לפני:

כב' הנשיא אלכס קוגן

1. זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 על החלטת הוועדה הרפואית לעררים מיום 21.12.15 (להלן: "הוועדה"), אשר קבעה למערער נכויות זמניות לתקופה שבין 14.5.05 ועד 31.10.05 ונכות צמיתה בשיעור 19% מיום 1.11.05 (להלן: "ההחלטה").

2. בשנת 2005 נפגע המערער בתאונה שהוכרה על ידי המשיב כ"תאונת עבודה". במסגרת הליך שהתנהל בתיק ב"ל 24231-02-11 בפני כב' השופטת פריימן הוכרה ההפרעה הסכיזואפקטיבית בה לקה המערער כ"פגיעה בעבודה".

בסעיף 25 לפסק הדין נקבע כדלקמן:

"ההפרעה הסכיזואפקטיבית בה לקה התובע תוכר כ"פגיעה בעבודה" כמשמעה בחוק. שיעור הפגיעה הנובע כתוצאה מהפגיעה בעבודה תקבע על ידי הוועדה הרפואית." ההדגשה הוספה א.ק

3. עוד נקבע בפסק הדין בסעיף 21:

"באשר לשאלת היחס, המומחה קבע (הכוונה לד"ר פרל – א.ק.) כי השפעת האירוע על מחלתו של התובע אמנם פחותה מהשפעת גורמים אחרים, אולם זו הוערכה על ידו בכרבע, דהיינו, 25% מסך הנכות שנגרמה. די בשיעור זה, על פי הפסיקה לבסס קיומו של קשר סיבתי והכרה בפגיעה כתוצאה מפגיעה בעבודה." ההדגשה הוספה א.ק

במסגרת תיק עב"ל 30763-09-14 אישר בית הדין הארצי את פסק דינו של בית הדין קמא ודחה הערעור שהוגש על ידי המשיב וקבע כי בדין הסתמך בית הדין קמא על חוות הדעת המנומקת מאת המומחה ד"ר פרל שמונה בתיק.

3. עניינו של המערער נדון בפני ועדה רפואית לעררים מיום 21.12.15 אשר דנה בעניינו של המערער וקבעה כדלקמן:

"הוועדה עיינה בכל החומר שבתיק כולל חוות הדעת שניתנו לבית הדין ורצף פסקי הדין בנושא של הכרת הקשר הסיבתי בין מחלתו הנפשית לבין חשיפתו לאירוע הנדון.

לציין כי היות בית הדין פסק (בית הדין הארצי) להכיר בקשר הסיבתי בין הפרעה סכיזואפקטיבית לבין חשיפה לאירוע הנדון וזה למרות חילוקי דעות בין המומחים השונים, אין לוועדה ברירה, אלא, להתייחס לפסיקה זו כפס"ד חלוט. למרות זאת, הוועדה סבורה כי מדובר בהפרעה נפשית אנדוגנית וחשיפה לדחק ובמיוחד כה מינורי כפי שעבר התובע במסגרת הפגיעה הנדונה אינו יכול להיות גורם סיבתי למחלה אלא לכל היותר טריגר חלקי להחמרת מצב, גם זה בספק רב.

הוועדה מדרג ראשון קבעה 70% נכות פסיכיאטרית מדובר בתובע אשר לא עבר אשפוזים משנת 2012, נמצא בשלב פעיל של מחלה, אך לא במצב של פסיכוזה חריפה ו"פורצת", מטופל תרופתית, מאוזן באופן חלקי בלבד, לכן, קביעת 70% נכות הינה מוצדקת לדעת הוועדה.

בנוגע להכרת קשר סיבתי בחלק מהפרעה זו מפנה הוועדה לנימוקיה שתוארו לעיל ולאור זאת, סבורה הוועדה כי קביעת 17.5% ממצב זה קשור סיבתי לאירוע הנדון היא קביעה על פי בית הדין. הוועדה דוחה את הערעור מאשרת החלטת הוועדה מדרג ראשון." ההדגשות הוספו א.ק

4. טענות המערער:

א. חרגה הוועדה מסמכותה עת קבעה כי 75% ממצבו של המערער יש לייחס ל"גורמים אחרים", שכן עד לאירועים אשר הוכרו על ידי בית הדין כ"פגיעה בעבודה" לא סבל המערער מנכות כלשהי בתחום הנפשי ועל כך אין חולק. בשים לב לאמור לא יכול להיות בסיס לסברה בעלמא של הוועדה כי האירוע שהוכר היה טריגר חלקי להחמרת מצב.

טעתה הוועדה כאשר על אף שקבעה כי 75% ממצבו של המערער יש לייחס ל"גורמים אחרים" הרי שלא טרחה לפרט מהם אותם גורמים להם יש לייחס את מצבו.

ב. חרגה הוועדה מסמכותה עת החליטה על עוצמת הדחק והשפעתו על המערער, נושא אשר נשקל והוכרע במסגרת פסק הדין במסגרתו נקבע כי קיים קשר סיבתי בין האירוע לבין מחלתו של המערער.

ג. במסגרת הליך ההכרה העדיף בית הדין חוות דעת שניתנה על ידי ד"ר פרל אשר הטיבה עם המערער ועל כן אין הוועדה רשאית לחלוק על קביעה זו בדרך של ניכוי שיעור ההשפעה הנובע מגורמים אחרים בשונה ממחלת מקצוע או מיקרוטראומה. במקרה הנדון מחלת המערער התפתחה לאחר האירוע התאונתי החריג, כאשר המערער לא סבל מנכות נפשית כלשהי עובר לפגיעה שהוכרה וזו התפרצה במלואה רק לאחר האירוע שהוכר.

ד. הוועדה ביצעה למערער בדיקה שטחית ולא ממצה.

5. טענות המשיב:

א. במסגרת הליך ההכרה שהתנהל בפני בית הדין מונו מומחים רפואיים בתחום הנפשי. חוות דעת אחת ניתנה על ידי המומחית ד"ר דורפמן אשר קבעה כי אין קשר סיבתי. חוות דעת נוספת ניתנה על ידי המומחה ד"ר פרל אשר קבע כי קשה לבסס את עוצמת הקשר בין אירוע כלשהו להופעת המחלה בשים לב להופעתה בגיל מאוחר. לאור זאת קבע ד"ר פרל כי קיים קשר סיבתי חלקי בין הקדמת הופעת המחלה לבין הפגיעה בעבודה בשיעור של כרבע מהנכות הרפואית הנפשית הכוללת.

במסגרת הליך ההכרה בית הדין אימץ את חוות הדעת המיטיבה עם המערער אודות קשר סיבתי בשיעור של 25% ולאור זאת הכיר בפגיעה.

ב. הוועדות הרפואיות תפקידן וחובתן בהתאם לסעיפים 118 ו- 120 הוא לדון בקשר הסיבתי שבין הפגיעה לבין הנכות כאשר מצוין באופן מפורש, כי אין לשקלל כל מום פגם או ליקוי כתוצאה ממחלה או מכל סיבה אחרת אם אינם תוצאה של הפגיעה בעבודה.

ג. נכון, כי במסגרת הדיון בוועדה מתייחסת זו באמרת אגב לבעייתיות בקשר הסיבתי אך היא מבהירה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי הקשר הסיבתי חלוט בעיניה ובהתאמה קובעת את נכותו. הוועדה מבהירה כי דרגת הנכות הפסיכיאטרית בשיעור 70% כפי שנקבעה בדרג הראשון משקפת נכונה את מצבו הבריאותי ומבהירה, כי המערער נמצא בשלב פעיל של המחלה אך לא בפסיכוזה חריפה.

בנוסף הוועדה מקבלת ומיישמת את קביעת הקשר הסיבתי החלקי כאמור כפי שאף היה בהליך ההכרה ומייחסת רבע משיעור נכותו הרפואית לפגיעה בעבודה. חשוב להבהיר כי אין מדובר בניכוי מצב קודם ולכן אין לבצע מבחן עו"ש אלא המדובר בקביעת קשר סיבתי חלקי.

ד. בנסיבות אלה הרי שלא נפלה טעות בקביעת הוועדה.

ה. באשר לטענה לעניין סוג בדיקה שערכה הוועדה הרי שמדובר בטענה עובדתית חסרת תימוכין כאשר סוג הבדיקה שעל הוועדה לבצע על מנת להגיע למסקנות הוא ענין שברפואה המצוי בשיקול דעתה הבלעדי של הוועדה.

ו. במאמר מוסגר יש לציין כי אין אלא להצר על הטענה אודות התעמרות הוועדה במערער – הוועדה בוחנת באופן ענייניי את מצבו הבריאותי ואת הקשר לפגיעה בעבודה, נסיבות המקרה אינן ברורות ולראיה המחלוקת הרפואית בין המומחים.

דיון והכרעה:

6. במסגרת סמכותו של בית הדין לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן בית הדין האם טעתה הוועדה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, התעלמה משיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת (ראה פסק דין בל 114/98 יצחק הוד נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע לד' 213).

7. על פי עקרון זה תבחנה טענות הצדדים.

8. לאחר שעיינתי בכתב הערעור ונימוקיו, בפרוטוקול הוועדה ובטיעוני ב"כ בעלי הדין, שוכנעתי כי יש לדחות את הערעור.

9. לא מצאתי בנימוקי הערעור כל נימוק משפטי שיצדיק התערבותו של בית הדין בקביעות הוועדה הרפואית לעררים, קביעות אשר הינן קביעות רפואיות מקצועיות שהסתמכו על חומר רפואי שהיה בפני הוועדה ולאחר שעיינה בפסקי הדין שניתנו בתיק לרבות חוות הדעת השונות שניתנו על ידי המומחים השונים בתיק ולאורם אימצה את הקביעות שעלו במסגרת חוות דעת המומחה ד"ר פרל עליו השתית בית הדין את קביעתו לעניין ההכרה בהפרעה הסכיזואפקטיבית ממנה סובל המערער. בהתאם לחוות הדעת ולאחר ניתוח המסמכים שעמדו בפני הוועדה וביצוע בדיקה קלינית קבעה הוועדה כי יש להעמיד את נכותו של המערער בגין ההפרעה הסכיזואפקטיבית בשיעור 70%. עוד מציינת הוועדה כי האירוע שהוכר היווה לכל היותר טריגר חלקי להתפרצות ההפרעה ועל כן סברה, בנסיבות אלה, כי מידת ההשפעה של האירוע שהוכר על ההפרעה הייתה בשיעור 25% כעולה בקנה אחד עם חוו"ד של ד"ר פרל שניתנה במסגרת הליך ההכרה.

10. קביעות אלה של הוועדה נקבעו לאחר שהוועדה שמעה ורשמה תלונות המערער ותיעדה על גבי הפרוטוקול ממצאיה לאחר בדיקה שביצעה לו עת העריכה נכותו הנפשית בשיעור 70%. הוועדה קבעה באופן עצמאי, לייחס כרבע מהנכות הנפשית הקיימת אצל המערער לארוע שהוכר כתאונת עבודה, תוך שהיא מאמצת האמור בחוות דעתו של ד"ר פרל מתאריך 10.6.13.

אני דוחה את טענת ב"כ המשיב לפיה הוועדה היתה מחוייבת ליישם קביעת קשר סיבתי חלקי כאמור בחוות דעתו של ד"ר פרל אשר מונה לשמש כמומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין בהליך ההכרה שנדון בפני מותב בראשות כב' השופטת פריימן.

כפי שקבעה כב' השופטת פריימן בפסק דינה (שאושר לאחר מכן בבית הדין הארצי בעב"ל 30763-09-14) היא הכירה בהפרעה הסכיזואפקטיבית כ"פגיעה בעבודה" תוך שנקבע מפורשות, כי "שיעור הפגיעה הנובע כתוצאה מהפגיעה בעבודה יקבע על ידי הוועדה הרפואית.".

הלכה פסוקה היא, כי "הוועדה הרפואית עצמאית להחליט ולקבוע מהי דרגת נכותו הרפואית של המבוטח, ללא קשר לחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה על ידי בית הדין." (ראה עב"ל 41048-05-11 בין ישי – המוסד לביטוח לאומי פס"ד מיום 28.6.12).

התרשמתי כי כך נהגה הוועדה גם בעניינו זה של המערער, עת שקביעתה היתה עצמאית ועלתה גם בקנה אחד עם חוות דעתו של ד"ר פרל.

11. הוועדה התכנסה ביום 21.12.15 שמעה את תלונות המערער (סעיף 5 לפרוטוקול) אשר ציין כי הוא סובל מחלומות ושומע קולות בלילה, קולות של אנשים בחצר ביתו, סובל ממצב רוח ירוד כשהאשפוז האחרון היה למעלה מחודש ימים בשנת 2012.

כמו כן שמעה הוועדה את דברי ב"כ המערער אשר ציינה כי למערער אין כל עבר פסיכיאטרי ועל כן לא היה מקום להפחית מאחוזי הנכות שנקבעו למערער. הוועדה ביצעה למערער בדיקה מקיפה ובמסגרת ממצאי בדיקתה מציינת כי המערער נכנס בכיסא גלגלים, ערני ומסודר בהופעתו החיצונית, מתקשר מילולית, מוסר תלונותיו ומדווח על קולות ותחושות כאשר קיימת השטחה וצמצום רגשי כאשר בוחן המציאות לקוי.

12. בפרק סיכום מסקנותיה מציינת הוועדה (סעיף 10 לפרוטוקול) כי היא מתרשמת שהמערער אינו נמצא במצב של פסיכוזה חריפה, כאשר הוא מאוזן תרופתית באופן חלקי ועל כן סברה, כי בנסיבות אלה נכון היה להעמיד את נכותו של המערער בשיעור 70% נכות כפי שקבעה הוועדה מדרג ראשון. קביעתה זו של הועדה באשר להערכת נכותו הנפשית העדכנית בהסתמך על ממצאי בדיקתה הקלינית היא קביעה רפואית אשר ביה"ד לא יתערב בה. אין לקבל את דברי ב"כ המערער כי הבדיקה שבוצעה למערער הייתה שטחית שכן הלכה פסוקה היא משהוועדה הרפואית היא המוסמכת על פי הדין להחליט בעניינים שברפואה במסגרת זו נתונה לה הסמכות הבלעדית להחליט איזו בדיקה לבצע למבוטח.

13. הוועדה במקרה דנא, מוסיפה, כי היא מאמצת את קביעות המומחה ד"ר פרל שנקבעו במסגרת הליך ההכרה לפיהן ההפרעה הנפשית האנדוגנית והחשיפה לדחק במיוחד כה מינורי כפי שעבר המערער במסגרת האירוע שהוכר, אינה יכולה להיות הגורם הסיבתי למחלה ,אלא לכל היותר טריגר חלקי להחמרת מצבו הנפשי.

שוב נדגיש, כי הוועדה לא היתה מחוייבת לקבוע קשר סיבתי חלקי בשיעור של רבע, בין הארוע שהוכר כפגיעה בעבודה לבין ההפרעה הסכיזואפקטיבית, כאשר היקף סמכותה עוגן בסעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 וקביעה זו נקבעת על ידה באופן עצמאי ללא קשר לחוות דעתו של ד"ר פרל.

כך בדיוק פעלה הוועדה תוך שמסקנותיה וקביעותיה שהתקבלו באופן עצמאי עלו בקנה אחד עם מסקנותיו של ד"ר פרל.

14. שוכנענו, כי הדיון בוועדה ככל שהוא מתייחס לניתוח הבדיקות והממצאים שעמדו בפני הוועדה לרבות קביעות הוועדה כמפורט לעיל הן קביעות רפואיות ועל כן בית הדין לא יתערב באלה. בהתאם להלכות הפסוקות הוועדה פעלה בהתאם לסמכות המוקנית לה על פי סעיפים 118 ו-120 לחוק הביטוח הלאומי. כפי שנקבע בפרשת סואעד, "עדיין נתונה מלוא הסמכות לוועדה, ואף מחובתה הדבר לפי הוראת סעיף 118 לחוק הביטוח הלאומי, לקבוע באיזו מידה נובעת נכותו של המערער מן העבודה...משמע, ככל שהוועדה סבורה כי השפעת העבודה על נכותו הכוללת של המערער היא אך השפעה חלקית, חובה עליה לקבוע איזה חלק מן הנכות אין לייחס לעבודה, ולנמק החלטתה". עוד נקבע הפרשת זהר (עב"ל 46154-03-12 יצחק זהר נ' המל"ל (4.8.13)) "הכלל הוא על פי סעיף 118, 120 לחוק, שבקביעת דרגת הנכות על ידי הוועדה הרפואית אין להתחשב בנכות שאינה קשורה לפגיעה בעבודה בין אם היא היתה לפני או אחרי (ההדגשה הוספה א.ק) הפגיעה בעבודה".

15. הוועדה בענייננו מבהירה מדוע יש להכיר בקשר סיבתי חלקי בין האירוע שהוכר לבין ההפרעה הסכיזואפקטיבית ממנה סובל המערער וזאת בשיעור של רבע. הוועדה מציינת, כי האירוע שהוכר יכול להוות לכל היותר טריגר חלקי למצבו הנפשי של המערער. הוועדה מבהירה לאחר שציינה את ממצאי בדיקתה הקלינית ותוך ניתוח המסמכים שעמדו לפניה, כי המחלה במצב פעיל אך לא במצב של פסיכוזה חריפה ופורצת כשהמערער מטופל תרופתית ומאוזן חלקית והעריכה לאור האמור את נכותו של המערער ב-70% נכות. עוד מציינת הוועדה כאמור בהסתמך על ידע רפואי כשעל חברי הוועדה נמנה פסיכיאטר מתחום הפגימה של המערער, כי הארוע שהוכר אינו יכול אלא להוות טריגר חלקי בלבד בשיעור רבע מכלל הנכות הנפשית תוך שהיא מאמצת את האמור בחוות דעתו של ד"ר פרל.

16. ודוק, הוועדה נדרשת על בסיס הידע הרפואי והספרות הרפואית לבחון פה באופן עצמאי את מידת הקשר הסיבתי הרפואי בין הפגימות מהם סובל המערער לבין הפגיעה בעבודה זה. כך היא אכן עשתה.

17. קביעת הוועדה כפי שפורט לעיל היא סבירה ומנומקת דיה.

18. לאור האמור לעיל ומשלא נמצאה טעות משפטית בפעולת הוועדה – דין הערעור להידחות.

אין צו להוצאות.

19. הצדדים רשאים לפנות בבקשת רשות ערעור לנשיא בית הדין הארצי לעבודה או למי יתמנה לכך על ידו תוך 30 יום מהיום בו יומצא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, א' תמוז תשע"ז, 25 יוני 2017, בהעדר הצדדים וישלח אליהם.