ביום 11.2.2016 נדחה ערעורה של העותרת מס' 1 (להלן- העותרת), כנגד ההחלטה בערר לדחות את בקשתה לקבלת רישיון להפעלת בית ספר יסודי, בית הספר "אהלי תורה" ביסוד המעלה (להלן- בית הספר), בשנת הלימודים תשע"ו. בפסק הדין שניתן בעמ"נ 29481-09-15 על ידי כב' השופטת נ' בן אור (להלן – פסק הדין) נקבעו הדברים הבאים:

"המסקנה היא, שהחלטת ועדת הערר מצויה בתחום סמכותה, שיקוליה נכוחים ואין מקום להתערב בהם. המערערת החליטה להפעיל בית ספר במבנה שהיתר הבנייה להקמתו היה למגורים, ללא טופס אכלוס ובלא היתר לשימוש חורג. אין לי אלא להביא את דבריה של הוועדה בעניין זה:

"...תנאי לדין בבקשה לרישיון הינו המצאת היתר בנייה למבנה בו פועל המוסד החינוכי. ללא היתר שכזה, אין כלל טעם לדון בבקשה לרישיון. אין צורך לומר, כי מדברים אנו בהיתר בנייה תקף, שתנאיו מולאו (ובכלל זה קבלת טופס 4) והוא מאפשר בניית מוסדות חינוך (לאמור, נקבע בו, כי יעוד הקרקע מאפשר בנייה שכזו)".

...

כאמור, המשיבה התחייב כי יש לתלמידות הלומדות בבית הספר מעלה חינוכי חלופי בקריית שמונה, בחצור הגלילית ובצפת. בצדק סברה ועדת הערר, כי גם אם אין המדובר בפתרון מיטבי (כטענת המערערת), אין בכך כדי להצדיק מתן רישיון לבית ספר שפועל במבנה בניגוד לדין". (פסקה 30).

אחר פסק הדין הורו המשיבים מס' 1 ו- 2 (להלן – המשיבים), על סגירת בית הספר ופיזור התלמידות במוסדות חינוך אחרים. המשיבות מס' 3-5, הרשויות המקומיות, הודיעו לעותרים מס' 2-26, הוריהן של התלמידות על שילוב התלמידות בבתי ספר שונים. מכאן העתירה שלפני.

העותרים, העותרת – עמותה המפעילה את בית הספר, והורי התלמידות, מבקשים כי בית המשפט יורה למשיבים שלא לסגור את בית הספר ושלא לפזר את תלמידות בית הספר עד לסיום שנת הלימודים תשע"ו. בגדרה של העתירה הוגשה בקשה דחופה למתן צו ארעי במעמד צד אחד ולמתן צו ביניים.

לטענת העותרים ברור כי העילה היחידה למימושו של צו הסגירה, שהוצא עוד בעבר, נעוצה בפסק הדין אשר אישר את החלטת המשיבים לדחות את בקשת הרישיון. העותרים טוענים כי צו הסגירה של בית הספר לא נחתם מעולם על ידי המנהלת הכללית של משרד החינוך, וממילא לא הופעל על ידי הגורם המוסמך לכך. עוד נטען כי ההחלטה לסגור את בית הספר התקבלה באופן אוטומטי לאחר פסק הדין מבלי שנשקלו כל השיקולים שראוי לקחת אותם בחשבון טרם קבלת החלטה כזו לרבות טובתן של התלמידות, אינטרס ההסתמכות של ההורים והתלמידות על קיומו של בית הספר. עוד נסמכים העותרים על כך שבית הספר פעל ללא רישיון משך שנתיים וחצי מבלי שצו הסגירה נאכף ואין כל דחיפות באכיפתו דווקא כעת שלושה חודשים לפני סיום שנת הלימודים.

בכתב העתירה מזכירים העותרים כי פנו לבית המשפט העליון בבקשת רשות ערעור על פסק הדין ואף מציינים כי לדעתם סיכויי הערעור גבוהים. כך טוענים העותרים גם במסגרת הבקשה כי סיכויי העתירה וסיכויי בקשת הרשות לערער הם גבוהים וכן מוסיפים כי מאזן הנוחות פועל לטובתם בהתחשב בכך שלא נמצאו ליקויי בטיחות בבית הספר ומפקחים מטעם המשיבים שיבחו את העשייה הפדגוגית במקום.

סמוך לאחר הגשת העתירה והבקשה התבקשה באת כוח העותרים להבהיר מדוע אין מדובר למעשה ב'סעד זמני בערעור', שכן ההחלטה, העתירה והבקשות נסמכות על פסק הדין ולא נראה כי יש לעתירה 'חיות' עצמאית. בהבהרה שהגישה מסרה באת כוח העותרים כי לא נתבקש סעד זמני במסגרת הערעור וכי מדובר בעניין אחר שכן פסק הדין לא דן בסוגיית סגירת בית הספר במהלך שנת הלימודים אלא קבע כי אין ליתן לעותרת רישיון להפעלת בית ספר לשנת הלימודים, כאשר בידי המשיבים שיקול הדעת אם לפעול לסגירת בית הספר באופן מיידי, או שמא, לנוכח פעילות בית הספר עד עתה להימנע מסגירתו בעיצומה של שנת הלימודים. המדובר אפוא בהחלטה חדשה שיש לתקוף אותה בעתירה נפרדת. עוד צוין כי העותרים מס' 2-26, ההורים, לא היו צד להליך הקודם ולכן יש לאפשר להם להשמיע את קולם. העותרים נסמכים על פסק דינו של כב' השופט פוגלמן בבר"מ 5725/14 עמותת זכרון שלמה נ' מדינת ישראל (21.12.2014).

עמדת המשיבים היא כי מאחר והעתירה תוקפת את יישום פסק הדין היא איננה אלא בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין או למתן סעד זמני בערעור. הסמכות לדון בבקשה, לאחר שהוגש הליך ערעור, היא לבית המשפט העליון. לדידם של המשיבים, קבלת גישת העותרים לפיה יישום פסק דין יוצר החלטה חדשה שאותה יש לתקוף במנותק, תביא להימשכות אין קץ של הליכים ולשימוש לרעה בהליכי בית המשפט. מנגד, ככל שהעתירה מופנית כלפי צו הסגירה שהוצא ביום 9.4.13, הרי שהעתירה הוגשה תוך שיהוי ויש לדחותה.

לאחר בחינת טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, הן בשל הטעם שמדובר בבקשה לסעד זמני בערעור והן בשל כך שאין מקום למתן צו ביניים לגופם של דברים.

מקובלת עלי עמדת המשיבים העולה בקנה אחד עם החלטתי מיום 15.3.2016 כי אין מדובר בעתירה שיש לה 'חיות' עצמאית אלא בעתירה שהיא תחליף לבקשת סעד זמני בתקופת הערעור. המשיבים מיישמים פסק דין שברור שניתן על ידי בית משפט זה. פסק הדין קובע באופן ברור כי המוסד החינוכי פעל ופועל ללא רישיון תוך שעיון בנימוקים שבפסק הדין מלמד על התנהלות בעייתית, בלשון המעטה, של העותרת. מכל מקום בית המשפט הורה התייחס באופן חד משמעי גם לתוצאות פסק הדין תוך שנתן דעתו לכך שאין להתיר פעילות בית ספר הפועל במבנה בניגוד לדין, גם אם המענה החינוכי אינו מיטבי וכרוך בהעברת התלמידות למוסדות אחרים (ר' פסקה 30). העותרים מבקשים לשנות מקביעה זו ועל כן פנו בבקשת רשות ערעור. את הבקשה לסעד זמני – היה עליהם להפנות לערכאת הערעור.

לדידי, אין מדובר בתקיפתו של צו הסגירה שהוצא בעבר אלא בתקיפת היישום של פסק הדין, והוא נובע מפסק הדין, וזאת כאשר ברקע צו סגירה שהוצא על ידי המנהלת הכללית בעבר והושהה בהסכמה עד לסיום הליכי הערעור.

עם סיומם של הליכים אלה צו הסגירה עומד בעינו. כאן המקום להזכיר כי אותה הסכמה, שנזכרת בפרוטוקול הדיון מיום 21.9.2015 בערעור המנהלי סויגה על ידי המשיבים, כך שדחיית האכיפה של צו הסגירה לא תעמוד למשיבים לרועץ בעת מימושו גם באמצע שנת הלימודים (עמ' 2, ש' 4-5), כך שאין יסוד לטענת ההסתמכות.

עוד התברר כי בניגוד לסברתו של בית המשפט לעניינים מנהליים שהמליץ למשיב להסכים להשהות את הסגירה במהלך הדיון בערעור, לא הוגשה כלל בקשה לשימוש חורג לבית הספר (להבדיל מגן ילדים שפועל במקום). הדברים שכתבה כב' השופטת בן אור על דרך התנהלות העותרת מדברים בעד עצמם:

"המסקנה המתבקשת, שהמערערת הייתה מודעת לכך שאין תוחלת לבקשה להיתר לשימוש חורג במבנה כבית ספר, היתר שלא יינתן בהתחשב במיקומו של המבנה ובתכנית החלה. הרושם המצטבר מהתנהלותה של המערערת, שלאחר שניתן נגדה צו סגירה, היא ניסתה לקבל רישיון ולהפעיל את בית הספר (ואת גן הילדים) תוך שימוש בהיתר בנייה שאינו מאפשר פעילות זו, וכשהגיעו מים עד נפש הגישה בקשה להיתר לשימוש חורג – עבור גן הילדים (בידיעה שאין סיכוי לקבל היתר כזה עבור בית ספר), מתוך סברה שהוכחה כלא בלתי מקבלת על הדעת, שתשומת הלב לפרט "קטן" זה לא תוסב... לא לחינם תארה ועדת הערר בהחלטתה נשוא דיוננו את התנהלות המערערת כ"דרך עקלקלה שאינה תואמת את דרישת הדין"..." (פסקה 26).

הנה כי כן, ענייננו בבית ספר הפועל במבנה שאין לו היתר כדין ולא ניתן לעשות בו שימוש כבית ספר, הוצא בעניינו צו סגירה לפני כשלוש שנים, והוא עדיין ממשיך לפעול ומבקש להמשיך לעשות כן. הצורך בהיתר בנייה אינו עניין טכני, שניתן להתעלם ממנו או ל'דלג' עליו. היתר כזה ניתן לאחר בחינה מדוקדקת של שיקולים שונים, שכוללים שיקולי תכנון, בטיחות המבנה, התאמתו לתקנים מחייבים כאלה ואחרים, והיבטים נוספים. מכאן, שאף אם אניח, כטענת העותרים, כי מדובר בהליך נכון – לא מצאתי כי סיכויי העתירה גבוהים כל כך, על רקע מכלול הקשיים שעולים מהתנהלות העותרת.

גם בקשר עם מאזן הנוחות איני סבור כי הכף נוטה לכיוון הותרת פעילות בית הספר במבנה ללא היתר. אמנם העברת התלמידות היא בעייתית ואולם מקום בו המתקן שבו מתנהלת פעילות בית הספר לא קיבל את האישורים הדרושים לכך, הכף נוטה לטובת הסגירה, בוודאי בתקופת הביניים שעד לבירור העתירה. לכך יש להוסיף, כי צו הסגירה הוצא לפני שלוש שנים, וגם בטענת השיהוי יש על פני הדברים ממש.

צירופם של ההורים כעותרים אינו יכול לרפא את הפגם ואינו יכול להכשיר פעילות בית ספר ללא רישיון ובמבנה שלא הותר בו השימוש למטרה זו.

על יסוד כל האמור, הבקשה למתן צו ביניים נדחית.

העותרת מס' 1 תשלם למשיבים 1-2 שכר טרחת עורך דין בסכום של 5,000 ₪.

ניתנה היום, י"ד אדר ב' תשע"ו, 24 מרץ 2016, בהעדר הצדדים.