוע באשדוד" בחודש 11/13, 6 חודשים לאחר סגירת התיק במשטרה. הנתבעים לא הוכיחו שהתובע גנב סדרתי, ולפיכך לא עומדת להם הגנת אמת דיברתי. התובע הוכיח אלמנט של לחץ וכפייה עליו מצידם של הנתבעים, ולכן אין ליתן תוקן למסמכים עליהם חתם בשלוש הזדמנויות. התובע לא עובד יותר בענף, וכעת הוא מאבטח במוסדות חינוך.

לסיכום, טען התובע שעל הנתבעים לפצותו בסך של 142,000 ₪ בגין לשון הרע, פגיעה במשלח יד ופגיעה בכבודו ובשמו הטוב ללא כל הצדקה.

3. לטענת הנתבעים, אין בפרסום משום פרסום המהווה לשון הרע, וגם אם היה בפרסום לשון הרע, הרי שהוא היה מוגן בהתאם לסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. הנתבעים שילמו לתובע פיצויי פיטורים למרות שגנב מהנתבעים מוצרי חשמל, אותם מכר באופן פרטי גם ללקוחות הנתבעים, תוך שהוא גורף את התמורה הכספית לכיסו. התובע אף נתפס גונב טוסטר חשמלי יוקרתי.

הודאתו הראשונה של התובע נחתמה ביום 17.6.08, כחצי שנה מיום תחילת העסקתו, כך שאם הנתבע 1 היה רוצה לפטרו, היה עושה זאת כבר אז.

התובע המשיך לגנוב מוצרים ולמכור אותם באופן פרטי על אף התחייבותו, בין השאר גם ללקוחות הנתבעים.

ביום 10.7.12 הגישה הנתבעת תלונה במשטרה בגין גניבותיו של התובע, ובהתאם לכך הוא פוטר. התיק במשטרה לא נסגר בעילה של היעדר אשמה או חוסר ראיות. ביום 15.7.12 חתם התובע על כתב ויתור וסילוק, עת הנתבעת ביצעה עימו גמר חשבון תוך תשלום פיצויי פיטורים מלאים, בקיזוז שווי חלק ממוצרי החשמל הגנובים לאור הודאת התובע.

לאחר פיטורי התובע פנו לקוחות רבים לנתבעת וביקשו את שירותי התיקונים למוצרי החשמל אשר נרכשו ישירות מהתובע, אך לא היה בידה ליתן מענה לפונים ללא חשבונית רכישה או תעודת אחריות חתומה ע"י הנתבעים. ולכן, פרסמה הנתבעת את המודעה בה מתבקשים רוכשים, אשר רכשו מוצרי חשמל מהתובע בתקופת העסקתו, לפנות אליה.

לסיכום, טענה הנתבעת כי עומדות לה הגנת אמת בפרסום והגנת תום הלב. התובע לא הוכיח כל נזק ממוני שנגרם לו, והתנהל בחוסר תום לב לאורך כל ההליך.

הדין החל

4. חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: "החוק") קובע בהאי לישנא:

"לשון הרע מהי

13. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול –

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;

(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו;

(3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;

(4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;תיקון מס' 6ס"ח תשנ"ט מס' 1691 מיום 5.11.1998 עמ' 18 (ה"ח 2748)הוספת סעיף 7א

...מיום 14.8.1967 (ג) בחוק זה, "עורך העתון" - לרבות עורך בפועל.מיום 14.8.196תיקון מס' 1ס"ח תשכ"ז מס' 508 מיום 14.8.1967 עמ' 133 (ה"ח 693)12. פורסמה לשון הרע בדפוס, למעט בעתון יומי בעתון בעל תדירות הופעה של ארבעים יום או פחות המוצא לאור על פי רשיון בעל תוקף, ישאו באחריות פלילית ואזרחית בשל לשון הרע גם מחזיק בית הדפוס, כמשמעותו בפקודת העתונות, שבו הודפס הפרסום, ומי שמוכר את הפרסום או מפיץ אותו בדרך אחרת, ובלבד שמוכר או מפיץ כאמור לא ישא באחריות אלא אם ידע או חייב היה לדעת ובלבד שלא ישאו באחריות אלא אם ידעו או חייבים היו לדעת שהפרסום מכיל לשון הרע.

פרק ג': פרסומים מותרים; הגנות והקלות

...

הגנת אמת הפרסום

14. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

מיום 14.8.196714. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין לציבור ענין ציבורי, ובלבד שהפרסום לא חרג מתחום הדרוש לאותו ענין; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

הגנת תום לב

15. במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:

(1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע, או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3; (1) הוא לא ידע ולא היה חייב לדעת על קיום הנפגע או על הנסיבות שמהן משתמעת לשון הרע או התייחסותה לנפגע כאמור בסעיף 3;

(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;

(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר;"

מן הכלל אל הפרט

מיום 4.4.198תיקון מס' 3ס"ח תשמ"ד מס' 1115 מיום 4.4.1984 עמ' 128 (ה"ח 1660)הוספת פסקה 15(12)

5. נקדים אחרית לראשית, ונציין כי דין התובענה להדחות.

בנסיבות העניין אין לראות בפרסום שביצעו הנתבעים משום לשון הרע. לחילופין, גם לו היה בפרסום זה משום לשון הרע, אזי נהנים הנתבעים מן ההגנות המפורטות בחוק. להלן נפרט את הנימוקים לכך.

6. הילוכו של פסק דיננו יהיה כדלקמן; ראשית נבדוק האם הפרסום שפירסמו הנתבעים מהווה לשון הרע, ואחר כך, לפי הצורך, נבדוק האם הפרסום חוסה תחת אחת ההגנות שבחוק כנטען ע"י הנתבעים.

7. לאחר שפוטר התובע, פרסמו הנתבעים מודעה, שהיא המודעה נשוא תביעה זו.

נביא להלן את לשון המודעה:

"הודעה חשובה לציבור. כל מי שרכש מוצרי חשמל מחזות משה (עובד של חשמל כהן לשעבר) בין השנים 2008-2012, מתבקש לפנות לטלפון 08-864930".

8. על מנת להבין את הרקע לפרסום המודעה, נציין כי התובע פוטר מהנתבעת, לאחר שזו טענה כי גנב ממנה מוצרי חשמל וכי מכר באופן עצמאי מוצרי חשמל ללקוחות שלה תוך פגיעה בהכנסותיה.

התובע חתם בשלוש הזדמנויות שונות על מסמכים בהם הוא מאשר את הדברים, וזאת כפי שיפורט עוד להלן.

משמיעת העדויות בבית הדין התרשמנו כי האשמות הנתבעים כנגד התובע הוכחו, וכי התובע אכן עשה את המעשים שהנתבעים ייחסו לו.

הדבר עולה מעדויות הנתבעים, שכללו את עדות נתבע 1 ובנו, יחד עם עדות אחת הלקוחות. בנוסף, הדבר עולה מעדות התובע עצמו.

להלן יפורטו העדויות ששמענו וההתרשמות מהן.

9. הנתבע 1 העיד בעצמו בבית הדין. התרשמנו מעדות זו לחיוב ואנו מקבלים אותה כמהימנה. עד זה ענה על כל שנשאל בצורה קולחת ועניינית, תוך שהוא מפרט את הדברים כנדרש.

בתצהיר העד פורטו הדברים הנדרשים, ובעדותו ביסס העד את הדברים אפילו עוד יותר. מן התצהיר עולה, כי התובע החל לעבוד בנתבעת ביום 15.1.08, לאחר שהוזהר שלא ינהג כפי שעשה במקומות עבודה קודמים, שם ביצע "לקיחת מוצרים ללא רשות". והנה, למרות התחייבותו, נתפס התובע מנסה ליטול מוצר מחנות הנתבעת. מדובר בטוסטר יקר, שאותו התובע הכניס לתוך קרטון של מוצר אחר. הנתבע 1 ראה את הקרטון וביקש לפתוח אותו, התובע ניסה למנוע זאת ממנו, ולבסוף הקרטון נפתח והטוסטר נתגלה.

הנתבע 1 נהג בתובע לפנים משורת הדין, ולא פיטר אותו מהעבודה אלא המשיך להעסיקו; תוך שזה מתחייב לא לעשות שוב כדבר הזה, ומודה במעשה שעשה. למען הסדר הטוב, נביא להלן את נוסח המסמך עליו חתם התובע ביום 17.6.08:

וכך תיאר הנתבע 1 את הדברים בעדותו בבית הדין:

"ש: ב- 7.6.08, אתה טוען שתפסת את התובע מכניס טוסטר לקרטון?

ת: ... שלחתי אותו למעלה לגלריה והוא היה צריך לספק טלוויזיה חדשה, אז לקח זמן מסוים ואני יושב למטה, עליתי למעלה, ואני רואה קרטון נפתח ושמו עוד דבק כזה וסגר את זה. אני פותח הוא אמר אל תפתח אני עכשיו מספק את זה. אני בכל אופן פותח את זה והוא בקושי עזר לי לפתוח ואז ראיתי את הטוסטר, שאלתי מה זה והוא אמר לי "אני ..." הוא גמגם, הוא אמר " מעדתי".

והנה, למרות התחייבותו המפורשת, התובע המשיך בשלו, ואף מכר מוצרי חשמל ללקוחות הנתבעת באופן פרטי עד כי הנתבעים נאלצו להגיש נגדו תלונה במשטרה ולפטרו.

ביום 15.7.12 חתם התובע על כתב סילוק, בו הוא מאשר כי קיבל את כל הכספים המגיעים לו, כמפורט שם.

גם ביום 13.1.13 חתם התובע על מסמך בו הוא מאשר כי קיבל את המגיע לו לאחר קיזוז שבוצע בהסכמה.

גם ביחס לנסיבות פרסום המודעה, תיאר העד כי היא פורסמה שלא מתוך מטרה לפגוע בתובע אלא מתוך רצון לתת שירות ולשמור על המוניטין של החנות בהאי לישנא:

"ש: אחרי שפיטרת אותו רצית לסגור איתו חשבון, נכון?

ת: לא. באים אלינו אנשים ומבקשים עזרה, ואומרים שמשה עשה ככה וככה והם מבקשים עזרה הדרכה על מוצר שקיבלו, נניח קיבלו מכונת כביסה ולא מבינים איך מתפעלים. אמרתי לבן שלי שיפרסם שיבואו אנשים, אנו חנות אמינה, 42 שנה קיימת ואין חנויות כאלה שמחזיקות ביושר כ"כ הרבה שנים... אמרתי לבן שלי שיפרסם ואז יבואו אנשים ובמקום שכל פעם יבואו להתלונן, וכך נעזור להם אם תהיה להם בעיה ועל סמך זה אמרתי לו שיבואו אלינו וזה...".

10. גם מר יעקב כהן, בנו של הנתבע 1, העיד בבית הדין. אף עדות זו מתקבלת על ידינו כעדות מהימנה המתארת דברים כהווייתם. עד זה הינו מנהל בנתבעת, והיה פעיל יחד עם אביו בניהול החנות.

גם עד זה תיאר כיצד הנתבעים נמנעו מלפטר את התובע לאחר שנתפס בניסיון לגנוב את הטוסטר. גם מעדות זו עולה כיצד המשיך התובע בהתנהלותו והפר את התחייבותו, עד כי הוגשה נגדו תלונה למשטרה והוא פוטר.

עד זה מתאר כיצד פנו אליו לקוחות רבים, אשר ביקשו שירות לגבי מוצרי חשמל שקנו ישירות מהתובע תחת שמה של הנתבעת, והסתבר כי המוצרים לא הופיעו במסמכים. לאור זאת, בוצע הפרסום בעיתון.

עד זה הסביר אף הוא מדוע בחרו לפרסם את המודעה נשוא התביעה בחודש 11/13, הסבר שיש בו כדי לתמוך בגירסת הנתבעים; ולפיה קיבלו הם פניות מלקוחות, שביקשו לקבל שירות בגין מוצרים שנרכשו ישירות מהתובע, במזומן ללא חשבונית או קבלה. עוד עלה, כי המודעה פורסמה בעיתון רק פעם אחת, ולא במשך 6 שבועות כפי שניסה התובע לטעון.

גם מעדותו של עד זה עלה, כי המודעה פורסמה בתום לב ללא כוונה לפגוע בתובע, אלא מתוך רצון כן ואמיתי להגיע ללקוחות (אשר זהותם לא היתה ידועה לנתבעים) שקנו מהתובע ישירות מוצרים באמצעות חנות הנתבעת.

במסגרת חקירתו הנגדית של עד זה, גירסתו להשתלשלות האירועים נותרה איתנה ומוצקה.

עד זה העיד בחקירתו הנגדית, כי מעולם לא אמר לתובע שאם לא יחתום על המסמכים לא יקבל פיצויי פיטורים.

11. גם בעדותה של העדה גב' רויטל יוהלשט, אשר קנתה כיריים מהתובע, היה כדי לתמוך בגירסת הנתבעים.

עדה זו העידה כי היא לקוחה של הנתבעת מזה שנים, וכי היא פנתה לחנות כדי לרכוש כיריים. התובע מסר לה, כי התשלום יבוצע עם אספקת המוצר בביתה. ואכן, המוצר סופק והעדה שילמה למר חזוט במזומן מבלי לקבל קבלה. כשבוע לאחר מכן, פנתה אל החנות כדי לקבל הנחה ברכישת מוצר אחר, ואז הנתבע 2 בדק ומצא כי אין תיעוד לרכישת הכיריים.

בנוכחות העדה, הנתבע 2 קרא לתובע ועימת אותו עם הדברים.

ב"כ התובע ניסה לחלץ מהעדה אמירה, לפיה אינה יודעת מהיכן במקור סופקו לה הכיריים. דא עקא, מעדות העדה ומהנסיבות, עולה בבירור כי היא באה לחנות של הנתבעת כדי להזמין כיריים, וכיריים סופקה לביתה ע"י התובע, תוך שהתובע דורש תשלום במזומן ולא מוסר לה חשבונית וקבלה. די באלה כדי להצביע על התנהלות אסורה של התובע, גם מבלי להוכיח את מקור הכיריים שסופקו. לכך יש לצרף את עדות הנתבע 2 ובנו, כי כיריים אלה הינם מוצר שלהם.

12. וכעת, נעבור לעדות התובע עצמו.

לאחר שמיעת עדות התובע, התרשמנו כי לא ניתן לקבוע ממצאים עובדתיים בהסתמך על עדות זו. התובע העיד עדות אשר נתגלו בה סתירות מרובות. התובע התחמק מלהשיב לשאלות, וכאשר השיב לשאלות שם עצמו כאילו אינו מבין את השאלה או את הנטען כנגדו.

התובע גם לא סיפק הסבר סביר אשר יתמוך בטענותיו לפיהן חתם על המסמכים מתוך כפייה ולחץ.

כך למשל, לתובע לא היה הסבר מניח את הדעת מדוע חתם על הודאתו מיום 17.6.08, כחצי שנה לאחר שהחל לעבוד אצל הנתבעים. במסגרת תשובתו ענה הוא בהאי לישנא:

"ש: נספח א לתצהיר הנתבעים, נכתב ב 17.6.08, כחצי שנה לאחר שהתחלת לעבוד אצל הנתבעים ואתה כותב שם שבמקומות עבודה קודמים היו תלונות בגין דברים דומים שנעשו. זו חתימתך?

ת: חתימה שלי. הדברים הללו נעשו בכפייה על מנת שיהיה להם מסמך –עילה נגדי נגד פיצויים או דבר אחר. באותה תקופה הייתי נתון לקושי כלכלי והייתי מוכן לחתום על כל דבר... זה היה טוסטר ששמתי בטעות לא יודע מה עבר עליי... הוא הכריח אותי לחתום עליו בכפייה עקב מצבי הכלכלי".

13. בהמשך עדותו נשמטה הקרקע תחת טענותיו של התובע, לפיהן חתם על המסמכים מתוך כפייה. התובע לא ידע להסביר כיצד כפה עליו הנתבע 2 לחתום על המסמכים.

בהמשך עדותו, למעשה הודה התובע במעשים שיוחסו לו הנתבעים. כך למשל, בעניינה של אחת הלקוחות לה סיפק כיריים תמורת תשלום במזומן שנכנס לכיסו, הסביר התובע כדלקמן (ההדגשות הוספו):

"ש: היא טוענת למעשה שאתה סיפקת לה כיריים והיא שילמה לך עליהם במזומן.

ת: לא. היא שילמה במזומן וידעה מראש שזה לא מהחנות וזהו. אני הודעתי לה מראש והיא הסכימה ולא היתה כל בעיה. הכסף לא עבר אליי אלא עבר לצביקה בן זקן. כי הוא שפוט רצה לבוא לחנות לקנות כיריים חשמליות כי זה לא התאים לו לגז, ובכלל הכיריים היו של אחותו, סך הכל אני עשיתי טובה לחבר והכל הסתבך, אמרתי לה מראש שזה לא של החנות אלא של חבר, אני לא מרוויח כלום, הכסף הזה שלו, הוא עבר אליו. הוא רצה לבוא לקנות אצלו בחנות צביקה. היא שילמה לי את הכסף ואני העברתי את הכסף לצביקה. מדובר בעזרה, זה הכל, הוא ידע את זה ובכל זאת הלך למשטרה.

...

ש: איך הכרת את רויטל?

ת: היא קנתה מקרר מהחנות לביתה.

ש: הכרת אותה כלקוחה של הנתבעים

ת: כן. אני סך הכל עזרתי לה.

ש: בחרת למכור לה מוצר חשמלי ללקוחה של הנתבעים דרך מקור אחר, ספק אחר?

ת: זה היה סה"כ מה שנעשה... זו עבירה פלילית?

ש: בחרת למכור ללקוחה של החנות...

ת: כן, אם אני יודע שלקוח בא וקונה אצלנו כיריים יש לזה אינטרס, לעזור לה, מישהי שאין לה כסף שתבוא לקנות אצלנו את הכיריים

ש: מה זה "אצלנו"

ת: בחנות. הכל נעשה בתום לב. זה לא מסחר או משהו כזה, הכסף עבר אליו.

...

ש: היו מקרים נוספים של מכירות מוצרי חשמל שביצעת באופן פרטי ?

ת: אני כל הזמן מתעסק עם מכירות של מוצרי חשמל, היו, שוב אלה דברים...

ש: בזמן עבודתך אצל הנתבעים

ת: היו כיריים והיה תנור שמכרתי אותו, תנור אישי שאני מכרתי, שום דבר אחר לא יצא אף בורג מהחנות, חוץ מהטוסטר שהחתימו אותי עליו לא היה שום דבר".

וכך גם בהמשך עדותו, התובע הודה כי התנהגותו לא היתה תקינה:

"ש: לא נראה לך לא תקין שאתה מבצע מכירות באופן פרטי מוצרים שנמכרים ע"י הנתבעים?

ת: זה נראה לי לא תקין, כן. נראה כאילו משהו לא בסדר אבל אני לא חושב שלבוא ולהעלות עליי עלילות שזה נגנב מהחנות חלילה, לעשות עליי פרסום ולהכפיש אותי, מדובר סך הכל בתנור וכיריים.

ש: נראה לך תקין למכור באופן פרטי מוצרים שנמכרים ע"י החנות ולפגוע בפרנסת המעסיק שלך שמשלם לך שכר בגין אותה עבודה?

ת: שוב אני אומר, אני חושב שזה לא היה בסדר, וסך הכל זה היה תנור זה הכל, לא משהו שיכול לפגוע בפרנסה, לא עשיתי עסקאות של מיליונים, לעומת החומרה שהם עשו".

בהמשך עדותו, השיב התובע לשאלה שנשאל בהאי לישנא:

"ש: אתה חושב שמקום עבודה חדש היה מקבל אותך לו יודע שאתה מבצע גם מכירות באופן פרטי?

ת: קודם כל במקרה הזה אני למדתי לקח שדברים כאלה אני לא חוזר עליהם לעולם ולא אמכור משהו גם אם אעבוד במקום אחר, נשבעתי שאני לא אחזור למכור משהו שקשור לעסק אלא אם כן בידיעת הבעלים. אין סיכוי שהייתי חוזר אחרי דבר כזה לעשות שוב דבר כזה אין סיכוי. עובדה עד עכשיו לא עשיתי".

הנה כי כן, מעדות התובע עצמו עולה, כי התובע התנהל שלא כדין במסגרת עבודתו אצל הנתבעים, וכי הוא הבין כי אל לו לנהוג כך להבא, אצל מעסיק אחר.

14. בנוסף, כפי שלא היה בידי התובע להסביר את הנסיבות האמיתיות לחתימתו על הודאתו מיום

17.6.08, כך גם לא היו לו הסברים ביחס לחתימתו על שני המסמכים הנוספים שנערכו אח"כ;

כתב הסילוק מיום 15.7.12, במסגרתו שולמו לו פיצויי פיטורים ודמי הבראה, והאישור מיום 13.1.13, בו הודה שקיבל את כל המגיע לו לאחר קיזוז המוצרים אותם מכר.

התובע ניסה לטעון שוב, כי חתימתו נעשתה בכפייה עקב מצבו הכלכלי באותה עת. דא עקא, התרשמנו כי התובע חתם על המסמכים מרצונו החופשי, ללא כל לחץ או כפייה, וכי ידע והסכים לאמור בהם.

מפאת חשיבות העניין מצאנו שיש להביא את תשובותיו המדברות בעד עצמן:

"ש: הראיתי לך 3 מסמכים שבהם חתמת ב 3 הזדמנויות שונות, ב 2008 לאחר חצי שנת העסקה שאישרת שלקחת בלא רשות טוסטר חשמלי וניתנה לך התראה על גניבה. לאחר שנמצא שנגנבו על ידך מוצרים נוספים, חתמת בשתי הזדמנויות נוספות על הצהרות בהן אתה מודה בגנבה ומאשר ניכוי זכויות מתוך שווי על מוצרים שנגנבו. תסביר את המצב של הכפייה והחתימה. איך האדונים האלה כפו עליך חתימה כאשר אתה מודע שאתה חותם ומודה ומאשר עבירה פלילית

ת: אני חוזר שוב, כל הסיפור הזה נעשה בכפייה, ואני יודע מה עברתי באותו רגע וראיתי את הצורה שבם רוצים ללכת ולנהל איתי את הדברים, הסברתי לו לגבי הטוסטר – זה היה באותו רגע לא יודע מה, משהו לא מוגדר הגענו להבנה והוא אמר התנאי הוא שתחתום על המסמך שלא תתעסק יותר בדברים האלה, כאילו למכור או לא יודע מה, לא להתעסק לא לקחת, לא לעשות את זה, להתחייב לא לקחת, נכון לא לקחתי.

ש: כשאתה מתחייב לא לקחת יותר?

ת: נכון. זה לא אומר שאני לא יכול למכור

ש: באופן פרטי?

ת: עד היום אני מתעסק בקנייה, מכירה וכו' זה לא משהו שאסור לי לעשות, כל החיים עשיתי את זה, אבל הטוסטר לא יצא מהחנות, אין גניבה ואין הוכחה, אבל להכפיש שמי ברבים?!".

למעשה עולה, כי בזכות חתימתו על המסמך הראשון המשיך התובע בעבודתו, כפי שהוא עצמו ביקש. הדברים היו לאחר חצי שנת עבודה, כך שלא היה מדובר בשלילת פיצויי פיטורים אלמלא חתם על המסמך, מאחר ולא היה זכאי לפיצויי פיטורים לאחר חצי שנת עבודה.

המסמך השני מיום 15.7.12 נחתם כשהתובע מקבל פיצויי פיטורים מלאים ודמי הבראה, ולא התרשמנו כי היתה קיימת כפייה כלשהי.

באשר למסמך השלישי, שם לא יכולה להיות אפילו טענה לכאורה כי היתה כפייה; מאחר והמסמך נחתם ביום 13.1.13, 6 חודשים לאחר פיטורי התובע, ו-6 חודשים לאחר כתב הסילוק וקבלת הכספים ששולמו לתובע. ואם על המסמך הקודם היה חותם התובע מתוך כפייה, בתמורה לקבלת פיצויי פיטורים, לא היתה שום הצדקה שיחתום שוב על המסמך דומה ביום 13.1.13, 6 חודשים לאחר שכבר קיבל את הכספים. בנקודת זמן זו היה מצופה שהתובע לא יחתום על המסמך, שכנגדו לא קיבל שום תמורה. בבית הדין נשאל על כך התובע שאלת הבהרה ע"י בית הדין, לאחר תום החקירה הנגדית, על מנת לאפשר לו להציג את גירסתו בנושא; דא עקא, התובע לא סיפק תשובה לשאלה זו, ושוב חזר על הטענה הסתמית והכללית לפיה אילצו אותו לחתום.

בנוסף, התובע לא ידע להסביר מה במודעה מהווה לשון הרע, וזאת תוך שהוא מוסיף דברים שלא נרשמו בה, וטוען שסוכנים שונים דיברו על כך. בהמשך לעדותו ציין דווקא כי עד היום הוא מתעסק בקנייה ובמכירה של מוצרי חשמל; כך שיש בדברים אלו כדי לאיין את טענתו, לפיה בגלל המודעה לא יכל להמשיך לעבוד בתחום.

ובכלל, טענות התובע לנזק שנגרם לו נטענו על ידו באופן כללי וסתמי, ללא פירוט ראשית ראיה של סירוב או דחייה ממקום עבודה כלשהו, וללא זימון עדים שיתמכו בטענותיו. לא התרשמנו, כי התובע לא יכל להביא עדים כאלה.

כשנשאל מדוע הגיש תצהיר של עד אחד בלבד שהעיד מפי השמועה, השיב בהאי לישנא:

"אם תינתן לי הזדמנות אני אביא 5 אנשים". מיותר לציין, כי לתובע ניתנה הזדמנות להביא עדים ככל שחפץ.

15. העד היחיד שזימן התובע היה מר אוחנה מיכאל.

דא עקא, עדותו של עד זה לא תרמה דבר לביסוס טענות התובע. בתצהיר העד נכתב כי "לא אחת שמעתי כאשר נהגתי באוטובוס כי אנשים/נוסעים מדברים על המודעה שפורסמה בעיתון השבוע באשדוד".

עד זה הינו נהג אוטובוס, והתרשמנו כי הינו בקשרי חברות עם התובע, הגם שביקש להצניע עובדה זו.

מחקירתו הנגדית עולה, כי לא יכל לפרט את הדברים ששמע מאנשים שנסעו באוטובוס. כל שידע לומר הוא שאנשים דיברו על כך שהתובע "עבד בחשמל כהן ואיך יתכן שהשם שלו מופיע בעיתון. זהו".

העד אף נשאל והשיב בחיוב על כך שלא ניתן להבין מהמודעה דבר אלא רק ששמו של התובע מופיע בה.

לפיכך, אין בעדות זו כדי לתרום לביסוס גירסת התובע. ככל שיש בה דבר, הרי שדווקא יש בה משום ביסוס לגירסת הנתבעים; לפיה לא נאמר במודעה דבר על התובע, מלבד זאת שעבד בעבר בחנות.

16. מכל האמור לעיל עולה, כי הנתבעים פרסמו מודעה שאין בה משום לשון הרע. במודעה אמנם מוזכר שמו של התובע, אך אין בה כל אמירה שלילית לגביו, וממילא לא דבר העלול לבזותו או לפגוע בו בכל דרך שהיא.

כל שהיה במודעה היה הזמנה לפנות אל הנתבעים ככל שמדובר באדם שרכש מוצרי חשמל מהתובע בתקופה המדוברת. במודעה אפילו לא נרשם אודות מכירה אסורה, או מכירה שהנתבעים לא הרשו אותה. לפיכך, מדובר במודעה עניינית וקצרה, שנועדה להשיג את מטרתה ללא כל פגיעה בתובע. והמטרה היתה לזמן רוכשים כאלה אל הנתבעים, על מנת להסדיר את האחריות למוצרים שנרכשו.

בהקשר זה, אנו מקבלים את גירסת הנתבעים, לפיה פנו אליהם לקוחות אשר ביקשו שירות תיקונים למוצרי חשמל אשר נרכשו ישירות מהתובע תוך שימוש בשם הנתבעת, וזאת ללא חשבונית או קבלה.

לאור זאת , היתה לנתבעים הזכות לפרסם מודעה זו. מדובר בחנות ותיקה בעלת מוניטין של 42 שנים, וזוהי זכותה המלאה לנהוג כך, לאחר שהתובע עבד אצלה והסתבר כי מכר מוצרים באופן פרטי ללקוחותיה ללא כל תיעוד.

17. לחילופין, גם לו היה מדובר בפרסום שיש בו משום לשון הרע, עולה כי לנתבעים קמה הגנת אמת הפרסום, במובן סעיף 14 לחוק, וזאת מאחר ועולה כי הדבר שפורסם היה בגדר אמת, וכן כי היה בפרסום עניין ציבורי; שני תנאים מצטברים לשם הקמת ההגנה המעוגנת בסעיף 14 לחוק.

בהקשר זה נקבע בפרשת דיין כמפורט להלן:

"100. תנאי נוסף לתחולתה של הגנת אמת הפרסום הינו כי הפרסום עוסק בנושא אשר יש בו "עניין ציבורי". תנאי זה משקף את התפיסה כי "חשיבותו של חופש הביטוי גוברת מקום שמדובר בו בהבעת דעה בעניינים ציבוריים ובנוגע לאישים הנושאים תפקידים ציבוריים"

...

101. ככלל, עניין ציבורי הוא "עניין שידיעתו ברבים רלוונטית להגשמת מטרה ציבורית או שיש לציבור תועלת בידיעה לגביו – אם לצורך גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים ואם לשם שיפור אורחות חייו" ... "ככל שהפרטים נוגעים ומשפיעים יותר על אנשים אחרים, כך קטנה הזכות למנוע את הפרסום" (שנהר, בעמ' 228-227). ...

105. לצורך קביעת קיומו של "עניין ציבורי", לצורך סעיף 14, אין החוק דורש כי מושא הפרסום יהיה בהכרח איש ציבור או דמות ציבורית. האינטרס שמאחורי הגנת אמת הפרסום – הרצון לאפשר שיח חופשי ופתוח בנושאים שיש בהם חשיבות או עניין ציבורי – עומד על רגליו שלו, גם כאשר עוסק הפרסום באדם פרטי שנקלע אל תוך נסיבות המציפות עניין ציבורי. אכן, נטייתו של בית המשפט לסווג פרסום ככזה שיש בו "עניין ציבורי" תגבר מקום בו מתייחס הפרסום לדמות ציבורית (עניין בן גביר, בפס' 21 לפסק דיני; עניין ונטורה, בעמ' 826). עובדת היותו של הנפגע דמות ציבורית היא אחת הנסיבות שלאורן ייבחן הביטוי הפוגע. אין זו נסיבה שבלעדיה אין."

ראו: ע"א 751/10 פלוני – דיין (מיום 8.2.12, פסק דינו של כבוד השופט ריבלין).

בהקשר זה יש לקבל את טענת הנתבעים, לפיה היה בפרסום עניין ציבורי עבור קהל הלקוחות שלהם, וזאת כדי לתת מענה לאותם לקוחות הזקוקים לשירות.

18. בנוסף לאמור לעיל, גם עומדת לנתבעים הגנת תום הלב המעוגנת בסעיף 15 לחוק, וזאת לאור האמור בסעיף 16(ב)(1) לחוק; היות והפרסום "לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות".

ואכן, עסקינן במודעה קצרה ועניינית, וסבירה עד מאוד.

19. הנתבעים טענו עוד כי הפרסום שעשו מוגן מכוח סעיף 15 (2) לחוק, הקובע בהאי לישנא:

"(2)היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו

חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום;"

ואכן, יש לקבוע כי המודעה פורסמה מתוקף חובתם של הנתבעים בפני לקוחותיהם.

20. הנה כי כן, עולה כי הפרסום המדובר אין בו משום לשון הרע. לחילופין, גם לו היה בו לשון הרע, היה הפרסום חוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק.

עולה כי התובע עבד בנתבעת, נתפס בקלקלתו, קיבל שוב ושוב הזדמנויות, אך לא ניצל אותן לחיוב, עד שלבסוף פוטר. ובנסיבות אלה היו הנתבעים רשאים לפרסם את המודעה כפי שעשו.

באשר לתלונה שהוגשה למשטרת ישראל; הרי שזו נגנזה בהיעדר עניין לציבור. בנסיבות אלה, אין בכך כדי להשליך על המסקנות אשר בפסק דיננו זה.

משנדחית התביעה בגין לשון הרע, הרי שנדחית גם התביעה לנזק ממוני (בסך 92,000 ₪); אשר הסכום בגינו לא פורט ע"י התובע וממילא גם לא הוכח, בשים לב כי התובע העיד שהוא עדיין עובד בענף.

באשר לנזק הבלתי ממוני, גם נזק זה לא פורט ולא הוכח, והתרשמנו כי כלל לא נגרם, וזאת מעבר לקביעתנו כי לא נתמלאו התנאים הנדרשים בחוק ביחס ללשון הרע.

אחרית דבר

21. לאו כל האמור לעיל, התביעה נדחית על כל רכיביה.

22. התובע ישלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 8,500 ₪, והכל בתוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

בסכומים אלה יש משום התחשבות בתובע, מאחר והיה מקום להטיל עליו הוצאות בסכומים גבוהים יותר; לאור התנהלותו במהלך הדיונים, כפי שנכתב ע"י בית הדין בזמן אמת, וכפי שאף טענו הנתבעים.

23. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ט, (23 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

הוקלד ע"י קמילה שופן