תביעה בגין נזקים שנגרמו למשאית התובעת ביום 8.10.14 על ידי פגיעת רכב של הנתבע 2 שהיה נהוג על ידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 3.

הנתבע 1 אינו חולק כי הינו אחראי לפגיעה במשאית החונה. אך הנתבעת 3 טוענת כי בהתאם לחקירה שערכה מצאה כי מקרה הביטוח לא קרה וכי הנתבעים 1 ו – 2 עשו יד אחת להונות אותה, דיווחו פרטים כוזבים וכיוצא באלו טענות, ולפיכך מדובר בתביעת מרמה לקבלת תגמולי הביטוח שדינה להדחות.

מטעם התובעת העיד נהג המשאית מר אחמד שייח' עיסא. כן העידו הנתבע 1 וכן מר אבי שירן, חוקר מטעם הנתבעת 3.

המסגרת הנורמטיבית

סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981, קובע:

"הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מרמה - פטור המבטח מחובתו".

ברע"א 10199/09 אוריון נ' המגן חברה לביטוח בע"מ (פסק דין מיום 1.4.12) קבע בית המשפט העליון כי יש להפעיל את הפטור מחבות לפי סעיף זה בזהירות רבה, הן לאור הטלת הסטיגמה על

המבוטח כרמאי, והן בשל תוצאותיו הקשות הפוטרות את המבטחת באופן גורף מתשלום תגמולים למבוטח.

הפסיקה קבעה שלושה תנאים להתקיימות הפטור הקבוע בסעיף זה:

מסירת עובדות בלתי נכונות או כוזבות;

מודעות של המבוטח לאי הנכונות או לכזב של העובדות שנמסרו;

כוונה להוציא כספים שלא כדין על יסוד העובדות הבלתי נכונות או הכוזבות.

(רע"א 230/98 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' נסרה, פסק דין מיום 19.5.1998; רע"א 9215/10 פלדמן נ' הפניקס, פסק דין מיום 12.4.11).

בעניין פלדמן הנ"ל עמד בית המשפט העליון על יתרון המידע שיש למבוטח על פני המבטח ביחס לנסיבות קרות מקרה הביטוח וקבע כי מקום בו הוכיחה המבטחת את התקיימותם של שני היסודות הראשונים, דהיינו כי המבוטח מסר עובדות בלתי נכונות או כוזבות וכי עשה זאת ביודעין, ואין ידועות העובדות הנכונות לאשורן, הרי שיש לראות במבטחת כמי שהוכיחה לכאורה את קיומו של היסוד השלישי – כוונת המרמה. במקרה כזה, קבע כב' השופט (כתוארו אז) ריבלין, יעבור נטל הבאת הראיות אל כתפי המבוטח, שיצטרך להסביר מדוע מסר פרטים כוזבים ולגלות את העובדות הנכונות.

על מבטחת הטוענת לתרמית ביטוח להביא "מידע וראיות בעלי משקל, המעוררים חשד של ממש" להוכחת טענתה (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל חברה לביטוח, פ"ד מ(1) 589, 602). הפסיקה קבעה זה מכבר כי על המבטח לספק ראיות בכמות התואמת את נסיבות המקרה ואת מהות הטענות המועלות כלפי המבוטח וחומרתן:

"אין זה למותר להזכיר, כי טענות המשיבה הטילו במערער חשד למעורבות במעשים פליליים חמורים. אף שגם בגין טענות כאלו אין הטוען נדרש לרמת הוכחה מוגברת, אלא די לו בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גירסתו, דין הוא, כי איננו יוצא ידי החובה הנדרשת הימנו, אלא אם כמות הראיות שהביא יש בה כדי לספק את המצופה ממנו, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן של טענותיו ומידת חומרתן (ראה: ע"א 475/81)".

מן הכלל אל הפרט

זוהי גרסת נהג המשאית למקרה:

אני מסיים עבודה בשעה 00:00 בלילה, אני חונה המשאית ליד ביתה של דודה שלי, בחנייה שם. חניתי המשאית והלכתי. אחרי כשעה, שעה וחצי, פתאום בן דודה שלי אומר שפגעו לי במשאית. הלכתי לשם, וראיתי את המשאית פגועה בצד שמאל ליד הנהג. במדרגה ובפגוש. צילמתי את המשאית, ושלחתי לקצין הרכב. שאלתי מי פגע ברכב, אז הוא אמר שסוהייב, הלכתי אליו, לקחתי פרטים ומסרתי לחברה וזהו.

ש. יש פה טענה של חברת הביטוח שאתה והנהג שמייצג עו"ד פריג' עשיתם ביניכם קנוניה, כדי להוציא כספים מחברות הביטוח?

ת. אני לא מכיר, בשום פנים ואופן, זה משפחות אחרות. אני עובד בחברה. עבדתי בחברה 8 שנים.

גרסת הנתבע 1 הינה:

חניתי בחניה הרגילה, ירדתי למכולת לקנות, חזרתי ולא שמתי לב לגרר שהיה, שעבד עליו הבחור. זה הכל, התעסקתי בדברים אחרים, שמתי ב-D ונכנסתי בבחור, נכנסתי בו בחזית. זה מה שהיה.

ש. איפה בחזית, באיזה צד?

ת. נכנסתי בימין של הנהג ממולי, אני נכנסתי בחזית, בפגוש מולי, זה מה שראיתי.

ש. איפה ראית הפגיעה?

ת. בפגוש, לא ראיתי דברים אחרים.

ש. יש לך ביטוח מקיף?

ת. לא, צד ג'. יש לי ביטוח.

ש. אתה מכיר את הבעלים של הרכב?

ת. לא.

הנתבע 2, שהוא מבוטחה של הנתבעת 3, מסר הודעה על מקרה הביטוח ביום 23.10.14 ובה כתב כי פגע ברכב חונה מסוג גרר בחזית בכפר קאסם. הנתבע 3 פירט את העובדה כי מי שנהג ברכבו הוא הנתבע 1.

במהלך שמיעת הראיות התגלו כמה סתירות בין העדויות לבין ממצאי דו"ח החקירה ובין העדים לבין עצמם:

תמונות הנזק שבחוות דעת השמאי מדגימות פגיעה בצד ימין של המשאית ואילו בעדותו אמר נהג התובעת "...וראיתי את המשאית פגועה בצד שמאל ליד הנהג...". מדובר בסתירה שכן לא ניתן להניח כי העד התבלבל בכיוונים משום שהוא אמר באופן חופשי כי הפגיעה היתה ליד הנהג.

בעדותו אמר נהג התובעת כי הוא החנה את המשאית ליד בית דודתו וכי הוא גר אצלה ובדו"ח החוקר אמר כי היה בבית דודתו, בלא ציון כי גר אצלה.

בעדותו אמר נהג התובעת כי ידע על הפגיעה משום שבן דודתו בשם בלאל עיסא התקשר אליו ואמר לו שפגעו לו במשאית. בדו"ח החקירה נשאל הנהג כיצד ידע שפגעו ברכבו ואמר כי שמע את המכה ואז יצא. שתי טענות אלו אינן מתיישבות זו עם זו, עובדתית. נמשיך: לדבריו, בחקירה הנגדית, בעת שהגיע למשאית לא ראה את הרכב הפוגע ולא את הנהג שפגע בו, הנתבע 1. ואולם, הנתבע 1 אמר לחוקר כי נהג התובעת נכנס למכולת ויצא אחרי המקרה והם החליפו פרטים, בעוד שנהג התובעת אמר בחקירה הראשית ".... חניתי המשאית והלכתי"... ולא ציין כלל כי נכנס למכולת. גם כאן, מדובר בשתי גרסאות שאינן מתיישבות זו עם זו, שכן אחד טוען כי הצדדים נפגשו במקום הפגיעה והחליפו פרטים והשני טוען כי כאשר הגיע למשאית לא ראה את הנהג הפוגע. כל מארג העדויות סביב נקודה זו בלבד רווי סתירות וניגודים.

הלאה: הנתבע 1 אמר לחוקר כי עצר ליד מכולת ודיבר עם חברו, בלאל עיסא, וכי לא היה לפניו רכב כלשהו. כאשר סיים לדבר, התחיל לנסוע קדימה, תוך כדי דיבור עם בלאל ובשל חוסר תשומת לב, התנגש במשאית. ואולם, בעדותו הראשית, לא סיפר כלל את כל הסיפור הזה: תחת זאת סיפר כי ירד למכולת ולא שם לב לגרר שהיה שעליו עבד נהג התובעת, חזר לרכבו, החל בנסיעה ופגע במשאית התובעת. שמו של בלאל לא נזכר כלל בעדותו הראשית, וכאשר נשאל אמר:

ש. אבל זה לא מה שסיפרת לחוקר. אתה סיפרת, שאתה דיברת שם לפני התאונה בכלל עם אחד בשם בילאל, מי זה בילאל?

ת. מי זה בילאל?

ש. בילאל עיסא?

ת. דיברתי איתו באותו יום, לאחר מכן. זה קרוב משפחה שלו, שאני מכיר. הוא לא היה במקום. אם החוקר רשם, הוא רשם מה שבא לו.

מדובר בתשובה פתלתלה ומתחמקת שאינה עולה בקנה אחד עם גרסתו שמסר לחוקר. הטענה כי החוקר רשם מה שבא לו אינה משכנעת. הכיצד יכול החוקר להיות כה יצירתי ולהמציא שם של אדם שקרוב לודאי הוא, החוקר, אינו מכיר ? ומה הסבירות שהחוקר יבדה סיפור כה נפתל ומפורט, ולשם מה ? ובכלל, לא שוכנעתי כי יש לחוקר אינטרס לפעול כך. מעיון בתמלול החקירה עולה כי את הפרטים על שמו של החבר ועל נסיבות השיחה עימו מסר הנתבע 1 לחוקר מרצונו החופשי, והוא זה שנידב את הפרטים, ועל כן הטענה כי מדובר בדימיונו של החוקר אינה משכנעת ואינה אמינה. אם אכן מדובר היה בגרס אמת, מצופה היה כי גרסה זו תחזור על עצמה גם בעדותו של הנתבע בבית המשפט. לא למותר לציין, כי ראוי היה להביא לעדות גם את אותו בלאל כדי לתמוך בגרסה זו. מאחר ועד זה לא הובא, פועלת החזקה בדבר המנעות מהבאת עד, על משמעותיה, בכל תוקפה.

גם אם נניח כי דברי הנתבע 1 לחוקר נכונים, הרי שדבריו מעוררים קושי: הוא טען בפני החוקר כי דיבר עם בלאל, ואז, כשהמשיך בנסיעה, פגע במשאית. מדובר במשאית לא קטנה. קשה לקבל את טענת הנתבע 1 כי הוא לא רואה כלל את המשאית מולו כאשר הוא מתחיל בנסיעה, ובייחוד כאשר מדובר בפגיעה חזיתית במשאית נייחת; קשה גם לקבל את הטענה כי הוא לא שם לב למשאית המגיעה וחונה מולו מרחק מטרים ספורים, כאשר מדובר בשעת חשכה וסביר להניח כי המשאית נסעה כאשר אורות החזית דולקים ויש להניח כי הוא חונה מולו, לאור מוקדי הפגיעה.

קושי נוסף מתעורר גם בכל האמור לסוגיית הנזק ברכבו של הנתבע 2. הנזק במשאית התובעת אינו מבוטל והוא נאמד על ידי השמאי בסך של כ – 24,000 ₪. בתמונות שצורפו לחוות הדעת ניכר נזק לא משמעותי במוקד הקדמי ימני של משאית התובעת. פגיעה כזו סביר שתותיר חותם גם ברכבו של הנתבע 2. הנתבע 1 אמר בעדותו:

ש. איזה נזק קרה לרכב שבו נהגת?

ת. המנורה של הרכב הלכה, מקדימה. מצד ימין שלי. לקחתי אותו לפחחות, זה רכב שלקחתי מחבר. תיקנתי לבחור. לקח יומיים, תיקנו הרכב, צבע וזה, והחזרתי לבחור.

ש. איפה צבע?

ת. בכנף הימנית, ובמכסה המנוע, ובפגוש.

הנה כי כן, לפי דברים אלו נגרם נזק לא מבוטל גם לרכבו של הנתבע 2. נזק זה תוקן, לפי דבריו. מצופה היה איפוא כי ניתן יהא להבחין בתיקון בתמונות הרכב של הנתבע 2 אף בעין לא מקצועית, שכן כל אדם סביר יזהה צבע חדש על גבי ישן. הנתבע 1 אישר בעדותו כי התמונות שצורפו לדו"ח החקירה הן אכן תמונות הרכב לאחר התיקון. אך עיון בתמונות מקשה לקבל את גרסת הנתבע 1: מכסה המנוע אינו נראה צבוע כלל וגם הכנף הימית נראית בצבעה המקורי ואף ללא כל נזק. הפגוש נראה כולו חבוט ושרוט עם סימנים בולטים של צבע מתקלף, ובודאי שלא ניתן לומר כי הוא נצבע. במילים אחרות, לא ניכר מהתמונות כי מדובר ברכב שעבר עבודות פחחות וצבע, והתמונות סותרות את דבריו של הנתבע 1 ביחס לתיקון שטען כי בוצע ברכב. כאשר עומת עם כך הנתבע 1, הוא אמר:

ש. זה נראה לך פגוש חדש?

ת. לא, אמרתי חדש? תיקנתי את הרכב, לא אמרתי צבעתי או לא. לקחתי את הרכב לפחחות וצבע, אמר שיש פגוש כזה, ואמרתי לו לשים.

תשובה זו אינה מתיישבת עם דבריו הקודמים שבהם אמר כי כן היה צבע בכנף ימין, במכסה מנוע ובפגוש, והיא אינה אלא התממות ונסיון לחמוק מהסתירה שבין דבריו לבין מה שנראה בתמונות. קשה גם לקבל את טענתו כי במקום בו תיקן את הרכב היה בדיוק פגוש מהצבע של רכבו של הנתבע 2. מדובר בצבע לא שכיח יחסית, והטענה נראית לי בלתי סבירה ובלתי אמינה.

משקלם המצטבר והמצרפי של הדברים שלעיל מוביל למסקנה כי גרסתם של נהג התובעת ושל הנתבעים מלאה "חורים" היא בלתי מהימנה ואיני נותן בה אמון כלל. כפועל יוצא מכך אני קובע כי ההודעה שנמסרה לנתבעת 3 אינה נכונה ולא משקפת מקרה שקרה. די אף בכך שהדבר עלה במהלך המשפט, שכן סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח חל גם על ההליך המשפטי עצמו (ראו: ת"א (מחוזי, י - ם) 1119/84 אל גאבר נ' הלבנון בע"מ, פ"מ תשמ"ח (2), עמ' 45).

שני הנהגים, ובייחוד הנתבע 2, שהוא בעל הרכב, לא עמדו בנטל לשכנע מדוע נמסרה ההודעה כפי שנמסרה ומה היו הפרטים הנכונים ביחס למקרה, אם בכלל קרה. לאור הנאמר עד עתה, הרי שנטל הבאת הראיות עבר אל כתפי הנתבע 2 , המבוטח, הצריך להפריך קיומה של כוונה לרמות, לדוגמה, על ידי הצגת מניע שיש בו לשכנע כי ביסוד מסירת העובדות הכוזבות לא עמדה כוונה להשיג תגמולי ביטוח במרמה, אלא מטרה אחרת.

דא עקא שהנתבע 2 עצמו כלל לא התייצב להעיד על אף שידע כי מיוחסת לו טענה בדבר מסירת הודעה כוזבת, והוא לא הניח בפני בית המשפט גרסה שהיה כדי להסביר את פשר מסירת ההודעה ונסיבותיה. הוא שלל מבית המשפט ומן הצד שכנגד את האפשרות לבחון האם היה מודע לכזב אם לאו ומה טיב קשריו עם הנתבע 1 שנהג ברכב ונסיבות מסירת הרכב לנתבע 1, והתנהלותו שלו אחרי המקרה. גם כאן חל הכלל הידוע בדבר בעל דין הנמנע מלהתייצב ולמסור עדות והחזקה הראייתית הפועלת לרעתו, במקרה כזה.

לא למותר לציין כי הנתבעת 3 רשאית לטעון להיותה פטורה מחבותה על פי סעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, גם מכוח סעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, העוסק במעמדו של הצד השלישי וקובע כי כל טענה שיכול המבטח לטעון כלפי המבוטח תעמוד לו גם כלפי הצד השלישי.

האם למרות שקבעתי כי מדובר בהודעה לא נכונה ובמקרה שככל הנראה לא קרה, יש נפקות להודאת הנתבעים כלפי התובעת ?

כאמור, הנתבעים 1 ו – 2 הודו בעצם באחריותם לנזקי התובעת, הן בהגנתם והן בעדות הנתבע 1 בבית המשפט. אכן, התברר כי הגרסה אינה גרסת אמת. ואולם בכך אין כדי לפטור אותם מלשלם את הסעד הנתבע. בהליך פלילי אשמתו של נאשם נקבעת על ידי בית המשפט, ועל כן גם מקום בו נאשם מודה בעובדות המקימות את העבירה, אין בכך כדי להרשיעו, במקום בו בית המשפט השתכנע כי העובדות לא היו כפי שהנאשם הודה. לא כך בהליך אזרחי. בהליך זה, מקום בו תובע מבקש סעד ביחס לנתבע מסוים והנתבע מודה בזכותו של התובע לקבלת הסעד, ניתן לחייבו בסעד המבוקש לפי הודאתו בו. למעשה, ניתן היה ליתן פסק דין כנגד הנתבעים הללו כבר לאור הודאתם והנטען על ידם בכתב. כך למשל, קובעת תקנה 143(9) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 כי כבר בישיבת קדם משפט, בית המשפט מוסמך ליתן פסק דין במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני התביעה. בכך שבשלב מאוחר יותר נתברר כי העובדות להן טען הנתבע הוכחו כלא נכונות, אין כדי למנוע מתן פסק דין כנגדו בשלב מאוחר יותר כשלפי כתב טענותיו אין לו הגנה בפני התביעה, וודאי מקום בו הוא עומד על טענותיו, לפיהן הוא מודה בפגיעה גם במסגרת הסיכומים.

מכאן, שאף שהמסקנה ממכלול הראיות היא כי לא ארעה למעשה תאונה בין שני כלי הרכב של התובעת וזה שנהג בו הנתבע 1 – אין מניעה לחייב את הנתבעים 1,2, בתשלום נזקי התובעת על פי הודאתם שלהם (ראו: תאמ (הרצ') 22620-04-11 עמוס הררי נ' גולן כחלון; לדעה אחרת ראו: ת"א (שלום-ת"א) 13910/06 הפניקס הישראלי בע"מ נ' עבדו (פורסם בנבו, 17.08.08).

סוף דבר

אני מחייב את הנתבעים 1 ו – 2 לשלם לתובעת סך 31,291 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה בתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות ככל שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 5,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחית. התובעת תשלם לה הוצאות המשפט בסך 2,500 ₪.

ניתן היום, ד' חשוון תשע"ח, 24 אוקטובר 2017, בהעדר הצדדים.