השופט מ' בר-עם:

1. לפנינו ערעור המדינה על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' פולוק), מיום 24.1.2016, אשר ביטל את הרשעת המשיב מיום 15.12.2014 בת"פ 46005-02-12 (להלן – ההליך הראשון), לאחר שהורשע, על-פי הודאתו בעובדות כתב-אישום מתוקן (בשנית), בעבירת החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה – לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק); ובת"פ 26185-06-14 (אשר צורף לבקשת הנאשם להליך בבית משפט קמא; להלן – ההליך הנוסף) בגדרו נקבע, על-פי הודאת המשיב בעובדות כתב-האישום בתיק המצורף, כי המשיב ביצע את העבירה שיוחסה לו שם, החזקת סכין שלא למטרה כשרה – לפי סעיף 186(א) לחוק.

2. עם קבלת תסקיר שירות המבחן גזר בית-משפט קמא על המשיב שירות לתועלת הציבור בהיקף של 160 שעות.

3. ערעור המדינה הוא כנגד אי הרשעה.

4. על-פי עובדות כתב-האישום בהליך הראשון, בתאריך 15.1.2012 בשעה 17:14 או בסמוך, בכניסה לרחבת הכותל המערבי, החזיק המשיב סכין מחוץ לתחום ביתו או חצרו ולא הוכיח כי החזיקה למטרה כשרה. על-פי כתב-האישום בהליך השני, בתאריך 4.2.2012 בשעה 09:30 או בסמוך לכך, בישוב קידר, החזיק הנאשם על גופו סכין קומנדו בתוך נדן שהיה מחובר לחגורת כיס מכנסיו מחוץ לתחום ביתו או חצרו, והכל – כשאין בידו להוכיח כי למטרה כשרה החזיקה. בנסיבות המתוארות, במהלך חקירתו במשטרה אודות נסיבות החזקת הסכין, ציין המשיב בפני חוקר המשטרה כי יעשה שימוש בכל אמצעי להגן על עצמו, לרבות השימוש בסכין.

5. המשיב, רווק כבן 25, גר בישוב סוסיא, ב"חוות הר סיני" ועובד כרועה צאן מזה כשנה וחצי. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי המשיב נולד בחיפה וגדל בישוב עינב בשומרון. בהיותו בן תשע נרצח אביו בפיגוע חבלני ברכב בו נסעו כאשר המשיב היה נוכח באירוע. לאחר סיום לימודיו פנה ללימודים בישיבת הסדר ושירת בשירות פעיל בצה"ל במשך שנה ושלושה חודשים. המשיב שוחרר מהשירות על-רקע סיבות רפואיות. בהמשך למד אילוף כלבים במכללה לחינוך גופני וספורט ב"מכון וינגייט" במשך שנה, ומזה כשנה וחצי עובד ב"חוות הר סיני" בישוב סוסיא כרועה צאן. לחובתו עבירה קודמת ללא הרשעה בדין, בגין כניסה לשטח סגור משנת 2013. שירות המבחן התרשם כי נוכח האירוע שעבר בשל רצח אביו, סיגל המשיב לעצמו דפוס התנהגות של הגנה עצמית. במצב זה נזקק לכלי שיהיה אתו להגנתו העצמית. להערכת שירות המבחן קיימים גורמי סיכון להישנות מעורבות עבריינית. עם זאת, ישנם גורמי סיכוי לשיקום והימנעות מהתנהגות עבריינית. לאור זאת, והערכתו כי המעשים אינם מאפיינים את אורח חייו של המשיב בדרך כלל וכי המשיב אינו מעורב בחברה שולית ופלילית, במטרה שלא לחסום את המשיב מאפשרויות תעסוקה עתידיות, המליץ שירות המבחן לבטל את הרשעתו של המשיב בדין ולהטיל עליו עונש מוחשי של שירות לתועלת הציבור בהיקף של 160 שעות.

6. בתסקיר משלים ציין שירות המבחן כי המשיב מתקשה לבחון דרכים אחרות להתנהלותו, הגם שחזר וטען כי אינו מסתובב כיום עם סכין, מאחר שנמצא רוב הזמן בחווה ואינו חש צורך להגן על עצמו באופן קבוע. עם זאת, חזר שירות המבחן על התרשמותו כי המשיב נעדר דפוסי חשיבה והתנהגות עבריינים, ועל-יסוד האמור חזר על המלצתו לבטל את הרשעתו של המשיב ולהטיל עליו עונש מוחשי וחינוכי של צו שירות לתועלת הציבור.

7. בגזר-דינו סבר בית-משפט קמא כי ככלל - בעבירה לפי סעיף 186 לחוק יש להחמיר בעונש ולהרשיע. עם זאת, למרות האמור וחרף העובדה שמדובר בשתי עבירות, קבע: "...החלטתי לפנים משורת הדין ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של הנאשם ומבלי שהדבר יראה כתקדים, שלא להרשיע את הנאשם והנני מבטל את ההרשעה מיום 15.12.14". בית-המשפט הוסיף כי המשיב הודה ולקח אחריות ומכאן שוכנע כי קיים סיכוי נמוך ביותר להישנות המקרה. בית המשפט הוסיף כי המשיב אדם נורמטיבי שאין לחובתו הרשעות קודמות, ועל-יסוד הנסיבות המיוחדות כפי שהובאו בתסקיר שירות המבחן, שוכנע כי הרשעתו עלולה לפגוע פגיעה ממשית בתעסוקתו בעתיד. בנסיבות אלה, החליט שלא להרשיע את המשיב והטיל עליו, לאחר שזה הביע את הסכמתו לפניו, לבצע 160 שעות שירות לתועלת הציבור.

8. בהודעת הערעור מלינה המערערת נגד גזר דינו של בית-משפט קמא ואי-הרשעתו של המשיב בדין. המערערת סבורה כי בית-משפט קמא לא העניק משקל ראוי לחומרת העבירות בהן הורשע המשיב, במיוחד נוכח העובדה כי המשיב ביצע שתי עבירות נפרדות של החזקת סכין, בחלוף פחות מחודש האחת מהשנייה. המערערת הטעימה כי על בית-המשפט להחמיר בענישה, זאת כדי להילחם בתופעה הנרחבת של עבירת החזקת סכין ולמגרה. המערערת הוסיפה כי לא נעלמו מעיניה נסיבותיו האישיות של המשיב, ובכלל זה רצח אביו לנגד עיניו לפני כעשור במהלך ירי חבלני לעבר רכבם, ולפיכך, הסתפקה בעתירה למאסר על תנאי ולא עתרה למאסר בפועל. לאחר שהביאה המערערת את הפסיקה בדבר מדיניות הענישה הנוהגת, טענה כי בשל טיב העבירות אותן ביצע המשיב, לא ניתן היה להסתפק בקביעה כי המשיב ביצע את העבירות אלא היה על בית-משפט קמא להרשיעו. בהקשר זה הדגישה, כי המשיב לא הוכיח פגיעה חמורה ויוצאת דופן בו ואין מדובר בנסיבות מיוחדות המצדיקות סטייה מהכלל בדבר הרשעה. על-יסוד כל האמור, טענה כי יש לקבל את הערעור, להרשיע את המשיב בשתי העבירות ולהחמיר בעונשו.

9. במהלך הדיון חזרה המערערת על טענותיה, והוסיפה כי על-פי המבחן שנקבע בפסיקה בעניין אי הרשעה, יש לבדוק את היחס בין הנזק שעשוי להיגרם למשיב מהרשעה לבין הפגיעה באינטרס הציבורי. בענייננו, על-יסוד תסקיר שירות המבחן, טענה כי המשיב התקשה להפנים או להבין את מעשיו, וכי בית-משפט קמא שגה בשעה שלא נדרש להעדר פגיעה ממשית בתעסוקתו של המשיב בעתיד. לפיכך, חזרה וטענה כי יש להרשיע את המשיב נוכח האינטרס הציבורי הרחב. מנגד, טען ב"כ המשיב כי מדובר בנסיבות חריגות בגין האירוע שחווה המשיב בילדותו. ב"כ המשיב הוסיף כי מדובר בבחור צעיר, שהיה כבן 21 בעת ביצוע העבירה. בהמשך, אף שהודה כי לא ניתן לומר שיש פגיעה קונקרטית ממשית מידית, טען כי המשיב נמצא בתהליך של לימודים והרשעתו בדין עלולה לפגוע בלימודיו. עוד הוסיף, כי חלפו ארבע שנים ממועד ביצוע העבירות וכי המשיב לא ביצע עבירות נוספות. על-יסוד כל האמור סיכם כי אין להתערב בהחלטת בית-משפט קמא. בסיום הדיון הוגש מסמך שכתבה אמו של המשיב (מש/1). המשיב הוסיף כי ביצע את רוב השירות לתועלת הציבור.

10. לאחר בחינת טיעוני הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל.

11. כלל הוא, כי ערכאת הערעור לא גוזרת מחדש את העונש, אלא בוחנת את סבירות גזר-הדין של הערכאה הדיונית; וכי התערבותה בעונשים שנגזרו על-ידי הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה טעות מהותית, או שהעונש שנגזר סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 1880/14 עמעש נ' מדינת ישראל (19.11.14); ע"פ 448/14 מדינת ישראל נ' אזולאי (24.11.14); וע"פ 4235/14 ראאד חאטיב (3.2.15)). נפסק, כי גדרי ההתערבות האמורים נותרו על כנם גם לאחר תיקון 113 לחוק העונשין (ע"פ 7430/13 שחרוך טוחסונוב נ' מדינת ישראל (3.3.14); וכן ראו: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.13); וע"פ 3151/13 עבדאללה נ' מדינת ישראל פִסקה 10 (24.4.14)).

12. הכללים בסוגיית ההימנעות מהרשעה התוו בפסיקת בית-המשפט העליון, ועמדנו עליהם במספר פסקי-דין בהרכב זה. נפסק, כי ניתן להגיע בגזר-דין לתוצאה של אי-הרשעה "...רק בנסיבות יוצאות דופן, בהן אין יחס סביר בין הנזק הצפוי מן ההרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה" (ר"ע 432/85 גדעון רומנו נ' מדינת ישראל (21.8.85)). ההלכה הפסוקה מורה, כי הימנעות מהרשעה אפשרית בהתקיים שני גורמים מצטברים: "...ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם, ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה בלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים..." (ע"פ 2083/96 תמר כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, 342 (1997)). עוד נקבע בפסיקה, כי בכל הנוגע לנאשמים בגירים, "...רק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין" (ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3) 685 (2000); וכן ראו: ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 869 (2004)). בשורה ארוכה של פסקי-דין נקבע, כי הימנעות מהרשעה של מי שאשמתו הוכחה, הִנה בגדר "חריג שבחריגים" והיא "תיעשה אך במקרים יוצאי דופן" (ראו למשל: ע"פ 8528/12 אלירן ציפורה נ' מדינת ישראל (3.3.13), והאסמכתאות המפורטות שם). באשר לשאלה, האם עצם ההרשעה עלולה לפגוע "פגיעה חמורה" בשיקומו או בעתידו של הנאשם, נפסק כי על בית-המשפט להשתכנע, כי "..הפגיעה הקשה שתיגרם לנאשם בעטיה של הרשעה, אינה שקולה כלל ועיקר לתועלת הציבורית המועטה שזו תניב" (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (23.7.09)). עוד נפסק, כי בבוא בית-המשפט לבחון את הנזק העלול להיגרם לנאשם "...יש להתייחס לנזק מוחשי-קונקרטי, ואין להידרש לאפשרויות תיאורטיות, על פיהן עלול להיגרם לנאשם נזק כלשהו בעתיד" (ע"פ 8528/12 בעניין אלירן צפורה לעיל; וכן ראו ע"פ 2862/12 מילמן נ' מדינת ישראל (24.1.13)); וכי על הנאשם העותר לאי-הרשעתו, להציג "חשש ממשי כי הטלת אחריות בפלילים תחבל בסיכויי שיקומו... ובחזרתו לדרך הישר" (רע"פ 7720/12 פלוני נ' מדינת ישראל (12.11.12); וכן ראו: רע"פ 3589/14 שרון לוזון נ' מדינת ישראל (10.6.14)). כן הודגש, כי את הטענות בדבר פגיעה קשה וקונקרטית בסיכויי השיקום, יש לבסס בתשתית ראייתית מתאימה (רע"פ 7224/14 משה פרנסקי נ' מדינת ישראל (10.11.14)).

13. בענייננו, שוכנענו כי לפנינו מקרה שבו נפלה טעות מהותית בגמר-הדין, וכי העונש שנגזר, סוטה באופן קיצוני מרמת הענישה הראויה, באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. בית-משפט קמא, אף שהביא בחשבון את השיקולים הרלבנטיים לזכותו של המשיב, לא נתן ביטוי מספיק לאינטרס הציבורי, זאת בשים לב לטיב העבירה שעל פי הפסיקה הנוהגת מחייבת, על דרך הכלל, הרשעה (ראו למשל: ע"פ 25152-02-11 מדינת ישראל נ' דהר (11.4.2011), שם קבע בית משפט זה, תוך שהפנה למקרה דומה שנדון זמן קצר לפניו כי "...אין להכביר במילים באשר לחומרה שהמחוקק ובתי המשפט מייחסים לעבירה של החזקת סכין. עצם החזקתה של סכין היא שהופכת אותה לזמינה, ומדיניות הפסיקה להחמרה בגין עבירות אלו אינה מאפשרת ויתור על הרשעה (ע"פ 50795-01-11 מדינת ישראל נ' אשקיר (6.4.2011)). בהקשר זה כבר נפסק כי קיים אינטרס ציבורי במיגור תופעה זו של צעירים הנושאים על גופם סכינים או אגרופנים (ראו למשל: רע"פ 4079/10 ג'בשה נ' מדינת ישראל (23.8.2010); רע"פ 1490/12 יוסף אבו-גוש נ' מדינת ישראל (15.7.2012)).

14. זאת ועוד, מעיון בתסקיר שירות המבחן עולה כי המשיב סיגל לעצמו דפוס התנהגות של "הגנה עצמית", לפיו נזקק להחזיק "בכלי" על-מנת שיחוש ביטחון. התנהגות המשיב וטעמיו להחזקה בסכין, בשתי הזדמנויות שונות (בגדרי ההליך הראשון וההליך הנוסף), ראויה לגינוי בדרך של הרשעה בדין; זאת משיקולי גמול, וכן מטעמים של הרתעה אפקטיבית – אישית וכללית. אנו, שלא כמו בית-משפט קמא, מצאנו כי העבירות אינן מאפשרות לוותר במקרה הנדון על הרשעה, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה הנוגעים לאינטרס הציבורי. בנוסף, לא שוכנענו כי הרשעה בדין עלולה להסב פגיעה חמורה בשיקומו של המשיב, או שייגרם לו נזק מוחשי וקונקרטי ככל שההרשעה תיוותר על כנה; ובפרט כאשר אין חולק כי לא ייגרם למשיב נזק קונקרטי "מיידי", ככל שיורשע בדין, והטענות בדבר החשש לפגיעה קונקרטית עתידית לא נסמכו על תשתית ראייתית. אכן, בדין התייחס בית משפט קמא לנסיבותיו המיוחדות של המשיב, ואולם בהיעדר התייחסות לנזק מוחשי וקונקרטי אשר צפוי למשיב כתוצאה מהרשעתו, ובהתחשב במכלול הנסיבות שצוינו לעיל, מצאנו כי יש להתערב בקביעת בית-המשפט ולהרשיע את המשיב. כאמור, הכלל הוא "... שיש להרשיע נאשם שעבר עבירה, ומי שטוען אחרת, שומה עליו לשכנע את בית-המשפט ששיקולי השיקום גוברים במקרה האינדיווידואלי על השיקולים שבאינטרס הציבורי" (ע"פ 1132/07 מקונן נ' מדינת ישראל (5.8.2007); ע"פ 2609/12 עובדיה חלבי נ' מדינת ישראל (19.8.2012)). במקרה שלפנינו, לא הורם על-ידי המשיב נטל זה, ולפיכך לא הייתה הצדקה להימנע מהרשעתו בדין.

15. ממכלול הטעמים האמורים, הערעור מתקבל. המשיב מורשע, אפוא, בעבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה (שתי עבירות) – לפי סעיף 186(א) לחוק; ולגזר הדין יתווסף רכיב של חודש מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שנתיים מהיום עבירה שבה הורשע בתיק זה. רכיב השירות לתועלת לציבור, בהיקף של 160 שעות, יעמוד על כנו.

המזכירות תמציא עותקים מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים ולשירות המבחן.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ו, 10 יולי 2016, בהיעדר הצדדים (על-פי הסכמתם).