1. לפניי בקשה להבאת ראיות לסתור לפי ס' 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975, ולמינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדי (להלן - "הבקשה").
2. כתב התביעה עוסק בתאונת דרכים שארעה למשיב ב- 6.8.14, במהלך עבודתו, עת נהג באופנועו (להלן - "התאונה"). בעקבות התאונה נחבל המשיב בכל חלקי גופו.
3. התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי. הוועדה הרפואית במוסד לביטוח לאומי (להלן - "הוועדה הראשונה") קבעה למשיב ביום 21.1.16 נכות צמיתה, בשיעור 10%, בגין פגיעה בכתף ימין, בהתאם לתקנה 42(1)(ד)((I, לתקנות הביטוח הלאומי קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה (להלן – "התקנות").

הוועדה הרפואית לעררים (להלן – "הוועדה לעררים") קבעה ביום 22.6.16 שאין למשיב כל נכות הקשורה לתאונה וכי הפגיעה בכתף ימין קדמה לה. הוועדה לעררים אפשרה למשיב להשיג על החלטותיה, אך זה בחר למשוך בקשתו.

1. לטענת המבקשת, נפל פגם ממשי בקביעת נכות המשיב על ידי הוועדה הראשונה. לטענתה, הוועדה הראשונה החסירה בדיקת הדמייה השוואתית בין הכתפיים. לעומתה, הוועדה לעררים סברה, כי הנזק שנגרם למשיב קדם לארוע התאונה והנכות אינה קשורה לה. עובר לתאונה, סבל המבקש מבעיות בכתף ימין ומהגבלה בתנועות.

נטען כי הוועדה לעררים לא ניהלה דיון אמיתי בשאלת הקשר הסיבתי לתאונה. שכן, המשיב משך את בקשתו, לאחר שהוועדה לעררים הביעה דעתה לגבי נכותו ואפשרה לו לעשות כן. לו הייתה הוועדה לעררים מסיימת את עבודתה, הקביעה המחייבת הייתה כי למשיב אין נכות כלל ו/או בקשר עם התאונה.

1. המשיב טען כי קביעת הוועדה לעררים אינה רלוונטית במקרה הנדון. בפני הוועדה הראשונה מיום 21.1.16 עמדו מסמכי וועדה קודמת וכן בדיקתMRI . הוועדה הראשונה התייחסה לעברו של המשיב וקבעה כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 10% כתוצאה מהתאונה. לטענת המשיב, לא נפל פגם בשיקול הדעת של הוועדה.
2. המבקשת הגישה ב-30.8.2017, בקשה דומה לפיה בית המשפט יקבע כי למשיב נכות על פי דין בהתאם לקביעת הועדה לעררים; לחילופין, להורות למשיב כי יסיים ההליכים בוועדת המל"ל; ולחילופי חילופין כי יתאפשר לה להביא ראיות לסתור קביעת המל"ל. בתגובה, ציין המשיב כי הודיע ב-14.11.2016 כי הוא מוותר על המשך ערעורו ומבקש לבטלו. למחרת, נודע לו מן המל"ל כי הערר אכן מבוטל. מותב קודם קבע בהחלטתו מיום 12.11.2017 כי נראה שאין מקום לקבל עמדת המבקשת, וכי זו תודיע באשר לכוונתה להגשת בקשה להבאת ראיות לסתור.

דיון

1. סעיף 6ב' לחוק הפיצויים קובע:

"בית המשפט יהיה רשאי להתיר לבעל דין בתביעה לפי חוק זה, להביא ראיות לסתור את הקביעה האמורה, אם שוכנע שמן הצדק להתיר זאת מטעמים מיוחדים שיירשמו".

1. בפסיקה נקבע כי על בית המשפט לעשות שימוש במשורה בסיפא לסעיף 6ב', וכלשון כב' השופט אור בע"א 5779/90 הפניקס נ' טיארה פ"ד מה(4) 77 (1991), (להלן – "הפניקס")

"אכן פסיקתו העקבית של בית המשפט היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על פי הסיפא של ס' 6ב', ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד..."

"...כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת..."

1. ברוח דומה קבע בית המשפט ב-ע"א 634/85 עודה נ' רותם פ"ד לט(4) 505 (1985), כי סטייה מהכלל האמור לעיל, תהיה בנסיבות יוצאות דופן, אך במקרים בהם יהא מקום לכך, והטעמים יהיו טעמים משפטיים או עובדתיים:
   • 1. טעמים משפטיים כגון: האם נראה לביהמ"ש, כי ההליך הקודם היה נגוע בפגם מהותי כגון פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי.
     2. טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים כגון: אם חל שינוי מהותי במצבו של התובע או שנתגלתה נכות נוספת לאחר הקביעה הקודמת.
2. בית המשפט אינו בוחן את הפן המקצועי-רפואי שבעבודת הוועדה, או את פרשנות החומר הרפואי שעמד לפניה. כך, נקבע ב-ר"ע 641/85 ציון נ' סיסו (פורסם במאגרים, 24.12.85), שהשגות רפואיות או חוות דעת של מומחה אחר אינם משמשים עילה להבאת ראיות לסתור. וכן בעניין הפניקס נקבע שגם אם קיימת שונות בין המסקנות שהוסקו ע"י אותם ממצאים, אין בהם כדי לאפשר הבאת ראיות לסתור.

מהכלל אל הפרט

1. לאחר עיון, הריני סבורה כי יש לדחות הבקשה.

כאמור, למשיב נקבעה נכות צמיתה על פי דין על ידי הוועדה הראשונה במל"ל בשיעור 10%. עוד נקבע כי הנכות נגרמה כתוצאה מהתאונה.

המשיב, בחר למשוך את הערר לאחר שזו אפשרה לו לעשות כן, עובר לקביעת שיעור הנכות על ידה. מכאן שאין בממצאי הוועדה לעררים משום קביעה על פי דין.

הוועדה לעררים שללה במסקנותיה כל נכות הקשורה לתאונה. לא נראה כי היו בפניה מסמכים רפואיים חדשים או בדיקות חדשות, העולות כדי שינוי בנסיבות או במצבו הרפואי של המשיב. ועדה זו הסתמכה על התיעוד, עליו הסתמכה הוועדה הראשונה. אף לא הוכח כי בחומר הרפואי שעמד בפני הועדה הראשונה היה חלקי או חסר. מכאן שיש לראות בדברים כדי השגות רפואיות, או פרשנות מעין זו, אשר בהם, כאמור, אין די כדי להביא ראיות לסתור.

1. לדעתי לא מתקיימים הטעמים המיוחדים, המצדיקים מתן רשות להבאת ראיות לסתור.

סוף דבר, הבקשה נדחית, ללא צו להוצאות.

אין צו להוצאות.

1. המזכירות תודיע החלטתי לצדדים.

ניתנה היום, כ"א תמוז תשע"ח, 04 יולי 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה