לפניי בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית על החלטת וועדת הערר המחוזית – מחוז תל אביב בערר בי/5081/15 מיום 7.1.2016 (להלן – "ההחלטה").

העובדות בתמצית

1. ביום 11.12.2012 הגישה המשיבה 2, חברה ממשלתית האמונה על פרויקט הרכבת הקלה במטרופולין תל אביב (להלן – "הרק"ל"), שלוש בקשות להיתרים להקמת חדרים טכניים תת-קרקעיים שישמשו לתפעול הרק"ל, וביום 18.12.2013 אישרה המבקשת, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה בת-ים (להלן – "הוועדה המקומית" או "המבקשת") את הבקשות להיתר בתנאים (נספח"1" לתגובת המשיבה 2).
2. מאחר ומלוא התנאים לא מולאו בפרק הזמן אשר ננקב בהחלטה, הגישה המשיבה 2 בקשה להארכת תוקף וחידוש ההחלטות על מתן ההיתר.
3. משלא ניתנה החלטה בבקשה להארכת תוקף, הגישה המשיבה 2 ביום 17.2.2015 ערר לוועדת הערר לתכנון ולבניה מחוז תל אביב (להלן – "וועדת הערר") בהתאם לסעיף 157 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן – "החוק").
4. ביום 22.2.2015 ניתנה החלטת הוועדה המקומית בה החליטה על הארכת תוקף החלטתה הקודמת וציינה בהחלטתה כי "יש להעמיק את הביסוס של החדרים הטכניים על מנת לאפשר ניצול התת קרקע" (נספח "3" לתגובת המשיבה 2). לאור התנאי שהוסף בהחלטה האמורה, הגישה המשיבה 2 בקשה לתקן את כתב הערר שהגישה (נספח "4" לתגובת המשיבה 2).
5. ביום 26.11.2015 התקיים דיון בפני וועדת הערר (נספח "5" לתגובת המשיבה 2), וביום 7.1.2016 החליטה לקבל את הערר ולהורות למבקשת להוציא את היתרי הבניה (נספח "6" לתגובת המשיבה 2).

בהחלטה זו הדגישה וועדת הערר שעל פי המצב הקיים המבקשת לא ידעה לתת פרטים ביחס לדרישתה הכללית להעמקת ביסוס החדרים, משלא קיימת תכנית סטטוטורית המאפשרת את הקמת החניונים, ולא נשקלו השיקולים ההנדסיים והטכניים להקמתם מתחת לחדרים הטכניים, והאינטרס הציבורי במניעת עיכוב נוסף בהקמת הרכבת הקלה, מה גם שמדובר בתוכנית מורכבת שלשיטת המשיבה 2 לא ניתן לאפשר הקמת חניון בסמוך למתקן הטכני הרגיש, מה גם, שמדובר במספר חניות מועט וישנן פתרונות חניה אחרים.

1. ביום 9.2.2016 וביום 2.3.2016 פנתה המשיבה 2 לוועדה המקומית, וביקשה כי הוועדה תחתום לה על ההיתרים, אולם לפניות אלה לא ניתן כל מענה (נספחים "7"-"8" לתגובת המשיבה 2).

טענות הצדדים

1. לטענת המבקשת, בהתאם לתקנה 3 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן – "התקנות"), היה עליה להגיש את עתירתה עד ליום 23.2.2016, אולם מאחר והמשרד המייצג את המבקשת הודיע לה על הפסקת הייצוג, לצד תקלה משרדית בלוחות הזמנים, איחרה המבקשת את המועד.
2. באשר להיבט הסובייקטיבי, טוענת המבקשת כי היא שוקדת על הכנת תוכנית בסוגיה, כי קיימה דיון עקרוני ביום 21.2.2016 במסגרתו ביקשה להגדיל את הקו הכחול של התוכנית כך שתתאפשר חניה ציבורית מתחתיה (נספח "1" לבקשת המבקשת). בהתאם, קיבלה המבקשת החלטה לפנות לוועדה המחוזית לצורך פרסום הודעה לפי סעיף 77 לחוק. המבקשת צירפה החלטות נוספות שנתנה לעניין זה (נספחים "2" ו-"3" לבקשת המבקשת). לטענת המבקשת, שינוי הנסיבות מהווה נימוק להארכת המועד להגשת העתירה.

באשר להיבט האובייקטיבי, טוענת המבקשת כי העותרת והמשיבות הינם גופים ציבוריים האמונים על האינטרס הציבורי, וכי המשיבה 2 טרם השלימה את האישורים הנדרשים בבקשה להיתר, ומשכך אין בעיכוב קצר נוסף כדי לפגוע באינטרסים של המשיבה 2. המבקשת טוענת כי קיים אינטרס ציבורי בהקמת מקומות חנייה, ולכך אף השלכה ממשית על האינטרס המוניציפאלי של העיר בת ים ואף האינטרס הלאומי (הבא לידי ביטוי לשיטת המבקשת בתכניות תמ"א 38).

באשר לחשיבותו של הנושא, טוענת המבקשת כי הותרת שטחים ללא ניצול עומק הקרקע לצרכי חנייה, יהיה "בכייה לדורות", ולאור האינטרס הציבורי הרחב והשלכות ההחלטה, יש הצדקה למתן ארכה קצרה.

1. המשיבה 1, וועדת הערר, הודיעה כי היא מתנגדת למתן אורכה להגשת העתירה.

זאת, משום שהמבקשת לא הצביעה על טעם של ממש (ובוודאי שלא טעם מיוחד) למתן האורכה המבוקשת, וכן הבקשה עצמה הוגשה לאחר חלוף המועד להגשת עתירה. בנוסף, טוענת וועדת הערר כי בהינתן הדחיפות שהוצגה בפני וועדת הערר בעניין פרויקט הרק"ל, דין הבקשה להידחות. באשר לטענות המבקשת בדבר שגגה משפטית וכן עומס משרדי, הפנתה וועדת הערר לבש"ם 7409/12 גזית נ' ועדת המשנה לעררים, שם נקבע כי אין באלה כדי להוות טעם למתן אורכה להגשת ערעור על פסק דין, כאשר הבקשה הוגשה לאחר תום המועד הקבוע בדין.

1. אף המשיבה 2, נת"ע, מתנגדת למתן האורכה להגשת העתירה.

באשר לטענת המבקשת כי לא הייתה מיוצגת, טוענת המשיבה 2 כי המבקשת הינה גוף ציבורי שעל פי דין יש לה יועץ משפטי קבוע ועל כן טענה זו אינה יכולה להשמע. בנוסף, המשיבה 2 טוענת כי ב"כ המבקשת כיהנה בכל המועדים הרלבנטיים לבקשה בתפקידה, ולכן, גם בנסיבות של הפסקת ייצוג חיצוני, יכולה הייתה המבקשת באמצעות יועציה הפנימים, כפי שבפועל פעלה, אך בכפוף למועדים הקבועים בדין.

באשר לטענת המבקשת בדבר "תקלה משרדית", טוענת המשיבה 2 כי המבקשת לא פירטה מה הייתה התקלה ואיך למרות התקלה נגלה למבקשת המועד הרלבנטי. בנוסף, טוענת המשיבה 2 כי אין ב"תקלה משרדית" כדי להצדיק שיהוי ממושך בהגשת העתירה. המשיבה 2 מוסיפה וטוענת כי ביום 9.2.2016 פנתה למבקשת בבקשה כי תחתום על ההיתרים, וכי פנייה זו התקבלה אצל המבקשת לכל המאוחר ביום 14.2.2016, 10 ימים לפני תום המועדים להגשת עתירה מינהלית מטעמה או בקשה מתאימה להארכת מועד. אולם, המבקשת לא עשתה כן אלא בחלוף למעלה מחודש ימים, ורק ביום 17.3.2016 הגישה את הבקשה דנן.

באשר לטענת המבקשת בדבר שינוי נסיבות, המשיבה 2 טוענת כי בנימוק זה יש כדי להעיד על חוסר תום ליבה של המבקשת, שקיימה דיון שמטרתו הייתה "להכשיר" את הקרקע להגשת העתירה. מכאן, שהמבקשת פעלה באופן "מתוכנן ומבוקר" על מנת להשיג על החלטת וועדת הערר. בנוסף, טוענת המשיבה 2 כי אין בהחלטות שניתנו על-ידי המבקשת כדי להוות "שינוי נסיבות" אשר יכול לבסס את העתירה או דיון חוזר בוועדת הערר.

באשר לטענת המבקשת כי יש לאפשר את הגשת העתירה בשל חשיבותה הציבורית של הסוגיה, טוענת המשיבה 2 כי המבקשת לא הצליחה להסביר לוועדת הערר, כעולה מפרוטוקול הדיון, מדוע נדרשת העמקת הביסוס כתנאי להיתר, ומה בדיוק התועלת הציבורית מכך, אל מול הנזק לציבור בעיכוב פרויקט הרכבת הקלה. לטענת המשיבה 2 המבקשת לא הצביעה על כל פגם בהחלטת וועדת הערר, ולכל הפחות על פגם המצוי מחוץ לשיקול דעתה התכנוני, אשר עלול להצדיק את התערבות בית המשפט. מכאן, לטענת המשיבה 2, לא הצליחה המבקשת להצביע על פגם חמור אשר יאיין את השיהוי האובייקטיבי והסובייקטיבי בו היא לוקה, שעולה לכדי חשש לפגיעה בשלטון החוק.

על כן, בנסיבות המתוארות, ברי כי האינטרס של השלמת פרויקט הרק"ל במועדו הוא אינטרס ציבורי שלא ניתן להפריז בחשיבותו ויש לדחות את הבקשה, וכן לחייב את המבקשת בהוצאות המשיבה 2 ובשכ"ט עו"ד.

1. המבקשת השיבה לתגובת המשיבה 2. בתשובתה, טוענת המבקשת כי נימוקיה של המשיבה 2 "אינם מחזיקים מים" ולא הוכח, אף בראשית ראייה, כי רגישות החדרים הטכניים אינה מאפשרת הקמת חניונים מתחתם, או כי העמקת הביסוס בשלב זה כרוכה בהשקעת משאבים ציבוריים גדולה. בנוסף, טוענת המבקשת כי העומק הנדרש להעמקה יוכל להיות מוגדר בהיתר, וכי כעת מתבקשת רק העמקת הביסוס מתחת לחדרים הטכניים. עוד טוענת המבקשת כי האינטרס הציבורי של תושבי בת ים מחייב כי האפשרות להקמת חניונים "תיוותר פתוחה", וכי עסקינן במגרשים המצויים בבעלותה של עיריית בת ים ואשר ייעודם הוא ציבורי.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובות המשיבות ובתשובת המבקשת, החלטתי לדחות את הבקשה להארכת מועד.
2. תקנה 3 לתקנות קובעת:

"3. (א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג) בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך."

1. כפי שציין בית המשפט העליון בעניין בר אור (ע"א 6365/00 בר אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה, פ"ד נו(4) 38), העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא של שיהוי ולא של התיישנות - "לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים" (ראו גם: עע"ם 2339/12 שוחט נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא (פורסם בנבו, 19.8.2013) (להלן – "עניין שוחט") והאסמכתאות שם).
2. ההחלטה של בית המשפט בסוגיה של הארכת מועד מונחית על-פי דיני השיהוי הכלליים, המתחשבים הן בהיבט הסובייקטיבי של השיהוי (היינו, במידת "אשמתו" של העותר באיחור), הן בהיבט האובייקטיבי שלו (היינו, מהיבט השלכתו על הרשות הציבורית או על צדדים שלישיים), והן חשיבותו של הנושא העומד על הפרק מבחינת שלטון החוק והאינטרס הציבורי, שיקול שיש לאזנו אל מול השיקולים הנודעים לשיהוי עצמו (עניין שוחט).
3. ומן הכלל אל הפרט.
4. בפן הסובייקטיבי, הבקשה דנן הוגשה ביום 17.3.2016 כאשר החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 7.1.2016 והתקבלה על-ידי המבקשת ביום 10.1.2016. כלומר, הבקשה להארכת מועד הוגשה כחודש לאחר שחלפו 45 יום להגשת העתירה. עיון בטענות המבקשת מעלה כי אין בידי המבקשת נימוק של ממש להגשת הבקשה באיחור, זאת משום שהמבקשת מקבלת ייעוץ משפטי שוטף, בין פנימי ובין חיצוני, ולא ביארה מה פשרה של התקלה המשרדית בלוחות הזמנים.

עוד אציין, כי מהמסמכים שצורפו לתגובת המשיבה 2 עולה כי ביום 9.2.2016 נשלחה בקשה על-ידי המשיבה 2 למבקשת בנושא היתרי הבנייה בהתאם להחלטת וועדת הערר מיום 7.1.2016 (ההחלטה נשוא הבקשה דנן), אשר התקבלה אצל המשיבה 2 ביום 14.2.2016. מכתב זה יכול וצריך היה להניע את המבקשת לפעול במסגרת המועדים הקבועים בדין, ולחילופין, להגיש בקשה מתאימה. אשר על כן, נראה כי הבקשה לוקה בשיהוי סובייקטיבי.

בפן האובייקטיבי, אין חולק כי עסקינן בפרויקט בעל חשיבות ציבורית אשר יש לפעול, ככל האפשר, למניעת עיכובים בהתקדמותו. מנגד, ישנה חשיבות ציבורית אף במציאת פתרון לחניה בעיר בת-ים.

לטענת המבקשת, היא שוקדת בימים אלה על הכנת תוכנית ובה פתרון לחניה ציבורית מתחת לחלקים של הקו הכחול של הרק"ל (המבקשת צירפה לעניין זה מספר פרוטוקולים מדיוני הוועדה מחודש פברואר 2016). בהקשר זה, טוענת המבקשת כי היא החליטה לפנות לוועדה המחוזית בעניין התכנית ולהמליץ לה לפרסם הודעה על הכנת התוכנית ולטענתה, מדובר בשינוי נסיבות המצדיק הארכת המועד להגשת העתירה. אין בידי לקבל את הטענה. זאת, משום שלא ניתן לדעת האם המבקשת אכן פנתה לוועדה המחוזית כפי שתכננה; שנית, לא ניתן לדעת האם הוועדה המחוזית תקבל את הבקשה בסופו של דבר; ושלישית, לא ניתן לדעת, במידה ותתקבל הבקשה, כיצד והאם תהיה לקבלת הבקשה השפעה על ההיתרים שניתנו זה מכבר למשיבה 2 כשברי כי התהליך הנ"ל יכול להימשך גם זמן ולעכב את לוח הזמנים המתוכנן.

באשר לטענת המבקשת כי יש חשיבות ציבורית לסוגיית החניה בעיר בת-ים, הרי שהטענה לגבי הצורך בחניות מתחת לחדרים הטכניים (שהינם 12 מטר מתחת לפני הקרקע) נטענה בעלמא וללא תימוכין מספקים, ועל כן אין בידי לקבלה. כך גם, עיון בפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני וועדת הערר מעלה כי למבקשת לא היו פרטים מדויקים ביחס לדרישתה הכללית של המבקשת להעמקת ביסוס החדרים, כפי שאין בידה אף היום, כשמדובר, כפי שציינה וועדת הערר, ב"משאלת לב", שספק אם יכולה להתגשם.

עוד אציין, כי בזמן שחלף מאז מתן ההחלטה, הושלמו לכאורה התנאים להיתר על-ידי המשיבה 2 (סעיף 25-27 לתגובת המשיבה 2) אולם ההיתרים טרם נחתמו על-ידי המבקשת. הנה כי כן, נראה כי קבלת הבקשה תגרום נזק גם למשיבה 2, נוסף על צדדים שלישיים.

לא ניתן להתעלם מכך שמדובר באינטרס ציבורי ראשון במעלה ליתן עדיפות לפרויקט החשוב של הרכבת הקלה וללוח הזמנים המתוכנן לגביו ללא עיכובים.

1. משהגעתי למסקנה כי חל בענייננו שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי, אבחן את הרכיב השלישי של טענת השיהוי, המהווה חריג למקרים בהם מתקיימים יסודותיו של השיהוי. בגדר יסוד זה נבחנת השאלה האם, ככל שבית המשפט יקבל את טענת השיהוי ויימנע מלדון בעתירה לגופה, עלולים להיפגע עקרונות היסוד של שלטון החוק (עניין שוחט, פסקה 37; עע"ם 2273/03 אי התכלת שותפות כללית נ' החברה להגנת הטבע (פורסם בנבו, 7.12.2006) פסקה 81-90).

במילים אחרות, האם במקרה דנן נפל פגם במעשה הרשות המינהלית הפוגע בתקינותו של ההליך המינהלי באופן הפוגע פגיעה חמורה בשלטון החוק? סבורני, כי בענייננו לא ניתן לומר כי החלטת וועדת הערר היא החלטה שנפל בה פגם כזה ונפגעו ערכים עקרוניים הפוגעים בשלטון החוק. החלטתה היא מנומקת, ניתנה לאחר שלמבקשת ניתנה הזכות לטעון את טיעוניה בעל-פה בפני הועדה, והיא עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי של עמידה בלוח הזמנים של הפרויקט החשוב של הרכבת הקלה, כאשר לכאורה מול אינטרס זה, המבקשת לא הצליחה להסביר צורך ציבורי ממשי ואפשרי מעשית בניצול הקרקע מתחת לחדרים הטכניים לחניות, ולא היה מקום לכאורה לכרוך ולהתנות את נושא החניה התיאורטי והעתידי במתן ההיתרים המעשיים והחיוניים.

1. בשים לב לאמור, אני דוחה את הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית.
2. לא מצאתי מקום לחיוב בהוצאות. המזכירות תשלח העתק מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, ג' ניסן תשע"ו, 11 אפריל 2016, בהעדר הצדדים.