בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות המבקשת לדיון בתביעה לפינוי מושכר לפי פרק טז' 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984 (להלן: "התקנות").

התביעה הוגשה ביום 16.03.2016 בה נטען כי המבקשת הפרה את הסכם השכירות בכך שלא שעמדה בתשלומי דמי השכירות במלואם ובמועדם ואף נמצאת בפיגור בתשלום החיובים השוטפים בגין המושכר (חשמל, ארנונה, מים וכדומה) וזאת תוך שהמבקשת מפרה באופן יסודי את הסכם השכירות במשך חודשים ארוכים ומבקשת אורכות מהמשיב בטענות למצב בריאותי, אך למשיב נודע כי המבקשת פנתה לכינוס נכסים.

ביום 14.04.2016 הגישה המבקשת כתב הגנה ובו טענה, כי אמרה למשיב "...כי אין ביכולתה לשלם עקב בעייתה הרפואית, וכי ברגע שתשוב לאיתנה – היא תשוב לשלם..." וכן בהמשך "...היא עתידה לקבל סכום כסף שבעזרתו היא תשלם לנתבע את כל חובותיה."

ביום 01.06.2016 התקיים דיון בפני כבוד השופטת שלהבת קמיר-וייס, אליו לא התייצבה המבקשת.

בהעדרה, לבקשת המשיב ולאחר שהוצגו אישורי מסירה, ניתן פסק דין אשר קיבל את התביעה במלואה, חייב את המבקשת לפנות את המושכר ולשלם הוצאות המשיב בסך 6,050 ₪.

ביום 16.06.2016 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק הדין בה טענה שלא התייצבה לדיון, הואיל ומתווך המטפל במכירת המושכר הציע לה לבטל את כל התביעות כנגדה אם תסכים לפנות את המושכר עד ליום 30.06.16, טענה כי הגיעה להסכמה מסוימת, אך המשיב חזר בו מן ההסכמה ולא ביטל את הדיון כפי שהתחייב.

הבקשה הועברה לתגובת המשיב, אשר הגיש לבית המשפט את תגובתו ביום 06.07.2016.

למבקשת ניתנה ארכה להגשת תשובה לתגובה, עקב שביתת עובדי בתי המשפט והיא הגישה תשובה מטעמה ביום 03.08.16, אשר בעיקרה חוזרת על האמור בבקשה.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, קובעת:

"ניתנה החלטה על פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בענינים אחרים, ורשאי הוא, לפי הצורך, לעכב את ההוצאה לפועל א לבטלה; החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם."

בדיון בבקשה לביטול פסק דין שניתן על פי צד אחד, יש להבחין בין פסק דין שניתן שלא כהלכה, שאז הביטול הוא מחובת הצדק, לבין פסק דין שניתן כהלכה וביטולו נתון לשיקול דעת בית המשפט. קיים שוני בשיקולי בית המשפט לגבי שני סוגי החלטות אלה.

בביטול מחובת הצדק בית המשפט בוחן את תקינות ההליך שהביא למתן פסק הדין, וככול שיוכח לבית המשפט הפגם הפוגע בתקינות ההליך, ייעתר בית המשפט לבקשה ושיקול הדעת במקרים אלו הוא מצומצם.

כלל יסוד בהליך שיפוטי תקין קובע:

"פסק דין אשר ניתן שלא כהלכה – דרך משל: מבלי שהנתבע הוזמן כחוק – רשאי הנתבע לדרוש את ביטולו מתוך חובת הצדק Ex debito justitia. פסק דין כזה פגום הינהו, ומשום כך אין לקיימו, תהא אשר תהא הגנת הנתבע לגופו של עניין, שכן בידי כל אדם קנויה הזכות שלא יינתן נגדו פסק דין ואפילו פסק דין נכון וצודק, אלא בדרך משפטית תקינה."

ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397-398.

בביטול פסק דין שניתן כהלכה, נתונה ההחלטה בבקשת הביטול לשיקול דעת רחב של בית המשפט. השיקולים שעל בית המשפט לשקול במקרה זה נקבעו בהלכה שהשתרשה במשך שנים רבות.

"ניתן פסק-דין כהלכה, יציג לעצמו בית-המשפט, אשר עליו פנה הנתבע בבקשת ביטול שתי שאלות אלו: ראשית, מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא רשם הופעה, או שלא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבירור המשפט. שנית – ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה – מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבע-המבקש, אם יבוטל פסק-הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט."

ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח 395, 397-398 (ראו גם ע"א 5000/02 בן-ציון נ' גורני ואח', פ"ד מח(1) 830, 835.)

בהתאם להלכה הפסוקה, נקבע שיש לברר במסגרת בקשה לביטול פס"ד על פי צד אחד את שתי השאלות הנ"ל, בבחינת תנאים מצטברים, אולם די בקביעה שלא מתקיים אחד משני התנאים כדי לדחות את הבקשה ובמקרה כזה אין צורך בבחינת התקיימות התנאי השני (ע"א 2201/07 חונינסקי נ' אטלנטיס מולטימדיה בע"מ (2.2.09); רע"א 6379/09 פלוני נ' פלונית (19.8.09); רע"א 4861/09 שחיבר נ' לוי, (4.10.09).)

באותן הלכות קובע בית המשפט העליון כי כאשר בחינת הדברים מלמדת שמחדלו של בעל הדין להתגונן נגוע בזלזול בהליכים המשפטיים, די בכך כדי להביא לדחיית בקשתו לביטול פסק הדין ואין צורך לבחון כלל את השאלה העוסקת בסיכויי ההצלחה של הגנתו.

יחד עם זאת נקבע כי, לשאלה השנייה חשיבות רבה בפני עצמה, שכן בהיעדר סיכוי להצליח במשפט לא תצמח כל תועלת מביטול פסק הדין. לכן ייעתר בית המשפט לנתבע, רק אם יצא ידי חובתו והצביע על נימוקים העלולים להכשיל את תביעת התובע לגופו של עניין, ראו לעניין זה ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד-אל חי, פ"ד יח(1) 67, 71-72.

יישום ההלכה במקרה שבפניי

המבקשת לא טענה לפגם בהליך, אלא אישרה בבקשתה שמועד הדיון היה ידוע לה וסיפקה הסבר לאי התייצבותה לדיון אשר אינו פגם בזימון או בהליך.

המבקשת לא טענה לפגם בהליך ואין עילה לביטול פסק הדין מחובת הצדק.

המבקשת עתרה לביטול פסק הדין מכוח סמכותו של בית המשפט לבטל את פסק הדין לפי שיקול הדעת המסור לבית המשפט לעשות כן, תוך שהמבקשת הסבירה את אי התייצבותה לדיון במעשים של המשיב או מי מטעמו.

איני מוצאת כי יש בטענותיה של המבקשת סיבה של ממש לאי התייצבות לדיון מבלי שטרחה לוודא שהדיון אכן בוטל, אולם איני מוצאת שאי התייצבותה נעשתה מתוך זלזול בהחלטות בית המשפט.

לפיכך אני נדרשת לבחון אף את שאלת סיכויי הגנתה של המבקשת.

טיעוני ההגנה הועלו בכתב ההגנה ולא במסגרת הבקשה לביטול פסק הדין.

עיון בכתב הגנתה של המבקשת מלמד כי טיעוניה מתרכזים בכך שהיא מבטיחה למשיב לקיים כלפיו את חיוביה לפי הסכם השכירות בעתיד כאשר יתקבלו בידיה כספים להם היא מצפה, אך אין בכתב ההגנה כל הגנה ממשית כנגד הטענה של חלוף תקופת השכירות והעדר הזכות למימוש תקופת האופציה עקב הפרת ההסכם (אי ביצוע תשלום דמי השכירות במועדם), למעשה המבקשת בכתב ההגנה וכן בבקשתה מחזקת את גרסת המשיב, כי היא נותרה חייבת לו כסף, הואיל ואי תשלום דמי שכירות מהווה הפרה יסודית של הסכם השכירות ומהווה עילה לסעד של פינוי, אין בידי המבקשת הגנה מפני התביעה.

יש לתת את הדעת להליך המיוחד בו ניתן פסק הדין – פינוי מושכר לפי פרק טז' 4 לתקנות - ולא מצאתי בבקשתה או בהגנתה של המבקשת את ההתייחסות המתאימה לכך שההליך בו ניתן פסק הדין הוא תובענה לפינוי מושכר בהליך זה, בו בהתאם לתקנה 215ז' (ב) מנוע התובע מלעתור לסעדים אחרים למעט פינוי המושכר, וזאת למען זירוז הטיפול וסיום ההליך.

לאור האמור לעיל, בהעדר סיכויי הגנה הואיל ובטענות שהעלתה המבקשת אין כדי להוות הגנה בפני התוצאה של פינוי המושכר, אין מקום לביטול פסק הדין.

לפיכך אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין שניתן בהעדר התייצבות ופסק הדין יוותר על כנו.

בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות בגין בקשה זו.

ניתנה היום, ח' אב תשע"ו, 12 אוגוסט 2016, בהעדר הצדדים.