05 יולי 2016

1. זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה – 1995, על החלטת הוועדה הרפואית מיום 6.10.15 (להלן – הוועדה). יחד עם הודעת הערעור הוגשה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור עד למועד הגשתו בפועל, ביום 8.3.16.

2. המערערת נפגעה ביום 18.2.14 בפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה. הפגימה שהוכרה כתוצאה מהפגיעה היא "חבלה בברכיים", כאמור במכתב פקיד התביעות מיום 31.12.14.

ביום 3.6.16 קבעה ועדה רפואית נכות זמנית בשיעורים שונים עד ליום 31.8.14, וכן קבעה כי לא נותרה נכות צמיתה בעקבות הפגיעה.

לאחר שהוגש ערר על החלטתה, התכנסה הוועדה נושא הערעור, וזאת ביום 6.10.15, ואישרה בהחלטתה את קביעת הוועדה הרפואית. מכאן הערעור שלפני.

3. המערערת טענה בפני הוועדה כי היא סובלת מבעיות נפשיות בעקבות הפגיעה, כי סדר החיים השתנה לאחר שגופה בגד בה, וכי אינה מסוגלת עוד לעבוד ימי עבודה ארוכים כפי שעשתה בעבר.

הוועדה ציינה כי לא מצאה נוזל תוך פירקי בשתי הברכיים, כי היישור מלא וטווח הכיפוף הוא °120, אין דפורמציה בכפות הידיים ותנועות המרפקים מלאות, קמיצת איגרוף מלאה של 2 הידיים. הוועדה ציינה כי המערערת "מספרת על פגיעה בידיים למרות שאין רישומים על פגיעה בגפיים עליונות – מצוין כי נפגעה ב- 2 ברכיים".

באשר לתחום הנפשי ציינה הוועדה בין ממצאיה כי המערערת "משתפת פעולה היטב, ללא הפרעות כלשהן בתחומים קוגניטיביים, לא מעלה קוים של סימנים פוסט-טראומטיים, מוסרת תופעות חרדתיות קשורות בחלקם למצבה הנוכחי הכללי ובחלקם ע"פ דבריה חרדה מוגזמת לגבי ילדיה, אפקט מותאם לתוכן דבריה, מצב רוח מתואר על ידה כחרדתי בעיקר אך גם דיספורי".

אבחנת הוועדה היא (סעיף 9 לפרו'): "חבלה בברכיים והפרעה חרדתית כללית".

הוועדה סיכמה החלטתה וקבעה (סעיף 10 לפרו') כך: "לאור הבדיקה הקלינית לא נותרה נכות כתוצאה מהחבלה שעברה המתבטאת באחוזי נכות. בחומר הרפואי שהתקבל מקופ"ח מאוחדת (סיכום ביקור מ- 4/2015) חתום ע"י ד"ר קרצמן אובחנו מספר אבחנות בין היתר דיכאון מג'ורי חוזר שלא בא לידי ביטוי בתחקור שנעשה במהלך הבדיקה וגם לא בתמונה הקלינית שהסתמנה בבדיקה זו. ההפרעה החרדתית המתוארת לא ניתן ל"הפרידה" מתחלואה אחרת שנים של בלוטת התריס. נכון להיום, התובעת ב- 15 מ"ג ציפרלקס שמספקת קופ"ח, אינה מקבלת טיפול נפשי מסיבות לדבריה כלכליות. לסיכום, לא מסתמנת זיקה בין מצבה הנפשי הנוכחי לבין האירוע התאונתי שאירע בשנת 2014. על כן, הוועדה מותירה את אחוזי הנכות כפי שנקבעו בדרג I".

טענות הצדדים

4. לטענת המערערת, יש להורות על הארכת מועד להגשת הערעור עד מועד הגשתו בפועל ולדחות את טענת ההתיישנות שהעלה המשיב. בעניין זה טענה המערערת כי המערערת פנתה לאגף לסיוע משפטי ביום 28.10.15, בסמוך לאחר מתן החלטת הוועדה וכי יש באמור כדי להצדיק את הארכת המועד.

טעם נוסף להארכת מועד נעוץ, לטענת המערערת, במצבה הנפשי ובהסתמך על הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958 (להלן – חוק ההתיישנות), שכן יש לראותה כמי שלא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה מחמת הליקוי הנפשי ממנו היא סובלת.

לגופה של ההחלטה נטען כי מסקנת הוועדה באשר להיעדר קשר סיבתי בין הנכות הנפשית לבין הפגיעה היא מוטעית, שכן החלטת הוועדה באשר להיעדר טיפול נפשי מנוגדת למסמכים המצביעים על רצף טיפולי וטיפול תרופתי קבוע ורציף.

עוד נטען כי הוועדה ייחסה למערערת דברם בנוגע למקור החרדות מהן היא סובלת (בשל מצב כלכלי או בשל דאגה לילדים) למרות שהדברים לא נרשמו מפיה.

6. עמדת המשיב היא כי יש לדחות את הערעור משהוגש לאחר המועדים הקבועים בדין, וכי אין הצדקה להארכת מועד בהעדר סמכות לבית הדין להאריך את המועד כמבוקש, כמו גם מהטעם שאין בפניה לסיוע המשפטי כדי להצדיק את הארכת המועד.

לגופה של ההחלטה נטען כי החלטת הוועדה מבוססת על ממצאי הבדיקה הקלינית ולאחר שניתנה הנמקה מפורטת לעניין היעדר קשר סיבתי בין הליקוי הנפשי לפגיעה בעבודה.

דיון והכרעה

7. דין טענת המשיב בדבר התיישנות להתקבל, וזאת מהטעמים שיפורט להלן:

א. תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז – 1977, שכותרתה מועד להגשת ערעור קובעת כדלקמן:

"ערעור על החלטה יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך ששים ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער".

אין מחלוקת כי ההחלטה ניתנה ביום 6.10.15, בעוד הערעור הוגש ביום 8.3.16, היינו לאחר המועדים הקבועים בדין.

ב. הלכה היא כי לבית הדין אין סמכות להאריך מועדים שנקבעו בחוק הביטוח הלאומי ובתקנות על-פיו, שכן תקנות סדרי הדין המאפשרות הארכת מועדים על-ידי בית הדין, וזאת מטעמים מיוחדים שיירשמו, חלות במהלך ההליך המשפטי עצמו, ולא שעה שמדובר בעשיית פעולה כדי להביא את העניין לפני בית הדין (וראה: עב"ל 31/98 אליהו סולן – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 481). משכך – אין מקום להאריך את המועדים להגשת הערעור גם בנסיבות המקרה כאן, בהעדר סמכות לעשות כן.

ג. אין בפניה לסיוע המשפטי כדי להצדיק הארכת מועד להגשת הערעור בנסיבות המקרה כאן. ראוי אמנם שהמשיב יימנע מהעלאת טענת התיישנות בנסיבות מסוימות, למשל בנסיבות בהן העיכוב בהגשת הערעור הוא קצר ויתחשב גם בעצם הפניה לסיוע משפטי. יחד עם זאת, בנסיבות המקרה כאן הוגש הערעור כשלושה חודשים לאחר המועד הקבוע בדין וכארבעה חודשים לאחר הפניה לסיוע המשפטי. בנסיבות אלה אין מקום להתערב בשיקול דעתו של המשיב שהעלה את טענת ההתיישנות, ואין בעצם הפניה לסיוע המשפטי כדי להצדיק את דחיית טענת ההתיישנות.

ד. אין גם לקבל את הטענה כי יש לדחות את טענת ההתיישנות, וזאת בהתחשב בהוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות, הקובע כי "בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במניין הזמן שבו התובע לא היה מסוגל לדאוג לענייניו מחמת ליקוי נפשי או שכלי, זמני או קבוע, ולא היה עליו אפוטרופוס; היה עליו אפוטרופוס, לא יבוא במניין הזמן שבו טרם נודע לאפוטרופוס העובדות המהוות את עילת התביעה."

כבר נפסק, כי לעניין סעיף 11 לחוק ההתיישנות, אין די בכך שיוכח הליקוי הנפשי, אלא על הצד המבקש להסתמך על הוראות סעיף זה להוכיח כי מפאת מחלתו לא היה מסוגל לדאוג לענייניו (עב"ל (ארצי) 348/08 ליאור פנחס ברנישטיאנו – המוסד לביטוח לאומי (7.5.09)). בנסיבות המקרה כאן, המערערת לא הראתה כי לא היתה מסוגלת לדאוג לענייניה מחמת הליקוי הנפשי ולא הוצגו מסמכים התומכים בטענה זו. טענתה של המערערת בעניין זה נסתרת מעצם העובדה כי המערערת פנתה, ובתוך המועדים הקבועים בדין להגשת ערעור, לסיוע המשפטי, אלא שחרף זאת הערעור לא הוגש במועד וזאת ללא הצדק סביר.

דין הטענה להידחות גם מהטעם שקבלתה יביא לתוצאה שאין להשלים עמה. סעיף 11 לחוק ההתיישנות יחול על אדם אשר מפאת מחלתו אינו מסוגל לדאוג לעניינו, ובאין אפוטרופוס אינו יכול לתבוע באמצעות אפוטרופוס. אין לקבל את הטענה שיש בכל ליקוי נפשי כדי להצדיק את עצירת מירוץ ההתיישנות כאמור בסעיף 11 לחוק ההתיישנות – טענה שאינה הולמת את תכלית סעיף 11 הנ"ל. קבלת טענה זו תביא לתוצאה שתביעתו של כל מי שלוקה בנפשו, ובכל דרגת חומרה, ולא מונה לו אפוטרופוס - לעולם לא תתיישן (ראה: בל (ת"א) 45843-06-11 לביא בועז – המוסד לביטוח לאומי (26.3.14), בסעיף 20 לפסה"ד והאסמכתאות שם). גם מטעם זה אין מקום ליישם את הוראות סעיף 11 לחוק ההתיישנות במקרה כאן.

8. דין הערעור להידחות גם לגופו.

העובדה כי חלק מהדברים שאמרה המערערת צוטטו בגוף ההחלטה ובתשובה לשאלות חברי הוועדה, ולא בסעיף התלונות – אין בהם כדי ללמד כי לא נאמרו, והמערערת לא סתרה את החזקה לפיה הפרוטוקול משקף את שארע בישיבת הוועדה.

מפרוטוקול הוועדה עולה כי הונחו בפניה המסמכים מהרופאה הפסיכיאטרית המטפלת והיא אף ציינה מהו הטיפול התרופתי הקבוע שהמערערת נוטלת לטיפול בחרדות. מכאן, שהרישום בפרוטוקול לפיו המערערת מוסרת לוועדה כי אינה נמצאת בטיפול נפשי בשל מצוקה כלכלית – אין בו כדי להצביע על כך כי הוועדה אינה מודעת למעקב זה.

אין בכך שהוועדה מעלה כאפשרות כי החרדות הנפשיות נובעות בין השאר ממצבה הרפואי של המערערת בשל מחלת בלוטת התריס כדי להצביע על טעות משפטית בהחלטת הוועדה. הוועדה הסבירה כי החרדה אינה ממוקדת בפגיעה בעבודה דווקא אלא במצב רפואי (לרבות המצב הנובע מליקוי בפעילות בלוטת התריס) כמו גם בשל מצב כלכלי או משפחתי, ולפיכך לא נמצא קשר סיבתי בין המצוקה הנפשית לפגיעה בעבודה. מדובר בקביעה רפואית מובהקת שאינה נושא לערעור בהליך זה.

9. סוף דבר – הערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

10. הצדדים רשאים, תוך 30 ימים מהמועד שיומצא להם פסק דין זה, לבקש מבית הדין הארצי בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום, כ"ט סיוון תשע"ו, (05 יולי 2016), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.