1. הערערים שבפני עניינם בחיובי ארנונה שהוטלו על שטחים המצויים בתחנות הרכבת המוחזקות על ידי רכבת ישראל בע"מ (להלן "הרכבת" או "רכבת ישראל"), בתחומן של הרשויות המקומיות מודיעין, מכבים, רעות; רמלה; ודרום השרון. השאלה שעמדה לדיון בפני ועדות הערר, שהחלטותיהן הן נושא הערעורים, היתה האם השטחים, שחויבו על ידי הרשויות המקומיות בארנונה, כולם או חלקם, הם בגדר "רחוב", שאז הם פטורים מתשלום ארנונה.

העתירה שהוגשה כנגד עירית רמלה עניינה בהיטלי פיתוח בהם חויבו שטחים המצויים בתחנת הרכבת ברמלה. גם כאן התעוררה השאלה אם שטחים אלה הם בגדר "רחוב" אשר מכח ההגדרות בחוקי העזר של עירית רמלה הם פטורים מתשלום היטלים.

2. לאור השאלה המשותפת בכל הערעורים ובעתירה החלטתי לתת בהם פסק דין משותף, אף שהדיונים, בהתייחס לכל אחת מהרשויות המקומיות, התקיימו בנפרד.

תחילה אציג את המסגרת הנורמטיבית ואת הפסיקה הרלוונטית ולאחר מכן אתייחס לכל ערעור בנפרד ולבסוף לעתירה.

המסגרת הנורמטיבית

3. סעיף 8 (א) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב) תשנ"ג – 1992 (להלן "חוק ההסדרים") מסמיך מועצה של רשות מקומית להטיל ארנונה כללית על מחזיקי נכסים בשטחה, ומגדיר את הקריטריונים לפיהם תחושב החבות שתחול על המחזיק בנכס:

"מועצה תטיל בכל שנת כספים ארנונה כללית, על הנכסים שבתחומה שאינם אדמת בנין; הארנונה תחושב לפי יחידת שטח בהתאם לסוג הנכס, לשימושו ולמיקומו, ותשולם על ידי המחזיק בנכס".

4. המונח "נכסים", לצורכי ארנונה, מוגדר בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן "פקודת העיריות") והוא מחריג "רחוב" מכלל נכסים.

"נכסים" בניינים וקרקעות שבתחום העירייה, תפוסים או פנויים, ציבוריים או פרטיים למעט רחוב.

"רחוב", שכאמור אינו מהווה "נכס", מוגדר אף הוא בסעיף 269 לפקודת העיריות:

"רחוב" – לרבות כביש .... וכן דרך כהגדרתה בחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 ....... וכן מסילת ברזל כמשמעותה בסעיף 2 רישא ופסקאות (1) ו-(2) לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש] תשל"ב – 1962 וכן מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה".

5. סעיף 2 לפקודת מסילות הברזל [נוסח חדש] תשל"ב – 1972 (להלן "פקודת מסילות הברזל") מפרט מהי "מסילת ברזל" וכולל מספר חלופות. בפקודת העיריות, לצורך הגדרת "

רחוב" הפנה המחוקק רק לחלופות שבסעיפים קטנים (1) ו- (2) שבסעיף 2 לפקודת מסילות הברזל, ולא לחלופות האחרות:

"מסילת ברזל האמורה בפקודה זו, לרבות כל חלק ממנה שבבניה וכל הרחבה עתידה ולרבות –

(1) מקרקעין שבתוך גדרות או סימנים אחרים המציינים את גבול המקרקעין השייכים למסילה, ובאין גדרות או סימנים אחרים - המקרקעין שבתוך תחום של חמישה עשר מטרים מציר המסילה; ואם היתה המסילה על גבי סוללה או בתוך מחפורת או בתוך מנהרה - המקרקעין שבתוך תחום של חמישה מטרים לפחות משני צדי תחתית הסוללה או ראש המחפורת או המנהרה או שבתוך תחום של חמישה עשר מטרים מציר המסילה, הכל לפי המרוחק יותר;

(2) קווי פסים, שלוחות והסתעפויות שמשתמשים בהם לצורך מסילה או בקשר אליה;

כלומר, ה"רחוב" שבגינו אין לחייב את רכבת ישראל בארנונה כולל את מסילת הברזל עצמה וכן את המקרקעין בתחום חמישה עשר מטרים משני צידי המסילה – מקום שאין גדרות או סימנים אחרים משני צידי המסילה - אך מקום בו יש גדר או סימן אחר המקרקעים המגודרים או מסומנים בצורה אחרת משני צידיה.

6. ס"ק (3) בסעיף 2 לפקודת מסילות הברזל, אליו לא הפנה המחוקק בפקודת העיריות לצורך הגדרת "רחוב" מגדיר אף הוא "מסילת ברזל", וכולל "תחנות, משרדים, מיגשות, בתי מלאכה, סדנאות, מכונות וציוד קבועים ושאר מתקנים שהוקמו לצורך המסילה ובקשר אליה. כל אלה, ובכלל זה "מתקנים לצורך המסילה ובקשר אליה", לשיטת המחוקק בפקודת העיריות, אינם מהווים חלק ממסילת ברזל לצורך פטור מארנונה. מאידך, בסעיף 269 לפקודת העיריות נקבע כי "מסילת ברזל" כוללת גם "מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה".

מההגדרות האמורות עולה כי את הביטוי "מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה" המופיע בסעיף 269 לפקודת העיריות, והביטוי "ושאר מתקנים שהוקמו לצורך המסילה ובקשר אליה" המופיע בסעיף 2(3) לפקודת מסילות הברזל יש לפרש באופן שלא תהיה ביניהם חפיפה, שאם לא כן היה המחוקק מפנה בסעיף 269 גם לסעיף 2(3) בפקודת מסילות הברזל.

הפסיקה פירשה את המילה "מתקנים" המופיעה בשני הסעיפים באופן שמתקנים שהם לצורך המסילה או בקשר אליה אינם בגדר "רחוב" כיוון שהם עונים על ההגדרה בס"ק 3, בעוד שמתקנים שהם לצורך מסילה או בקשר אליה "המהווים חלק בלתי נפרד ממנה" מהווים רחוב כאמור בסעיף 269 לפקודת העיריות שהיא הגדרה צרה בהרבה מההגדרה בסעיף 2(3) לפקודת מסילות הברזל (ראה עמ"נ (ת"א) 261/07 עירית הרצליה נ' רכבת ישראל בע"מ).

דהיינו, כדי שמתקן יהווה "רחוב" הפטור מארנונה לא די שיהיה מתקן לצורך המסילה או בקשר אליה אלא עליו להיות חלק בלתי נפרד מהמסילה.

7. השאלה מהי "מסילת ברזל" שהיא בגדר "רחוב" הפטור מחיובי ארנונה נידונה פעמים רבות בפסיקה. ועדות הערר בהחלטותיהם, והצדדים בערעורים ובעתירה שבפני הפנו לפסיקה הענפה. כל אחד מהצדדים הפנה לפסיקה התומכת בפרשנותו, ולעיתים הפנו הצדדים לאותה פסיקה ופרשו אותה כל אחד על פי דרכו.

8. להלן אסקור חלק מהפסיקה:

עע"מ 4612/06 עירית לוד נ' רכבת ישראל (להלן "פס"ד לוד"), עניינו בחיוב בהיטלי פתוח של שטחי קרקע בהם או בצמוד להם עוברות או מונחות מסילות ברזל. ביהמ"ש קבע כי לצורך היטלי פיתוח, חלקי המקרקעין בהן עוברות מסילות הברזל והשטחים הצמודים למסילה הם בבחינת "רחוב".

בית המשפט עמד על התכלית במתן פטור מתשלומי ארנונה ל"רחוב" הנובע מכך שהנהנה מהרחוב, ומהשירותים הניתנים לו על ידי הרשות המקומית, הוא הציבור להבדיל מהמחזיקים בנכס ולכן ראוי שהציבור יישא בעלויות השרותים המסופקים לאותו נכס:

"על התכלית במתן פטור מתשלומי ארנונה ל"רחוב" – המתאימה גם לענייננו – עמד בית משפט זה בע"א 9368/96 מליסרון בע"מ נ' עיריית קרית ביאליק, פ"ד נה(1) 156, 164 (1999) (להלן: עניין מליסרון):

"המחוקק מיעט מהגדרת 'נכסים' שבסעיף 269 לפקודת העיריות, שהמחזיקים בהם חייבים בתשלום ארנונה, נכסים שהם 'רחוב'. דומה שבכך בוטאה ההשקפה, שכאשר הנהנה מן הנכס ומן השירותים הניתנים לנכס הוא ציבור בלתי מסוים של פרטים – להבדילם מן המחזיקים בנכס – ראוי כי ציבור זה הוא שיישא בעלות השירותים שמספקת הרשות המקומית לנכס".  

          וכן: 

"מכאן, ש'רחוב' לצורך הגדרת נכסים בסעיף 269 לפקודת העיריות הוא נכס שהנהנה העיקרי מן השירותים הניתנים לו על^-ידי הרשות המקומית הוא הציבור הרחב" (עניין מליסרון, בעמ' 166).

התכלית במתן פטור מתשלום ארנונה (או היטלי פיתוח) ל"רחוב" יסודה, אם כן, בזהות הנהנה מן הנכס שהוא הציבור הרחב. בשים לב לתכלית זו, על מנת לבחון אם מבחינה משפטית מקום הוא בבחינת "רחוב", עלינו לבחון את מהותם ותפקידם של המקרקעין".

בהמשך בחן בית המשפט את תפקידם של מקרקעין המהווים מסילות ברזל המשמשות לתנועת הרכבות - כדי לקבוע האם מבחינת תכלית החקיקה ולשונה, נכון להגדירם כ"רחוב" וקבע:

"להשקפתנו, חלקים מן המקרקעין בהם מונחות מסילות ברזל המשמשות לתנועת רכבות נוסעים ומשאות הם בבחינת "רחוב" ואינם בבחינת "דרך מעבר שאינה ציבורית", ולכן פטורה רכבת ישראל מתשלום היטלי הפיתוח בגינם.

חלקים אלה של המקרקעין, מבחינת תיאורם, הינם בבחינת "רחוב" כאמור בסעיף 269 לפקודה (המפנה, כאמור, להגדרה שבפקודת מסילות הברזל, שצוטטה לעיל). הגדרת חלקים אלו של המקרקעין כ"רחוב" עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה עליה עמדנו. מסילות אלו משמשות לשימוש ציבורי מובהק – תנועת רכבות נוסעים ומשאות (השוו: עניין דשנים, בעמ' 809). העובדה כי הגישה למסילות הברזל מוגבלת – הן בהגבלה פיזית בדרך של הקמת גדרות ומחסומים אחרים, הן בהגבלת הגישה למסילות בתשלום – אינה גורעת, כך דעתנו, מאופיין הציבורי של מסילות הברזל. בשונה מעובדות עניין מליסרון, למשל, אין מסילות הברזל משמשות לצורך מעבר לשטח ממנו מפיקה הרכבת הנאה (השוו: שם, בעמ' 166). מסילות הברזל משמשות לצורך מעבר רכבות נוסעים ומשאות ממקום אחד בארץ למשנהו, ובהיבט זה דומות הן לכבישים הפרושים ברחבי הארץ.

בנוסף סבורים אנו, כי אין היגיון לכלול בשטח זה אך ורק את מסילות הברזל עצמן. מבחינת השימוש הציבורי ומבחינת ההיבט הפיזי, אין לנתק את המסילות מרצועת הקרקע הצמודה להן. הגדרת המחוקק בפקודת מסילות הברזל הקובעת, כברירת מחדל, רצועה ברוחב של 15 מטרים משני צידי המסילה, ישימה גם בענייננו. לפיכך, מסקנתנו ביחס למסילות גופן, נכונה גם ביחס לרצועת הקרקע האמורה".

פסק דין לוד עסק כאמור במקרקעין בהם מונחים מסילות ברזל ובשטחים הצמודים להם, ולא בשטחי הרציפים בתחנות הנוסעים הסמוכים למסילות הברזל, נושא שאליו מתייחסים מרבית הערעורים שבפני.

בעמ"נ (ב"ש) 4/07 רכבת ישראל נ' מנהל הארנונה של עירית דימונה (להלן: "פס"ד דימונה"), קבע ביהמ"ש לעניינים מנהליים (כב' השופטת ר' אבידע) כי 'מתקנים לצורך מסילת הברזל ובקשר אליה המהווים חלק בלתי נפרד ממנה', כאמור בסעיף 269 לפקודת העיריות, אינם כוללים את מבנה התחנה ומבנים שקיימים במקום. ביהמ"ש קבע כי "'המתקנים' בהם מדובר בסעיף 269 הם מתקנים המותקנים על גבי המסילה, או בסמיכות אליה, לצורך הפעלתה" ואילו לגבי ההגדרות בפקודת מסילות הברזל הרי ששימוש בפועל בשטח כגון במבנים לצורכי אחסנה או כדרך פרטית מוציאה שטח זה מגדר "רחוב" ואין להחיל עליו את הפטור הניתן בשל כך מארנונה.

אף פס"ד דימונה לא עסק ב"רציפים", אלא בשאלה מהם אותם מתקנים המהווים חלק בלתי נפרד מהמסילה (על פסה"ד דימונה הוגשה בקשת רשות ערעור והוא אושר בהחלטה טכנית של בית המשפט העליון בבר"ם 330/08 רכבת ישראל נ' מנהל הארנונה בעיריית דימונה).

בעע"מ 8286/07 רכבת ישראל נ' עירית הרצליה שנידון ביחד עם עע"מ 8183/08 ו- 8326/08 (להלן "פס"ד הרצליה") נדרש בית המשפט העליון פעם נוספת לשאלה אם שטחים בתחנת הרכבת (של הרצליה) חייבים בהיטלי פתוח או שהם פטורים מתשלום בהיותם "רחוב". השאלה שעמדה בפני ביהמ"ש היתה כיצד יש להגדיר את המונח "רחוב", האם על פי ההגדרה המצויה בפקודת הפרשנות (כפי שנקבע בעת"מ 2122/05 על ידי כב' השופטת קובו) או על פי ההגדרה המצויה בפקודת העיריות (כפי שנקבע בעמ"נ 261/07 על ידי כב' השופטת רונן). על הפרק עמדו מספר שטחים ובהם כביש הגישה לתחנה; מסילת הברזל והשטחים הצמודים למסילה; מבנה התחנה לרבות מנהרות הולכי רגל; הרציפים; והחניון.

ביהמ"ש העליון (כב' השופט הנדל) קבע:

"ה"רחוב" – שטח פתוח הוא השייך לציבור ומאפשר לו לנוע ממקום למקום. הוא אכן משמש שטח מעבר. מרכיב ה"פתיחות" שבו אינו רק פורמאלי גרידא - קרי, הימצאותו של מקום תחת כיפת השמיים והעובדה כי רבים משתמשים בו או רשאים להשתמש בו. מאפיין בולט הינו, שעיקר ייעודו של ה"נכס" המתיימר להיות "רחוב" הוא פוטנציאל הניידות ממקום למקום, מבלי שהנכס יהווה ספיח של נכס אחר בעל זהות עצמאית. לדוגמא – שטחי מעבר בקניון, בגן ציבורי מתוחם או בבית המשפט מאפשרים לציבור לעבור ממקום למקום. עם זאת, על פני הדברים, לא נראה שיש להגדירם כרחוב, משום שהם מהווים חלק אינהרנטי, הלכה למעשה, מהקניון, מהגן המתוחם או מבית המשפט, בהתאמה. מבלי לקבוע רשימה סגורה, העניין ייבדק על פי דיני קניין; זכותו של מאן דהוא לפתוח או לסגור את הנכס המתיימר להיות רחוב; שליטה בנכס ואופיו. אין באמור רק כדי לסכם את ההלכות הקיימות או לקבוע מבחן חדש, אלא להדגיש את הקושי הקיים לעיתים בהגדרת "רחוב". תחנת רכבת, בשל מרכיביה הרבים (משרדים, קופת כרטיסים, מסילות ברזל ועוד) אינה ניתנת לסיווג בינארי של הכל או לא כלום – כולה רחוב או כולה אינה רחוב". 

במחלוקת אם לפרש "רחוב" בהתאם להגדרה בפקודת העיריות או להגדרה בפקודת הפרשנות קבע ביהמ"ש כי יש לאמץ את ההגדרה בפקודת העיריות:

"בבחירה שבין אימוץ הגדרת ה"רחוב" הכללית שבפקודת הפרשנות לבדה, לבין שימוש בסעיף 269 לפקודת העיריות ככלי עזר פרשני, נראה בבירור ששיקולי תכלית ומטרה במלאכת הפרשנות, תומכים יותר בפנייה להגדרה המצויה בפקודת העיריות. אף ניתן לומר כי הואיל ופקודת הפרשנות כוללת את המילה "לרבות", אין סתירה בשימוש משולב בינה ובין סעיף 269 לפקודת העיריות, המוסיפה בין היתר את מסילת הברזל למונח "רחוב"".

בהתאם לכך קבע ביהמ"ש כי כביש גישה לתחנה מהווה "רחוב" בהיותו "כביש המשמש מעבר לכלי רכב". לגבי מסילת הברזל והשטחים הצמודים לה קבע ביהמ"ש שיש לאמץ את ההגדרה המצויה בפקודת מסילות הברזל בהיותה "ברורה ואף מכמתת את השטחים לצידי המסילה לצורך היותם "רחוב"", ולכן זכאית הרכבת לפטור מהיטלי פיתוח בגין המסילות והשטחים הצמודים להם.

בהתייחס להגדרה שבסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל הוסיף ביהמ"ש:

"נקודה מעניינת היא שסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל שהובא לעיל, מכמת את השטחים הצמודים למסילה ומהווים חלק ממנה. מדובר בו על מספר חלופות שבין חמישה עד לחמישה עשר מטרים מציר המסילה – "הכל לפי המרוחק יותר". כמובן, בהתחשב בכך שהגדרת המונח רחוב בסעיף 269 לפקודת העיריות אינה חלה על המקרה באופן פורמאלי, ניתן להגיע לתוצאות סבירות אחרות – למשל, בין עשרה לעשרים מטרים, בהתאמה. כאן, השיקול בדבר ההרמוניה החקיקתית וקביעת תוצאה אחידה לגבי תחנות הרכבת בארץ אוחז בהגה. רוצה לומר, שאין סיבה שלא לקבל את ה"כימות" הקבוע בפקודת מסילות הברזל, ולדעתי, מוטב לנהוג כך".

ביהמ"ש דחה את טענת הרכבת לפיה מבנה התחנה ומנהרת הולכי רגל מהווים "רחוב" וקבע:

"פרשנות רחבה כזו אינה מקובלת עלי. סיווג כלל המבנה – לרבות משרדים, קופת כרטיסים וחדרי שירותים - כ"מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה" הינו מרחיק לכת. בפסק הדין השני(עמ"נ 261/07 – ז.ב.) הדגיש בית המשפט כי המחוקק בחר שלא לכלול במסגרת ההגדרה שבסעיף 269 לפקודת העיריות את המונח "תחנות" הקבוע בסעיף-קטן (3) שבפקודת מסילות הברזל, על אף שכלל את האמור בסעיפים-קטנים (1) ו-(2) לפקודת מסילות הברזל. בדברי ההסבר לתיקון פקודת העיריות נאמר כי: "המונח רחוב שבפקודת העיריות כולל גם מסילות ברזל במשמעות המצומצמת שלהן לפי פקודת מסילות הברזל". יוצא כי תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית של החוק, כמו גם לשונו, תומכות בתוצאה אליה הגיעו המותבים בבית המשפט לעניינים מינהליים".

לענין הרציפים קבע ביהמ"ש בפס"ד הרצליה:

"החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים לאמץ את קביעת ועדת הערר כמצויה במתחם הסבירות, אינה דורשת התערבות. ....... תוצאה זו הינה המשך ישיר – תרתי משמע -  של הגדרת מסילת הברזל כ"רחוב". ודוק, על פי ההגדרה הקבועה בסעיף 269 לפקודת העיריות, מדובר רק במיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה, עד כדי שהם מהווים חלק בלתי נפרד ממנה. ההגיון מדבר בעד עצמו" (ההדגשה שלי – ז.ב.). 

יצוין, כי ביהמ"ש לעניינים מנהליים (כב' השופטת רונן), שביהמ"ש העליון לא ראה להתערב בתוצאה אליה הגיע, לא קבע כי בכל מקרה מהווה שטח הרציפים חלק בלתי נפרד ממסילת הברזל ועל כן מהווה "רחוב". ביהמ"ש לעניינים מנהליים קבע כי בנסיבות תחנת הרכבת בהרצליה כאשר שטח הרציפים היווה חלק קטן בלבד (פחות מ- 10%) מכלל השטח שליד המסילות ולא הוברר אם מדובר ברציפים שבתוך מבנה התחנה או ברציפים פתוחים, אזי לא ניתן לקבוע כי החלטת ועדת הערר היא בלתי סבירה באופן המצדיק את התערבות ביהמ"ש. ובלשון ביהמ"ש:

" באשר לרציפים, מהאמור בס' 11 להחלטתה של ועדת הערר עולה כי על גבי מפת המדידה לא קיימת הבחנה בין שטח הרציפים לבין שטחי הקרקע ליד מסילות הברזל. שטח הרציפים מהווה חלק קטן בלבד (פחות מ-10%) מכלל השטח שליד המסילות. אין פירוט האם מדובר ברציפים שהם בתוך מבנה התחנה, או רציפים פתוחים. על כל פנים, לאור האמור בהחלטת ועדת הערר, אינני סבורה כי החלטתה ביחס לרציפים היא בלתי סבירה במידה כזו שיש להתערב בה. ניתן לראות את רציפים כמתקנים לצורך מסילת הברזל, המהווים חלק בלתי נפרד ממנה..."(ההדגשה שלי – ז.ב.).

בנסיבות האמורות מצא כאמור בית המשפט לעניינים מנהליים ולאחריו גם בית המשפט העליון כי אין מקום להתערב בהחלטה המצויה במתחם הסבירות. ראוי להדגיש כי אין מידע במקרה זה באשר לקיומם של גדרות או סימנים אחרים משני צידי המסילה.

בקשר לחניון קבע ביהמ"ש העליון בענין הרצליה כי:

"כאמור לעיל, יש לפרש את הסיפא בסעיף 269 בצמצום. ודאי אין מקום לקבוע כי החניון הינו מתקן לצורך מסילת הברזל או מהווה חלק בלתי נפרד ממנה".

עמ"נ 8590-08-10 רכבת ישראל נ' עירית קריית גת (להלן "פס"ד קרית גת"), נידון לאחר פס"ד הרצליה והסתמך עליו. בענין קרית גת טענה רכבת ישראל כי שטח התחנה כולה מהווה "רחוב" ולכן כל שטח התחנה פטור מארנונה. בנוסף טענה רכבת ישראל כי יש לפטור מארנונה גם שטחים ציבוריים המצויים מחוץ לגדר ולכניסה המאובטחת של תחנת הרכבת המשמשים את הציבור הרחב, ללא תשלום, והרכבת אינה אחראית לתפעולם. לחלופין טענה הרכבת כי אין לחייב בארנונה את שטח הסככות, הרציפים המתקנים והמעברים המצויים בתחום 15 מ' ממסילת הברזל החוסים, לטענתה, תחת סעיפים 2(1) ו- 2(2) לפקודת מסילות הברזל.

בית המשפט (כב' השופטת דברת) דחה את הטענה כי שטח התחנה כולה חוסה תחת הגדרת "רחוב" בהיותה טענה גורפת שאין לה אחיזה במציאות.

באשר למסילות הברזל והשטחים הצמודים להן קבע ביהמ"ש כי החרגת סעיף 2(3) לפקודת מסילות הברזל מהגדרת "רחוב" עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה שכן אין דין מסילת הברזל המשמשת לתחבורה כדין משרדים ומבנים המשמשים לצרכי הרכבת, כמו המשרד למכירת כרטיסים. המחוקק בחר במודע שלא להעניק פטור מארנונה למבנים, ומשרדים וכיו"ב שנמצאים בשימוש הרכבת.

באשר לרציפים קבע בית המשפט כי יש לקבל את הטענה כי לפחות חלק מהרציפים מהווה מתקנים לצורך מסילת ברזל ועל כן עונה על הגדרת רחוב שכן לא ניתן לעשות שימוש מעשי ברכבת מבלי לאפשר שוליים כמרחב ביטחון. סעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל מציב גבול של 15 מ' ממסילת הברזל במקום שבו אין תיחום של שטח המסילה בגדרות או בסימנים ברורים אחרים, אך אין זה המצב במקרה הנוכחי. בהעדר ראיות אחרות קיבל ביהמ"ש את עמדת עירית קרית גת לפיה "תחום הקו הצהוב ברציף הינו בלתי נפרד ממסילת הברזל ופטור מארנונה".

באשר לחניון קבע ביהמ"ש כי הוא אינו עונה על הגדרת רחוב ואינו פטור מחיוב בארנונה, בהיותו חניון לטובת באי הרכבת.

בעמ"נ 342/08 רכבת ישראל נ' עירית ראשון לציון (להלן פס"ד "ראשון לציון") נדחה ערעור רכבת ישראל כנגד חיובה בארנונה לשנים 2004 ו- 2005 (פסה"ד בבית המשפט לעניינים מנהליים ניתן לפני פס"ד הרצליה, אך בקשת רשות הערעור לבית המשפט העליון נידונה לאחר שניתן פס"ד הרצליה). על פי העובדות, מסילת הברזל בתחנת הרכבת בראשון לציון נמצאה במרווח שקוע ומתוחם בין שני קירות בטון שבין שני הרציפים. ועדת הערר קבעה כי "קימת הפרדה ברורה בין השטח המהווה מסילה ובין שטח הרציפים. כן קבעה ועדת הערר כי הרציפים ויתר מבני התחנה אינם בגדר "מתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה" ועל כן אין לראות בהם מסילה. ביהמ"ש לעניינים מנהליים (כב' השופטת ברוש) אישר את החלטת ועדת הערר.

על פס"ד קרית גת ופס"ד ראשון לציון הוגשו בקשות רשות ערעור שנידונו יחדיו בבר"ם 8729/10 + 8718/11 רכבת ישראל נ' עירית ראשון לציון ועירית קרית גת. ביהמ"ש העליון דחה את בקשות רשות הערעור וקבע שהשאלה שבפועל עמדה לדיון בכל אחד מהערעורים היא "רוחב הרחוב" נושא שנידון בהרחבה בפס"ד הרצליה ומה שנותר הוא ליישם את ההלכה. ביהמ"ש קבע כי יישום פרטני אינו נושאים לערעור בגלגול שלישי.

"לעת הזאת, פסק הדין בעניין עירית הרצליה קבע את הפרמטרים והם התקפים בנידון דידן. רשמנו לפנינו כי אין חולק בין המשיבים ש-60 הס"מ הסמוכים לקצה הרציף יש לראותם כ"רחוב", והדברים נאמרים בלא להביע דעה על פרטים נוספים בטענות הרכבת".

בשולי פסה"ד הוסיף ביהמ"ש שיש טעם בנימוק ההאחדת ההחלטות שהעלתה הרכבת ולענין זה אמר "אך הרכבת אינה יתומה, היא גוף משמעותי היכול לבוא בדברים עם גורמי החקיקה הממשלתיים ועם הכנסת לפי הצורך כדי לחדד את ההגדרות ולאחדן, והדברים אינם בשמים".

לא שמעתי בדיונים שהתקיימו בפני שהרכבת פעלה באופן האמור ולא ניתן כל הסבר מדוע אינה פועלת באופן זה. תחת זאת היא מגישה שוב ושוב ערעורים על החלטות ועדות הערר שאינן עולות בקנה אחד עם פרשנותה לגבי "רוחב הכביש".

לבסוף אפנה לעמ"נ (חי') 41521-09-11 רכבת ישראל נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית חוף הכרמל (להלן פס"ד "חוף הכרמל") ביהמ"ש מצא כי ועדת הערר פטרה במקרה זה את שטחי המעברים הסמוכים לרציף אשר משמשים רק למעבר וחייבה בארנונה שטחים המשמשים להמתנה ולרכישת כרטיסים. ביהמ"ש קבע כי בכך יישמה ועדת הערר את פסיקתו של ביהמ"ש העליון בה נקבע כי שטח הרציפים הפטור מארנונה מהווה רק חלק קטן מכלל השטח שליד המסילות.

גם ביחס לשטחי החניון אימץ ביהמ"ש את החלטת ועדת הערר שקבעה כי שטחים אלה אינם פטורים מתשלום ארנונה כיוון שהם נועדו לשמש את תחנת הרכבת ומבקריה.

ושוב חזר ביהמ"ש על כך שביהמ"ש לעניינים מנהליים אינו מציב את שיקול דעתו במקום שיקול דעת הרשות המקצועית ואינו מתערב בהחלטת הרשות אם היא סבירה במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות.

בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק הדין, בר"מ 3617/12 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה במועצה האזורית חוף הכרמל, נדחתה וביהמ"ש העליון (כב' השופט פוגלמן קבע כי מהחלטת ועדת הערר ומהחלטתו של בית המשפט קמא לא עולה כי המבקשת חויבה בגין שטחי הרציפים (מקורים או לא מקורים) בניגוד לדין" .

התערבות בימ"ש לעניינים מנהליים בהחלטות ועדת ערר

9. בטרם אדון בערעורים ובעתירה לגופם אזכיר אף אני כי היקף ההתערבות של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטות ועדות ערר הוא מוגבל. בית המשפט לעניינים מנהליים אינו שם את שיקול דעתו תחת שיקול דעתה של ועדה מקצועית אלא אם נפל בהחלטתה פגם מהפגמים המינהליים כגון חוסר תום לב, הפליה וכיו"ב פגמים מנהליים או שההחלטה לוקה בחוסר סבירות קיצוני המצדיק את התערבות בית המשפט.

ומכאן לערעורים לגופם.

עמ"נ 8393-03-16 רכבת ישראל בע"מ נ' מנהל הארנונה בעירית מודיעין מכבים רעות

עמ"נ 11776-03-16 עירית מודיעין מכבים רעות נ' רכבת ישראל בע"מ

10. רכבת ישראל מחזיקה בתחומה של עירית מודיעין מכבים רעות בשתי תחנות רכבת: "תחנת פאתי מודיעין" ו"תחנת מרכז".

תחנת פאתי מודיעין משמשת כתחנה להעלאה והורדת נוסעים, היא כוללת מבנה ובו משרדים וקופות, ומעבר תת קרקעי להולכי רגל. בתחנה קיימים שני רציפים ושתי מסילות ברזל, שני מגרשי חניה ללא תשלום לשימוש הציבור, האחד מזרחית לתחנה והשני מערבית לתחנה, כבישי גישה לתחנת הרכבת ומדרכות הצמודות לכבישי הגישה וכן כבישי גישה למתחם האוטובוסים והמוניות, מדרכות הצמודות אליהם, ושטחי איי תנועה וגינון. החניון מגודר מצידו הצפוני והדרומי.

כל שטחי הרציפים והסככות המותקנות עליהם מצויים בתחום המגודר (משני צידיו) בצמוד למסילת הברזל.

תחנת מרכז, כפי שתוארה על ידי ועדת הערר, היא תחנה ייחודית שאינה דומה לתחנות האחרות. בתחנה זו הרציפים אינם משמשים בפועל להמתנה של הנוסעים ברכבת אלא לצורך מעבר מהמדרגות היורדות אליהם לשם כניסה לרכבת אשר ממתינה תמיד בתחנה (מדובר בתחנת מוצא). כאשר יורדים למפלס הרציפים במדרגות מגיעים ישירות לרכבת שממתינה במקום. אין מקומות המתנה ברציף עצמו ומקומות הישיבה הם מינוריים לגודל התחנה.

11. בעקבות מדידות שערכה עירית מודיעין מכבים רעות בשנת 2011, בשתי התחנות, היא הוציאה שומות מתוקנות, בהן חייבה את הרכבת עבור שטחים שלא חויבו על ידה בעבר. רכבת ישראל הגישה השגות ועררים על השומות המתוקנות לשנים 2012 ו- 2013 (לאחר שהעיריה חזרה בה מהחיוב הרטרואקטיבי לשנת 2011) אשר התייחסו לנושאים הבאים:

1. ביחס לשתי התחנות - מהו שטח הרציפים שבגינו יש לחייב את הרכבת בכל אחת מהתחנות, אם בכלל, כאשר מוסכם על הצדדים כי שטח הרציף עד ל"קו הצהוב", המסומן במרחק 60 ס"מ מהשול הנושק למסילה הוא בגדר "רחוב" והמחלוקת נסבה בקשר לשטח שמעבר ל"קו הצהוב".
2. ביחס לתחנת פאתי מודיעין בלבד, שאלת חיוב ה"חניון הפתוח" והקרקע שחויבה כ"קרקע תפוסה".
3. ביחס לתחנת מרכז בלבד, שאלת חיוב ה"קרקע התפוסה" המצויה בצידה הימני של הכניסה לתחנת הרכבת (בשטח של 873.3 מ"ר).
4. חיוב בגין גגון בכניסה לתחנת פאתי מודיעין (לגביו לא הוגש ערעור).

12. על החלטת ועדת הערר הוגשו שני ערעורים.

רכבת ישראל ערערה על החלטת ועדת הערר המתייחסת לתחנת פאתי מודיעין בלבד לענין חיוב שטח הרציפים שנמצאים מעבר ל"קו הצהוב" ולענין חיוב שטח החניון (עמ"נ 8393-03-16).

עיריית מודיעין ערערה על החלטת ועדת הערר המתייחסת לתחנת מרכז בלבד לענין חיוב הקרקע התפוסה (עמ"נ 11776-03-16).

תחנת פאתי מודיעין-

13. ועדת הערר קבעה, לענין הרציפים, כי פסה"ד הרצליה ופסקי הדין שבאו בעקבותיו לא קבעו כי רציפים פטורים באופן גורף מתשלום ארנונה או כי יש לחייב אותם בשיעור כזה או אחר. פסה"ד הרצליה קבע כי שטח הרציפים אותם יש לחייב יעשה בהתאם לבדיקה פרטנית בכל תחנה.

בתחנת הרכבת פאתי מודיעין, שטחי הרציפים שיש לראותם כ"רחוב" הם החל מהשול הנושק למסילה ועד סימון ה"קו הצהוב". שטח הרציף שמעבר לקו הצהוב הינו בר חיוב בארנונה. השימוש ברציף בתחנת הרכבת בפאתי מודיעין דומה לשימוש שנעשה ברציפים אחרים לגביהם נקבע בפסיקה כי הם חייבים בארנונה.

לענין החניון הפתוח קבעה ועדת הערר כי יש לחייבו בארנונה בהתאם לקביעה הרווחת בפסיקה ובהתחשב בעובדה שעסקינן בחניון מבודד ומרוחק מעיבורי העיר המשרת בעיקר, אם לא רק, את הנהנים משירותי הרכבת.

14. לטענת הרכבת החלטת ועדת הערר אינה מנומקת, בלתי חוקית, ונוגדת את הדין ואת הפסיקה ועל כן בלתי סבירה ומצדיקה את התערבות בית המשפט. לא זו אף זו, ועדת הערר התעלמה מתצהירים ומראיות ואף מחוות דעת מומחה שהגישה הרכבת. ועדת הערר התעלמה מטענות הרכבת לפיה יש למחוק סעיפים מתצהיר המצהיר מטעם העיריה (מר שטרית) ולפסול את תשריטי המדידה שצורפו לתצהירו. כתוצאה מכך לא ביססה ועדת הערר את החלטתה על חומר הראיות שהיה בפניה ואף מטעם זה לוקה ההחלטה בחוסר סבירות המצדיק את התערבות בית המשפט.

15. הרכבת מיקדה את ערעורה בשתי טענות :

א. שטחי הרציפים הצמודים למסילות הברזל, במלואם, והקירוי המותקן עליהם הם בגדר "מתקנים לצורך מסילת הברזל המהווים חלק בלתי נפרד ממנה" ועל כן בגדר "רחוב". כל הרציפים, לרבות הסככות המכסות את הרציפים, מסילות הברזל והשטח שבצידן נמצאים בתחום השטח המגודר שאינו עולה על 15 מ'. זאת ועוד, החלטת ועדת הערר נוגדת את מה שנקבע בפסה"ד הרצליה אותו היא פרשה ויישמה באופן שגוי.

ב. ועדת הערר לא קבעה מהו שטח החניון אותו יש לחייב בתשלום ארנונה ולא הפחיתה משטח החניון הציבורי ללא תשלום (בנוסף להפחתת כביש הגישה לחניה בשטח של 3,754 מ"ר) את כבישי הגישה לתחנת הרכבת והמדרכות הצמודות אליהם וכן את שטחי איי התנועה והגינון בשטח של 4,109 מ"ר שהם בגדר "רחוב", אף זאת בניגוד למה שנקבע בפסה"ד הרצליה.

16. פסה"ד קרית גת, עליו ככל הנראה הסתמכה ועדת הערר מנוגד להלכה המחייבת שנקבעה בפסה"ד הרצליה שקבע כי שטחי הרציפים והקירוי המותקן עליהם הם בגדר "רחוב". קביעת ועדת הערר כי תחנת פאתי מודיעין אינה תחנה ייחודית בנוף תחנות הרכבת, ולפיכך דומה במתארה לתחנת הרכבת הרצליה, היא הנותנת שהיה עליה לקבוע כי שטחי הרציפים הצמודים למסילת הברזל והקירוי המותקן עליהם הם בבחינת "רחוב".

17. המבחן הקובע בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל הינו מבחן מיקום הגדר מקום שקיימת גדר, כפי שאף נקבע, על ידי ועדת הערר, לגבי הרציפים בתחנת רכבת מרכז. במקום שאין גדר נקבע כי ברירת המחדל היא מרחק של 15 מ' מכל צד ביחס לציר מסילת הברזל. אין הסבר הגיוני לשוני בהחלטות ועדת הערר בין מה שקבעה לגבי תחנת הרכבת מרכז ותחנת הרכבת פאתי מודיעין.

הקו הצהוב המסומן על גבי הרציפים סומן בהתאם לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (הסדרת הנגישות לשירותי תחבורה ציבורית) תשס"ג – 2003 ונועד לסייע לנכים ולעוורים והוא אינו משנה את היות הרציף בגדר "רחוב".

בהתאם למה שנפסק בפס"ד הרצליה, מלוא שטחי הרציפים והסככות המותקנות עליהם הם בבחינת מתקנים הקשורים למסילת הברזל ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה ועל כן אף הם בגדר "רחוב".

18. באשר לשטח החניון, ועדת הערר לא קבעה מהו שטח החניון אותו יש לחייב בארנונה וקבעה רק מהו השטח שלא חויב בארנונה. הרכבת מפנה לסעיף 12 בהחלטת ועדת הערר שם צוין כי "מהמידע שנמסר לנו כביש הגישה לחניה ושטחו 3,574 מ"ר לא חויב על ידי העיריה ונציין כי לדידנו בדין לא חויב". לטענת הרכבת בדרישת התשלום לשנת 2012 היא חויבה בגין קרקע תפוסה בשטח של 9,982 מ"ר. בשטח זה כלולים גם כבישי הגישה לתחנת הרכבת, מדרכות הצמודות אליהן, מתחם המוניות והאוטובוסים ושטחי גינון העולים יחדיו כדי 4,109 מ"ר. לטענת רכבת ישראל שטחי החניות הם בשטח של 5,874 מ"ר בלבד.

19. עירית מודיעין מכבים רעות תומכת בהחלטת ועדת הערר ולטענתה ועדת הערר יישמה באופן נכון את פסה"ד הרצליה כמו גם את פס"ד קרית גת ופס"ד ראשון לציון (עליון), שהוא מאוחר לפסה"ד הרצליה ועסק ביישום פסה"ד הרצליה.

טענת רכבת ישראל לפיה יש לתת פטור גורף לשטחי הרציפים והסככות שעל הרציפים היא בניגוד לחקיקה ראשית, לצו הארנונה של מודיעין מכבים רעות ולהלכה הפסוקה.

סעיף 269 לפקודת העיריות אינו מפנה לסעיף 2(3) לפקודת מסילות הברזל ומשכך, "מיגשות" הנכללות בסעיף 2(3), שעל פי המילון משמען "רציפים" אינן מהוות "רחוב". בפסה"ד קרית גת נקבע כי ההחרגה של סעיף 2(3) לפקודת מסילות הברזל, עולה בקנה אחד עם תכלית החקיקה. פסה"ד הרצליה לא קבע כי מיגשות חייבות בארנונה. שטח הרציף מה"קו הצהוב" ועד למבנה התחנה שייך למבנה התחנה וחייב בארנונה.

בפסה"ד קרית גת (עליון) אמר ביהמ"ש כי אם הרכבת סבורה שיש לפטור מארנונה את כל שטחי הרציפים מן הראוי שתפנה למחוקק.

20. באשר לחניון טוענת העיריה כי הרכבת אינה חולקת על עצם חיובו של החניון וגם לא על העובדה שהיא זו שמחזיקה בחניון. הרכבת קבלה את כל נתוני השטח ובמסגרת הערר הוצגו תשריטים ואף המודד נחקר עליהם. הועדה גם ציינה כי היא מכירה את שטח תחנת הרכבת. בית המשפט אינו מתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי ועדת הערר. מעצם החלטת ועדת הערר לפיה שטחי הקרקע שחויבו חויבו נכון ברור לרכבת מהו השטח החייב בארנונה.

דיון והכרעה תחנת הרכבת פאתי מודיעין

21. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ושמעתי טיעוניהם דעתי היא כי דין הערעור בעמ"נ 8393-03-16 להידחות ככל שהוא נוגע לרציפים ולסככות המותקנות עליהם ולהתקבל ככל שהוא נוגעות לחניון.

22. אין מחלוקת כי פסה"ד הרצליה הוא ההלכה הנוהגת היום. אולם, וכפי שקבעה ועדת הערר, פסה"ד הרצליה לא קבע, באופן גורף, כי רציפים או רציפים וסככות המותקנות עליהם פטורים מתשלום ארנונה בהיותם חלק בלתי נפרד ממסילת הברזל. ביהמ"ש בענין הרצליה קבע כי " אין באמור רק כדי לסכם את ההלכות הקיימות או לקבוע מבחן חדש, אלא להדגיש את הקושי הקיים לעיתים בהגדרת "רחוב". תחנת רכבת, בשל מרכיביה הרבים (משרדים, קופת כרטיסים, מסילות ברזל ועוד) אינה ניתנת לסיווג בינארי של הכל או לא כלום – כולה רחוב או כולה אינה רחוב". 

ביהמ"ש העליון, בענין הרצליה, אישר את החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים, שאישרה בתורה את החלטת ועדת הערר, בקשר לרציפים בהיותה בנסיבות הענין החלטה סבירה. ביהמ"ש לעניינים מנהליים קבע כי החלטת ועדת הערר סבירה לאחר שפרט את כל הנתונים העובדתיים שהיו ידועים לו לענין תחנת הרכבת הרצליה (שכבר הובאו לעיל אך למען הרצף ההגיוני אחזור עליהם) "באשר לרציפים, מהאמור בס' 11 להחלטתה של ועדת הערר עולה כי על גבי המדידה לא קיימת הבחנה בין שטח הרציפים לבין שטחי הקרקע ליד מסילות הברזל. שטח הרציפים מהווה חלק קטן בלבד (פחות מ-10%) מכלל השטח שליד המסילות. אין פירוט האם מדובר ברציפים שהם בתוך מבנה התחנה, או רציפים פתוחים".בהינתן שאלה הנתונים קבע ביהמ"ש לעניינים מנהליים כי החלטת ועדת הערר סבירה ולא מצא להתערב בה.

בענייננו, עמדו בפני ועדת הערר נתונים אחרים. העיריה הציגה בפני ועדת הערר "סימנים אחרים" המראים היכן הוא גבול המקרקעין השייכים למסילה עד כי הם חלק בלתי נפרד ממנה. ואכן החלק שבין ה"קו הצהוב" ועד מסילה אסור במעבר בני אדם אלא לצורך עליה לרכבת כשזו מגיעה לתחנה. על כן, החלטת ועדת הערר עומדת במבחן הסבירות.

באשר לנושא אחדות ההחלטות, בתוך מתחם הסבירות מצויות לעיתים מספר אפשרויות. כפי שראינו, ביהמ"ש העליון שלא מצא לנכון להתערב בפסקי הדין של קרית גת וראשון לציון אלא הפנה את רכבת ישראל לפעול בדרכים אחרות כדי להגיע לתוצאות אחידות שאין ספק כי הן רצויות "אך הרכבת אינה יתומה, היא גוף משמעותי היכול לבוא בדברים עם גורמי החקיקה הממשלתיים ועם הכנסת לפי הצורך כדי לחדד את ההגדרות ולאחדן, והדברים אינם בשמים".

23. אני דוחה את טענת רכבת ישראל לפיה המבחן הקובע בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל הינו מבחן מיקום הגדר. סעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל קובע מספר חלופות:

מקרקעין שבתוך גדרות; מקרקעין שבתוך סימנים אחרים; באין גדרות או סימנים אחרים.

(מבחנים נוספים קבועים כאשר המסילה היא על גבי סוללה או בתוך מחפורת או מנהרה).

בעניינו כפי שקבעה ועדת הערר (ופי שנקבע בפסה"ד קרית גת וראשון לציון שאושרו על ידי ביהמ"ש העליון) קיים 'סימן אחר' והוא ה"קו הצהוב", ויודגש בפסה"ד הרצליה לא עמדה כלל לדיון שאלת "הקו הצהוב" ולא נקבע באופן פוזיטיבי כי "רציפים" מהווים חלק בלתי נפרד ממסילת הברזל.

24. עירית מודיעין מכבים רעות טענה בנוסף כי על העובדה שלא כל שטח הרציפים מהווה חלק בלתי נפרד ממסילת הברזל ניתן ללמוד מהעובדה ש"מיגשות" המוזכרות בסעיף 2(3) לפקודת מסילות ברזל הם רציפים אשר כשלעצמם אינם מהווים "רחוב", ורק אותו חלק שניתן להגדירו כחלק בלתי נפרד מהמסילה מהווה חלק ממסילת הברזל, כפי שמהווה החלק המצוי מהשול הנושק למסילה ועד הפס הצהוב.

בהתייחס לטענה זו הפנתה הרכבת לפרוש המילוני של המילה "מיגשות" שהוא "מזח", וככל הנראה לדעתה "מזח" איננו "רציף" אפ כי לא טענה זאת בפה מלא אלא השאירה זאת במעורפל. דומני ש"רציף" ו"מזח" משמשים לאותה מטרה וניתן לקבל את הפירוש ש"מיגשות" הם "רציפים". אך גם אם לא כך הדבר לא השכילה הרכבת (שפקודת מסילות הברזל עוסקת בה) להציג פירוש אחר למילה "מיגשות" הסותר את הטענה שרציף =מזח= מיגשות.

נימוק זה אינו עומד לבדו אך בהצטרפו לשאר הנימוקים יש לו משקל מה.

25. באשר לחניון – טוענת הרכבת כי 3,574 מ"ר, אשר לא חויבו בארנונה, מהווים את כביש הגישה לחניה ועל כך היא אינה מלינה. אלא, לטענתה, אין התייחסות בהחלטת ועדת הערר לשטחים המהווים מדרכות הצמודות לכביש הגישה לתחנה או למתחם המוניות והאוטובוסים ושטחי הגינון ששטחם ביחד עם שטח כביש הגישה לתחנה מגיע ל-4,109 מ"ר. טענה זו לא זכתה לכל התייחסות מצד העיריה, לא בעיקרי הטעון ולא בטעון ע"פ ועל כן לא נסתרה. העולה מהאמור הוא כי שטחים אלה יש להפחית משטחי הקרקע המחויבים כקרקע תפוסה.

26. סוף דבר אני דוחה את הערעור בעמ"נ 8393-03-16 ככל שהוא נוגע לרציפים ומקבלת אותו ככל שהוא נוגע לכבישים המובילים לחניון לרבות המדרכות הצמודות לכביש ושטחי הגינון וקובעת כי משטח הקרקע התפוסה יש להפחית 4,109 מ"ר.

תחנת מרכז –

27. לגבי שטח הרציפים בתחנת הרכבת מרכז קבעה ועדת הערר כי מדובר בתחנה ייחודית, אשר הרציפים בה אינם משמשים בפועל להמתנה של הנוסעים כפי שתואר לעיל (ראה סעיף 13). כמו כן קבעה ועדת הערר כי המרחק של קצה הרציפים אינו עולה על 15 מ' כקבוע בהגדרת "מסילת ברזל" בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל אליו מפנה סעיף 269 לפקודת העיריות ועל כן אין לחייב את הרציפים בארנונה.

לגבי שאר החלטות ועדת הערר ככל שהן מתייחסות לתחנת הרכבת מרכז לא הוגש ערעור.

28. עירית מודיעין מכבים רעות מערערת ההחלטה וטוענת כי היא בלתי סבירה ומנוגדת לפסיקה. יש חוסר סבירות בעובדה שרציפים בתחנות אחרות יחויבו בארנונה ורק ברכבת מרכז יהיו הרציפים פטורים מתשלום ארנונה.

לטענת העיריה, בניגוד לקביעת הועדה, נוסעי הרכבת משתמשים בשטח הרציפים בהמתינם לרכבת ועל הרציפים מוצבים ספסלים לשימוש זה. בשטחי הרציפים עושה רכבת ישראל שימוש עסקי ומפיקה מהם רווחים.

לטענת עירית מכבים מודיעין רעות, על מנת להגיע לשטח הרכבת בקומה מינוס 2, יש להיכנס למתחם התחנה ולעבור את מכונת השיקוף והמאבטחים במקום. משם יורדים במדרגות הנעות למקום רכישת הכרטיסים, ומשם יש להמשיך דרך שער ולרדת למטה במדרגות הנעות להמתנה לרכבת. לאורך השטחים הבנויים עד לפס הצהוב אף הציבה הרכבת מכונות שתיה לרשות הנוסעים, ועל קירות המנהרה ובשטח הבנוי מוצבים שלטי חוצות.

29. עוד טוענת העיריה (כפי שטענה בעמ"נ 8393-03-16) כי סעיף 2(3) לפקודת מסילות הברזל, לא נכלל בהגדרת "רחוב", כולל "מיגשות" אשר על פי הגדרת המילון הנן רציף, מזח, מדרכה רחבה, טרמינל. כלומר, המחוקק החריג מהשטחים המהווים "רחוב" את הרציפים. לעמדת העיריה האיזון הראוי בין לשון החוק המחריגה "מיגשות" מהיותם "רחוב" לבין פס"ד הרצליה בו ביהמ"ש ראה ברציף כ"רחוב" מצוי בפס"ד קרית גת שקבע כי חלקו של הרציף עד לסימון ה"קו הצהוב" יחשב כחלק מהמסילה ואילו חלק הרציף מפס הבטיחות ועד למבנה התחנה יחשב כחלק ממבנה התחנה.

לעמדת העיריה שטח מסילת הברזל בתחנת רכבת מרכז תחום משני צידיו על ידי גדות בטון בגובה 2 מ' והם הגבולות שתוחמים את שטח המסילה. הקו הצהוב מטרתו להוות פס גבול נוסף שנועד לבטיחות הנוסעים כאשר הרכבת עוברת על המסילה.

30. המשיבה, רכבת ישראל תומכת בהחלטת ועדת הערר. לטענתה שטחי הרציפים שחויבו בארנונה על ידי העיריה והמצויים בתוך מנהרה הם בגדר "רחוב". המבחן הקבוע בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל הוא מבחן מיקום הגדר, מקום שקיימת כזו. ומקום שאין גדר נקבע כי ברירת המחדל היא שמסילת הברזל משתרעת למרחק 15מ' מכל צד ביחס לציר שלה. כאשר מדובר במסילת ברזל המצויה בתוך מנהרה המבחן הוא כי שטחי הרציפים יהיו בגדר "רחוב" במידה והם מצויים בתחום 15 מ' מציר המסילה, כפי שקבעה ועדת הערר.

31. החלטת ועדת הערר התבססה על הראיות שהוצגו בפניה (חוו"ד שמאי המקרקעין מנחם אדר ותשריטי מדידה שהוצגו לה על ידי הרכבת).

32. אבחנת ה"קו הצהוב" היא מלאכותית ואין לקבלה. הקו הצהוב הוא סימון בטיחותי על פני הרציף שנועד להקל את הנגישות לאנשים עם מוגבלות והוא אינו יוצר חלוקה פיסית של הרציף.

דיון והכרעה תחנת מרכז

33. הערעור של עירית מכבים מודיעין רעות מכוון למעשה כנגד הממצאים העובדתיים אותם קבעה ועדת הערר לאחר ששמעה את הראיות והעידה על עצמה שהיא מכירה את התחנה. כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בעובדות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת שבענייננו היא ועדת הערר אלא בנסיבות חריגות שאינן מתקיימות בענייננו.

עירית מודיעין מבקשת שבית המשפט יאמץ את השגותיה העובדתיות שהן בניגוד לעדויות שהושמעו (ראה לדוגמא סעיף 38 להודעת הערעור).

לא מצאתי מקום להתערב בקביעות העובדתיות שנקבעו על ידי ועדת הערר.

ואני דוחה את הערעור שהוגש על ידי עירית מודיעין מכבים רעות בעמ"נ 11776-03-16.

עמ"נ 20206-03-16 רכבת ישראל נ' עירית רמלה

34. ביום 19.4.15 הוציאה עירית רמלה, לרכבת ישראל, הודעת ארנונה מתוקנת, בעקבות שיפוצים והרחבה שנעשו בתחנת הרכבת. הרכבת הגישה השגה וערר על הודעת החיוב המתוקנת המתייחסת לשנים 2012, 2013.

ועדת הערר ערכה סיור בתחנת הרכבת והונחו בפניה תשריטי המדידה של התחנת לפני ואחרי השיפוץ.

35. ועדת הערר תארה את התחנה באופן הבא: "מדובר בתחנת רכבת מגודרת, שהכניסה בשעריה היא לציבור הנוסעים בתשלום ומותנה בבדיקה ביטחונית. בתחנה קיימים שני רציפים וביניהם שתי מסילות ברזל, באופן שכל רציף משרת מסילת ברזל אחת. מסילת הרכבת שקועה באופן שקיים הבדל גבהים בין מסילת הרכבת לרציף, כך שמתאפשרת כניסה ויציאה נוחה מקרונות הרכבת אל הרציפים. לאורך הרציפים קיים פס צהוב ומצוי בהם שלט בו מצוין כי אסור לחצות את הקו הצהוב. חלק משטח הרציפים מקורה בקירוי קשיח. קיים גשר עילי המחבר בין שני הרציפים. העליה אל הגשר והירידה ממנו היא באמצעות מעליות, מדרגות נעות ומדרגות רגילות. בעבר, היה קיים במקום רציף אחד בלבד שאורכו היה קטן יותר מאורך הרציף כיום והוא היה מקורה באופן חלקי. עם הרחבת התחנה, נוסף קירוי גם ברציף שהיה קיים קודם להרחבה".

הערעור שבפני הוגש על ידי רכבת ישראל והוא מתייחס לקביעות ועדת הערר בכל הנוגע לשטחי הרציפים הצמודים למסילות הברזל והקירוי המותקן עליהם, מעבר לשטח המסומן ב"קו צהוב".

36. ועדת הערר קבעה (בנוגע לרציפים) כי את הפטור יש לפרש בצמצום ולהעניקו רק במקרים ברורים. פקודת העיריות בסעיף 269 מפנה לצורך הגדרת "רחוב" לסעיף 2 ס"ק (1) ו- (2) לפקודת מסילות הברזל ולא לשאר הסעיפים הקטנים בסעיף 2. ס"ק (1) חל על מקרקעין ואילו ס"ק (2) חל על פסי הרכבת. הרציף המקורה הינו בבחינת מבנה ועליו חל ס"ק (3) שאינו מוגדר כרחוב. כך אף עולה מהפסיקה. פס"ד לוד עליו נסמכת הרכבת מתייחס למקרקעין ולא למבנים. כמו כן, וכעולה מפס"ד ראשון לציון, רציפים אינם בהכרח חלק מהמסילה.

לגבי הרציפים שאינם מקורים, קבעה ועדת הערר כי הגישה אליהם אסורה לנוסעי הרכבת כיוון שרכבות מהירות חולפות על יד הרציף ואותו חלק של הרציף המסומן לאחר הקו הצהוב הוא האזור שאסור לנוסעי הרכבת לשהות בו אלא לצורך מעבר מהרכבת ואליה לאחר עצירת הרכבת.

37. לטענת רכבת ישראל שטחי הרציפים הסמוכים למסילת הברזל במלואם והקירוי המותקן עליהם הינם בגדר "רחוב" כהגדרתו בסעיף 269 לפקודת העיריות והם בגדר "מתקנים לצורך מסילת הברזל המהווים חלק בלתי נפרד ממנה". הרציפים נועדו לשמש את נוסעי הרכבת בהמתנה לרכבת או ביציאה ממנה והם דומים לרציפים בתחנות הרכבת השונות.

עוד טוענת רכבת ישראל כי קביעת ועדת הערר כי סווג הרציפים הוא "בנין" שגויה שכן סיווגם הוא "רחוב" הפטור מארנונה. לא זו אף זו, החלטת ועדת הערר שסיווגה את ארון חשמל, ארון אחסנה וארון טכני המותקנים על גבי הרציפים בסווג "בנין" שגויה אף היא שכן מדובר בארונות שמידותיהם קטנים, הם אינם תופסים שטח משמעותי והם דרושים להפעלת המסילה.

38. החלטת ועדת הערר נוגדת את הדין ואת ההלכה הפסוקה שנקבעה בפס"ד הרצליה. החלטת ועדת הערר חורגת ממתחם הסבירות, שיקוליה לא היו ענייניים ונפל בה פגם חמור היורד לשורשו של ענין ובנסיבות אלה יתערב בית המשפט בשיקול דעתה.

ועדת הערר גם שגתה בהבנת הנקרא בפס"ד חוף הכרמל. החלטת ביהמ"ש בענין חוף הכרמל דווקא מאשרת את הלכת הרצליה שקבעה כי הרציפים הם בגדר "רחוב" ואינם חייבים בארנונה.

39. לענין הרציפים, מפנה הרכבת לסעיף 269 לפקודת העיריות המכליל גם "מיתקנים לצורך מסילת הברזל או בקשר אליה המהווים חלק בלתי נפרד ממנה" , כ"רחוב", .

40. המבחן הקבוע בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל הוא מבחן מיקום הגדר, מקום שקיימת כזו ומקום שאין גדר נקבע כי ברירת המחדל היא שמסילת הברזל משתרעת למרחק 15 מטר מכל צד ביחס לציר שלה.

41. עירית רמלה טוענת כי החלטת ועדת הערר אינה חורגת ממתחם הסבירות. לטענתה, המסילה תחומה בקווים הצהובים המסומנים על גבי הרציפים ורק תחום המסילה המצוי בין הקווים הצהובים פטור מארנונה. לטענת העיריה, פרשנות הרכבת היא רחבה יתר על המידה מאחר וגדר התחנה אינה תוחמת את תחום הרציפים אלא הותקנה לצורך שמירה על המקרקעין. קיומה של גדר, לענין הפטור מארנונה, רלוונטי רק מקום שאין סימנים אחרים. עוד טוענת עירית רמלה כי השטחים המחויבים על ידה הם השטחים המנויים בסעיף 2(3) לפקודת מסילות הברזל אשר אינם מוגדרים כ"רחוב" ואינם פטורים מארנונה. שטחים אלה מהווים שטחים לשימושה הפרטי של הרכבת ולצורך המתנת נוסעי הרכבת בלבד וככאלו הם ברי חיוב.

דיון והכרעה תחנת רמלה

42. כל הטענות שנטענו על ידי הרכבת בערעור זה נטענו על ידה גם בערעור בענין תחנת פאתי מודיעין ואין לי אלא להפנות לדברים שנאמרו על ידי שם בסעיפים 25 ו- 26 לעיל.

43. באשר לטענה כי אין לחייב את הרציפים המקורים כ"בנין", הרי משדחיתי את הטענה כי הרציפים (בין המקורים ובין אלה שאינם מקורים), אינם מהווים "רחוב", הרי שבדין חויבו כרציפים המקורים כ"בנין".

44. סוף דבר אני דוחה את ערעור רכבת ישראל בעמ"נ 20206-03-116.

עמ"נ 17456-10-16 רכבת ישראל בע"מ נ' מ.א. דרום השרון

עמ"נ 8753-11-16 מ.א. שרום השרון נ' רכבת ישראל בע"מ

45. בשנת 2014 החלה המועצה האזורית דרום השרון לחייב את רכבת ישראל בארנונה בגין שני מתקני שליטה ובקרה (להן "שו"ב") הצמודים לפסי הרכבת השולטים על תנועת הרכבות שעל גבי המסילות. האחד מצוי בתחנת אלישמע והשני מצוי בתחנת ראש העין דרום. המתקנים חויבו על פי סווג "מתקני יצור, השנאה, מתקן חיבור כהגדרתו בפקודת העיריות [נוסח חדש]" (סווג 314), ועל פי סווג "קרקע תפוסה אשר סעיפים אחרים בהיטל זה אינם חלים עליהם, למעט קרקע תפוסה המשמשת בנין מגורים ו/או משק חקלאי בנחלה" (סווג 711).

46. לטענת הרכבת, המתקנים הם בגדר "רחוב" ועל כן אינם ברי חיוב בארנונה הן מכח סעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש] בהיותם "מתקני דרך" הסמוכים למסילת הברזל ומהווים חלק בלתי נפרד מהמסילה והן מכח ההפניה בסעיף 269 לפקודת העיריות לסעיפים 2(1) ו- 2(2) לפקודת מסילות הברזל. לטענת הרכבת, המתקנים מהווים מתקנים טכניים, באמצעותם מתאפשרת תנועת הרכבות על גבי מסילות הברזל. מתקנים אלה שולטים על תנועת הרכבות ברחבי הארץ ומכוונים את תנועת הרכבות באופן שוטף, בין היתר על ידי שליטה על התשתיות הקשורות אליהן ומערכות האיתות.

מתקנים אלה מחליפים סטאמפורים (רמזורים מיוחדים) שנשלטו בעבר באופן ידני וכיום הם נעשים בצורה ממוחשבת.

בשיטה הממוחשבת מוזן המחשב השולט על האיתות ועל המסילות בלוח זמנים ובנתונים אודות הרכבות עצמן ואמור להיות מסוגל ליישם את לוח הזמנים בעצמו. המחשבים חולשים על פעולות אלה מצויים ומרוכזים במתקני שו"ב השוכנים בתוואי מסילת הברזל באזורים מרוחקים מהיישוב במבנה בטון אשר הגישה אליו מוגבלת אך ורק לקומץ אנשי מקצוע המגיעים בעת תקלה בלבד או בעת פירצת אבטחה. המתקנים אינם מאויישים ולא ניתן לאיישם או לעשות בהם שימוש כלשהו מלבד שימוש טכני כאמור. אין במתקנים אלה מים זורמים, בתי נוחיות וכיו"ב. דלתות המבנים וחלונותיהם הם מפלדה והם ננעלים כנעילת כספת. המתקנים מכילים גנרטורים, מחשבי תקשורת, מצברים, חשמל ייעודי וציוד איתות.

לחלופין טענה הרכבת כי הסווגים בהם סווגו המתקנים אינם הולמים את השימוש הנעשה בהם בפועל ויש לסווגם בסווג "בנין המשמש למטרות שאינן מנויות בסעיפים אחרים בצו המיסים" (סווג 914 ) (טענות נוספות אותן טענה הרכבת אינן רלוונטיות לערעור זה ועל כן לא יפורטו).

47. המועצה האזורית טענה כי המתקנים אינם עונים על הגדרת "רחוב" בפקודת העיריות והם ברי חיוב בהיותם מבנים הנכנסים לגדרו של סעיף 4(3) לפקודת מסילות הברזל. ולגבי הסווג טענה המועצה האזורית כי היא חייבה את הרכבת בהתאם לשימושים הנעשים בהם בפועל והיא דחתה את ההשגה שהגישה רכבת ישראל.

48. ועדת הערר קבעה כי השאלה העומדת לדיון היא שאלה משפטית פרשנית ולא שאלה עובדתית.

ועדת הערר קבעה כי בחוקים הרלוונטיים אין התייחסות מפורשת למתקנים מסוג זה ואולם אין לה צורך להכריע בשאלה אם המתקנים הם בגדר "רחוב" מאחר וסעיף 269 רישא לפקודת העיריות מחריג באופן ברור ומפורש את המונח "בנין" מתחולת המונח "רחוב", והמתקנים, נושא הערר, הם בבחינת "בנין", ואינם נכנסים להגדרת "רחוב".

ועדת הערר ביססה את מסקנתה על העובדות, שלא היו שנויות במחלוקת, לפיהם "המדובר במבנים שהינם מתקני שליטה ובקרה על תנועות הרכבות ואשר מצויים בטווח של פחות מ-15 מ' ממסילות הרכבת. לפי השומה המבנים הינם בגודל 120 מ"ר וכ-150 מ"ר בהתאמה".

ועדת הערר, קבעה כי מבנים ששטחם למעלה מ-100 מ"ר העשויים מבטון, הננעלים בדלת פלדה שיש להם חלונות מפלדה שהגישה אליהם מוגבלת למספר אנשי מקצוע, גם אם מכנים אותם "מתקנים" הם בגדר "בנין". העובדה שאין בהם מים זורמים ואנשים אינם נמצאים בהם דרך קבע אינה מעלה ואינה מורידה.

מאידך קבעה ועדת הערר כי סיווג המתקנים כ"מתקני ייצור, השנאה, מתקן חיבור כהגדרתו בפקודת העיריות [נוסח חדש]" (סיווג 314) אינו הסווג המתאים ויש לסווגם בסווג השיורי "בנין המשמש למטרות שאינן מנויות בסעיפים אחרים לפי צו המיסים".

על החלטה זו הוגשו שני ערעורים.

49. בעמ"נ 17456-10-16 מערערת רכבת ישראל על דחית טענתה כי מדובר ב"רחוב" הפטור מארנונה.

בעמ"נ 8753-11-16 מערערת המועצה האזורית על החלטת ועדת הערר לשנות את סווג המתקנים מסווג של "מתקני ייצור, השנאה, מתקן חיבור כהגדרתו בפקודת העיריות" לסווג השיורי 914 "בנין המשמש למטרות שאינן מנויות בסעיפים אחרים לפי צו המיסים" כפי שקבעה ועדת הערר.

50. לטענת הרכבת, סעיף 269 לפקודת העיריות מונה שלושה מצבים בהם מסילת ברזל ומתקניה יכנסו תחת כנפי המונח "רחוב" ואת שלושתם ניתן להחיל על המקרה דנן. קיימת חלופה נוספת המצויה ברישא להגדרת "רחוב" המגדיר דרך (בין השאר) "וכל מתקן בתחום הכביש והדרך".

51. הרכבת מפנה גם לתכנית המתאר מח/113 (פורסמה ברשומות 9.11.00) שכותרתה "תוואי מסילת רכבת פרברים עפ"י תיקון 37 לחוק – תכנית דרך". תכנית זו קובעת בסעיף 14 ב' כי "בתחום מסילת הרכבת ... ניתן להקים מתקני שו"ב (שליטה ובקרה) ... וימוקם ככל האפשר קרוב לשטח המיועד למסילת הרכבת", ללמדך שמתקני שו"ב על פי תכנית המתאר מהווים חלק מתחום מסילת הרכבת".

52. ועדת הערר קבעה כי אין מחלוקת לענין העובדות וכי "אין חולק כי תכלית המתקנים להכווין את תנועת הרכבות". למרות זאת קבעה כי סעיף 269 מחריג באופן ברור ומפורש את המונח "בנין" מתחולת המונח רחוב", אך פרשה את החוק וסייגה את המונח "רחוב" בצורה שגויה.

עוד בהודעת החיוב חייבה המועצה האזורית את הרכבת בסיווג 314 החל על "מתקני ייצור, השנאה, מתקן חיבור ..."כלומר, מלכתחילה חויבה הרכבת בגין "מתקנים".

הגדרת המונח "מקרקעין" בפקודת המקרקעין ובפקודת הפרשנות כולל "קרקע, וכל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה".

ההגדרה שבסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל כולל במונח מקרקעין גם מבנים או מתקנים המצויים במקרקעין.

בפסה"ד הרצליה (261/07) הוכרו סככות כמחוברים למקרקעין הסמוכים למסילה ומקל וחומר יש להחיל זאת על מתקני שו"ב.

בפסה"ד חוף הכרמל קבע ביהמ"ש :

"מכך יש להסיק כי ההגדרה של "מסילת ברזל" המהווה "רחוב"פטור מארנונה אינה מכילה את התחנות והמשרדים וכד', אלא רק את המתקנים המותקנים על גבי המסילה או בסמיכות אליה לצורך הפעלתה"

דיון והכרעה תחנת הרכבת דרום השרון

53. דעתי היא כי דין הערעור של רכבת ישראל להתקבל וכפועל יוצא מתייתר הדיון בערעור המועצה האזורית שכן להשקפתי המבנים הם בגדר מתקנים הפטורים מארנונה.

54. מתאור המתקנים/מבנים (ואין חולק על נכונות התאור), המתקנים החליפו מתקנים קודמים סטאמפורים, שהיו רמזורים מיוחדים שנשלטו ידנית. המבנה שהוקם כיום לצורכי הגנת המחשב/ המתקן הוקם ולא כמבנה בפני עצמו. דומני שלאור הצאור האמור אין חולק שמדובר במתקן המהווה חלק בלתי נפרד ממסילת הברזל שלצורך השמירה וההגנה עליו נתון בתוך במבנה.

בנסיבות אלה מתקיימים בו הן הסממנים להיותו מתקן בלתי נפרד ממסילת הברזל והן הסממנים של מבנה בהיותו מתקן הנתון בתוך מבנה.

בנסיבות אלה כאשר שתי האפשרויות קיימות סבורני כי יש לפנות לתכלית החוק ובהתחשב בתכלית יש לסווג את המבנה כמתקן שהוא חלק בלתי נפרד מהרכבת ועל כן בבחינה "רחוב" ועל כן פטור מתשלום ארנונה.

55. לאור המסקנה אליה הגעתי, אני מקבלת את ערעור 17456-10-16, וכפועל יוצא נדחה הערעור בעמ"נ 8753-11-16.

עת"מ 7162-09-15 רכבת ישראל נ' עירית רמלה

56. בין עירית רמלה ורכבת ישראל נחתם ביום 31.12.11 הסכם פשרה בקשר להיטלי הפיתוח וארנונה החלים על מתחם תחנת הרכבת ברמלה ובו נקבע כי החל מיום 1.1.2011 יחויב המתחם בארנונה בהתאם לגדלים ולסיווגים הבאים:

א. שטח אשר יסווג כמשרדים בגודל של 124 מ"ר (סווג 810).

ב. שטח מבנה התחנה והסככות שאינן רציפים בגודל 431 מ"ר (סווג 970).

ג. שטח קרקע תפוסה 160 מ"ר (סווג 710).

ד. שטח החניון מבוטל.

סעיף 6 להסכם הפשרה קבע:

"למען הסר ספק מובהר, כי אין באמור בהסכם זה בכדי לגרוע מסמכויות העיריה להטיל חיוב באגרות והיטלי פתוח עפ"י חוקי העזר העירוניים ו/או להטיל ארנונה כללית בגין כל בניה עתידית שתיווסף לנכס, אם תיווסף. הרכבת לא תהיה זכאית לכל השבה ו/או הפחתה או החזר בגין סכום הפשרה נשוא הסכם זה. יובהר, כי בניה עתידית הנה שטח בניה ו/או נפח בניה נוספים על אלה הקיימים ע"פ ההיתר של תחנת הרכבת".

57. ביום 19.4.15 הוציאה עירית רמלה לרכבת ישראל דרישת תשלום בגין היטלי פיתוח (סלילה ותעול), המתייחסים לשטחי הרציפים הצמודים למסילת הברזל והסככות המותקנות עליהן, שנובעים מבניה נוספת שביצעה הרכבת.

הרכבת מבקשת להורות כי דרישת התשלום בטלה משני טעמים:

א. עקרונות הסכם הפשרה שבין הרכבת לעיריה תקפים ומחייבים והעיריה אינה רשאית להפר אותו ולחייב את הרכבת בניגוד לו.

ב. שטח הרציפים הצמודים למסילות הברזל והסככות המותקנות על הרציפים (בשטח של 2,317.89 מ"ר) הם בגדר "רחוב" הפטור מארנונה, בהתאם לסעיף 269 לפקודת העיריות ובהתאם לפס"ד הרצליה.

58. לטענת הרכבת הסכם הפשרה נחתם לאחר מו"מ ממושך ולאחר שניתן פס"ד הרצליה שלאורו הוסכם כי יחוייבו רק הסככות שאינן רציפים ולא יחויבו רציפים הצמודים למסילות הברזל, וסככות המותקנות על הרציפים שהינם בגדר "רחוב". למרות האמור, חייבה העיריה את הרכבת בגין כל שטחי הרציפים הצמודים למסילות הברזל והסככות המותקנות עליהן.

לטענת הרכבת, הסכם הפשרה עליו חתמו הצדדים, מגלם את סוגי השטחים אותם יש לחייב בתשלום היטלי פיתוח . רציפים הצמודים למסילות הברזל וסככות המותקנות עליהם לא נמנו אתם. עקרונות הסכם הפשרה, כך לעמדת הרכבת, הם בעלי תוקף מחייב ולא חל שינוי בהלכה הפסוקה לעניין היות הרציפים הסמוכים למסילות הברזל בגדר "רחוב".

59. הרכבת אינה חולקת על חובתה לשלם היטלי פיתוח בגין השטחים המפורטים בהסכם הפשרה ששטחם גדל עקב העבודות להרחבת תחנת הרכבת והכפלת המסילה שביצעה, אך לטענתה אין לחייבה בגין הרציפים הצמודים למסילת הברזל לגביהן נקבע בפס"ד הרצליה שדינם כדין "רחוב" שאין לחייבו בהיטלי פיתוח, ושלאורו נחתם הסכם הפשרה.

60. בשטחי "המבנה" שצוינו בדרישת התשלום כלולים שטחי הרציפים הצמודים למסילת הברזל וכן שטחים מקורים המצויים על הרציפים ואף שטחי ארונות טכניים וארונות אחסנה המצויים על הרציפים. לטענת הרכבת הרציפים הצמודים למסילות הברזל והסככות המותקנות עליהם וכן כל המותקן על הרציפים הם בגדר "מתקנים הקשורים למסילה ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה", ואין לחייבם בהיטלי פיתוח בוודאי שלא בסווג "בנין".

61. טענת העיריה כי היא מבססת את דרישתה לחיוב הרציפים על פסה"ד קרית גת אין בו כדי להועיל כיוון שבפס"ד קרית גת נקבע שהנטל להבאת נתונים מוטל על הרכבת, ורק משום שלא הובאו נתונים אחריםקיבל ביהמ"ש ביהמ"ש בענין קרית גת את גישת העיריה לפיה ה"קו הצהוב" ברציף הוא בלתי נפרד ממסילת הברזל. מאידך, בענייננו הביאה הרכבת תשריטי מדידה, שבוצעו על ידי העיריה עצמה מהם עולה כי הרציפים והסככות המותקנות עליהם צמודות למסילת הברזל ונמצאות בתחום המגודר כתוחם את "גבול המקרקעין של מסילת הברזל".

62. עירית רמלה טוענת כי טענת הרכבת בדבר מניעות מכח הסכם הפשרה נדחתה לגופו של ענין בפסק דינו המפורש והמנומק של ביהמ"ש בעת"מ 21047-05-13 מיום 22.5.14 (כב' השופטת אהד), וערעור שהוגש עליו נדחה אף הוא (עע"מ 4339/14). עובדות אלה כלל לא נזכרו בעתירת הרכבת וכבר מטעם זה יש לקבוע כי מחמת חוסר נקיון כפיה של הרכבת יש לדחות את העתירה.

הסכם הפשרה התייחס לתחנת הרכבת הישנה ובטרם בנתה הרכבת תוספות בנייה משמעותיות עליהן לא שולמו היטלי הפיתוח.

63. הסכם הפשרה אין בו כדי לגרוע מהסמכות להטיל היטלי פיתוח על כל תוספת בניה שתתווסף לתחנה. במסגרת בדיקה שערכה העיריה התברר לה כי הרכבת הוסיפה לתחנת הרכבת בניה בהיקף של 2,327 מ"ר שבגינם לא שולמו היטלי פיתוח. במסגרת דרישת התשלום לא נכללו שטחי בניה ששולם בגינם היטלי פיתוח במסגרת הסכם הפשרה.

64. תחנת הרכבת על כל תוספות הבניה שנכללו בדרישה אינם בבחינת "רחוב" ויש לחייבה בהיטלי פיתוח.

ניסיונה של הרכבת להרחיב את הגדרת "מסילת ברזל" כך שתחול על שטח התחנה כולה , בהתחשב בפסיקה הרבה בנושא זה, משולל יסוד ומופרך.

65. הרכבת מתעלמת מכך שמסילות הברזל מתוחמות בסימן ה"קו הצהוב" כך שרק החלק בתוך הקו הצהוב עולה כדי מסילת ברזל הפטור מהיטלי פתוח.

לחלופין טוענת העיריה כי גם אם לא היו סימני ה"קו הצהוב" התוחמים את שטח המסילה, על פי מדידת נציגי העיריה שטח הרציפים והסככות אינם מצויים בתחום 15 המטרים המוגדרים בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל.

66. בנוסף טוענת העיריה לאיחור ושיהוי בהגשת העתירה.

דיון והכרעה עת"מ רמלה

67. לאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת הצדדים דעתי היא כי לדחות את העתירה.

68. הרכבת מבססת את עתירתה על שתי טענות. האחת, הסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים ובו נקבע כי שטחי הרציפים הצמודים למסילה והסככות המותקנות עליהם יהיו פטורים מהיטלי פיתוח, ולטענתה אותו עקרון צריך לחול גם על שטחי הבניה החדשים, ועל הטענה כי רציפים הצמודים למסילת ברזל והסככות המותקנות עליהם הם בבחינת "רחוב" הפטור מהיטלי פיתוח.

69. באשר להסכם הפשרה, השאלה נידונה בעת"מ 21047-05-13 וטענת הרכבת בדבר חלות ההסכם גם על תוספת הבניה נדחתה מפורשות על ידי ביהמ"ש "העותרת לא הצביעה על אינדיקציות כלשהן התומכות בגרסתה, לפיה כוונת הצדדים במועד חתימת ההסכם היתה כי ההסכם יחול על התחנה, גם לאחר הגידול בשטחה. במצב דברים זה אין אלא לקבל את גירסת המשיבה לכוונת הצדדים". בנסיבות אלה טוב עשתה הרכבת כשבטיעוניה טענה לענין זה בלשון רפה, וחבל שלא חזרה בה לחלוטין מטעון זה.

70. באשר לטענה כי הרציפים הסמוכים למסילת הברזל והסככות המותקנות על רציפים אלה הם בבחינת חלק בלתי נפרד ממסילת הברזל כבר התייחסתי לעיל בדיון בענין תחנת הרכבת של פאתי מודיעין ואין לי אלא להפנות לשם.

מקום בו מצוי "קו צהוב" מהווה הוא את "הסימן האחר התוחם את הקרקע הסמוכה למסילת הברזל המבווה חלק בלתי נפרד ממנה.

71. יתרה מכך, טענת העיריה כי גם אם לא היו סימני ה"קו הצהוב" התוחמים את שטח המסילה, על פי מדידת נציגי העיריה שטח הרציפים והסככות אינם מצויים בתחום 15 המטרים המוגדרים בסעיף 2(1) לפקודת מסילות הברזל, לא נסתרה, וגם מטעם זה היה מקום לדחות את העתירה.

71. לאור האמור אני דוחה את העתירה.

הוצאות ושכ"ט עו"ד

לאור התוצאות אליהן הגעתי ישולמו הוצאות המשפטים ושכ"ט עו"ד באופן הבא:

א. בעמ"נ 8393-06-16 ובעמ"נ 11776-03-16 – אין צו להוצאות.

ב. בעמ"נ 20206-03-16 ובעת"מ 7162-09-15 (יחדו) תשלם רכבת ישראל בע"מ לעירית רמלה עבור הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד סך של 25,000 ₪.

ג. בעמ"נ 8753-11-16 ובעמ"נ 17456-10-16 תשלם המועצה האזורית דרום השרון הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לרכבת ישראל בע"מ סך של 25,000 ₪.

ניתן היום, י"ח אייר תשע"ח, 03 מאי 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה